לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'
לאן הולך אדם אם לא אחרי אשר אהב? ואם נכפה עליו ללכת אחר ששנא אין הוא אלא מחכה להזדמנות ללכת אחרי מושא אהבתו. אוי לו לאדם אשר מושא אהבתו אינו לפניו, או לפחות, לצדו.
אוי לו לאדם אשר מושא אהבתו מאחוריו. אם אדם הולך בשבילו הולך הוא בשביל מושא אהבתו ודרכו נסללת ביניהם באין משים.
מושאים רבים לה לאהבה ושבילים רבים נסללים למענה. מושא האהבה יכול להיות בדמות חיה, או בדמות חיים או בדמות עולם שלם.
אחת ממושאי האהבה, ואין ספק שאין היא מושא האהבה היחידי, הוא אהבת החכמה. ופניה גם הם לעיתים פני חי ולעיתים חיים ולעתים עולם שלם. אין אהבת החכמה כאהבת התבונה, גם אם לפעמים הולכות הן יחדיו. שכן זו הולכת בדרכי ההכשרה וזו בדרכי הכישרון.
הולך האדם בדרכו אחר מושא אהבתו ורואה הוא בניינים שבנתה החכמה ואלה בתי ספר, ובתי מדרש, ואקדמיות, וחצרות וחדרים. וכל אחד מאלה נמצא לצד שביל אחר וכל השבילים האלה סלולים לפני אוהב החכמה.
היוונים, שללא ספק היו אוהבי חכמה, קראו לדרכם של אוהבי החכמה – דרכי הפילוסופיה, וכך החביאו את מושא אהבתם במלבוש מקצוע, למען ייראו כאנשים עובדים ולא יעוררו את חמת ההמון שיחשוב שאלה הם אוכלי חינם המפריעים להמון בדרכיו המכולכלות. חייבים היו לעשות כך, שכן הפילוסופיה בונה גם דרכים וגם חומות, וקשה לו לאדם הרואה חומות נבנות לפניו. לעיתים מוצא אדם זה או אחר שהנה הוצבה לו חומה מול דעותיו ובשם ההתקדמות והקדמה הנה דומה לו שדעותיו שלו, דעות קדומות הן. לעיתים, טוב שכך, שכן, אחד מתפקידיה של הפילוסופיה הוא לבקר את הדעה הקדומה.
לפרק הבא
לפרק הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה