מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - מה זו חברה?

אחרי הפרקים הקודמים, אולי כדאי שנקדים מעט מילים לפרק הזה בשביל להסביר מה זה בדיוק "מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת", הכותרת של כל הסדרה הזו. במונח "מחשבות מכולכלות" אני מתכוון לאותן תפיסות שדווקא בגלל שאנו רואים אותם באספקלריה כלכלית, אנו מגיעים לכדי אמונות שגויות. כפי שאמרתי כבר, ועוד אחזור על כך פעמים רבות - אני לא כלכלן. נקודת המבט שלי הנה פילוסופית. אני בוחן מושגים ואת אופן השימוש במושגים. לאחר מכן, אני נוקט בנקודת מבט אבולוציונית ורואה איך ההבנה הזאת השפיעה עלינו. מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת במובן זה הן כמו דעות קדומות, תפיסות שגויות ואמונות טפלות - אופן הבנה שגוי של מושגים שבעקבות ההבנה השגויה ההתפתחות שלנו מעוכבת.

ברור לנו מדוע ישנה חשיבות עליונה להגדרת מושגים באופן ברור ומובחן בתחומי-ידע כמו אתיקה, פיזיקה, חינוך, מטאפיזיקה, מתמטיקה וכו'. אבל, כאשר אנו מגיעים לכלכלה, דומה שאותם מושגים מוסברים באותו אופן כבר למעלה ממאה שנים.

בסדרת מאמרים זו אני מבקש לבחון את אופן הבנת המושגים הכלכליים מתוך כוונה למצוא האם הם יציבים. זאת מכיוון שבעוד שפילוסופים וסופרים יכולים לברוא עולמות בעזרת מילים מבלי להידרש להרבה יותר מסגנון ועקביות, כלכלנים מעצבים היום את מוחותיהם של אנשים שההשפעה שלהם על חיי היומיום היא מהותית במובן המיידי של המילה. כדי להסביר נקודה זו בצורה מדויקת נמשיך לפרק הזה בסדרה שעניינו הוא "מה זו חברה?"

למושג "חברה" בשפה העברית יש שני מובנים שונים לראשון קוראים באנגלית Society ולשני Company. הראשון הוא סוציולוגי והשני הוא כלכלי. חברה במובן הסוציולוגי זה קבוצה של אנשים החיים יחדיו באיזו שהיא קהילה מסודרת, את אופן ההבנה הזה של המושג נשים בצד לעת עתה. חברה במובן הכלכלי זו התאגדות של אנשים לכדי שיתוף פעולה מקצועי למטרת השגת יעד משותף.

מה הוא היעד הזה? כאן אנו מגיעים לבעיה מסוימת. שכן, מנקודת המבט של הכלכלן ישנה רק סיבה אחת להתאגדות של פרטים בחברה - רווחים. מנקודת המבט הזו השכירים מגיעים לחברה על מנת לקבל שכר והמנהלים נמצאים בעבודה על מנת להרוויח. יש בזה כמובן מידה של אמת, ואפשר להצביע על שכירים רבים בחברות רבות שנמצאים בעבודתם בדיוק בשביל זה. אבל ישנם גם, כמובן אנשים הנמצאים במקום עבודתם מתוך רצון כן לעסוק בזה, בין אם זה מתוך סקרנות ילדותית, עניין מקצועי, או תחושה של שליחות. 

אם נסתכל על עיר ממעוף הציפור, ונרד לבחון "חברה" כלשהי הנמצאת על בניין משרדים, לא נוכל לראות את ה"רווח" הזה בשום מקום. זאת משום שבעוד שהוא ה"לשם מה" של הרבה מהפרטים בחברה, הוא לעולם לא הדבר שהוא "חברה" בעצמו. אם נבקש להגיד מה הוא היש שהוא חברה? ניתן לומר שישנם שלושה דברים מהותיים המרכיבים כל חברה: עובדים, לקוחות ומוצר או שירות. כסף הוא הדבר המחליף ידיים בתוך המערכת הזו (בין אם כתשלום או כמשכורות), אבל, בעוד שכל אחד משלושת המרכיבים האחרים הוא מהותי לקיומה של חברה, הכסף יכול להיות מוחלף בכל דבר אחר בעל ערך כלשהו. אנשים עובדים בשביל ניסיון או בשביל תעודה, או בשביל אישור למחלקת עבודות שירות במשטרה, ניתן לשלם על מוצרים גם באמצעות בארטר או באמצעות עבודה. כסף הוא השמן הכי טוב שעד כה אנחנו, כחברה אנושית, מצאנו להניע את גלגלי השיניים של החברה אבל הוא לא הכרחי באופן שבו חברה חייבת שיהיו לה מוצר או שירותים, עובדים ולקוחות.

ההבדל בין שני האופנים השונים האלה להבנת המושג "חברה" משפיע ישירות על מה שאנו מגדירים כ"חברה מצליחה". אם אנו רואים הצלחה במושגים מונטיריים בלבד אזי חברה מצליחה היא חברה השומרת ומגדילה את רווחיה, אם לעומת זאת אנו מגדירים חברה במושגים הומניטריים - כדבר המורכב מעובדים, לקוחות ומוצר או שירות, אז "חברה מצליחה" היא חברה העומדת בשלושה קריטריונים שונים: 1. מספקת שכר לעובדיה, 2. שומרת על קהל לקוחותיה ואף מגדילה אותו, 3. מספקת מוצר או שירות איכותיים. 

ההגדרה של חברה כדבר הקיים למטרות רווח בלבד היא ההגדרה המנחה את הגוף המטאפיזי הגדול ביותר שהאדם יצר - הבורסה. באמצעות ההשקעות בבורסה אנו יכולים לראות לבנות חברות במהירות גדולה יותר וביעילות גדולה יותר, אנחנו יכולים לגייס כספים ולאמוד שווי של מנגנונים ענקיים במונחים מוניטריים בלבד. עבור הבורסה חברה מצליחה, ולפיכך חברה שיש להשקיע בה, היא חברה אשר עקומת הרווחים שלה גדלה. במילים אחרות חברה יכולה להיות רווחית, כלומר להצליח להישאר עם רווח עודף אחרי שהיא שילמה לעובדיה וסיפקה את מוצריה, אבל כל עוד עקומת הרווחים שלה לאורך זמן תגדל, היא לא תיחשב כחברה מצליחה בעיני אנשי הבורסה.

.הבעיה כאן היא שאנחנו מכניסים גורם זר לתוך נקודת השוויון ביחסים שבין ביקוש והיצע. חברה הרוצה לשמור על עצמה כחברה מצליחה במושגים אלה, תהיה חייבת להגדיל את רווחיה באופן עקבי. שמירה על עקומת רווחים קבועה אינה אטרקטיבית למשקיעים. הם לא רוצים להשקיע במשהו שפשוט עובד - הם רוצים לראות איך הכסף שהם משקיעים מניב תשואה, תשואה זו אינה אלא תרגום מוניטרי לשיפור בעקומת הרווחים.

מכיוון שנכנס כאן גורם זר למשוואה, ישנו צורך לפצות על כך - החברה צריכה לייצר רווחים. תחילה ישנו תהליך נפלא של ייעול - החברה בוחנת את תהליך ייצור המוצר שלה ואת איכות העבודה של העובדים ומשפרת אותו בהתאם לתגליותיה. אבל גם לתהליך כזה ישנה נקודת שוויון - המקום שבו לא ניתן יותר לשפר את עבודתם של העובדים ולקצץ בעלויות ייצור המוצר. אבל ההגעה לנקודת שיוויון זו לא מבטלת את הדרישה המתמדת לשיפור בעקומת הרווחים.

לכן יש לייצר רווחים חדשים, והפעם - על חשבון הרכיבים המהותיים של החברה. מורידים את שכר העובדים, מורידים באיכות המוצר, מעלים את המחיר ללקוחות כל פעם קצת. וכן הלאה וכן הלאה, קצת מהשכר, קצת מהמוצר, קצת מהמחיר, עד שאנחנו מגיעים למציאות שבה חנות בגדים מבקשת מלקוחותיה מחירים מופקעים במאות ואלפי אחוזים, בשביל מוצר שנמצא בתחתית הערימה מבחינה איכותית, ומשלמת שכר מזערי לכל עובדיה. כך הגורם הזר הזה, שנובע בראש ובראשונה מהגדרה שגויה של מושגים, הורס את אותה מערכת שהוא ביקש לבנות.

הסופרמרקטים הם עוד דוגמה מעולה - עובדיהם הם מהמוחלשים ביותר במשק, ספקיהם נחנקים מחדש בכל שבוע מתוך דרישה למחיר קמעונאי נמוך יותר, לקוחותיהם משלמים סכומי עתק בכל שבוע עד כדי כך שההוצאה החודשית של בית על מוצרים מהסופר עולה על ההוצאה החודשית שלו למשכנתה. 

