בוקר - מתוך 'החיים ביחד'

 עברתי את האבנים החדות. המים השקטים החלו מטפסים מעלה על רגלי בעודי צועד הלאה, הרחק מהמולת החוף אל עבר אותו הכחול האילם.

כשהגיעו המים אל בטני נעצרתי. הם היו חמימים, מלטפים, מזמינים, שאפתי מלא ריאותיי באוויר וזינקתי קדימה, ידי השלוחות קדימה פילחו את המים. מבלי להשפריץ ולו טיפה אחת נעלמתי כולי.

צללתי מטה בעיניים עצומות. כנראה שכשקפצתי עברתי על פני צוק, שכן דבר לא הפריע את ירידתי מטה, מטה והלאה.

חופשי די הצורך פקחתי את עיני. עטוף בחמימות הכחולה מכל עבר הבטתי סביב; כלום. רק כחול. הייתי חופשי, חופשי להביט סביב, חופשי לשחות לכל כיוון בלי מחסום, חופשי לנשום דרך זימים בלתי נראים בלי לחשוב על האמת שבדבר. האמת שבדבר? פקחתי את עיניי.

עדיין מעורפל הבטתי בשעון, הזמן לקום, לפתע שמעתי את צפצוף השעון המעורר, הקדמתי אותו, משועשע מהארעיות של הכול, קמתי מחויך.

הסתובבתי אליה, היא שכבה לידי, כתפה חשופה תחת השמיכה הדקה, ניצוצות של זיעה הופיעו ונעלמו כשהיא זזה לכסות את כתפה. "מתוקה... בוקר טוב, הגיע הזמן לקום" סיימתי בנשיקה על לחייה. "חמדמוּד... עוד חמש דקות" היא לחשה מתוך חלום, "טוב מתוקה אני אכין קפה בינתיים" השבתי.

הייתי על החוף אבל נזכרתי שאין לי בגד ים אז הלכתי הביתה ובאמת הגעתי הביתה, אבל פתאום הבנתי שאני מאחרת לאוניברסיטה אז לקחתי את התיק ורצתי החוצה. בחוץ היה קר ושכחתי סוודר, לא היה לי זמן לחזור לקחת אחד אז רצתי כדי להתחמם – זה לא הצליח.

הגעתי לאוניברסיטה, היא מוקמה בבניין של בית הספר הישן שלי, הוא היה כל-כך אפל בפנים, כאילו הייתה הפסקת חשמל, אבל כולם התנהגו כאילו זה רגיל. הם ישבו על הרצפה או נשענו על מעקה המדרגות ולא אמרו דבר. לא שמעתי דבר מלבד גיר כותב על לוח, ידעתי שזו המורה שלי, כותבת מה יהיה במבחן. הגיר ריקד במהירות, בלי הפסקה;  תיק-תיק-תיק-תיק שמעתי את דפיקות הגיר תוך-כדי שרצתי במדרגות.

פתאום הבנתי שאני לא יודעת איפה הכיתה, הייתי במסדרון ארוך מלא דלתות, הדלתות היו כל-כך צפופות שלא היה הגיוני שהן מובילות לכיתה. הגיר הכותב והרחש השקט של תלמידים בכיתה; תזוזה קטועה של כיסא, שיעול, לחץ, הדהדו במסדרון, הרעשים יכלו להגיע מכל דלת, פתחתי דלת אחת. זה היה מחסן, לא כיתה – רק מטאטא ודלי, הבטתי סביב, באמת היה מלוכלך נורא.

המשכתי ללכת בתוך הלכלוך, הוא נערם יותר ויותר, לא יכולתי להתקדם. זבל כיסה את הרצפה, משהו דביק טיפס על הקירות הגעתי לדלת האחרונה, פתחתי אותה, היא הובילה למפל. מאחורי היה רק זבל הוא נערם יותר ויותר ודחף אותי קדימה. המפל היה שחור והוביל לסלעים חדים שקצף לבן ואלים ניתז עליהם. רציתי לברוח אבל הזבל נערם מאחורי יותר ויותר והחל דוחף אותי, בלית ברירה צעדתי קדימה ולא היה שם מפל יותר, הייתי בכיתה.

נעמדתי מול המורה והיא הביטה בי והפסיקה לכתוב על הלוח, נזכרתי שאין לי תיק בכלל ושבעצם, אין לי בגדים, רציתי לבכות או לברוח אבל הייתי קפואה במקום, המורה הסתכלה עלי והתחילה לדבר, זה היה מוזר, המילים שיצאו מפיה לא תאמו לתנועות השפתיים שלה, שמעתי, כאילו מרחוק, קול גברי מוכר, "נוּקָה... הָזְנַן אָקוּם...". פתאום הקול נהיה מובן, "בוקר טוב, הגיע הזמן לקום" ופתאום נשיקה.

ישנתי, זה היה חלום, ברור שזה היה חלום, זה היה חלום נורא ממש, אבל על מה? צריך לקום. מזל שאני לא צריכה לחזור לשם. אבל אני לא רוצה לקום "חמדמוּד... עוד חמש דקות", הוא יכין קפה, אני אחזור לישון.

