מה זאת אהבה? 6. אז מה זאת אהבה?

עם המסע הנחמד שלנו מאחורינו, נשאלת השאלה – האם אנחנו יודעים עכשיו מה זאת אהבה?

בפרק הראשון למדנו שיש הבדל בין אהבה להתאהבות ושיש להיזהר שלא לשגות ולחשוב שהאהבה של הסרטים, זו שרק רוצה להתממש אבל לא יודעת מה לעשות אחרי שהיא מתממשת, היא היא האהבה. למדנו שיש להפריד בין הסמלים החיצוניים של דימויי האהבה, כמו פרחים ושוקולד, לאהבה של החיים, זו שלא רוצה למות למען, אלא לחיות לצד. כדי להבין נקודה זו, השתמשנו במודל של האהבה החצרונית של המאה ה14 ובמחזה רומיאו ויוליה, כדוגמא לתפיסה השגויה שאהבה היא משהו בלתי אפשרי. בנוסף, ראינו כיצד הסיבה להבנה הזו של האהבה כבלתי אפשרית נובעת מהמבנה החברתי של התקופה שראה בנישואין דברר נפרד לחלוטין מאהבה.

בפרק השני ניסינו להבין מה זאת אהבה דרך הרומנטיקה. התחלנו בהבהרה שהמשמעות של המילה רומנטיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשימוש המודרני במילה, הינה שונה לחלוטין מהמשמעות ההיסטורית של המילה רומנטיקה כזרם רעיוני שהתקיים במהלך החצי הראשון של המאה ה19. כדי להבין מה היה היחס של הרומנטיקה לאהבה או, במילים אחרות, מה היא האהבה הרומנטית? קראנו את מאמרו של פרסי ביש שלי "על האהבה". במאמר ראינו שעבור שלי האהבה היא הפתרון המטאפיזי לבעיית הסובייקט, כפי שהיא הוצעה על ידי ההוגים הרומנטיים כתגובה לגישה האובייקטיביסטית של קודמיהם מזרם הנאורות של המאה ה18. במאמר ראינו כיצד שלי מתאר את המצב הקיומי כמצב בודד, שבו האדם כלוא בתוך עולמו הסובייקטיבי, מבלי יכולת לצאת החוצה ממנו על מנת לשתף אחרים בפחדיו ורצונותיו. עולם שבו דומה שמכיוון שכל אדם מדבר מתוך עולמו שלו, כל אחד מדבר בשפה משל עצמו. שלי מביא את האהבה כפתרון לבעיה הקיומית הזו. בתוך האהבה אני פורץ החוצה מעולמי לעולם החיצון. האהבה עבורו היא שיתוף עם האחר וקבלה של אישור מהאחר. והרי האדם המקבל אישור הוא האדם המאושר.

לאחר מכן קראנו בספרו של מרטין בובר "אני ואתה" שדומה שהמשיך את הדיון הרומנטי אל האופן שבו אנו פונים אל העולם; האם אנו מביטים עליו, ועל החיים בתוכו, מתוך זיקה של "אני/לז", זיקה שרואה בכל רק דברים עם תכונות, או שמא אנחנו נפתחים להסתכלות עמוקה יותר על העולם מתוך זיקה של "אני/אתה". זיקה החושפת לפנינו את העושר האינסופי הטמון בכל מושא שלפנינו, ובנו עצמנו. בהקשר של שאלת האהבה, ראינו כיצד בשביל בובר האהבה נמצאת במפגש הזה שבין האני לאתה, באופן הצובע את כל המפגש כך שאנו שוכנים בתוך האהבה ולא היא שוכנת בתוכנו.

לבסוף ראינו כיצד ניתן לשמור על האהבה דרך אופן ההסתכלות של אריך פרום על הנושא. ראינו כיצד, כאשר אנו מסתכלים על האהבה כאמנות, אנו מזהים אותה לא כתחושה נעימה שאולי יתמזל מזלנו לחוש, אלא ככושר מסוים אשר ניתן לטפח אותו ולשמור עליו. עוד ראינו כיצד הבחנה זו אינה כה מובנת מאליה; אנו יכולים בקלות לשגות ולחשוב שהנה הגענו אל הארץ המובטחת ושהאהבה ברשותנו, ואז לעזוב את האחיזה שלנו בה ולהפסיק לשמור עליה, וכך לחזות בה דועכת ונמקה.

אבל, כאן בסוף מסענו, דומה שיש לשאול את השאלה הזו שוב – האם אנו יודעים מה זאת אהבה? וליתר דיוק – האם מה שאהבה היא כתוב בתוך המאמר הקטן הזה? האם אני יכול לפנות לאנשים אשר חיים את השאלה הזו ולהציע להם את המאמר הזה כמפת אוצר שיש לעקוב אחר צעדיה על מנת לגלות את המטמון? דומני שלא.

אינני מתכוון לומר שהאהבה לא נמצאת בתוך המאמר הזה. היא מרחפת מעל מילותיו כשכינה מעל הארץ, אבל אם היא נמצאת בתוכו, אולי ניתן למצוא הבזק שלה ברווחים שבין המילים של המאמר. מדוע אני חושב כך? משום שאני יודע מה זאת אהבה.

