תיקון חומה / רוברט פרוסט

משהו ישנו שלא אוהב חומה,

ששולח את הרמש הקפוא לבקוע תחתיו

ושופך את הסלעים העליונים בחמה;

ויוצר חגבים בהם זוג יעבור בקלות.

עבודתם של ציידים זה עוד משהו:

הגעתי אחריהם ותיקנתי

במקום בו הפכוהם כל אבן,

אבל הם רצו להוציא ארנב ממחבואו,

לרצות את קריאות הכלבים. המרווחים כלומר,

איש לא ראה או שמע אותם נוצרים,

אך עם בוא עת תיקון-האביב הם שם.

סיפרתי על כך לשכני מעבר לגבעה;

וביום בו אנו נפגשים להלך על הקו

ולהקים את החומה שבנינו שנית

הולכים, אנו שומרים את החומה בנינו

לכל אחד הסלעים שנפלו עבורו.

וכמה מהם ככיכרות וכמה ככדורים

עלינו להטיל כישוף לשמרם מאוזנים:

'תשארו במקומכם עד שנפנה את גבנו!'

אנו שוחכים את אצבעותנו בטיפול בהן.

הו, סתם עוד סוג של משחק חצר,

אחד בכל צד. אין בכך יותר:

במקום בו היא ישנה אין לנו צורך בחומה:

הוא כולו אורן ואני בוסתן תפוחים.

עצי התפוח שלי לעולם לא יחצו את הקו

ויאכלו את הצנוברים למרגלות עציו, אני אומר לו.

הוא רק משיב, 'גדרות טובות יוצרות שכנים טובים.'

האביב הוא הפוחז שבתוכי, ואני תוהה

אם אוכל לשתול רעיון בראשו:

'למה הן יוצרות שכנים טובים? האין זה

רק במקום בו רועות הפרות? אך כאן אין פרות.

לפני שאני בונה חומה אני שואל כדי לדעת

מה אני משאיר בפנים ומה בחוץ,

ובמי אני עלול לפגוע.

משהו ישנו שלא אוהב חומה,

שרוצה שהיא תיפול.' אני יוכל לומר לו 'אלפים',

אך זה לא אלפים בדיוק, ואני מעדיף

שהוא יגיד זאת בעצמו. אני רואה אותו שם

מביא אבן אחוזה היטב בראשה

בכל אחד מידיו, חמוש כלוחם סלעים פראי.

הוא נע בחשיכה כך נדמה לי,

לא רק של קרשים ושל צל העצים. 

הוא לא יחזור בו מאימרת אביו,

וטוב לו עם כמה שהעריך אותה

הוא שוב אומר, 'גדרות טובות עושות שכנים טובים.'