חושב בקול

למה אני כותב כל כך הרבה? למה אני מפרסם טקסטים שיש בהם שגיאות כתיב? למה אני לא עובר על הדברים שאני מפרסם? למה אני לא מסיים פרויקט אחד לפני שאני מתחיל חדש? למה יש לי תמיד ארבעה ספרים שאני כותב במקביל ושלושה ספרים שאני קורא במקביל? למה אני לא עוצר לרגע ומסיים משהו? את התיזה? את הרומן? את הספר שלי "אגדות אמתיות" שכמעט מוכן? אני חושב שהגיע הזמן להתייחס לדברים האלה.

בקשר לשגיאות הכתיב, הייתי יכול לספר לכם על הדיסלקציה שליוותה אותי כל החיים. על איך בחטיבה הגשתי מבחן שלם הפוך לחלוטין. בכתב מראה. ולא שמתי לב לזה בכלל. איך הייתי עוצר לפני שאני כותב משהו וכותב בפינה את האותיות ג' וז', ובוהה בהן עד שהייתי נזכר בצד הנכון של האותיות. הייתי יכול לספר על הקושי שתמיד היה לי להתרכז בכל דבר למשך יותר מדקה. על העובדה שלא ידעתי שאני צריך משקפיים עד כיתה ח' ואיך שגם אחר-כך הייתי מתבייש להרכיב אותן והעדפתי לשבת בכיתה מאחורה בשקט ולא לראות מילה ממה שכתוב על הלוח. או על העובדה שלא קראתי ספר עד גיל 19. 

הייתי יכול לתרץ את זה בקטע פיוטי. שקראתי איך קולרידג' אמר שכדי שהוא יוכל לכתוב את היצירה הגדולה שלו, הוא צריך להקדיש עשר שנים לקריאה ועשר שנים לכתיבה. ואיך אני הקדשתי עשר שנים שבהן לא קידמתי ולא פרסמתי שום דבר שכתבתי. רק כתבתי רשימות על גבי רשימות עד שהרגשתי שאני יכול להתחיל.

הייתי יכול לתרץ את זה בכך שיש לי בעיה עם לסיים דברים, ולקשר את זה לטראומה שאני סוחב מאז טקס הסיום של התיכון בו ניסיתי להתבדח עם ליצן והוא נתן לי אגרוף בפרצוף בתגובה ואיך לא העזתי להראות את הפרצוף הנפוח שלי בשבוע שאחרי-כן ולא הלכתי למסיבת הסיום של התיכון שלי. להראות איך זה מתקשר לעובדה שלא הלכתי לטקס קבלת התואר הראשון שלי. ולא לתואר השני. ולא לקבלת תעודת ההוראה.

הייתי יכול להבכיין עם תירוץ כמו "גדלתי בקטמון עם השם אוחיון" ובגלל זה המערכת כל הזמן הכשילה אותי ולא הבינה את הצרכים שלי וסתם הניחה שאני עוד ערס מטומטם שאין טעם לנסות לעזור לו.

או להסביר את הצורך בכתיבה בזה שאמא שלי עובדת סוציאלית ובבית תמיד הייתי צריך "לדבר על זה" בכל פעם שמשהו היה לא בסדר, ושעכשיו, באקט פבלובי אני מוציא החוצה כל פעם שמשהו בפנים לא מתיישב.

הייתי יכול להסביר את זה בכך שאני פשוט עצלן, ושאני כותב מתוך תחושה של מחויבות כלפי הקוראים שלי. שאם לא הייתי מתחייב בפניהם הייתי נשאר עם רשימות על גבי רשימות של רעיונות לספרים ולמחקרים.

הייתי יכול להסביר שאני פשוט סטלן, ושאני שם זין על השגיאות כתיב ואני פשוט עף על עצמי בכל פעם שיש לי רעיון בינוני. 

הייתי יכול להגיד שאני פשוט חושב שאני גאון שכל דבר שיוצא לו מהיד זה זהב טהור שזכות לכולם לקרוא.

הייתי יכול להסביר את זה בקטע פוסט-מודרני, שהבלוג שלי הוא שולחן העבודה שלי, המגרה החדשה אם תרצו ושאני רוצה שהתוצר הסופי יהיה תוצאה של דיאלוג עם הקורא.

אבל כל זה לא נכון.

כן. תמיד הייתה לי דיסלקציה אבל מתוך בושה הכרחתי את עצמי להתגבר עליה, ובכל משפט שאני כותב האצבע לוחצת על מקש הbackspace יותר משהיא לוחצת על הspace. תמיד היו לי קשיים בריכוז אבל במהלך התואר הראשון עשיתי לעצמי תרגילי קריאה אינטנסיביים כדי להתגבר עליה. הייתי מניח חמישה ספרים בערימה ויושב שעות קורא פרק מאחד ומחליף לשני. גם אם הייתי בוחר לשים את המשקפיים, רוב הסיכויים שהייתי עדיין מתרכז במחברת שלי וכותב בה דברים שלא קשורים בכלל לשיעור. נכון, לא קראתי ספר עד גיל 19, אבל בגיל 22 סיימתי תואר בספרות ופילוסופיה ולכן הטסקטים הראשונים שעיצבו את רוחי היו של הומרוס, גיתה, דיקארט, אפלטון, שלי, שלונסקי, עגנון ועוד רבים אחרים. למעשה הספרים ברשימה "יצירות המופת בספרות המערב" הם הדבר הראשון שקראתי בחיים שלי.