זו אינה שאלה של נטל כלכלי, זו שאלה של אופיה של הכלכלה שאנו רוצים לטפח. אנחנו רגילים לחשוב על ראשי התאגידים האלה כחבורה של עסקנים תאבי בצע, מבלי להבין שהמערכת כולה דורשת מהם לפגוע באופן עקבי. אנחנו רואים את המשכורות הגבוהות להן הם זוכים ולא מבינים שהמשכורות האלה הם פשוט תמריץ לשיפור בעקומת הרווחים.

מה עושים? איך יוצאים מהפלונטר הזה? אפשר לנקוט בגישה השלילית - להחרים חברה, או תאגיד שהתנהלותם מצביעה על פגיעה מגמתית בעובדים, בלקוחות ובמוצרים שהם מספקים. אבל גישה זו רק תזיק לשוק, ומהר מאוד נגלה שלא נשאר לנו ממי כן לקנות. אפשרות שנייה, שנראית לי עדיפה בהרבה, היא הקמת תו תקן חדש - "התו המשולש", אשר ניתן אך ורק לחברות הצליחות לספק מוצר איכותי, תוך שמירה על שכר עובדים מכבד ועל לקוחות מרוצים. לאחר מכן, אפשר לצאת בדרישה לחברות ההשקעות שאנו רוצים שתיקי ההשקעות שלנו, הפנסיות שלנו וקרנות ההשתלמות שלנו יהיו מושקעים אצל חברות אשר זכו לתו המשולש. 

בדרך זו אנחנו מגדירים מחדש את את המושג "חברה מצליחה", מספקים תמריץ לחברות לעמוד בסטנדרט החדש הזה, ומשפיעים לטובה על האופן שבו הכלכלה שלנו מתנהלת. דמיינו לעצמכם חדשות כלכלה שבהן, במקום להראות רק מי עלה ומי ירד במדד רווחים, יסופר לנו על החברה הזו והזו שהפכה את כל עובדי הקבלן שלה לעובדים מן המניין ועכשיו נשאר לה רק לשפר את איכות השירות שלהם על מנת להיות זכאים ל"תו המשולש".

נניח שישנם שני סופרמרקטים מתחרים - אחד זול יותר מהשני בעשרה אחוזים והשני מחזיק בתו המשולש - איפה תקנו? האם לא תהיו מוכנים להשקיע את הכסף הזה בחברה טובה יותר הן במובן הסוציולוגי והן במובן הכלכלי?

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - מה זו כלכלה?

לפני שניתן לקיים איזה שהוא דיון רציני בנושא כלכלה (או בכל נושא אחר למען האמת), יש לוודא שכל המתדיינים נמצאים בתוך אותו מרחב דיון. שכן, אם במסגרת דיון כלכלי נגלה שכל אחד מהצדדים מבין את הנושא עצמו בצורה אחרת לחלוטין, לא נוכל לצפות שתיתכן איזו שהיא התקדמות הנקודה הראשונית הזו הלאה. על מנת למנוע מצב זה, יש לייחד פרק בתוך הדיון שלנו לענות על השאלה "מה זו כלכלה?"

על מנת להבין מה זו כלכלה, כדאי אולי להתחיל באופן שבו כלכלנים מבינים כלכלה. כפי שאתם יודעים, או וודאי תגלו תוך כדי קריאה במאמר הזה, אינני כלכלן. אינני מבין כלכלה כפי שהכלכלן מבינים אותה. על פי מחקרים עדכניים וכל עוד לא יתגלה אחרת בימי חיינו, נראה לבינתיים שכלכלנים הנם בני אדם. (אמנם, בני אדם שבחרו דרך עגומה מאוד להעשיר את ימיהם, אבל היא מספקת להם איזה שהוא עונג מסוים, למיטב הבנתי, ומי אני שאבקר את עונגו של אחר?) כאשר אנחנו מסתכלים על השאלה - כיצד כלכלנים מבינים את המושג 'כלכלה'? - מתוך ההנחה הזמנית שכלכלנים הנם בני אדם, התשובה המתבקשת לשאלה הינה -  באופן שונה אחד מהשני.

תשובה כזו אינה יכולה לעזור לנו בשום צורה להבין כיצד כלכלנים מבינים כלכלה ולכן אנחנו צריכים להסתכל במקום אחר - מה לומדים בלימודי כלכלה? שכן, לימודי כלכלה הוא המקום המבקש להבין באופן הטוב ביותר מה היא הכלכלה, ולו רק מתוך הנחה שלקוחותיו העתידיים הנם אותם האנשים הרוצים לדעת מה זו כלכלה. היות שאנשים אלה משלמים בעבור השירותים שלך, והיות שנמצאות בפניהם יותר מאפשרות אחת ללמוד את התחום הזה, אנו רואים כיצד ישנו תמריץ ברור למוסד לימודי לכלכלה להחזיק בהגדרה הטובה ביותר של "מה היא כלכלה?" באשר לפרטי השיעור, לאיכות התוכן והמרצים, לעומס הלימודי שהמוסד דורש ולדרישות הקבלה לתוכו, לכל אלה ישנו מקום חשוב אבל משני לצה ההגדרה הראשונית הזו של הנושא עליו אנו מדברים.