'מה פתאום לחזור לישון? תפקחי את העיניים! בגלל ה"חמש-דקות" האלה את תמיד מאחרת. התיק שלך בכלל לא מסודר. חוצמזה, אתמול לא התקלחת ואם לא תקומי, גם היום לא תתקלחי. קדימה. לפקוח את העיניים ולקום!'.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

'טוב, אז מה אני צריך לעשות?', חשבתי, 'להתמתח, זה טוב עכשיו לקום מהמיטה, צריך מכנסיים? לא. אני אתקלח עוד מעט, איזה כיף יש שמש בחוץ, הולך להיות יום נעים היום'. ירדתי לסלון והדלקתי את הבוילר. אחר-כך הבטתי סביב, ניסיתי להיזכר מה רציתי לעשות, לחץ בבטן התחתונה הזכיר לי, נכנסתי לשירותים. לפעמים, הדברים האלה יותר טובים מסקס.

קפצתי מהמיטה לאט מדי. תתעוררי. 'אני אשטוף פנים', חשבתי. "אה... אתה בשירותים?", לאיפה אני הולכת עכשיו?  בוילר? דלוק. אני אכין קפה.

"בוקר טוב חמדמוּד, אני מכינה קפה".

הייתה רק כוס אחת בארון, הסתובבתי סביב, מחכה שהמים ירתחו. לבסוף החלטתי שבשביל לקצר בזמן אכין את הכוס הזאת.

"בוקר טוב מתוקה... אני לא רוצה קפה, אני רוצה תה".

"בסדר, אבל תשטוף כוס אחת".

'אני אכין אוכל לאוניברסיטה בינתיים, מה צריך?'. פתחתי את דלת המקרר והתחלתי להוציא מתוכו מצרכים ולהעמיד אותם על השיש; מיונז, חסה, מלפפון, גמבה, חרדל, נקניק, רוטב לסלט, נבטים, 'מה עוד צריך?', פטריות... נזכרתי שפטריות משחירות בקופסא אם שאירים אותם הרבה זמן, לו נורא, אוכל מוקדם היום, יש לי יום קצר.

מהארון הוצאתי שתי פרוסות לחם. לגמתי לגימה מהקפה, הוא עדין היה חם. הוצאתי סכין וקרש-חיתוך  והנחתי אותם על השולחן מאחורי. 'קודם כל המיונז והחרדל', שיננתי בעודי מורחת את שתי הפרוסות, 'הרבה מיונז, קצת חרדל'. החזרתי את הצנצנות למקרר, 'עכשיו קצת חסה', הנחתי כמה עלים  (את החיצוניים זרקתי).

תיק-תיק-תיק-תיק, נקשה הסכין בזריזות על קרש החיתוך. צמרמורת עברה בכל גופי פתאום והשערות השקופות על כף ידי סמרו. 'חלמתי על זה אמש. למה אני חולמת על חסה? הדיאטה הזאת משגעת אותי.

שטפתי את ספל התה, המים החלו להיות פושרים הודות לבוילר הדלוק, 'אני מקווה שיישארו מים למקלחת', חשבתי ובמהרה הוספתי שתי מחשבות לזו; 'אני רוצה היום מקלחת?' ובמקביל, 'כיצד שטיפת ספל יכולה לגמור את המים?'.

יצאתי מחדר השירותים והספל בידי, שמעתי אותה קוצצת חסה במטבח, 'כל הכבוד לה, איזה כוח', עמדתי במרכז הסלון והתחלתי מהרהר באיזה כוס תה אחפוץ, בחיוך שליו החלטתי לצאת אל הגינה וללקט עשבי תיבול.

הכוס בידי האחת התחלתי בורר ומלקט עלים; לואיזה, מרווה, שיבה, מליסה, נענע, גרניום לימוני. בכוס חצי מלאה בעלים פניתי אל המטבח, שמעתי את רשרוש צחצוח השיניים שלה, 'איזו נחישות, איזו מקצועיות'.

המטבח היה מבולגן. קופסת פלאסטיק ובתוכה הסלט ניצבה על השיש ליד מזלג ובקבוק של רוטב וויניגרט קנוי. ליד כל אלה, מתגרה בי, הציץ מבעד לנייר העטיפה סנדוויץ' טרי ושמנמן.

מזגתי את המים מהקומקום אל התה, כל העלים בתוך הספל ריקדו מעל המים המוריקים לאיטם. פזלתי בשנית לעבר הסנדוויץ'.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

הרטבתי את מברשת השיניים, טעמה בפי רמז על שאריות משחת אמש, 'לא שטפת אותה טוב!', הטחתי בעצמי והתחלתי מלווה את המברשת במחשבותיי; טוחנות, טוחנות, אוֹח, ניצני בינה. חותכות וניבים. צד חיצוני, צד פנימי, למטה ולמעלה. לאחר כל אלה הייתי מוכנה למשחת השיניים.