נכון עשר שנים לא קידמתי ולא פרסמתי כלום, אבל כתבתי ארבעה קבצי שירה, שלושה אוספים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שלושה מחזות ואת כולם גנזתי כבוסר.

גדלתי בפת עם השם "אוחיון" אבל סבא שלי פרופסור, וסבתא שלי דוקטור, ואבא שלי עובד באוניברסיטה מאז שהייתי עובר ואין שום מקום בעולם הזה שמרגיש לי כמו בית כמו האוניברסיטה העברית. ובבית הספר התייחסו אלי כמו אל ערס בגלל שרוב היסודי ותחילת החטיבה הייתי בעיקר משחק כדורגל והולך מכות. אבל אז גיליתי שיש בעולם בנות וכל הדברים האלה הפסיקו מיד לטובת מטרה נעלה יותר.

זה נכון שאני לא יכול להחזיק כלום בבטן אבל בגלל אני חופר לאשתי ולבת שלי על כל דבר קטן שעולה בתוכי. 

כן אני עצלן וכן חלק גדול מחיי הבוגרים ביליתי בחברת מטי הכרה, אבל העצלות שלי באה לידי ביטוי בזה שאני כותב במקום לעשות דברים אחרים שאני צריך לעשות עכשיו, ועם סמים מעולם לא היו לי בעיות, מלבד עם סיגריות. הסם הקשה הזה שאני מתעב בכל נשמתי, אבל חוזר אליו כל פעם שיש רגע של קושי.

כן אני מגלומן לא קטן, אבל אני לא חושב שאני כותב טוב. אני חושב שפה ושם יוצאים לי משפטים או שורות בעלות ערך, ואני מאוד אוהב את מה שאני כותב, שלא יהיה לכם בזה ספק. לפחות בשבוע הראשון אחרי שזה נכתב. אבל יש לי מספיק פרופורציה ספרותית כדי להעמיד את עצמי במקום ריאלי על הסקאלה הספרותית - יותר טוב מרוב הזבל שמתפרסם היום, אבל רחוק שנות אור מהגדולים שאני חפץ בחברתם.

קיוויתי שהקוראים שלי יגיבו על מה שאני כותב, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא מגיב באמת על משהו ספרותי שמפורסם באינטרנט, חוץ מדברים כמו "מעולה!", או "ביג לייק". כמובן שהטקסטים שעולים על הבלוג הם טיוטות ראשונות שלא הייתי רוצה שהם יודפסו בתוך כריכה עם השם שלי בשום מצב. כמובן שכל דבר שאני אפרסם יעבור עריכה אינטנסיבית, עד שארגיש שזה ראוי לפרסום אמתי. בנוסף, רוב המחקרים שאני מעלה כאן מתפרסמים בזמן אמת, תוך כדי שאני חוקר אני כותב ורק אחרי שאני מסיים את המחקר על הבלוג, אני יכול למעשה להתחיל לכתוב את הספר ה"אמתי".

אבל, למרות שהדברים האלה נכונים, הם רק חלק קטן מהסיבה האמתית לכתיבה שלי.

למען האמת אני פשוט מפחד. מפחד פחד מוות. מהמוות. אני מפחד שפתאום הכול ייגמר ולא יישאר בעולם הזה שום דבר ממני. אני אוהב את החיים שלי, ואני מתכוון לשמור עליהם בכל רגע נתון, כי אני יודע שיש לי הרבה מה להפסיד, אבל כשזה מגיע לכתיבה, אני יודע שיש לי עוד כל כך הרבה להוציא ואני מת מפחד להתפגר פתאום בגלל איזה שטות כשכל מה שיש לי ביד זה אוסף של רשימות. וזה קשה לי ואני מתבייש במחשבה שהבלוג הזה הוא כרטיס הביקור הספרותי היחידי שיש לי כרגע. אבל כל הזמן יש לי תמונות בראש של אפשרויות בהן אני אקבל איזו מכה בראש או בגב וכל האפשרויות שלי ייגמרו ברגע. ואני לא רוצה לטפל בזה, אני לא רוצה לקחת כדור, או לנהל שיחה עם פסיכולוג, כי עמוק בפנים גם טוב לי עם הפתרון הזה. טוב לי ליצור מתוך הפחד הזה. גם עם למעשה כל מה שאתם קוראים זה בעצם אני, רץ באמוק, בכיוון ההפוך ממה שנמצא כל הזמן לפניי.

מון בלאן, פרק 1. סונטה

מון בלאן

קונצ'רטו לדניאל

תום בייקין-אוחיון

"חֲלוֹם חָלָמְתִּי; וַתִּפָּעֶם רוּחִי, לָדַעַת אֶת-הַחֲלוֹם."

                                                  דניאל, ב, ג.

1. סוֹנָטַה

אז גם את לקחת את הספר? יום יבוא וגם אני אקרא אותו אבל לא עכשיו, אני אף פעם לא קורא ספר כשהוא נמצא עדיין ברשימה, במיוחד ספר שמדברים עליו כל-כך הרבה, פשוט אין דרך לדעת אם זה ספר ששווה לקרוא או פשוט עבודה טובה של יחסי ציבור. חוץ מזה יש משהו מאוד לא אופנתי בלהסתובב עם אביזר שהוא כל כך באופנה. כן אני חושב שאני אחכה קצת, אראה מתי הוא ירד מהרשימה ואז, אם עדיין אהיה סקרן לגביו, אקרא אותו. שמעתי שהוא ארוך, הוא לא ארוך מדי נכון? יופי. אני לא יודע למה; לא משנה כמה ספרים שמנים של רוסים וגרמנים אני קורא, עדיין יש לי את הפחד הזה מפני ספרים עבים. טוב אני ממש מצטער, את יודעת 'המארח חייב להסתובב', תגידי לי מה את חושבת על הספר כשתגמרי אותו טוב? ושוב, תודה רבה שבאתם.

דפנה? בואי רגע, לא, לא פה, בואי נזוז רגע מכולם. תקשיבי. חשבתי שהסברתי לך שאני לא יכול להיתקע עם אף אחד יותר משתי דקות. לעזאזל, עוד מעט היא הייתה מתחילה להקריא לי מהזבל הזה, בכל אופן כמו שאמרתי, תשתדלי לעקוב אחרי, אבל לא קרוב מדי, כבר סיפרתי לך על המלצרים ההם שלומדים בלט? אז ככה – יש-נעלם. את מבינה אותי?

צ'רלי! אויש לא זיהיתי אותך. איפה מצאת פראק בצבע הזה? מה זה זייצב? לא, לא ניחשתי, אשתך ככל הנראה ממש התרשמה ממנו היא מספרת עליו לכולם. סליחה? כן זה שוברט, יפה צ'רלי, אתה מפתיע אותי בכל פעם עם ההשכלה הקלאסית שלך עוד מעט אני אתחיל לקרוא לך צ'רלס. ביננו אני מעדיף באירועים כאלה דורפמייסטר יותר משוברט אבל זה לא היה מתאים, חוץ מזה, מי יכול לרקוד עם העקבים האלה? הם הורגים אותי, אבל מה לעשות? הכול בשביל ההופעה. מה דפנה? ראש העיר? תסלח לי צ'רלי אתה יודע איך זה, כל השבוע אתה עובד ואז מגיעה מסיבת יום ההולדת שלך ואתה מוצא את עצמך עובד כפול, גם מארח וגם אורח הכבוד, וכולם רוצים להגיד שלום לשניהם. תודה רבה שבאתם ובאמת כל-הכבוד על ההופעה.

עוד לא, עוד לא, הוא התרחק? כל הכבוד דפנה, זה היה מושלם תמשיכי ככה, ראית איך הם התלבשו? תזכירי לי שוב בהזמנות כתבת וויקטוריאני או מרמלדה? מה השעה? בסדר עוד רבע שעה נעביר את כולם לאולם הראשי, גם ככה כמעט נגמרו האפרטיפים. גברת שסטצקי! וואו, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך להתלבש בהתאם, מה זה? כל הווינטז' שראיתי היה, וסליחה על המילים, חסר הטעם, ישן מדי או מיושן מדי, ומכיוון שלא נשאר לי הרבה זמן, לא היה לי ברירה אלה ללכת שוב לרוסים שיתפרו לי. תודה, לא באמת, תודה רבה גם את נפלאה, אלמלא הייתי עסוק בעבודות האירוח הייתי גורר אותך לחדר המעילים ומקמט לך את השמלה הזו עד ש... מה דפנה? ראש העיר? אני בטוח שהוא לא יכעס אם הוא ידע שאני מדבר עכשיו עם אשתו... כן? סליחה על זה, אמרתי לה להציל אותי משיחות ארוכות ולצערי שכחתי ללמד אותה שיקול דעת, אני אומר לך חינוך של עוזרים זו לפעמים עבודה שניה, מעניין אם אפשר למצוא עוזר שתפקידו לחנך עוזרים. יש כאלה? מה את אומרת? אני אומר לך העניים האלה לא יפסיקו להמציא דרכים להוציא כסף ממי שיש לו, הם עוד לא הבינו שהכלי הטוב ביותר שהומצא כדי להוציא כסף מהעשירים הוא האמנות. תמיד תענוג. באמת. נשיקה. מי זה?

דיוויד? אני לא מאמין שבאת, לא אמרת שיש לך איזה כנס או משהו כזה? לא משנה, יש לי יותר טקט מלתחקר אורח על התירוץ שלו כשהוא מגיע. אני ממש צמא, אתה רוצה משהו? מרגו? דפנה? פעמיים מרגו, את הישן יותר, זה ששמור לאורחים הטובים. אני נשבע לך היא איתי רק שבועיים וכבר אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. יש לך עוזרת? לא? אתה רוצה אחת או שלא. אהה... טוב כמובן שהאישה לא מרשה, אם הייתי אשתך גם אני לא הייתי מרשה לך, לפחות עד שתוריד את השפם הזה – זה נראה כאילו אתה רוצה להסתיר משהו. כן אני זוכר שגם לסבא ולאבא שלך היה שפם, אבל אתה חייב לזכור שכאשר מסורת ואופנה נפגשים על גשר, מסורת מפנה את הדרך. תודה מתוקה אני בדיוק מספר לדיוויד שהייתי אבוד בלעדייך. אני רוצה סיגריה, מישהו מצטרף אלי לסיגריה בחוץ? אני יודע, תאמין לי הייתי מפסיק מזמן אם זה לא היה כל-כך פופולארי להפסיק עכשיו. אני רוצה סיגריות אבל הייתי רוצה שלא לרצות אותן, אבל אני מעדיף להיות בנאדם שרק רוצה בניגוד לבנאדם שרוצה רק את מה שהוא רוצה לרצות. אתה עוקב אחרי? האנשים האלה הם אנשי השיחה המשעממים ביותר שפגשתי. דפנה כמה זמן יש לי? בסדר אני במרפסת מאחור תקראי לי כשיגיע הזמן שלי, אני צריך להירגע קצת לפני הנאום.

