יום רביעי, 29 במאי 2013

בארץ תאבתי

בארץ תאבתי השקר שוב פורח 
בארץ תאבתי דופקים פה כל אורח 
שבע חברות, שבע שליטות 
שבעה מיליון פושטי יד. 

בארץ תאבתי הצריכה היא דגל 
בארץ תאבתי כולם פושטים ת'רגל 
כל שעה חושבה, כל שעה גונבה 
למשטר הצער. 

אך מי עיני נשר לו ויראנו 
ומי לב חכם לו ויכירנו 
מי לא יטעה מי לא ישגה 
מי יפתח לי הדלת? 

יום שלישי, 28 במאי 2013

העיר, פרק שנים עשר - אמסטרדם, חלק א'

לתחילת הספר

במאה ה-15 הוותיקן העסיק ברומא כ-7000 זונות, ועוד מספר לא קטן של 'אמני תענוגות'. בזמנו של דה וינצ'י האפיפיור מבית בורג'יה עוד הגדיל לעשות - נכנס לבית הוותיקן עם אשתו וילדיו, והביא לעולם ממזר מבתו לוקרציה בורג'יה. קל היה יותר ויותר להאמין שאולי אלוהים אינו שוכן דווקא על כסאו של פטר הקדוש.

סידרה של גילויים זעזעו את הקרקע שעליה עמדה תפיסת העולם הימי-ביניימית. ראשית, מקומו של האדם בעולם ויחסו אל האל הועמדו בספק על ידי הוגים כמו הפלורנטיני פיקו דה לה מירנדולה - שהאמין שעל האדם לשחרר את עצמו מכבליה של הבערות (ובין השיטין ביקר את התפיסה המסורתית של הדת. אותו פיקו דה לה מירנדולה שימש דוגמה ומופת להומניזם בפירנצה; הוא למד יוונית ועברית והתעניין בקבלה ובמיסטיקה יהודית לא פחות מאשר בפילוסופיה יוונית. מספררים שהיה נפגש עם רבנים מהקהילה היהודית בפירנצה, ומתווכח עמם על שאלות תלמודיות כאילו היה תלמיד ישיבה.
File:Giordano Bruno Campo dei Fiori.jpg
ג'יורדנו ברונו
גם הפילוסוף הדומיניקני מוונציה, ג'יורדאנו ברונו, העז לטעון שהיקום הוא אינסופי; ואולי אפילו קיימים אי שם באחד הכוכבים יצורים חיים אחרים, שלהם אלים אחרים. על דברי כפירה אלה הוא הועלה על המוקד.
הגילויים החדשים לא היו רק פילוסופיים. ב-1492, נווט פלורנטיני וקפטן ספרדי - אמריגו ווספוצ'י וכריסטופר קולומבוס - גילו בטעות יבשת שלמה שלא ידעו על קיומה עד כה, שחיו בה בני אדם שמעולם לא שמעו על משה,  על ישוע הנצרתי או על אלכסנדר מוקדון.
לא די בכך שהגיאוגרפיה של כדור הארץ שינתה את צורתה ללא היכר; השמש עצמה נעקרה ממקומה והוצבה מחדש במרכז המערכת, וכדור הארץ הפך לפתע לכוכב לכת קטנטן הסובב סביבה כמו לוויינים אחרים שלה.
כך, מתוך הצטלבות כל המשתנים האלה - מידת השחיתות של הכנסייה, גילוי אמריקה ורעיונות הפילוסופיה ההומניסטית החדשה שהעמידה את האדם במרכז ואת כדור הארץ בצד - מעמדה של הכנסייה הקתולית החל להתערער.  בגרמניה (שהייתה אז עדיין קרויה 'האימפריה הרומית הקדושה'), מרטין לותר (נזיר ופרופסור לתיאולוגיה) טען שרוב הדוֹגמות של הכנסייה אין בהן אמת; שגן העדן אינו שמור רק למי שהוטבל, התוודה על חטאיו ושילם מסיו לכנסייה, אלא לכל מי שאלוהים, בחסדו, בוחר בו. לותר עשה, בין היתר, שני דברים חשובים: הוא תרגם את ספרי הקודש לגרמנית וכך אִפשר לכל האזרחים להבין את הכתובים (במקום רק למיעוט של נזירים וכמרים דוברי לטינית; כמו כן הוא סובב את עמדת הכומר: במקום שאב הכנסייה פנה אל הצלב ומלמל תפילות שאיש לא הבין, הרי עכשיו הוא פנה אל הקהילה שלו ודיבר אליהם בשפתם על נושאים המעניינים אותם.
במקביל ללותר, קאלווין בז'נבה ערך רפורמות משלו, שהציגו עמדה חמורה יותר כלפי הכנסייה הקתולית וביססו את הכנסייה הקאלוויניסטית. ממלכת אנגליה התנתקה גם היא מהמוסד הקתולי, והקימה את הכנסייה האנגליקנית.
ערי איטליה, ספרד וצרפת נותרו כמחוזות הקתוליים המרכזים. בכל אחד מהם החלו פעולות התנגדות לתהליכי הרפורמציה - מה שנקרא הקונטר-רפורמציה. תגובת נגד זאת לא הייתה רק תיאורטית - התבצרות הכנסייה במעמדו הבלתי מעורער של האפיפיור וגינוי כל הממירים את דתם ככופרים אשר דמם מותר - אלא קיבלה גם ממדים פרקטיים. בספרד. פרדיננד ואיזבלה "שיחררו" את ממלכת אראגון ושכנותיה מהנוכחות המוסלמית באזור, גירשו את הקהילה היהודית העתיקה והחלו לחפש אחר אחרוני האנוסים והמומרים במה שנקרא האינקוויזיציה הספרדית. כמו כן, הכתר הספרדי שלח את הארמדה המפורסמת שלו - הצי הימי החזק ביותר באותה תקופה - כנגד הכתר של מלכת אנגליה.
בגרמניה ובצרפת החלו מלחמות אזרחים ארוכות (גרמנים רבים יותר, באופן יחסי לאוכלוסייה, מתו בהן מאשר במלחמת העולם השנייה). תקופה זו קרויה בספרי ההיסטוריה 'מלחמות הדת של אירופה'. בסופה, כל אחת מן הממלכות הקימה מונרכיה מוחלטת, שבה הייתה למלך שליטה מוחלטת על החוק.