בתי הספר לכלכלה, נכון לכתיבת מילים אלה מגדירים כלכלה כך: כלכלה הנו תחום הדעת המבקש לבחון את הייצור, הצריכה וההעברה של שירותים, מוצרים והון. זאת, תוך שימת דגש על שני "מבטי-על" על הנושא: מיקרו-כלכלה העוסקת במרחב של בני אדם פרטיים, עסקים, חברות ותאגידים, ומקרו-כלכלה המבקשת לזרוק מבט רחב על הכוחות וההשפעות השונות של התנהגות כלכלית, בין אם של מדינה או של קבוצות קטנות יותר על מושגים רחבים יותר כמו אינפלציה, אבטלה, מדד מחירים וכו'.

בחצי השני של המאה ה19, סטודנט צעיר לפילוסופיה בקופנהגן בשם סורן קירקגור הביט על שני הזרמים הגדולים של פילוסופיה ששלטו בימיו ונתקל בבעיה קשה. מצד אחד היה את המבנה המונומנטלי של היגל וחסידיו אשר ניסה (ויש אומרים שהצליח) להכליל את כל הדברים בעולם בתוך מערכת אחת אבסולוטית ואובייקטיבית, מהצד השני, היו אותם פילוסופים רומנטיים כמו שלגל ושלינג שהצביעו על האדם המסתכל כבסיס לכל מה שישנו וסברו שהעולם שאינו אלא סובייקטיבי. בעייתו של קירקגור, בזמן שהוא ניצב שין שני הזרמים הענקיים האלה האלה, הייתה שלא משנה איפה הוא הסתכל, הוא בשום שלב לא יכול היה למצוא את עצמו - את סורן קירקגור, שם פרטי ושם משפחה.

זאת הבעיה המהותית שאנו נתקלים בה אם אנחנו מאמצים את הראיה הדיכוטומית של הכלכלנים. בין אם אנחנו מסתכלים דרך האספקלריה של המיקרו-כלכלה או של המאקרו-כלכלה, אנחנו, אני ואתם מאבדים מיד את העור העוטף את גופנו ונהפכים באופן מיידי למעין אקסטרפולציה סטטיסטית שבעוד שהיא נוחה מאוד לצורך הכנסה למשוואות ולחיזוי הסתברות של דפוסי התנהגות במקרים קיצוניים, היא לא צריכה לקום איתנו בבוקר, לדבר בשמנו עם הבנק, לריב עם אשתך עוד פעם על איזו שטות בגלל שהלחץ הקיומי של היותו של האדם נתין למערכת דורסנית שהשקיעה מאמצים רבים כדי שהוא לא יבין אותה.

פעם שאלו את ג'ואן רובינסון, אחת הכלכלניות הבולטות של החצי הראשון של המאה ה20, מדוע אנשים צריכים ללמוד כלכלה? תשובתה הייתה - "ללמוד איך שלא להיות מרומים על-ידי כלכלנים."

אופן ההסתכלות של כלכלנים על השאלה מה היא כלכלה הינו יעיל וחד, כמו סכין שיש לה ידית שרק הם יודעים להחזיק, אבל למרות יעילותה הברורה, היא חוטא לאמת היות והיא מוציאה מתוך ההגדרה של כלכלה בדיוק את הדבר שהכלכלה היא. 

כפילוסוף ענייני הוא העולם עצמו, ולא איזה אוסף של אקסטרפולציות ורעיונות יעילים. כאשר אני ניגש לשאלה כמו "מה היא כלכלה?", אני שואל "מה הוא היש אשר הכלכלה הינה", במילים אחרות, איפה בעולם הזה ישנו משהו שלוקח חלק בדבר הזה שנקרא כלכלה. מנקודת המבט הזו, השואל נזרק באופן כמעט מיידי, אל התנועה הראשונה הזו החולפת כרוח בתוך כל בחירותנו כבני אדם בחברה. אינני מתכוון כמובן לאיזה אבסולוטיזציה אבסורדית שטענת שהכלכלה היא הכול, או שהחיים הם כלכלה. זה אידיוטי. אלא שכלכלה מתרחשת בכל מקום. בכל רגע שאדם מבצע בחירה - של מקצוע, של תחום עניין, של מותג אהוב, או סגנון מוזיקלי מועדף, של סוג הלחם המיטיב עם קיבתו, או של אופן ההתנהגות המקובלת עליו בעולם העסקים - בכל פעם שאדם מבצע בחירה, הוא לוקח חלק בכלכלה. והכלכלה, אם היא ישנה, הינה בראש ובראשונה סך כל הבחירות האלה ותוצאותיהן.  מתוך מאגר מידע עשיר זה, ניתן לסדר ולנתח, ללמוד ולדרוש על כלכלה. ברגע שעוזבים את הנושא הזה, את הבחירה המיידית והחד פעמית של הפרט בכאן ועכשיו של חייו, עוזבים את מרחבי הכלכלה. 