תמיד תיארו אותו כאדם עם מרפקים, אבל זה זמן רב שהוא לא השתמש בהם כפי שהוא השתמש בהם עכשיו כשהוא פילס את דרכו בין האורחים, בדרך אל המרפסת. באותו הרגע כולם איבדו את פרצופם, וגם אם היה מי מהם שניסה לקרוא בשמו, או יד שמשכה בכנפי הפראק שלו, הוא לא הסיר את עיניו מהידית העגולה והמוזהבת שהומרקה במיוחד לכבוד האירוע הזה. אותה הידית הייתה החלק היחיד מדלת המרפסת שהוא יכול היה לראות בין כל האנשים. כל כוונתו נשלחה אליה, כשהגיע אליה, למרות שדלת המרפסת הייתה פתוחה לרווחה, הוא לא יכול היה להימנע מלגעת בידית כאילו יש בכך הישג. תמיד היה אומר "תשאף לזה ובסוף תגיע" אבל זה לא כל-כך קשור לכאן, כאן זה רק צורך אמתי בשקט שתורגם על-ידי גוף רווי בהרגלים, שוב, לצורך בסיגריה.

ואיזו סיגריה, או אוויר, או שקט, בכל אופן, איזו הנאה. באותם רגעים בהם שפתיו לפתו בעדינות את פומית העץ שעליה הורכבה הסיגריה, כבר באותו הרגע, למרות שהעשן בכלל לא הספיק לגלוש לשפתיו, הוא חש במנוחה שכה חפץ לה, כאילו הוא כבר קיבל את מנת הניקוטין שבה הוא חשק.

או שמא היה זה האוויר; הרי בזמן שבו הדליק את הסיגריה ריאותיו הספיקו לשאוף כמה שאיפות רדודות של האוויר הפתוח, שגם אם הוא היה האוויר הקודר של המטרופולין, העשיר ביותר רעלים מהסיגריה שבפיו, הוא היה קריר יותר ודחוס פחות מהאוויר שנוצר מהצטברותם של עשרות פטפטנים בתוך חלל סגור.

או אולי היה זה השקט, שכן, למרות שהיה רק מטרים ספורים מההמולה, הוא יכול היה לשמוע בבירור את הצליל המחמם של הנייר העוטף את הטבק נשרף ומתפצפץ עם כל שאיפה. והרי זה הוכח מדעית באיזה מאמר אקדמי שישנה השלכה של השקט שבחוץ על השקט שבפנים, וגם אם המאמר ההוא היה שגוי, הוא קרא אותו, והוא חשב שהוא נכון, והרי די בהשלכה הזו כדי לגרום לעובדות השגויות להיות אמתיות יותר מכל מציאות נכונה. בכל אופן, איזו הנאה.

וכך הוא נח, גם אם לכמה רגעים, אפו החד פונה לירח ועיניו קמוצות בקצותיהן כאילו הוא מבקש לצחוק אך מתאפק. למרות שהוא נשק לשנות הארבעים לחייו, רק קמטי חיוך קלים נמתחו מעיניו, הוכחה לחייו הטובים, את מצחו לא חצו קמטי מחשבה מעולם לא אהב לאמץ את המצח, אך בין גבותיו נחצבו בעמל אותם שני קמטי דאגה עדינים, שרק נראו לעין כשהוא צחק או כשהוא היה צריך לבצע החלטות חשובות. הוא אהב את הקמטים האלה והתייחס אליהם כהישגים, לפחות זה מה שתמיד אמר למי שהייתה לו החוצפה לשאול לגביהם.

הוא לא דאג, לא באמת, שכן הוא ידע שהוא, למרות גילו, נראה צעיר ונאה, והוא צדק, היה לו משהו בעיניים שנוטה להיעלם אצל רוב האנשים אחרי שנות הנעורים הצעירות, ברק של תמימות או עורמה. כן, היה משהו בעיניים הבהירות שלו, באופן בו הן התכווצו כשהוא שתק, ששימר בפרצופו ארשת תמידית של שמחת חיים, שכל מתבונן בו לא יכול שלא לחוש איזה שמץ של קנאה, או לפחות, זה מה שהוא סיפר לעצמו כשהיה לבד. אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו שכמו כל התחפושת שהוא לובש, הפנים האלה הם גם מסכה ושעכשיו כשהוא כה מתענג על השקט ועל המנוחה ועל הסיגריה והירח, אין דבר שהוא רוצה יותר מלהסירה.