קור המשחה רענן את פי, לא ירקתי מים חומים משאריות הקפה כי אם את הקצף הלבן של הבריאות. מאז המצאת הפלואוריד רפואת השיניים השתנתה לחלוטין. מעניין למה רופאי שיניים עדיין מרוויחים כל-כך הרבה כסף? אולי אני אהיה רופאת שיניים? מאיפה אני יודעת שהם מרוויחים הרבה כסף בכלל? לא חשוב, לשטוף את הפה ולגרגר.

בעודי מכתימה את הכיור בלבן פשטתי את בגדי, "אתה בא למקלחת?".

"נוֹד נֶגָע"

"מה?"

"עוד רגע!"

"טוב, אני כבר נכנסת תזדרז או שלא יישארו לך מים!"

מי התה המהבילים העלימו תחושה מלשוני, אך בו-בזמן מילאו את פי ברעננות נעימה. אניח לו להתקרר, חשבתי, והתחלתי מקלף בעדינות את נייר העטיפה של הכריך הססגוני.

שיניי הטוחנות התמהמהו על חלקו הקשה של הלחם בעוד אלה החותכות מוססו תחתיהם את זה הרך. זוג ניבים בולטים (באופן שאני אוהב לחשוב עליו כבלתי-רגיל במיוחד) ננעצו בעלה של חסה כשמיונז סמיך נספג אל חיכו. רמז דק של חרדל שלח גרגיריו אל  חניכי. שם, לחות עדינה החלה קוראת אל מיציה של החסה, שיבואו לשטוף את הסיבים בקרירותם המרעננת. זו לא מיאנה להגיע.

התמהמהתי בנקודה הזאת. אולי אקרא שיר? הרהרתי, שרוי בפסגה קטנה של השראה, אך ריח נקניק חבוי ערפל מחשבותיי. שיני נשקו אלה לאלה, שחררתי פיסה לחה של כתף פרה אל גורלה. לא. היא לא נפטרה לשווא! יצר קדמון סחרר את חושי בעוד הסטתי את פיסת האוצר הנגוסה שלי אל תוך לועי. לשוני רקדה בפי לאט, כמו שאש רוקדת על ענף חי. לא. היא לא נפטרה לשווא הנהנתי ביני לבין עצמי.

המים קרים, יש לי זמן לחכות. קר גם לחכות עירומה בחדר האמבטיה. למה קוראים לזה חדר האמבטיה? יש פה רק מקלחת? לא חשוב. למה את שואלת שאלות מטומטמות עכשיו? המים חמים? פושרים. מספיק טוב.

בידיים זריזות הרטבתי את כל גופי, אחר-כך את השיער. עוד אני עומדת תחת המפל הסינתטי, שלחתי יד אל השמפו. חפפתי את השיער ושטפתי מעלי את השמפו. מרכך. איפה המרכך? נגמר המרכך. שפכתי מעט מים אל הבקבוק הריק וניערתי אותו. את התמיסה הקרירה, לבנבנה ושקופה שפכתי על שיערי.

הוא לא הצטרף אלי עדיין. מה קורה איתו? איזו שלווה, איך הוא יכול לפעול ככה בלי דאגה? קינאתי בו בחצי חיוך, אך במהרה התעוררתי מחלומותיי, סגרתי את זרם המים ושלחתי יד אל סבון הפנים. מרחתי אותו על כל פני  ובתנועות מעגליות של כריות האצבעות התחלתי משפשפת את הגרגרים הקטנים שבסבון אל תוך עורי. אחר כך הגיע תור גופי, הליפה נקרעה. אי אפשר להשתמש בה. מאוכזבת, מילאתי את ידי בסבון הנוזלי. מה קורה איתו?

צולם באירוע 'בית ריק 2'

הרמתי את ספר השירים שהיה מונח על השולחן לפני. בעודי לוגם את שארית התה מהספל הירוק;

        ליבי הסיר רגלו מדוושת הגז של החיים

        והדבר הטראגי הוא

שאני משתמש במטאפורה של מכונה

בעוד אני סופר את פעימות ליבי

איני יכול שלא לרקוד לתיפופם האיטי

ולהימנע מזה הממהר.

           

        בעולם קר שבו הלב הוא אח הישועה

לא תרצה לבזבז את כל העצים שלך מהר מדי.

וואו, זה כל-כך נכון, חשבתי בדיוק כשהיא הופיעה לה, לחה ונוצצת, עטופה בחלוק ומגבת לראשה.

"את חייבת לשמוע איזה שיר יפה".

"מה שירים? למה לא הצטרפת למקלחת? עכשיו לא יהיו לך מים. לא אכפת לך. פשוט לא אכפת לך! אני מתרוצצת פה כל הבוקר מסדרת ומסתדרת ואתה יושב לך בשקט שותה תה וקורא שירים..." העטיפה הריקה והמקומטת על השולחן חשפה את חטאי, "אכלת את הסנדוויץ'? אתה יודע שזה בשביל האוניברסיטה. עכשיו תהיה רעב מאוחר יותר ולא יהיה לך אוכל ואז מה? לקנות? שתפליץ לי אחר כך כל היום?..."

