מחווה לאידיוט

יום אחד היא תשאל אותי 

"אבא, מה זה מורשת רבין?"

ואני ארכן לקראתה

ואצביע על החומות המפרידות בין שכונתנו לשכנינו
ועל החומה הגבוהה המכתרת את עירנו
ואומר לה
(בשקט, כי יש מי שמקשיב להכול)
"פעם, הייתה פה דרך."

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - סוף העולם של האינקה

בשנת 2012, כל העולם התעסק בלוח שנה מלפני 500 שנה - לוח השנה של המאיה. על פי חישוביו, העולם אמור להיחרב בתאריך ה21 לדצמבר 2012 (או ב23, תלוי איך מחשבים את התיקונים של השנה המעוברת, אבל הספרה 3 מפריעה שם לאלגנטיות של התאריך ולכן החלטנו לסגור על 21). אחרי שלתדהמתנו הגלובלית העולם לא נחרב בתאריך האמור, עברנו לתכנים אחרים של הסרטים והספרים האפוקליפטיים שלנו שמאז ספרי הנביאים הם החומר התרבותי הכי מוכר שידעה האנושות. במאמר הזה אני רוצה להגיד שסוף העולם של המאיה הוא לא רק רלוונטי לימינו - הוא עדיין מאיים באופן ממשי על הקיום שלנו.

איך זה יכול להיות? לפני שנוכל לדבר על כך, יש לנתח מעט את אותו לוח שנה שהצליח לשבות דורות של קוראים מאז שהוא התגלה. הלוח מורכב משלושה מעגלים המצליחים לחזות באופן מדהים את תנועת גרמי השמים במחזורים של משהו באזור ה500 שנה. אחת הנקודות המדהימות בלוח הוא שהמעגל הקודם שלו הצליח לנחש (בקירוב כמובן, אבל מה זה משנה?) את סוף העולם הקודם של המאיה, שבא לידי ביטוי בפלישת הכובשים הספרדים שהצליחו ליטול את הארץ מילידיה בעזרת חרבות, חיידקים וזרע.

המעגל הראשון של הלוח מתחיל איפה שהו במהלך המאה ה3 לספירה ונגמר במאה ה9, המעגל השני מתחיל במאה ה9 ונגמר במאה ה15 והמעגל השלישי מתחיל במאה ה15 ונגמר במאה ה21, בדצמבר. 

אנחנו יכולים לראות שחוצבי המעגלים תיארו את המעגל שבו הם חיים (המעגל האמצעי), את המעגל הקודם לו, ואת המעגל הבא אחריו. שזה די הגיוני, כי למי אכפת מה יקרה במעגל אחרי אחרי הבא? עצם המעגליות של המעגלים אמורה לרמוז לנו שהמאיה, שהיו תרבות חקלאית בעיקר, ראו את המחזוריות המעגלית של עונות השנה כמודל לבנות על פיו את תפיסת הזמן שלהם, להבדיל מהתפיסה הליניארית המתוארת על-ידי דתות המכוונות את קיומן מנקודת ראשית לנקודת קץ.

הלוח המורכב, מרתק חוקרים בגלל שילוב של שני דברים מהותיים: ראשית, רמת הדיוק המתמטית המדהימה שלו, אליה האדם במערב הצליח להגיע רק אחרי המאה ה16 וגם זה בעזרת שיפורים מהותיים במתמטיקה ובכלים חדשים ששיפרו משמעותית את תצפית הכוכבים. שנית, המורכבות המסובכת של סמלים שונים ותתי קבוצות המתיימרים לנבא את אופיים המיסטי של כל חלק מהלוח. השילוב של שני הדברים האלה יצר בעיני החוקרים משהו שהוא מצד אחד מרתק מבחינה מדעית, ומצד שני מגניב ביותר מבחינה מגניבותית.