ישנה אורחת לא מוזמנת שפורצת לכל מסיבה, פנים רבות לה לגבירה ושמות רבים גם כן, יש מי שקורא לה 'הזקנה המקומטת', יש מי שקורא לה 'מוסיקה' או 'שקט', אבל כשרוצים לפנות אליה ישירות קוראים לה בדרך-כלל 'זמן'.

הזמן, אותו סופיסט מפולפל שמצליח להשחיל את דעתו לכל שיחה. אותו בדחן מעייף שמצליח באין מפריע להרוס כל אירוע טוב על-ידי זירוזו, וכל אירוע רע על-ידי אזכור מתמיד של קיומו, הוא שזורק לאוויר באזני הכול, בשקט המופתי שלו, "טוב עכשיו, ומחר מה?" וכולם יודעים שכל לילה הוא שותה עצמו לדעת ומזקין זונות.

אבל הזמן. אותה נזירה חסודה ובלה שמביטה על כולם מלמעלה בחיוך נוזף. זו היא שמפחידה אותך פתאום כשטוב לך מדי ואז יש שקט. זו היא שיודעת להזכיר לכולם שהיא ידעה כל הזמן. אבל היא תמיד שותקת, היא לא משתפת בכלום, שכן היא יודעת, שגם אם תצעק לא נקשיב לה, ושאם זה היה תלוי בנו, היא לא הייתה מוזמנת לשום אירוע מכובד.

הוא לא סיים לעשן, הוא אפילו לא איפר את הסיגריה שמא יזרז את בעירתה. הוא ידע שהם כבר מחכים לו, מחקים אנשים שאכפת להם, מחכים שיבוא וינאם את הנאום שלו, כדי שהם יוכלו לשתות בשקט ולצחוק בקול. אחר-כך, בזמן שאחרי, לאף אחד לא אכפת מה תגיד.

והנה הם קוראים לו לבוא. כולם מחייכים, וגם הוא מחייך. אין כנות. אין רחמים. ולמרות הבגדים היפים, זו עדיין המאה העשרים.

ההליכה אל הבמה לא הייתה כמו ההליכה אל הדלת פחות מחמש דקות לפני-כן. הפעם לא היה צורך במרפקים, הכול פינו לו מסלול מרופד בחיוכים. הקהל, אורחיו, שהוא ניצח עליהם בכזו שליטה רק מספר רגעים לפני-כן, שינה את פניו, כנראה בעקבות אותם הרגעים של שקט שהוא הצליח לגנוב לעצמו. למרות שהוא תמיד ראה בהם אנשים עצובים שמעמדם מחייב אותם לשאת את קולרי הקונבנציה באירועים חברתיים, הוא לא יכול היה שלא לראות, באותם הרגעים, את הזיוף שבדבר. לפתע הם נראו לו חיות טורפות, צמאות לדם, ערפדים המחכים שיבוא להשביע אותם.

מוזר, כשאתה רוצה ללכת לבד בדרכך שלך אף אחד לא עוזר לך, ואתה צריך לדחוף ולדחוק כדי לגרור את עצמך דרך כולם, נגד כולם, ואילו כשאתה הולך לאן שרוצים שתלך, פתאום כולם מרוצים ממך, הם מחייכים את חיוכו של המנצח ומפנים לך שביל.

למתבונן מהצד זה הוא רגע נפלא, חיוכים, שביל אנושי וגיבור ההולך אל הבמה, אך אל תתנו לחיוכים המתוחים האלה להטעות אתכם, הרגע הזה הוא רגע נורא. "דניאל!" פתאום קוראים בשמו מהבימה, לאחר נאום קצר של הקדמה שהוא לא יכול היה לשמוע אותו בין מחשבותיו. פתאום – גל של מחיאות כפיים, תחילה בפזורה, כמו זיקוקים בחג סיני ולאחר מכן בקצב אחיד ומתמשך שכמו אמר מפי כולם: "נו כבר, לך בדרך שפינינו לך, אל תנסה לברוח, עם חיוכים כמו שלנו, מותר לנו להשתמש באלימות".

דניאל לא ניסה לברוח, הוא הלך, לא הייתה לו ברירה אלא ללכת. עם חיוך גדול יותר משל כולם ביחד, ועיניים מזוגגות עד עיוורון. הוא האט את הליכתו במסלול היחיד שנסלל לו על ידי לחיצות ידיים זריזות, טפיחות על כתפיים זרות ומלמול חיוור של שמות אורחים או משפטים כמו 'לא ראיתי אותך', או, 'נדבר אחר-כך'. והם ממשיכים למחוא כפיים אך זו אינה השתחוויה של תיאטרון, הרי ברור לכולם שלמרות הבגדים היפים וההתנהגות הנאותה, זה אינו אירוע תרבותי, זה הוא אירוע פוליטי, וכולם כמו אומרים בחיוך, אנחנו כאן כי אנחנו צריכים להיות כאן, אף אחד לא כאן בשבילך, או לפחות כך זה נראה מעיניו של דניאל עת שסיים את הפסיון שלו והגיע לבימה.