אני יודע מה זאת אהבה יותר טוב מאשר אני יודע מה זה חמצן או שולחן. וכיצד אני יודע מה זאת אהבה? כי אני אוהב. כי כשאני מביט באשתי או בבתי אני לא יודע מה זה לא לדעת מה זאת אהבה. אבל האם אני יכול לכנס את הידיעה הזאת במילים סדורות ובפסקאות? האם אני יכול למצוא אותה במאמרים של אחרים? או לנסח אותה כך שהיא תהיה דבר מה שניתן למסור הלאה? לצערי לא ניחנתי בכישרון הכתיבה הדרוש לתאר בצורה נאותה כיצד היקום איננו כשאנו מדברים על חוויות היום בשעת הלילה. או על האופן שבו בבוקר אני מכין קפה לשנינו, ותופס מרחק. או את האהבה המוזרה הזאת שמרגישים כשמתעוררים באמצע הלילה לגלות שהילדה שלשלה וזה ברח לה מהחיתול והיא מנסה לחזור לישון אבל אתה עסוק בלנקות אותה ולהחליף לה בגדים ומצעים וכל ההווייה שלך היא סירחון וטינופת ואהבה שהיא כה ברורה וטהורה שהיא כמעט מובנת מאליה.

כנער, מאז שגיליתי שקיים בעולם מין נוסף שאיננו שלי, האהבה הייתה לי למושא היחיד שיש לשאוף אליו בחיים האלה. רדפתי אחריה בכל משעול שרק חשבתי שאוכל למצוא אותה בו. במסע הזה התאהבתי פעמים רבות ופעמים רבות יותר פגעתי במי שנקרתה בדרכי. כבחור צעיר התמלאתי בצער על אותו הנער שדן לעצמו גיהינום. כאבתי על כל אותן בנות זוג שלא ראיתי בהן דבר מלבד מטרה שיש להשיג ולכבוש ולנטוש. עד היום, כשהדיספוזיציה מתאימה לכך, אני מוצא את עצמי בוהה בתקרה בלילה וחושב על הכאב שתרמתי לעולם.

לצד זה משבר נוסף תקף אותי. היותי והשקעתי את חיי בהתמחות באומנות ההתאהבות, פיתחתי יכולת של זיקית להיות בדיוק מה שהאדם מולי חושב שהוא צריך. כך הייתי אדם אחד בפני הורי, אדם אחר בפני חברי ואדם אחר לחלוטין בפני כל אחת מחברותי. במהרה מצאתי את עצמי לא מסוגל להיות לבד, מכיוון שכשהייתי לבד לא ידעתי מי להיות. היה זה כמו לשבת בתוך חדר עם זר. התחלתי לצאת בכל לילה כדי להיות. בלילות בהן לא יצאתי, לא ישנתי, כי שינה היא שקט שלא ידעתי למצוא לבדי.

במהלך התואר הראשון שלי, דווקא בשיעור על אלבר קאמי, פגשתי לראשונה בדמותו של דון ז'ואן. האיש שהתאהב באהבה ונהה אחריה עד לשאול. באובססיביות של חוקר התחלתי לקרוא כל ייצוג שנוצר לדמות הזו, מדון ג'יובאני של מוצארט ועד דון ג'ואן של ביירון. דרך מולייר, זורילה, ג'ורג' ברנרד שו, קירקגור ופושקין ועד ג'וני דפ. מצאתי את עצמי בתוכו וניסיתי להבין כיצד ניתן יהיה לשחרר אותו מהשאול המחכה לו (ולי) בסוף המסע.

ואז היא הגיעה. לא האהבה. האהובה. ואני עייף ממשחקים העזתי לומר לה אני. לתדהמתי גם היא עייפה בדיוק כמוני והיא אמרה לי את עצמה כאילו אין זה סוד גדול. מכיוון שכך הכירה אותי, כל התחבולות שלמדתי לשרוד בעזרתן, לא הואילו לי מולה. והיא ראתה אותי דרכם כמבעד לזכוכית שקופה. כך מצאתי את עצמי בכל יום נאלץ לכבוש את ליבה מחדש. לאחר כמה שנים יכולתי להרשות לעצמי לכבוש את ליבה רק פעם בשבוע. דון ז'ואן שבתוכי לא מת. הוא פשוט מצא לעצמו מרחב קיום שניתן להישאר בתוכו. כך למדתי את האהבה. טהורה מתישה ומחייה כפי שהיא. והיום אני עובד את האהבה כמו סוגד במקדש. האהבה היא הלחם והתורה שלי והיא מרה ממוות ומתוקה מדבש. כמו אז, גם היום אני לא מסוגל להיות לבד, אבל הפעם – מי רוצה?

והנה שוב הכברתי לשווא במילים ושוב אני שואל – אז מה זאת אהבה? וכל הווייתי אומרת לי שמה שאני מכיר כאהבה לא נמצא במילים האלה. כי העולם לא נמצא במילים, אלא המילים נמצאות בתוכו. כל מה שעשינו פה היה רק להצביע על כוכב, ממקומות שונים בזמן ובמרחב, בזמן שהכוכב שוכן אי שם מעבר לעננים.