עכשיו הבה נכיל את ההבנה הזאת על כלכלה כנושא - כאשר המוסדות השונים בוחרים ליישר קו ולהציע מערכת לימודים המתרחשת בתוך מרחב המכיר ב(אך למעשה מתעלם מ)-שדות כמו היסטוריה, פילוסופיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ניורולוגיה, טכנולוגיה ושפת תכנות. הוא מזמין אליו אנשים אשר, אם יבחרו להישאר וללמוד אצלו, יצרו בסופו של דבר כוח שוק מסוים של אנשים המספקים שירות בתחום אותה ה"כלכלה", מכיוון שהם גם כלכלנים הם ידרשו על שירותיהם מחיר אשר יצדיק את בחירותיהם, ואז מי שיבחר להעסיק אותם, יהיו אלה חברה פרטית, אוניברסיטאות, או גופים ממשלתיים, הם יגיעו למצב פרדוקסלי שבו - ככל שהם ירצו יותר להצדיק את ההשקעה שלהם בכלכלנים, הם יבחרו לפעול בצורה אשר תרחיק אותם יותר ויותר מהכלכלה עצמה. הם יבחרו לפעול באופן הרואה באדם הפרטי סטטיסט ובעסק הקטן נתון בעל מקבילה נומרית.

מתוך הפער הזה בין מה שהכלכלה היא ומה שכלכנים חושבים שהיא הכלכלה נוצר הניתוק בין האדם והמערכת הפיסקלית שהוא נתון בתוכה - האדם הפרטי לא יכול שלא להבין את הכלכלה במושגים של חייו שלו. במושגים של האשראי שבארנקו, החוב שבחשבונו, והמכונית שבחנייתו. ואילו עבור הכלכלן הדברים האלה הנם רק משתנים אותם הוא צריך לנתק מהווייתם לכדי מושגים של תנועה טהורה, חסרת טעם וריח. קרה. 

כלכלנים משועשעים מכל מצב שבו אנשים פונים לנגיד בנק ישראל ואומרים לו "איננו עומדים במחירי המשכנתה!", ואז מתעצבנים שכל מה שהוא עושה זה לשנות את הריבית. הם יודעים שהנגיד מדבר בשפה של ריבית, ושמלבד זה אין לו ממש השפעה על כלום. הם יודעים שהוא לא יכול לענות על חמדנותם של בנקים ושהוא לא צריך לענות על חמדנותם של בנקים, כי הם יודעים שחמדנותם של בנקים היא נתון קבוע מאז שמישהו החליט לשים שק של מטבעות מאחוריו, להציב אשנב בינו לבין ההולכים ושבים, ולדרוש ריבית על ההחזר.

מה שלא ברור לכלכלן זה שהוא אחראי באופן ישיר על ההשלכות של הטמעת תפיסה זו של כלכלה המנותקת כל כך מהחיים. מתוך התובנה הכלכלית שבני אדם מושפעים מתמריצים, יצרנו עולם שבו אין צורך לדבר אל שכלו אחר, ולמעשה אין צורך לטפח את שכלו של אחר, אלא רק להציב בפניו פרסומת שתעצב את התמריץ המתאים בשבילו. מתוך ההבנה שבני אדם נוטים לפעול מתוך דאגה לאינטרסים שלהם בלבד, יצרנו עולם של אינטרסים מהלכים שבו כל אחד רואה רק את טובתו וטובתו היא הדבר היחיד שמוצג לו מהעולם. עולם של קופים אנוכיים שנוהגים בכביש כאילו אין עוד מלבדם ושכועסים עליך שאתה נמצא במעלית שהם רוצים להיכנס אליה.