שלוש מדרגות היו לפני הבמה ולמרות שדניאל עלה אותן במהרה, הזמן עצר מלכת כשהוא עלה אותן. או אולי לא היה זה הזמן כלל וכלל, אולי היו אלו המחשבות שלו שהאיצו את עצמן והאטו את הזמן, כך שכל שניה שחלפה הייתה יכולה להכיל כמות כה גדולה של מחשבות שדניאל אפילו הצליח להשחיל בין כל ה"לעזאזל על מה אדבר איתם" וה"עקבים האלה הורגים אותי" וה"צריך להסביר להם למה בחרתי במאה התשע-עשרה" ו"מעניין איפה רב פקד שכטר, אני לא חושב שראיתי אותו" ו"אני לא יכול לחכות שיגיע החודש הבא, אחריו הכול יראה אחרת", ו"על מי אני עובד? שום דבר לא יראה אחרת" וגם מחשבות אינטרוספקטיות כמו "כמה מחשבות הצלחתי להשחיל בתוך שלוש מדרגות?", ו"מעניין אם כך חושב מי שנופל מצוק או מגג של בניין".

כן הוא היה שחצן לא קטן, חושב שמעט האדרנלין שהוא חש יכול לתת לו ולו הצצה אל תוך העולם הפנימי של אדם הצונח למותו.

אגב שחצנות, אם כבר הזכרנו אותה כדאי שנערוך לה היכרות נאותה שכן כמו הזמן שקיבלה לא מעט התייחסות גם זו היא אורחת חשובה, וגם היא נוכחת, באירועים כאלה במיוחד ויהיה זה חוסר נימוס נוראי שלא לערוך לכולם היכרות איתה; שחצנות היא תכונה שמאז ומעולם קיבלה יחס אמביוולנטי; מצד אחד, כאשר אנו חושפים אותה היא, כמו קסם זול, מתפוגגת והופכת שנואה על כולם – די לקרוא לה בשמה ורוב בני האדם מושכים ידם ממנה כמו מגחלים לוחשות. אבל, מצד שני, כל עוד היא לובשת מספיק איפור כדי שלא נוכל לקרוא לה בשמה, אנו מעריצים אותה כבת אלים, הביטו לשמיים - אין כוכבים צנועים! ומלבד זאת ישנה עוד הוכחה לכך שישנו קורטוב של טוב בזו התכונה הגסה, שכן זו השחצנות הייתה בדיוק הדבר שדניאל שלנו היה צריך כדי לעבור את המדרגה השלישית והאחרונה ולתפוס את מקומו המיועד על הבמה, מאחורי המיקרופון, מול כולם, ולהתחיל לדבר.

שלום לכולם, תודה שבאתם, הבטחתי לעצמי שאני לא אתחיל בקלישאות והנה כבר נפלתי שלוש פעמים. טוב, אני יודע שזה החלק שבו אתם חייבים לתת לי את תשומת לבכם אבל אל תדאגו, אני לא אתן לכם לסבול יותר מדי.

ובכן. מי לעזאזל עושה אירוע כזה לכבוד יום הולדתו העשרים ותשע-עשרה? לא באמת, אירועים כאלה בדרך-כלל עושים בימי הולדת עגולים יותר ואם יש דבר אחד שעשרים-ותשע-עשרה הוא לא - זה מספר עגול. אז זו תשובה ראשונה שאני חייב לכם, חוץ מזה נשאלת השאלה גם מדוע, מכל הסגנונות השונים שיכולתי לדרוש מכם להתלבש לפיהם, דווקא המאה התשע-עשרה? אבל לפני שאני אתחיל לענות על שאלות ואתם תוכלו לחזור לחיפושים האישיים שלכם בעקבות התחתיות של כל הבקבוקים במרתף שלי, אני רק רוצה להגיד שכולכם עשיתם עבודה נפלאה ובתלבושות שלכם עזרתם לי להפוך את האירוע הזה לצבעוני ועשיר בדיוק כמו שרציתי שיהיה.

ובכן, לפני חצי שנה אני התארחתי באחת מארוחות הערב המוזרות ביותר שהיה לי העונג להיות בהן, ואני לא רק מתכוון לעובדה שהכול היה צמחוני. הייתי בבית ידידי הטוב הכומר שאול אוסטרוב והוא הכיר לי שם גברת שהוא הציג כלא-פחות מאחותו הרוחנית הנזירה ההינדואיסטית מטה-ג'י. אני יודע שהשם שלה נשמע כמו שם של ראפר משנות השמונים אבל אני יכול להבטיח לכם שהיה מדובר במאה וחמישים סנטימטרים של אותנטיות הודית עם כל הבד הכתום והחיוכים הלבביים שכרוכים בכך.

בכל אופן היא סיפרה סיפור מרתק על המרכז שהיא פתחה ועל מערה שהיא מצאה וחפרה בתוכה, באמת סיפור מרתק אבל זה לא הזמן לספר אותו. מה שמענייננו עכשיו, או ליתר דיוק מה שעניין אותי מאז, זו מילה אחת שהיא חזרה והזכירה באנגלית ההודית המקסימה שלה שוב ושוב – הייתה זו המילה "אקספיריינס".