מקום אחד בלבד באירופה התנגד לשלטון הכנסייה ולאינקוויזיציה הספרדית, קרא לסובלנות דתית, לחופש המסחר ולחופש המחקר; מקום שמרד בכתר ספרדי ששלט בו, והקים במקומו את הרפובליקה היחידה באירופה - הרפובליקה המאוחדת של ארצות הצפון הקטנות - הולנד. אמסטרדם, העיר התוססת והחיה שבתוכה, הפכה במהרה למרכז התרבות והמסחר ולמרכזה של מעצמה כלכלית ענקית, אשר לא היה מי שישווה לה באותה תקופה באירופה. 

לפרק הבא

יום חמישי, 23 במאי 2013

על ההתגברות

ינק התינוק את העולם וניזון ממנו כל צרכו והפך לילד.
שאל הילד לאן הוא נולד וקיבל תשובות מהסביבה הקרובה ומהסביבה הרחוקה ובנה לעצמו עולם טלאים טלאים והנה הוא נער.
ראה הנער עד כמה רופף הוא עולמו, עד כמה דמות שקר לתשובות משיביו, וניער הוא את קירות עולמו עד שרק היציבים בהם נותרו ניצבים איתן, וראה הנער כי אותו הצער נותר בהינו ולא נע מניעוריו, והנה הוא בחור צעיר.
הביט הבחור הצעיר בפניו של הצער וזיהה בהם את אימו ואת אביו ואת עצמו ואת עולמו והנה אפשרויות אינסוף בוקעות מתוך הצער כאורות מתוך עלטה והנה הוא בחור.
בחר הבחור דמות לעצמו, דמות לאהבתו, ועולם ואמונות ומוסר, וכונן לו משכן בעולם בו יוכל לבלות את שנות בלי בלאי השחיקה, הביט הבחור מחלון משכנו וראה כי עולמו הוא שלו אך בחוץ עולמות אינסוף מכוננים, ובהם שוכנים אנשים אינסוף, איש איש בעולמו שוכן, ותכהו הבדידות והגאווה והאמונה השיקרית שרק בעולמו ניתן לחיות, ויטעה הוא לחשוב שעליו לכפות את עולמו על השוגים סביבו, ויעטה שיריון ומגן וחרב לצאת למלחמה על עולמו אך לשווא.
כי כל עולם נבנה בקפידה בהתאם לאדם על פי חייו, ואם אדם זה בחר לחיות בעולם כזה מי יאמר לו לחיות באחר? וכל החרבות בעולם לא יטו אמונה שלימה, וכל המגנים לא יגנו על עולמך מזליגת זרים. 
על מציאות הימצאות ריבוי המציאויות הזו יש להתגבר, וזה שיתגבר עליהם הרי הוא גיבור וזכאי הוא לתואר גבורה.
יש להתגבר על האמונה שתשובה טובה ניצחת, יש להתגבר על כך שפניו של אלוהי הינם שלי בלבד וגם אם אזין אחר בכל תווי אותם פנים יראה הוא את פני אלוהיו שלו. כי צודק ונורא ואיננו הם תארים שלהם משמעויות שונות בהתאם לזווית ולזיקה ולהקשר שבהם הם נאמרים וגם לאחד פנים רבות.
הבנה זו תניח את האמונה השיקרית באחדות המציאות למנוחה, אך בלעדיה יוותרו להם עדיין הגאווה והבדידות. 
הגאווה אינה גאוות שווה, זו היא גאוותו של אדריכל על בניין יצירתו, זו גאוותו של אם על ביתה. אך גם לגאווה יש פיתרון. כי יפה ככל שיהיה בניין האדריכל לא ייתכן שזהו הבניין היחיד בעולם, ויופיו נשען על יחסו לבתים אחרים. ואף אם לא רוצה שכל הבנות בעולם יהיו הבת שלה, והרי אלה הן פניה של הכפייה.
ענווה נחוצה כאן במקום שבו גאווה דורשת לשכון. ענווה האומרת אמת זו שלי היא. לא מדובר כאן בצניעות של בושה אלא בשתיקת חכמים, בשלווה היציבה של לישון בתוך בית שקירותיו עומדים איתן נוכך בתים אחרים. זה סוד הענווה והוא מזור לגאווה. כל מה שנותר לנצח הוא את הבדידות.
אינני יכול לבחור לחיות בעולם לא שלי, אך אני יכול לבחור אם ברצוני לחיות בעולם עשיר או דל. אני יכול לבחור שעולמי יכיל תשובות אינסוף, שישכנו בתוכו עולמות עינסוף כל מה שאני צריך לשם כך הוא סובלנות.
מתוך ההכרה באמת של רגע כאמת של צמצום ובסובלנות כתנאי להעשיר את עולמי באמת של הרחבה. הסובלנות היא תנאי אפיסטמולוגי לאמת של הרחבה. היא הדלתים והחלונות של ביתי, וכל חלון מכניס אור וכל אור חירות הוא.
באשר לאמת, אותה האמת בה' של ידיעה שאין עוד מלבדה, אזכיר את דבריו של פייר סימון לפלס - אין לי צורך בהיפוטזה הזו.