היא המשיכה לדבר על כלכלה ואני פשוט בחרתי לאבד עצמי ביופייה בעיניים שקטות ולחייך חיוך רווי בתמימות מזויפת ואשמה ילדותית. פגישתי הראשונה עם אובלונסקי עלתה לראשי. כשהיא ראתה כי אינני מקשיב, פסקה מדיבורה וחייכה בשקט.

"מה אני אעשה איתךָ?"

"מה תעשי בלעדי?"

"כלום".

"כל-כך הרבה עד שתשתגעי".

חייכנו אחד אל השנייה.

בשקט.

ביחד.    

פגישה - מתוך 'החיים ביחד'

כשהגעתי לבר לא ציפיתי לפגוש אף אחד. סתם התיישבתי על הדלפק מול החבר-הכי-טוב-שלי-להערב וביקשתי ממנו בירה, חצי - לא שליש. ומשהו קטן בצד. משב קר נגע בי מצד שמאל, הסבתי את המבט שלי לראות את מקור הקור. דלת הבר הייתה סגורה.

לפתע הבחנתי בה יושבת לא רחוק ממני, היא הייתה קפואה ומאובנת ויפהפיה. משהו בשקט הקר של מבטה כבש אותי. מולה הוצבה כוס בירה. חצי, לא שליש.

הרמתי את הכוסית שלי ושפכתי אותה מהר פנימה מאזן את הקור של החוץ עם החום השורף של הפנים. מיד אחרי כן, אמיץ כמו קלישאה, הרמתי את כוס הבירה שלי לעברה ולחשתי כממתיק סוד "לחיים".

היא הנהנה בחיוך עייף ולגמה בשתיקה.

אחרי כן לא דיברנו. כל אחד בקצב שלו לגם מהכוסית שלו. לפתע הבחנתי שאני  מתאים את הלגימות שלי לשלה, כאילו שיש בזה איזה סוג של השתתפות. 

"עוד אחת?" פלחה שאלת הבר-מן את השתיקה. ושנינו, שבאורך פלאי סיימנו את המשקה שלנו יחדיו, אמרנו יחדיו "כן". 

מבט מחוייך התחלף בנינו, הקרח נשבר.

עם הכוס השנייה התחלתי להרגיש את המרפקים שלי מתרככים, וגופי, שנשען עד כה על הדלפק בעזרתם החל נוטה לכיוונה. לשמחתי גיליתי שכתיפה גם היא נתרככה וגופה המאורך החל מתנודד כשיבולת ברוח לעברי. לפני שהזמנתי לשנינו את הכוס הבאה זלגתי אל המושב הריק שהיה בנינו.

הפעם שנינו אמרנו "לחיים" וכוסותינו נשקו זו לזו בנקישה.

בערך באמצע הכוס מצאתי שהרכות הנוזלית פשטה לידי וכשניסיתי לשלוח את ידי להרים את הכוס זו נשפכה על הדלפק ונמזגה לידה שלה. הרגשתי נבוך אך היא במהרה מצאתי את ידה נשפכת על רגלי. החדר כולו החל מתרכך ונמזג לתוך עצמו ומבמהרה מצאנו את עצמנו משתכשכים זה בזו.

בבוקר הבר-מן מצא שלולית אחת מתחת לכיסאות שעליהם ישבנו. היה לה את הצבע המיוחד שיוצא כשמערבבים את הצבע שלי עם הצבע שלה. באדישות של איש מקצוע עייף אחרי לילה ארוך הוא גרף את שנינו החוצה אל המדרכה.

צולם באירוע 'בית ריק 2' - 2012

קרבה - מתוך 'החיים ביחד'

היא שכבה על הדשא, עניה עצומות לבל השמש תצרובן. הוא ישב לידה, מביט בידיו הממוללות את הדשא במעין צפייה או חוסר מעש. ברוחה היא ניסתה לשלוח אליו את מחשבותיה. היא רצתה שהוא יבוא אליה, ירכן מעליה ויישק לצווארה, היא דמיינה כיצד היא תחבק, עדיין בעיניים עצומות ותיכנע לזרועותיו.

היא לא רצתה את הנשיקה. היא רצתה אותו. הוא נראה לה הגון, כן, שונה. הוא נראה לה בן אדם טוב. ויותר מזה לא צריך דבר.

הוא חש במחשבותיה, לא ניתן היה לומר כיצד. וכך, בלי שהוא חשב על זה, נוצרה בליבו כמיהה אליה. מעולם הוא לא היה חושב לפנות אליה כך, הוא לא הכיר אותה, לא באמת, אבל המחשבה הזו רדפה אותו.

לבסוף הוא אזר אומץ, קם ממקומו ופנה אליה, עיניה העצומות לא הבחינו בצל הגדל מעליה עד שהוא חסם את השמש וגם אז הן סירבו להיפקח.