זה מצחיק, רובכם לא מכירים אותי בתור אחד שלוקח דברים יותר מדי ברצינות, שלא יהיה לכם ספק, זו אמנות שדרשה ממני שנים של תרגול ושעות של הלקאה עצמית שהובילו ללא מעט בזבוז זמן ורגש שאיני יכול לתאר את החרטה שלי עליו. עם זאת, לא הייתי יכול לעמוד כאן עכשיו, עם שתי הפרוטות שלקחתי מהעולם הזה, אלמלא אותן שעות אבודות ומלחמות שווא ארורות, ועל כן אני רוצה ראשית לברך את השדים שלי שהביאוני עד הלום.

אבל אני שוב גולש ושוב מבזבז מזמנכם, בכל אופן, הנקודה היא שמצאתי את עצמי, ימים אחרי אותו הערב עם האורחת ההודית של ידידי, חושב שוב ושוב על אותה המילה, על ה'אקספיריינס' הזו, על החוויה הזו, ושואל את עצמי, כמעט באובססיביות - מה זו החוויה הזו? תאמינו לי, כל מה שאתם צריכים זה לשאול כמה מהחברים היותר וותיקים שלי, חוויות למיניהן לא חסרות לי, שגרה ושעמום הם מחוזות נכספים שאני מתחיל להגיע אליהם רק עכשיו, לאחר שנים מייגעות של תחלופה וטירוף. אני לא מתכוון גם לחוויות פסיכודליות שכן, אין לי מה להסתיר, גם אלה ידועות לי מספיק כך שעדיין, מדי כמה חודשים או שנים, איזה קריסטל אבוד משתחרר במוחי ומזכיר לי נשכחות. לא זה לא זה, ותאמינו לי אני יכול להגיד לא זה לא זה, מכיוון שהאובססיה שפיתחתי למילה הזו הפכה אותי היום למעין אותוריטה בנושא, אני קראתי כל-כך הרבה פרשנויות של היוגה סוטרה לפטאנג'לי שאני מאמין שאם אני רק אפסיק לרצות ללכת דרך קירות אני אוכל לעשות זאת די בקלות. החוויה הזו, האקספיריינס הזו, זה לא ממשהו אחר אלה רק זה, החיים האלה בדיוק, הדאו, הקיום, הדבר-כשלעצמו, הלהיות-שם, או פה. דווקא זה, דווקא הדבר המובן מאליו הזה הוא הדבר שאנחנו במאה שלנו לא יכולים למצוא. אני רוצה ללכת לאיפה שהוא ופשוט להיות שם, להסתכל על הצורה שלי ולקשר אותה לצורות דומות, או לראות רחוב בלי לבקר את הארכיטקטורה או להניח הנחות על המצב החברתי-כלכלי של תושביו, או להביט למעלה בלי לנסות לנחש איך זה היה מרגיש לראות שמיים בעולם בלי פרסומות.

בכל אופן, בזבזתי כבר הרבה יותר מדי מזמן השתייה שלכם, אז רק אוסיף ואומר, שלאחר מחקר רציני, אם כי לא מדעי וחסר ביסוס, שערכתי ביני לבין עצמי בזמן שהמשכתי בחיי כרגיל, הגעתי למסקנה שכל הדברים שמפריעים לי מלחוות את האקספיריינס הזה כולם תוצר של המאה הזו שלנו, המאה העשרים, המאה הדיגיטלית, אונסת החושים, מלאת הזיהום והג'ינסים, המאה שבה האוכל צבעוני מדי והטלוויזיה משמינה מדי, המאה הכלכלית עד כדי בחילה, המאה הגלובלית עד כדי זרות.

בקיצור זו הסיבה שערכתי את מסיבת יום ההולדת העשרים-ותשע-עשרה שלי בסגנון המאה-התשע-עשרה, כדי שנוכל כולנו להיזכר ביחד שפעם היה פה הרבה פחות נוח, אבל הרבה יותר יפה. לפני שאסיים אני רוצה גם להכריז כאן בפני כל חברי, ושאר האנשים שפה, ובפני דפנה העוזרת הנאמנה שלי שהולכת להשתגע מכמות הטלפונים שמחכה לה מחר אחרי ההודעה הזו, שאני מתכוון בעוד שבוע לטפס לבדי, בעזרת ציוד מן המאה התשע-עשרה בלבד, את המון-בלאן. לא את האוורסט, אני לא אידיוט, אני רוצה חוויה מעניינת לא למות. חוץ מזה, איזה הר יותר רומנטי מהמון-בלאן?

אז שוב, תודה לכולכם שהתלבשתם ובאתם,  בזכותכם זה יומולדת העשרים ותשע-עשרה הכי טוב שהיה לי אי פעם.

וכך, מלא בתחושה של אהבה עצמית עד כדי צרבת, דניאל ירד מהבמה ונעלם אל תוך הקהל להעביר ערב נוסף, שמלבד מבטים מודאגים מהעוזרת שלו דפנה, ומהעובדה שהוא היה לבוש בעקבים, גרביים ארוכות, פראק רקום ובנוסף, ואת הסוד הזה נשמור בנינו - מחוך, היה ערב רגיל לחלוטין, אולי עם שתיה טיפה שונה, ומוסיקה אחרת, וכמה צבעים שלא רואים הרבה בקנבס החברתי של ימינו, אבל בכל אופן לא מספיק שונה כדי להמשיך להלאות אתכם קוראים סבלניים שלי בעוד מילים מיותרות.

