ינק התינוק את העולם וניזון ממנו כל צרכו והפך לילד.
שאל הילד לאן הוא נולד וקיבל תשובות מהסביבה הקרובה ומהסביבה הרחוקה ובנה לעצמו עולם טלאים טלאים והנה הוא נער.
ראה הנער עד כמה רופף הוא עולמו, עד כמה דמות שקר לתשובות משיביו, וניער הוא את קירות עולמו עד שרק היציבים בהם נותרו ניצבים איתן, וראה הנער כי אותו הצער נותר בהינו ולא נע מניעוריו, והנה הוא בחור צעיר.
הביט הבחור הצעיר בפניו של הצער וזיהה בהם את אימו ואת אביו ואת עצמו ואת עולמו והנה אפשרויות אינסוף בוקעות מתוך הצער כאורות מתוך עלטה והנה הוא בחור.
בחר הבחור דמות לעצמו, דמות לאהבתו, ועולם ואמונות ומוסר, וכונן לו משכן בעולם בו יוכל לבלות את שנות בלי בלאי השחיקה, הביט הבחור מחלון משכנו וראה כי עולמו הוא שלו אך בחוץ עולמות אינסוף מכוננים, ובהם שוכנים אנשים אינסוף, איש איש בעולמו שוכן, ותכהו הבדידות והגאווה והאמונה השיקרית שרק בעולמו ניתן לחיות, ויטעה הוא לחשוב שעליו לכפות את עולמו על השוגים סביבו, ויעטה שיריון ומגן וחרב לצאת למלחמה על עולמו אך לשווא.
כי כל עולם נבנה בקפידה בהתאם לאדם על פי חייו, ואם אדם זה בחר לחיות בעולם כזה מי יאמר לו לחיות באחר? וכל החרבות בעולם לא יטו אמונה שלימה, וכל המגנים לא יגנו על עולמך מזליגת זרים.
על מציאות הימצאות ריבוי המציאויות הזו יש להתגבר, וזה שיתגבר עליהם הרי הוא גיבור וזכאי הוא לתואר גבורה.
יש להתגבר על האמונה שתשובה טובה ניצחת, יש להתגבר על כך שפניו של אלוהי הינם שלי בלבד וגם אם אזין אחר בכל תווי אותם פנים יראה הוא את פני אלוהיו שלו. כי צודק ונורא ואיננו הם תארים שלהם משמעויות שונות בהתאם לזווית ולזיקה ולהקשר שבהם הם נאמרים וגם לאחד פנים רבות.
הבנה זו תניח את האמונה השיקרית באחדות המציאות למנוחה, אך בלעדיה יוותרו להם עדיין הגאווה והבדידות.
הגאווה אינה גאוות שווה, זו היא גאוותו של אדריכל על בניין יצירתו, זו גאוותו של אם על ביתה. אך גם לגאווה יש פיתרון. כי יפה ככל שיהיה בניין האדריכל לא ייתכן שזהו הבניין היחיד בעולם, ויופיו נשען על יחסו לבתים אחרים. ואף אם לא רוצה שכל הבנות בעולם יהיו הבת שלה, והרי אלה הן פניה של הכפייה.
ענווה נחוצה כאן במקום שבו גאווה דורשת לשכון. ענווה האומרת אמת זו שלי היא. לא מדובר כאן בצניעות של בושה אלא בשתיקת חכמים, בשלווה היציבה של לישון בתוך בית שקירותיו עומדים איתן נוכך בתים אחרים. זה סוד הענווה והוא מזור לגאווה. כל מה שנותר לנצח הוא את הבדידות.
אינני יכול לבחור לחיות בעולם לא שלי, אך אני יכול לבחור אם ברצוני לחיות בעולם עשיר או דל. אני יכול לבחור שעולמי יכיל תשובות אינסוף, שישכנו בתוכו עולמות עינסוף כל מה שאני צריך לשם כך הוא סובלנות.
מתוך ההכרה באמת של רגע כאמת של צמצום ובסובלנות כתנאי להעשיר את עולמי באמת של הרחבה. הסובלנות היא תנאי אפיסטמולוגי לאמת של הרחבה. היא הדלתים והחלונות של ביתי, וכל חלון מכניס אור וכל אור חירות הוא.
באשר לאמת, אותה האמת בה' של ידיעה שאין עוד מלבדה, אזכיר את דבריו של פייר סימון לפלס - אין לי צורך בהיפוטזה הזו.