וכך, לפני שהיא הבינה את אשר חלומותיה יצרו, היא חשה לפתע בנשמתו ושפתיה נרטבו משפתיו. הבל פיו היה חם וזיפי שפמו שרטו אותה. לא. היא לא רצתה בזה. היא לא רצתה בו.

היא פקחה את עיניה בבהלה, ליבה רטט והיא לא הצליחה להבין אם זו התרגשות או פחד. הוא נרתע מעט ומרחק הקצר שנוצר בניהם היא הצליחה להשחיל סטירה.

היא חשבה שהוא אדם הגון ולכן היא רצתה בו. אבל אדם הגון וטוב לב שכמותו, לא היה רוכן כך מעליה.

מבולבלת היא מצאה את עצמה עדיין חושקת בו, אבל רק מרחוק.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

טריקה – מתוך 'החיים ביחד'

היא ידעה מה היא רוצה לומר ובגמגום היא אמרה את זה. ניסיתי לדבר. לא להתפוצץ, להישאר בשקט, פיכח, נכון. היא הבינה את זה כהתנשאות. המבט האחרון שלה שרף אותי במקומי כאילו הייתי ערמה של זרדים יבשים.

כנראה שהייתי מלא אבק שריפה כי באותו הרגע התפוצצתי. הדף הפיצוץ הטיח את הארונות אל הקירות והעיף את השולחן עם כוסות היין מהן לגמנו זיכרונות ילדות לפני זמן לא קצר . סביב שברי הזכוכית התרחבו כתמים אדומים ונספגו בשטיח.

כשהרמתי את עיני  היא עמדה מול הדלת עם תיק שאליו נדחפו בגדים שונים ותקוות משונות. כשהיא פתחה את הדלת היא צעקה משהו לעברי אבל כל-כך התאמצתי להקשיב לה שלא הבנתי מה היא אומרת.

ניסיתי להסביר לה, להזהיר אותה שלא תצא, שלא תטרוק את הדלת, אך היא יצאה. וטרקה

היא לא ידעה, כשהיא טרקה את הדלת, שלפני זמן רב קשרתי את ליבי לידית ולכן, כשנטרקה הדלת, הוא בקע ממשכנו, קורע דרכו החוצה, שובר צלעות נוטפות ועף לעבר הדלת רק כדי להימרח על הד הטריקה ולהתרסק על המפתן. כתמים אדומים מתרחבים ונספגים בשטיח.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

למחרת מצאתי אותה בחדר אמבטיה שנראה כמו שלנו אבל הוא לא היה שלנו, הוא היה שלי, או שלה, אבל לא שלנו. היא ישבה שם חבוקה בבריכה מלוחה של דמעות. לא אמרתי מילה. היא הבחינה בי כשנכנסתי אבל היא לא הרימה את מבטה. התפשטתי ונכנסתי לאמבט, מתיישב מולה. 

וכך ישבנו, עירומים, נמנעים מלהביט זה על זו. רק יושבים, בשקט.

מיליון משפטים עלו במוחי, עלו ונקטלו לפני שהגיעו לשפתי. לבסוף אזרתי את האומץ הנחוץ להרים את מבטי אליה. בדיוק באותו הזמן היא הישירה מבטה אלי. מבטה היה עייף, קרוע, מוכה. הבטנו זה בזו שעה קלה, שותקים, ואז יחדיו, התחלנו לבכות.

מבעד עיני הדומעות ראיתי במטושטש את בבואתה המתייפחת. האמבטיה עלתה על גדותיה והחדר התחיל להיות מוצף, התחלנו לטבוע אך לא יכולנו להפסיק לבכות.

פתאום כל הכאב, הכמיהה והרצון החלו להפוך לאוויר בשבילנו, פתאום יכולנו לנשום בעולם התת מימי של דמעותינו. שחינו זה לעבר זו בצלילה הצלולה.

התנשקנו עד שהעולם כולו הפך לזוג שפתיים פשוקות ותקווה למחר.

זמן - מתוך "החיים ביחד"

התעוררנו בבקתת הקש שלנו בסִינַי. הכול זמני כאן. הכול הווה כאן. אני רעב, עייף, השמש זורחת, שוקעת. אין אך עבר או עתיד ואפילו אין נצח. אורות השמש חדרו למרחב האישי שלנו ונשקו לשנינו בוקר טוב. עוד יום החל, ועוד מעט יבוא הבוקר האחרון ואז נגמר ההווה ונשוב למקומנו לדאגות העתיד ולמשקל העבר.

הכול בר חלוף, חשבתי ונישקתי אותה, היא חייכה ופקחה את עיניה, הכול בר חלוף, חשבתי והבטתי בעיניה. היא ראתה את מבטי הנוגה ועיקמה את פניה – "תהנה, מספיק לחשוב". כמה פעמים נשארו לי לשמוע את קולה? חרדה חדרה לתוכי. נשקתי לה בשנית, עוד נשיקה, עוד נגיעה, בעולם בר חלוף כל שנשאר הוא לאסוף, לאסוף נגיעות, מבטים, רגעים. נשקתי לה שוב – היא התרגזה. היא כועסת כשאני נוגע ולא נוכח, כשאני חושב רחוק, כשאני שוקע.

"כדאי שתתחיל ליהנות מהחופשה הזאת, עוד מעט היא תיגמר"

"הכול נגמר."  עניתי בקול, לעצמי, לא לה.

"אוּף איתך" היא קמה ופתחה את דלת הקש.

צולם באירוע "בית ריק 2012"

הים היה שקט לפניה, היא צעדה לקראתו, גופה נשטף בשמש והיא הסתובבה ונעצה בי מבט כואב.

"לא את..."

"זה לא אני, זה אתה" המבט שלה השרה עלי חמימות, ניסיתי לעזוב את הזמן להישאב אל הנצח, הנצח שבאהבתנו, הנצח שבמבטה. הכול בר חלוף, קרקרה בתוכי המסקנה הארורה.

"לא תילמד?" היא שאלה כאילו שמעה את ראשי והרימה מבטה אל השמש. עיניה לא התכווצו.

רוח נשבה ושיערה החל מתנופף. היא כל כך יפה, חשבתי, הרוח התגברה והיא החלה להתפורר; תחילה עורה ואז, כאילו הייתה פסל מאבקה אפורה, התנדפה כולה לנשיפת הרוח ואבקה התעופף ברוח כמו ענן קטן ואז התפזר, כמו עשן ממקטרת.

"לא את!" רצתי אחריה וראיתי את כל שנותר ממנה עף, מתרחק. השמש בערה בתוכי, הים הלך ושב. כך זה היה תמיד, כך זה יהיה לנצח. מה אני עושה במקום ההווה הזה, מקומי איתה – שם, בנצח. זמן הוא לנצח בר-חלוף, חשבתי, לנצח... הרמתי מבטי אל השמש, היא לא כאבה, הרוח החלה נושבת שוב, כאילו זימנתי אותה רק בשבילי. עורי בין רגע התקלף והתעופף קשקשים קשקשים. מתחת לעור הרוח הייתה נעימה יותר, קרירה יותר,  שאפתי מלא ריאותיי ובנשיפה התפוגגתי אליה. 

שתיקה - מתוך "החיים ביחד"

הוא הביט בה בחיוך חם אך ניצוץ עיניו חשף את רגש האכזבה שגעש בתוכו. זה היה כאילו במהלך כל המאבק הזה שהתנהל בתוכו להסתיר את הרגש הזה, האויב חשף פרצה לא מוגנת ושיגר דרכה ניצוץ קטן שאמר את הכול בלי לומר מילה. 

מעניין, האם אלוהים, בהענישו את בני בבל, חזה שבני האדם יגיבו בכזה בוז ויוותרו על השפה לחלוטין כשישנו דבר חשוב באמת להגיד. האם הוא ידע שכך תיווצר שפה אחרת, כנה יותר וחסרת מילים. די היה בניצוץ ההוא כדי שהיא תחוש באכזבתו וכך תשפיל, לרגע קט של חולשה, את עיניה.
הוא קיבל מחווה זו כהודאה מוחלטת באשמה. היא, לעומת זאת הרימה ראשה במהירות והביטה ישירות אליו, או דרכו, מוכיחה בזאת שלא, זה לא נגמר.
אחר-כך היה שקט. שתיקה ארוכה וכואבת שבה הם צפו זה בזו בזמן שצפו להם משפטים בראשיהם, צפו ושקעו במהרה שכן תשובות שמעולם לא נאמרו מיהרו לבטל כל משפט וכל מילה. וכך כל מילה ששאפה למצוא זוג שפתיים כדי לצאת מהן ולהתעופף באוויר, להתקיים ולו לרגע, לפחות עד שההד שלה ידעך ויעלם, הפכה כבדה, נושאת על עצמה את משקלן של משמעויות סמויות וכוונה שלילית. עם משקל כזה, אף מילה לא יכולה להתרומם מעלה מאותה המערה שנפערה בלב שניהם. אותה המערה שבימים טובים יותר הייתה מתמלאת בשאיפות של אושר ואהבה, שאיפות שאינן רוצות להסתיים ודוחות תמיד את הנשיפה הבלתי נמנעת בעוד רגע של נצח.
אך עכשיו המערה הייתה ריקה מרוח וכל שאיפה שנשמו כדי למלא אותה רק נעצרה בערמת המילים המרקיבות בשתיקה כמים עומדים. 

צולם באירוע 'בית ריק 2011'

הוא ידע שהיא לא אשמה. אין מקום לאשמה כאן. אבל, חרף שכלו, החלו ההאשמות גועשות בתוכו. ולמרות שהוא לא העז להגות אותן, ניתן היה לראות שהיא שומעת הכול כאילו הוא צעק הכול במלוא גרונו.
היא לא נפגעה. היא ידעה ששניהם הביאו את עצמם למצב הזה. אבל בכל זאת היא חשה מן קור בתוך גופה. קור שיכול היה להיעלם אם רק מילה טובה הייתה נשמעת, אם רק מגע מנחם היה חולף על גופה. אך, כיצד היא יכולה להביא לכך? והאם היא בכלל רוצה? גופה היה כמהה לחום כגופו של גווע אך היא לא הייתה יכולה להניף אך השרביט הזה שמבטל את הכול. לא הפעם. לא היא.
היא ידעה שזה קרה בגלל שזה היה צריך לקרות. היא רק לא הייתה בטוחה מה בדיוק קרה. היא ידעה שהם שניהם כאן בגלל שלכאן הם הביאו את עצמם, אבל בעיניה, כמו בעיניו, שניהם היו אבודים. היא גם ידעה שאם היא תישבר ותדחה את הכול בחיבוק מנחם הם רק יימצאו את עצמם בעוד מספר ימים כואבים יותר וחנוקים יותר וטובעים בתוך אותה השתיקה. היא הביטה בו בכעס.
הוא הבין אותה. 
לעזאזל, בגלל ההבנה הזו הם ביחד כל השנים האלה.
כך שניהם פתחו שפתיים ושברו את השתיקה.
אין לתאר את האושר שהם חשו אחרי לילה ארוך של צווחות זה על זו.

כנות - מתוך "החיים ביחד"

כשנכנסתי אל ביתנו עייף מהעבודה, היא חיכתה לי במטבח. חייכתי אליה ונשקתי למצחה הורדתי את המעיל וחזרתי אל הכניסה לתלותו. היה משהו בעיניה, איזו קדרות.

"אני רוצה שנדבר" היא אמרה והמילים כמו פילחו את אזני. "בכנות" היא הוסיפה בטון מלא משמעות. "רוּסוֹ?" שאלתי בחשש והיא נענתה בשקט, "רוסו", כמעט שלא שמעתי אותה. מילים כואבות קשה לומר.

"בסדר." עניתי כשחזרתי למטבח. "תסדרי את הסלון בזמן שאתקלח". היא חייכה אלי מרוצה, קמה ונשקה לשפתי. ברגע השקט הזה בו עיננו התמזגו עלה באלה, כמעט נוגעות, השלמנו במבט ובחיוך כואב עם הבאות. לאחר מכן אני פניתי להתקלח והיא פנתה אל המגירה הגדולה בארון המטבח. היא הוציאה משם זוג קולפנים של תפוחי אדמה והדליקה את אש הכיריים.

אחרי המקלחת, בעודי מתנגב חזרתי אל הסלון. הכול היה כבר מסודר; הנרות דלקו, השטיח גולגל ונדחק לפינת הסלון ועל הרצפה נמתחה יריעת פלסטיק גדולה. היא התקרבה אלי, עירומה אך לא מבוישת והושיטה לי את הקולפן שלי בחיוך מתרגש וחסר סבלנות.

צולם באירוע "בית ריק 2011"

"אני אתחיל" היא אמרה והתיישבה זקופה. הסרתי את המגבת שלי והנחתי אותה לא רחוק והתיישבתי מולה, הקולפן בידי. הדבקתי את הקולפן למצחה והתחלתי מניע אותו מטה באיטיות מבלי להסיר מבטי מעיניה, "אני אוהבת אותך" לחשה מתנשפת בעוד חצי פניה נצבע באדום. "אנחנו לא מדברים מספיק וגם כשאנחנו מדברים אתה לא ממש שם".

"אני אוהב אותך" לחשתי חזרה והנעתי בחטף את הקולפן בסיבוב, מנתק את פיסת העור שהשלתי מעליה.

היא חייכה אלי ודמעות נצנצו מעיניה, תורה הגיע והיא הדביקה את קולפנה לחזי. "אני..." התחלתי אך הבחנתי כי היא מהססת, אוגרת כוחות. עצמתי את עיני. "אני אוהב או.."

הכאב נשלח בחלקיק השנייה מחזי לכל גופי והלאה, סחרחורת אפפה את עיני העצומות. "אותך" נבחתי בשקט ובנשיפה משחררת המשכתי "החיים החולפים על פנינו חודרים לתוכנו, הלוואי והייתי יכול לנתק את הכול כשאני פה". הרגשתי כאילו המילים היו משענות לגופי, קושרות אותו לעולם האמיתי בעוד גופי מנסה לנתק עצמו מספיק בכדי לשכוח את הכאב הבלתי נסבל.

"אני אוהבת אותך" שמעתי קול מלאך ממרחקים ומיד אחר-כך הכאב חזר להתמקד בחזי ובשקט מוחלט ירד עד בטני.