מלבד זאת, כמה שלא חווינו את היום, כך חשבו האורחים בינם לבין עצמם, תמיד יש את מחר, וזה בדיוק המחר הזה שהעסיק, כפי שדניאל שיער, את דפנה יותר מכל. שכן, מלבד ענייני היום שלה, מחר היא תהא צריכה לברר מתי הוא הולך ולכמה זמן, ובעקבות זאת לגלות כמה פגישות היא צריכה להזיז וכמה לבטל, ומה השעה? ולמה שתיתי את הכוס השלישית היא תמיד עושה לי כאבי ראש למחרת, ולעזאזל איתו שרק יחכה עד הבוקר, אני עוד אגיד לו דבר או שניים.   

לפרק הבא

למה לצפות בשנה הבאה מ'אופוס 31', או במילים אחרות - שנה טובה

שנה טובה לכל הקוראים היקרים שלי. אחרי שבפוסט הקודם סיכמתי את השנה שעברה עלינו לטובה, עתה אני רוצה להרטיב את חככם בתוכניות שלי לאתר בשנה הבאה.

החדים שבכם וודאי שמו כבר לב שבניגוד לשנה שעברה, בה התפריט השתנה בהתאם לעונות השנה, הפעם התפריט מוצג לכל השנה. כפי שתראו בהמשך הפוסט, ישנם מספר ספרים המתוכננים לשנה הבאה אך אינם מופיעים בתפריט, זאת משום שאני רוצה להתחיל אותם רק אחרי שאסים אחרים.

בראש ובראשונה אשמח להזמין את כולכם לפסטיבל אייקון הקרוב שם הרצאתי הנושאת את השם 'הגיבורים החדשים'. בהרצאה אתחקה אחר המקורות של תפלצים שונים כגון פרנקנשטיין, זומבים, ערפדים וחייזרים, ואראה כיצד גיבורי התרבות הללו מלמדים אותנו לא מעט על החברה שבה אנו חיים. אחרי ההרצאה אני מאמין שהתוכן שלה יועלה לאתר, אך אינני בטוח עדיין באשר לפורמט שבו אני רוצה להעלות אותו. זו הפעם השנייה שאני מבקר בפסטיבל אייקון, אחרי שב2011 הסיפור הקצר שלי 'ידיים אפורות' זכה לתואר 'חביב הקהל' בפרס עינת.

הפרויקט שלי 'אגדות אמתיות', היה ללא ספק הדבר הפופולארי ביותר בשנה שעברה, ככל שזה נוגע למספר כניסות לכל פוסט. תכנית העל עבור הפרויקט הזה היא להגיע לכ-365 אגדות ולכן אמשיך להגיש לפניכם אגדות אמתיות במרץ רב. השנה נתחיל עם אגדה אמתית על האיש שהמציא את החיסון לפוליו, נמשיך משם לצייר שאיבד הכול בשוק הצבעוניים, לאיש שהציל את העולם כי הוא סירב פקודה וכו' וכו'...

אחרי ספר השירה האחרון שלי 'היום היה יום טוב, כתבתי', שהיה שמרני משהו ככל שזה נוגע לסגנון פואטי, השנה אני רוצה לעשות משהו אחר. ספר השירה הבא שלי ייקרא 'שירת זעמי המתוק' והוא שואף לייצר שירה כרוק כבד. שירה המאמצת ומגרה את הזעם של הקורא מתוך הכרה בכך שהיום אנו חיים בעידן של חיוכים ריקים ושל חיבוקי דוב, עידן שבו כולם משבחים את כולם וכולם מסכימים זה עם זה. בעדין כזה של אהבה שקרית אני רוצה לנסות ליצור שירה שישנאו באמת.

ללא ספק הפרויקט השאפתני ביותר שמצפה לי בשנה הבאה הוא הרומן הראשון שלי 'מון בלאן', בכל שבוע אפרסם פרק חדש מהרומן שיהיה סיפור מדע בדיוני המגולל את סיפורו של בחור צעיר שרוצה לטפס את ההר המפורסם המון בלאן בציוד של המאה ה19 בלבד.

אחרי היצירה הפילוסופית הקודמת שלי 'אל מול שפות התהום' אמשיך את הכתיבה הפילוסופית ביצירה בשם 'מרטין בובר ומרטין היידגר במפגש'. ביצירה זו ברצוני להתחקות אחר שני ההוגים החשובים האלה ולנסות ליישב את המחלוקות השונות בניהם. מטלה זו תהיה קשה במיוחד, בין השאר מכיוון שמרטין בובר היה יהודי ציוני והיידגר היה חבר במפלגה הנאצית.

אחרי שאסיים את היצירה הפילוסופית הזו אתחיל את הפרויקט הבא שיהיה קרוי 'מחשבות מכולכלות' – סדרה של מסות בנושאים שונים של הכלכלה אשר ינסו לחשוף כמה מהדעות הקדומות שלנו בנוגע לכלכלה ויציעו כמה רעיונות יצירתיים לפתרון הבעיות הללו.

מלבד זאת מתוכננים לנו עוד הרבה דברים לשנה הבאה, יצירות מוסיקליות, ספרי ילדים, תרגומים וצילומים אז שתהיה לכולנו שנה טובה ופורייה ושתהיה לכולכם שנה טובה.

תום