באופן מפליא לא פחות, ארכאולוגים מצאו שתרבות המאיה התחילה להיות דבר ייחודי בנוף של מרכז אמריקאי באזור המאה השלישית לספירה - בדיוק איפה שהלוח קבע את ראשיתה. והגיעה לשיאה במאה התשיעית - בסוף המעגל הראשון. השיטה החקלאית של בני המאיה הסתמכה על בניית טרסות חופפות שניצלו את המים הטבעים לכדי שפע של ייצור חקלאי כזה שבכל עונה נאספה כמות מזון שהייתה יכולה להאכיל את כל אוכלוסיית התושבים פי שניים ולעיתים פי שלוש. אבל אז קרה משהו במהלך המאה התשיעית שהדהים את כולם - בדיוק בשלב שבו אנו רואים את הפריחה הכלכלית הגבוהה ביותר - תרבות המאיה התמוטטה לחלוטין ותושביה נטשו את עריהם הגדולות, מאפשרים לג'ונגל לכבוש בחזרה את השטחים שהם השקיעו חמש מאות שנה כדי לטפח.

למעשה, תרבות המאיה אותה פגשו הספרדים לא הייתה אלא צל של אותה תרבות מופלאה, שכל מה שאיחד אותם הוא זיכרון עמום של הפאר וההדר שהיו להם לפני מאות שנים. משהו כמו יוון של היום. הזיכרון הזה הוא שהוליד את האגדות המופלאות על ערי הזהב הסודיות שנותרו להם אי שם בתוך הג'ונגלים הסבוכים.

מה קרה שם במאה התשיעית? ולמה לעזאזל אני כותב על כך במאמר שמתיימר להתעסק בכלכלה?

מה שקרה אז היה שתרבות השפע הזו ייצרה מודל שלטון מעניין שבראשו עמדו קסטה של מלכים-כוהנים שהיו אחראים על ניצול המשאבים האלה. המורכבות המפליאה הבאה לביטוי בלוח השנה של המאיה, ביחד עם השפה שהם פיתחו שהייתה עשירה בסמלים וסודות הידועים אך ורק לעלית השולטת, הביאו לכך שמעמד האיכרים שהיה לרוב המוחלט של התרבות מצא את עצמו עני, למרות שהייצור הלאומי של האימפריה היה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ כדי להאכיל דורות על גבי דורות. אבל מה עם האלים? כמו כל תרבות חקלאית קדומה, גם תרבות המאיה הסתמכה על כוחם של האלים הגדולים - מורידי הגשם ומצמיחי הצמחייה. בשביל לעודד את האלים לפעול לטובתנו יש לדבר אליהם בשפה שהם מבינים. והשפה הזו הייתה מונופול של המיעוט השולט בלבד. השפע החקלאי הגיע למצב כה מגוכח שהיה צורך לגרום לחלק מהחקלאים להפסיק את עבודתם החקלאית לחלוטין ולעבוד בעבודות בנייה של פירמידות ושאר מבני דת ושלטון גרנדיוזיים, רק בשביל להמשיך לטפח את האשליה של יחסי הכוחות השווים.

ככל הנראה במהלך המאה התשיעית האיכרים הבינו את המשחק ובמקום לערוף את ראשי המלכים שלהם ולהשטלת על המקום, הם העדיפו לפרק את כל המערכת ולהתפזר לשבטים קטנים במרכז אמריקה. כה טמא נתפש בעיניהם ההישג התרבותי הגדול של האימפריה שלהם, שהם העדיפו פשוט להפנות לו את הגב.

במאמר הקודם דיברתי על חשיבותו של רוממות השיח הכלכלי בקרב האזרחים, על החשיבות שלא לתת לו ליפול לססמאות ריקות ולשבלונות מוכנות מראש של תיוגים חסרי ערך. עכשיו אני רוצה להמשיך את הדיון הזה על השפה הכלכלית ולהראות איך השפה נותרה עדיין כלי של שליטה כלכלית. היום אמנם, לכולנו יש לוח שנה מסודר בפלאפון ובמחשב ויומנים שונים שמזכירים לנו את החגים שלנו ואת ימי ההולדת של זרים שנמצאים איתנו בקשר. אבל עדיין כשזה מגיע לכלכלה ישנו פער שפות בולט בין העם ובין האנשים שמרוויחים מהכלכלה.

הפער הזה מורכב לא משפה אחת, אלא משלוש שפות שונות שעובדות יחדיו - השפה הכלכלית, השפה המשפטית והשפה החשבונאית. רוב החוזים הנכתבים היום, כמו רוב החוקים הכתובים, מכילים כל כך הרבה מושגים שונים השאובים מכל אחת מהשפות האלה, שלאדם הפשוט אין שום סיכוי לזהות את המקומות שבהם הוא עלול ליפול. "חשוב לקרוא את החוזים שאתה חותם עליהם" כולם מסבירים לנו, ואנחנו נותנים לעיניים שלנו לעבור על כל אות ופסיק מהחוזה, ובמיוחד על האותיות הקטנות - כי הכי חשוב לקרוא את האותיות הקטנות - ולבסוף אנו חותמים בשקט מבלי לדעת על מה אנחנו חותמים.

אני מגזים. אם רק נשקיע מעט בלימוד לוגיקה בסיסית, נוכל להבין את רוב הנאמר בחוזים האלה. אבל זה לא המודל היחיד שלהשליטה הלשונית הזו. משום שבזמן שאנחנו מחפשים נואשות דרכים להבין ולפעול בתוך המערכת הזו בכלים הנתונים בידינו, לכל תאגיד קיקיוני יש מכולה מליאה של עוכרי דין ורועי חשבון בכל עבודתם היא לדקדק בחוקים ובחוזים השונים בחיפוש עיקש, אותו ניתן למשול לגדולי המפלפלים בגמרא, אחר דרכים לנצל את המערכת לטובתם.

כל עוד לא נתמודד עם הבעיה הזו של השפה, לא נוכל להתחיל להתמודד עם הבעיה. אנחנו יכולים להמשיך לקרוא לחוקים חדשים ולתיקונים בחוזה כמה שאנחנו רוצים, אבל כל עוד אנחנו לא מחנכים את הדורות הבאים להיות בקיאים בשפות האלה, לפחות במידה מינימלית, שום תיקון או חקיקה לא יעזרו לנו.

אנחנו משתמשים היום המון במושג שקיפות, ונראה לי שהוא רלוונטי מאוד בשאלה הזו, אבל כל עוד השקיפות הזו מכילה בתוכה רק את הרעיון של "פתוח לציבור", אנחנו יכולים להמשיך לקרקר כתרנגולות בתקווה שהחוואי ייתן לנו לצאת. מבלי להבין שכשהחוואי מוציא תרנגולת מהלול - יש לו תכניות מאוד ברורות בשבילה.

שקיפות מהסוג הזה קיימת; תיקיה של כל חברה הנסחרת בבורסה פתוחים לפנינו ויש לנו גישה לכל החוקים בספר החוקים אבל בכל פעם שעובר התקציב, כלכלנים בכירים צריכים להקדיש חודשים כדי למצוא בתוכו את הידיים והרגליים שלהם. זה לא במקרה. כמו אותו כוהן גדול שמסביר לאיכר שבעוד שנתיים האל צ'וקו מוקו מתחיל להתעצבן ובגלל זה יש להגדיל עכשיו את כמות המנחות למקדש, כך גם הכוחות השולטים היום במערכת מנצלים את העובדה שהמערכת כתובה בשפה שנגישה רק לאנשיהם.

שקיפות היא אמנם נגישות למידע, אבל בדרישתנו המוצדקת לשקיפות עלינו להוסיף אליה את הנוסח הזה: נגישות למידע שיהיה מנוסח באופן שיהיה ברור לכל בגיר בעל שכל. מה זה אומר? זה אומר שכשמוצע לנו חוזה או חוק הוא חייב להיות מנוסח באופן שבו השפה שלו לא מנצלת עמימויות ותחבולות לשוניות על מנת לאפשר פתחים נסתרים שדרכם כספינו יוכלו לעבור בשקט. זה לא רק הוגן, זה הכרחי. או שאולי עדיף שנעשה כולנו כמו המאיה ונחליט שנמאס לנו ופשוט נלך לכל הרוחות.

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - חמש שנים אחרי המחאה החברתית

ב2011 לא מעט ישראלים יצאו לרחובות כדי להפגין תחת הכותרת "צדק חברתי". הרבה לא זוכרים את זה אבל בהתחלה לא הייתה אפילו כותרת, קראו לזה פשוט "מחאת הדיור", או "מחאת רוטשילד". כמו רבים ראיתי את המתרחש מהטלוויזיה ושמחתי שהנה סוף סוף עוד אנשים מוכנים להודות שהם לא מצליחים לסגור את החודש. עד אותו הרגע הייתי בטוח, כמו הרבה אנשים אחרים, שזה אני - שמשהו דפוק בי ובהתנהלות הכלכלית שלי. אבל אז התרחש דבר מוזר. בעקבות הזעקה הציבורית הגדולה האנשים בשלטון השיבו במהלך גאוני - הם פנו לנציגי המחאה כמו שפונים לחוטפים מבוצרים, ושאלו אותם - מה אתם רוצים?

זה היה מהלך גאוני היות וכל מה שהמחאה הזאת ניסתה לעשות בזמן קיומה היה להתחמק מהגדרות פוליטיות כלכליות או אפילו חברתיות. "אנחנו לא מייצגים" אף מפלגה הם אמרו בגאווה לכל מיקרופון שהופנה אליהם. הכותרת "צדק חברתי" הייתה מספיק ריקה מתוכן ועם זאת בעלת אווירה נעימה כזאת שכולם נעמדו מאחוריה בקלות.

אבל עכשיו הכדור היה בידיים שלהם ולא היה להם מושג מה לעשות איתו. אז חברי המחאה התיישבו באוהלים שלהם והחלו לדון, וכמו שקורה תמיד כשצעירים יושבים באוהלים וחולמים על העתיד, על אוטופיה ססגונית שבה יהיה צדק חברתי - מה שזה לא אומר. הם לא דרשו הגבלה על שכר הבכירים כי זה פוגע בשוק חופשי, הם לא דרשו ירידה במחירי הדיור כי ממשלה לא יכולה לעשות את זה באמת. למעשה הם לא דרשו כלום.

השוו לעומתם את "מחאת האמהות" שהתחוללה באותו הזמן - השלטון שאל אותן "מה אתן רוצות?", הן השיבו "חינוך חינם מגיל הגן!" וקיבלו יחסית מהר הנחה משמעותית בעלויות הגנים הציבוריים.

באותו הזמן, שכנינו מעבר לגבול התארגנו גם הם למחאות השונות שלהם. קראו לזה "האביב הערבי". אבל, בניגוד למקבילה הישראלית שלהם, הם יצאו לרחובות טוניסיה, לוב, מצריים וסוריה והתחילו לעשות מהפיכה. אבל, בדומה למקבילה הישראלית, גם להם לא היה מושג מה הם רוצים מלבד "לא את זה!" כך, כמו המחאה שלנו, גם המחאות שלהם נועדו לכישלון לפני שהן התחילו. 

למעשה, כל הסיפור הזה התחיל כבר במשבר הכלכלי של 2010 שהוביל לשילוב של מחנק אשראי בינלאומי ולהתפוצצות של שיח ציבורי בנושא כלכלה שניצל את כלי התקשורת המונים החדשים בצורות שלא נראו כמותן. על המשבר הכלכלי ההוא עוד נדבר בפרקים הבאים, אבל עכשיו נחזור לנושא של הפרק זה.