האופן שבו אנו מגדירים מה היא כלכלה, אינו שאלה אקדמית יבשה, שכן מתוך ההבנה הזו אנחנו מנהלים את הבחירות שלנו, אנחנו מנצלים את כוחנו, אנחנו לוקחים חלק בתוך הכלכלה. יותר מדי זמן נתנו לכלכלנים להכתיב לנו את הכלכלה, הגיע הזמן שנלמד את הנושא הזה כמו שצריך וניצור כלכלה אחרת, אחת שנובעת מתוך ההבנה שלא ניתן להפריד בין העלויות של עובדי קבלן והערכים הנלמדים בבית הספר. שרואה שמאחורי כל מאמר מגובה סטטיסטית שטוען שעלייה בשכר המינימום מובילה לעלייה באבטלה, יושב שמוק שקיבל הרבה מאוד כסף כדי לספק את הסחורה שתשאיר אותנו עניים.

אפשר לומר שאני מדבר על סוג של התפכחות, יקיצה טבעית אם תרצו, ממצב שבו ראינו בכלכלה איזה משהו מפחיד שנמצא אי שם ומורכב ממתמטיקה קשה וממילים לועזיות ארוכות, למבט שרואה את הכלכלה בכל פעולה של חיינו. אתה שונא את הסופר כי הוא גוף לא מוסרי? לאף אחד לא אכפת מזה כל עוד אתה ממשיך ללכת אליו. מישהו מייצר אלטרנטיבה מוסרית יותר למוצר שאתה צורך? לאף אחד לא אכפת שאתה מאמין שהוא נשמה טובה כל עוד אתה לא הולך וקונה את המוצרים שלך אצלו.

כלכלן מחזיק במבט מפוכח כזה, רק שבמקרה שלו, במקום להסתכל על הדברים במבט ישיר, הוא רואה אותם מתוך פזילה מטרידה שבה עין אחת פונה למעלה ונעה בתנועות ארוכות ועין שנייה פונה למטה בתנועה תזזיתית והמוח מתאמץ לייצר השערה לגבי העולם באמור להיות אי שם באמצע. 

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - סוף העולם של האינקה

בשנת 2012, כל העולם התעסק בלוח שנה מלפני 500 שנה - לוח השנה של המאיה. על פי חישוביו, העולם אמור להיחרב בתאריך ה21 לדצמבר 2012 (או ב23, תלוי איך מחשבים את התיקונים של השנה המעוברת, אבל הספרה 3 מפריעה שם לאלגנטיות של התאריך ולכן החלטנו לסגור על 21). אחרי שלתדהמתנו הגלובלית העולם לא נחרב בתאריך האמור, עברנו לתכנים אחרים של הסרטים והספרים האפוקליפטיים שלנו שמאז ספרי הנביאים הם החומר התרבותי הכי מוכר שידעה האנושות. במאמר הזה אני רוצה להגיד שסוף העולם של המאיה הוא לא רק רלוונטי לימינו - הוא עדיין מאיים באופן ממשי על הקיום שלנו.

איך זה יכול להיות? לפני שנוכל לדבר על כך, יש לנתח מעט את אותו לוח שנה שהצליח לשבות דורות של קוראים מאז שהוא התגלה. הלוח מורכב משלושה מעגלים המצליחים לחזות באופן מדהים את תנועת גרמי השמים במחזורים של משהו באזור ה500 שנה. אחת הנקודות המדהימות בלוח הוא שהמעגל הקודם שלו הצליח לנחש (בקירוב כמובן, אבל מה זה משנה?) את סוף העולם הקודם של המאיה, שבא לידי ביטוי בפלישת הכובשים הספרדים שהצליחו ליטול את הארץ מילידיה בעזרת חרבות, חיידקים וזרע.

המעגל הראשון של הלוח מתחיל איפה שהו במהלך המאה ה3 לספירה ונגמר במאה ה9, המעגל השני מתחיל במאה ה9 ונגמר במאה ה15 והמעגל השלישי מתחיל במאה ה15 ונגמר במאה ה21, בדצמבר. 

אנחנו יכולים לראות שחוצבי המעגלים תיארו את המעגל שבו הם חיים (המעגל האמצעי), את המעגל הקודם לו, ואת המעגל הבא אחריו. שזה די הגיוני, כי למי אכפת מה יקרה במעגל אחרי אחרי הבא? עצם המעגליות של המעגלים אמורה לרמוז לנו שהמאיה, שהיו תרבות חקלאית בעיקר, ראו את המחזוריות המעגלית של עונות השנה כמודל לבנות על פיו את תפיסת הזמן שלהם, להבדיל מהתפיסה הליניארית המתוארת על-ידי דתות המכוונות את קיומן מנקודת ראשית לנקודת קץ.

הלוח המורכב, מרתק חוקרים בגלל שילוב של שני דברים מהותיים: ראשית, רמת הדיוק המתמטית המדהימה שלו, אליה האדם במערב הצליח להגיע רק אחרי המאה ה16 וגם זה בעזרת שיפורים מהותיים במתמטיקה ובכלים חדשים ששיפרו משמעותית את תצפית הכוכבים. שנית, המורכבות המסובכת של סמלים שונים ותתי קבוצות המתיימרים לנבא את אופיים המיסטי של כל חלק מהלוח. השילוב של שני הדברים האלה יצר בעיני החוקרים משהו שהוא מצד אחד מרתק מבחינה מדעית, ומצד שני מגניב ביותר מבחינה מגניבותית.

באופן מפליא לא פחות, ארכאולוגים מצאו שתרבות המאיה התחילה להיות דבר ייחודי בנוף של מרכז אמריקאי באזור המאה השלישית לספירה - בדיוק איפה שהלוח קבע את ראשיתה. והגיעה לשיאה במאה התשיעית - בסוף המעגל הראשון. השיטה החקלאית של בני המאיה הסתמכה על בניית טרסות חופפות שניצלו את המים הטבעים לכדי שפע של ייצור חקלאי כזה שבכל עונה נאספה כמות מזון שהייתה יכולה להאכיל את כל אוכלוסיית התושבים פי שניים ולעיתים פי שלוש. אבל אז קרה משהו במהלך המאה התשיעית שהדהים את כולם - בדיוק בשלב שבו אנו רואים את הפריחה הכלכלית הגבוהה ביותר - תרבות המאיה התמוטטה לחלוטין ותושביה נטשו את עריהם הגדולות, מאפשרים לג'ונגל לכבוש בחזרה את השטחים שהם השקיעו חמש מאות שנה כדי לטפח.

למעשה, תרבות המאיה אותה פגשו הספרדים לא הייתה אלא צל של אותה תרבות מופלאה, שכל מה שאיחד אותם הוא זיכרון עמום של הפאר וההדר שהיו להם לפני מאות שנים. משהו כמו יוון של היום. הזיכרון הזה הוא שהוליד את האגדות המופלאות על ערי הזהב הסודיות שנותרו להם אי שם בתוך הג'ונגלים הסבוכים.

מה קרה שם במאה התשיעית? ולמה לעזאזל אני כותב על כך במאמר שמתיימר להתעסק בכלכלה?

מה שקרה אז היה שתרבות השפע הזו ייצרה מודל שלטון מעניין שבראשו עמדו קסטה של מלכים-כוהנים שהיו אחראים על ניצול המשאבים האלה. המורכבות המפליאה הבאה לביטוי בלוח השנה של המאיה, ביחד עם השפה שהם פיתחו שהייתה עשירה בסמלים וסודות הידועים אך ורק לעלית השולטת, הביאו לכך שמעמד האיכרים שהיה לרוב המוחלט של התרבות מצא את עצמו עני, למרות שהייצור הלאומי של האימפריה היה מעל ומעבר למה שהיה נחוץ כדי להאכיל דורות על גבי דורות. אבל מה עם האלים? כמו כל תרבות חקלאית קדומה, גם תרבות המאיה הסתמכה על כוחם של האלים הגדולים - מורידי הגשם ומצמיחי הצמחייה. בשביל לעודד את האלים לפעול לטובתנו יש לדבר אליהם בשפה שהם מבינים. והשפה הזו הייתה מונופול של המיעוט השולט בלבד. השפע החקלאי הגיע למצב כה מגוכח שהיה צורך לגרום לחלק מהחקלאים להפסיק את עבודתם החקלאית לחלוטין ולעבוד בעבודות בנייה של פירמידות ושאר מבני דת ושלטון גרנדיוזיים, רק בשביל להמשיך לטפח את האשליה של יחסי הכוחות השווים.

ככל הנראה במהלך המאה התשיעית האיכרים הבינו את המשחק ובמקום לערוף את ראשי המלכים שלהם ולהשטלת על המקום, הם העדיפו לפרק את כל המערכת ולהתפזר לשבטים קטנים במרכז אמריקה. כה טמא נתפש בעיניהם ההישג התרבותי הגדול של האימפריה שלהם, שהם העדיפו פשוט להפנות לו את הגב.

במאמר הקודם דיברתי על חשיבותו של רוממות השיח הכלכלי בקרב האזרחים, על החשיבות שלא לתת לו ליפול לססמאות ריקות ולשבלונות מוכנות מראש של תיוגים חסרי ערך. עכשיו אני רוצה להמשיך את הדיון הזה על השפה הכלכלית ולהראות איך השפה נותרה עדיין כלי של שליטה כלכלית. היום אמנם, לכולנו יש לוח שנה מסודר בפלאפון ובמחשב ויומנים שונים שמזכירים לנו את החגים שלנו ואת ימי ההולדת של זרים שנמצאים איתנו בקשר. אבל עדיין כשזה מגיע לכלכלה ישנו פער שפות בולט בין העם ובין האנשים שמרוויחים מהכלכלה.

הפער הזה מורכב לא משפה אחת, אלא משלוש שפות שונות שעובדות יחדיו - השפה הכלכלית, השפה המשפטית והשפה החשבונאית. רוב החוזים הנכתבים היום, כמו רוב החוקים הכתובים, מכילים כל כך הרבה מושגים שונים השאובים מכל אחת מהשפות האלה, שלאדם הפשוט אין שום סיכוי לזהות את המקומות שבהם הוא עלול ליפול. "חשוב לקרוא את החוזים שאתה חותם עליהם" כולם מסבירים לנו, ואנחנו נותנים לעיניים שלנו לעבור על כל אות ופסיק מהחוזה, ובמיוחד על האותיות הקטנות - כי הכי חשוב לקרוא את האותיות הקטנות - ולבסוף אנו חותמים בשקט מבלי לדעת על מה אנחנו חותמים.

אני מגזים. אם רק נשקיע מעט בלימוד לוגיקה בסיסית, נוכל להבין את רוב הנאמר בחוזים האלה. אבל זה לא המודל היחיד שלהשליטה הלשונית הזו. משום שבזמן שאנחנו מחפשים נואשות דרכים להבין ולפעול בתוך המערכת הזו בכלים הנתונים בידינו, לכל תאגיד קיקיוני יש מכולה מליאה של עוכרי דין ורועי חשבון בכל עבודתם היא לדקדק בחוקים ובחוזים השונים בחיפוש עיקש, אותו ניתן למשול לגדולי המפלפלים בגמרא, אחר דרכים לנצל את המערכת לטובתם.

כל עוד לא נתמודד עם הבעיה הזו של השפה, לא נוכל להתחיל להתמודד עם הבעיה. אנחנו יכולים להמשיך לקרוא לחוקים חדשים ולתיקונים בחוזה כמה שאנחנו רוצים, אבל כל עוד אנחנו לא מחנכים את הדורות הבאים להיות בקיאים בשפות האלה, לפחות במידה מינימלית, שום תיקון או חקיקה לא יעזרו לנו.

אנחנו משתמשים היום המון במושג שקיפות, ונראה לי שהוא רלוונטי מאוד בשאלה הזו, אבל כל עוד השקיפות הזו מכילה בתוכה רק את הרעיון של "פתוח לציבור", אנחנו יכולים להמשיך לקרקר כתרנגולות בתקווה שהחוואי ייתן לנו לצאת. מבלי להבין שכשהחוואי מוציא תרנגולת מהלול - יש לו תכניות מאוד ברורות בשבילה.

שקיפות מהסוג הזה קיימת; תיקיה של כל חברה הנסחרת בבורסה פתוחים לפנינו ויש לנו גישה לכל החוקים בספר החוקים אבל בכל פעם שעובר התקציב, כלכלנים בכירים צריכים להקדיש חודשים כדי למצוא בתוכו את הידיים והרגליים שלהם. זה לא במקרה. כמו אותו כוהן גדול שמסביר לאיכר שבעוד שנתיים האל צ'וקו מוקו מתחיל להתעצבן ובגלל זה יש להגדיל עכשיו את כמות המנחות למקדש, כך גם הכוחות השולטים היום במערכת מנצלים את העובדה שהמערכת כתובה בשפה שנגישה רק לאנשיהם.

שקיפות היא אמנם נגישות למידע, אבל בדרישתנו המוצדקת לשקיפות עלינו להוסיף אליה את הנוסח הזה: נגישות למידע שיהיה מנוסח באופן שיהיה ברור לכל בגיר בעל שכל. מה זה אומר? זה אומר שכשמוצע לנו חוזה או חוק הוא חייב להיות מנוסח באופן שבו השפה שלו לא מנצלת עמימויות ותחבולות לשוניות על מנת לאפשר פתחים נסתרים שדרכם כספינו יוכלו לעבור בשקט. זה לא רק הוגן, זה הכרחי. או שאולי עדיף שנעשה כולנו כמו המאיה ונחליט שנמאס לנו ופשוט נלך לכל הרוחות.