כמו כולם גם אני הבטתי במחאה המתלהמת ורוחות מהפכניים של חוואי צרפתי במאה ה-18 פעמו בלבי. "נכון!" חשבתי לעצמי "חייבים לעשות משהו!" אבל מה? כשההפגנות הגיעו לירושלים יצאתי להשתתף, למרות שמאז ומעולם החזקתי באמונה שהפגנות הן הדרך של השלטון להשתיק את העם במדינה דמוקרטית - כולם מתלבשים יפה, יוצאים לרחובות, מרימים שלטים וצועקים ואז חוזרים הביתה בתחושה שהם עשו משהו.

ראיתי כמה המונים יצאו להפגנה מתוך תסכול ותקווה רק בשביל לראות איזה פוסטמה עם מיקרופון ששרה "לביבי שלי שלוש דירות". זו לא הדרך, חשבתי. ההיסטוריה מלמדת שכל הפיכת שלטון אלימה מובילה באופן בלתי נמנע לדיקטטורה. זאת משום שדם מלכלך גם את היפים בערכים.

כמו כולם חשבתי בהתחלה שצריך לתת יותר למי שיש פחות וצריך לתת פחות למי שיש יותר, וכל מיני מחשבות כאלה שלא רק שאין להן תוכן אמתי, אלא גם כל ניסיון ליישם אותן יכיל בתוכו מידה לא בריאה של אלימות.

כך שגם אם נצליח להשיג את התוצאות הרצויות, ההשפעה של המעשים האלה תשנה את פועליהם באופן שיגרום לניצחון פירי להיראות כאופציה עדיפה.

כמובן שהתחלתי לכתוב ספר, כי זה מה שאני עושה כשאני רוצה לסדר את המחשבות שלי, אבל אחרי חמישים עמודים הבנתי שאין לי ממש מושג בכלכלה, ושגם הרצון הכי טוב שבעולם צריך מידה מסוימת של מידע רלוונטי לפני שנוכל להתחיל ליישם אותו.

כך, למורת רוחי עלי לציין, התחלתי ללמוד כלכלה. קראתי את התאורתיקנים הזקנים ואת אלה הצעירים, למדתי את מבנה השוק המקומי ואת ההקשרים הגלובליים שבו הוא מתקיים, ומצאתי שישנה בעיה אחת מהותית בשיח הכלכלי היום שמפריעה לנו להתקדם: השיח הכלכלי היום רדוד במידה שגורמת לערוץ "לולי" להראות כמו המאמרים הרציניים יותר של מחלקת ראציונליות באוניברסיטה העברית. זו לא רק תוצאה של עידן של תקשורת המונים שבו כל בלוג ברשת הופך להיות סימוכין מדעיים קבילים, אלא בגלל שהשיח מושתת עדיין על מודל שאיבד את הרלוונטיות שלו אי שם לפני חצי מאה.

היום, למרות שיש לנו את הטכנולוגיה ואת הגישה לידע לייצר שיח איכותי ומורכב על אפשרויות לתיקון המציאות הכלכלית, או לפחות להסית אותה לכיוון נכון יותר, אנחנו עדיין מדברים במושגים כמו "ימין ושמאל כלכליים", "קפיטליזם מול קומוניזים",  "שוק חופשי מול הלאמה". אנחנו עדיין רואים איך כל אמירה של תיקון חברתי מתויגת באופן מיידי כ"סוציאליזם" כאילו שמקארתי עדיין יושב עם הפנקס השחור שלו.

תיוגים כאלה הם לא רק מבטלים את החלקים הנכונים של הטיעון הנגדי, אלא גם משתיקים את השיח לחלוטין ומחלקים אותו למערכת דיכוטומית שגויה, שממנה אין שום אפשרות להמשיך קדימה.

פעם דיברו על כלכלה תוך שימוש בניתוחים חברתיים, לוגיים ופסיכולוגים. היום אנחנו מדברים בססמאות ריקות שרק נועדו לעודד אותנו בהתבצרות המטומטמת שלנו, במקום לחשוב ביחד איך אפשר לשנות.

עוד משהו שלמדתי הוא שאפשר לשנות. מבחינה גלובלית אנחנו חיים בעיר בינונית. למרות הדמגוגיה הפוליטית, יש לנו מספיק שטח ותנאים כדי להפוך את המציאות הפיסקלית כאן לטובה בהרבה. לכולם. אנחנו עם קטן במדינה קטנה עם מזג אוויר שגורם לריוויירה הצרפתית להראות כמו חור בתיזל-נאבה, אנחנו עומדים על ארץ שהפוטנציאל התיירותי שלה, יכול לסדר את כולנו. אבל, במקום לחשוב ביחד איך אפשר להתחיל לבנות כאן משהו, אנחנו מתווכחים על המחיר של הקוטג'.

אחת הסיבות לכך היא שהדור שהקים את המדינה הזו הוחלף על ידי דור שנשאר תקוע בין המהפכה הפוסטמודרנית שמוטטה את כל הערכים והמושגים שבהם הם נעזרו כדי להבין את המציאות, והמהפכה הטכנולוגית שאין להם מושג מה לעזאזל עושים איתה.

לכן, הכדור באמת נמצא בידיים שלנו. הדור שלנו צריך לא רק לחשוב איך אפשר לעשות מציאות אחרת, אלא עליו להקים את המוסדות החדשים שיוכלו לשמר את המציאות הזו. לשם כך אנחנו צריכים להרים את הרמה של השיח.

משחר הולדתה היה זה תפקידה של הפילוסופיה לעקור מהשורש תפיסות שגויות, דעות קדומות, והנחות יסוד פסולות. החשיבה והשיח הכלכלי שלנו מלאים באלה.

לכן טבעתי את המונח "מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת" כדי לסמן את היעדים שברצוני לתקוף בסדרת מאמרים זו. אני מחפש אחר אותם מקומות שבהם שדה השיח הכלכלי סטה ממסלולו. את המקומות שבהם אנחנו לא שמים לב לכך שאנחנו משלימים עם אבסורדים מטורפים בגלל ש"זה הכלכלה אידיוט".

כמובן שאין לי את הכלים הדרושים לעשות את זה לבד, אבל אני מקווה לבנות כאן מערכת של רעיונות, נושאים וניתוחים שיכולים לתרום לרומם את השיח הציבורי מהביבים שבו הוא שרוי כרגע. כן אנחנו צריכים לסטות מהדרך שעליה כולנו הולכים כרגע, אבל אנחנו גם צריכים להתחיל לחשוב לאן אנחנו רוצים ללכת, ולהיזכר איך בכלל חושבים על דרך.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 30

חיפשתי אותך מבעד לרוחי
בשיר
לאורך כל חיי.

שירי לקחו אותי
ממקום למקום
בזמן ובמרחב.

ניסיתי לרשום בעולם במשיכות
של ידיי ובשיריי להרגיש
ולרפא.

הם למדוני רבות,
הראו לי דרכים כה סודיות-
ליקטו משמי לבי כוכבים כה רבים.

כשמסעי דרך מסתורין זה-
דרך ארצות רבות של חבלה וצער-
יסתיים, לאיזו אחוזה אשוב לעת ערב?

(101)

כל חיי חיפשתי אותך עם שירי. היו אלה הם שהובילוני מדלת לדלת ואתם גיששתי דרכי, מחפש ונוגע בכל עולמי.

היו אלה שירי שלמדוני את כל השיעורים שאי פעם למדתי, הם הראו לי שבילים סודיים, התקינו כוכבים רבים באופק לבי. הם הובילו אותי לאורך היום אל סודותיה של ארץ ההנאה והכאב. ואחרי כלות הכול, לשערי איזה ארמון הם הביאו אותי לעת ערב בסוף מסעי?