תורי הגיע. הנחתי את הקולפן לכתפה היא הנהנה בהסכמה, מבטה נעול על שלי. כשהורדתי את הקולפן לאורך ידה היא דיברה בשלווה קוסמת. "אני אוהבת אותך. אנחנו צריכים להיות המפלט האחד של השנייה, זה אתה שמכניס את העולם שבחוץ, עבורי זו גם בחירה שלך להיות פחות פה" ניתקתי את הקולפן מידה.

"אני אוהב אותך" לחשתי והיא הניחה את הקולפן שלה על לחיי. בשלב הזה התנועות קלות יותר לשנינו "אין מקום שהייתי רוצה להיות בו מלבד כאן. אני בוחר להיות כאן..." היא הסיבה את הקולפן ללסתי והמשיכה למושכו לאט "...הימים בהם העולם חודר אלינו הם ימים בהם אני חלש להודפו".

"אני אוהבת אותך.." היא אמרה בשקט, הנחתי את הקולפן על כתפה השנייה אך היא אחדה את ידי וכיוונה אותה אל בין שדיה, מעט מעל ליבה, הנהנתי בהסכמה והתחלתי מוריד את הקולפן, היא המשיכה; "אני לא רוצה אותך חלש. גם אני חלשה. אתה צריך לחזק אותי ואני רוצה לחזק אותך אבל לשם כך אתה צריך להיות פה איתי".

המשכנו כך הלוך ושוב עד שאיבדנו את ההכרה. באותו הלילה חלמנו את אותו החלום.

שקיעה - מתוך "החיים ביחד"

עמדתי לידה, שנינו היינו עירומים, המיטה מימיננו. משמאלינו החלון הגדול הראה את השמש וזו שלחה אלומת אור על עורנו מלטפת ומנשקת, עיני נשלחות לנקודה נעלמת ברקיע, למקום נסתר בו ענן הופך שמיים. שלווה מילאה את גופי.

היא הצמידה גופה לגופי משתפת נשימותיה בשלי בעוד השמש הייתה לשמיכה עבה, מחממת ועדינה. ברגע זה ריח שערה היה כל שידעתי.

לפתע היא הביטה החוצה מהחלון, כמתעוררת מחלום, פחד זר נראה בעיניה "השמש שוקעת" היא לחשה, נשימתה רועדת על כתפי.

החדר התקרר וצל החל צומח לאתו עם תזוזת קרני השמש השוקעת.

היא השכיבה אותי על המיטה, כשיכור התמסרתי לרצונותיה, עיני עצומות. אך מבטה היה קר ומודאג. אלפי מחשבות הפרידו ביני לבינה.

היא התיישבה על בטני, ירכיה נעולות על צדי צלעותיי. כפות ידיה הונחו על חזי, מלטפות, מגששות. ציפורניה הארוכות נסגרו על מפתח לבי.

היא שאפה שאיפה של אוויר וישרה את גבה, ראשה הופנה אל-על ודמעות החלו מצטברות בפינות עיניה.

צולם באירוע בית ריק 2011

חשתי כיצד ציפורניה, מתחילות לחדור את עורי, עיני נעצמו מתמסרות לכאב. אוזני שמעו נשיפה מאולצת ובן רגע היא שלחה את אצבעותיה בתנועה חדה, מרסקת את מרכז בית החזה שלי.

נשמתי נעצרה ועיני נפערו מביטות עליה בשאלה שאין להגות. לרגע דאגתי; מדוע היא כל-כך מפוחדת? אך גלים של כאב וסחרור מנעו מגופי לזוז. פי נפער לצעקה אך שקט שרר במקומה.

היא נשענה לכיווני, מקפלת את מרפקיה לאט. לפתע החלה מיישרת אותן, פוערת צלעותיי לרווחה.

דם החל נספג לאט במזרון.

שקט מוחלט שרר בתוכי.

הבטתי על גופי, זוג ריאות סגולות אדומות ריקדו בעצבנות, מדי פעם חושפות לב משתולל פרוע מאחוריהן. השמש כבר כמעט ונעלמה והקור העדין הרגיע את כאבי במקצת.

הרמתי עיני והסתכלתי עליה. היא הייתה כל-כך עצובה כאילו קיבלה על עצמה גזר דין. לפתע החלה רועדת במהירות, נשימתה הפכה להיות קצובה ואחידה. הרגשתי כיצד היא קטנה מעלי, משקלה הולך וקטן. ירכיה גולשות מעל גופי המזיע.

ריח מוזר מילה את האוויר, ריח שמן חלבי וסמיך.

עיני נעצמו אך לא התעלפתי.

גודלה היה עכשיו לא יותר משלושים סנטימטרים.

הרגשתי כיצד היא זוחלת על בטני, מכנסת עצמה בתוך פצעי הפעור. גופה החלק חש כה נעים על איברי החשופים.

הרגשתי את ידיה מגששות על פנים צלעותיי, בעוד גופה הסתגר בתנוחה עוברית.

בתנועה איטית היא סגרה את חזי, מנשקת בשקט נשיקה לליבי. 

שיחה - מתוך "החיים ביחד"

הם עמדו זה מול זו
הוא דיבר אליה בשפתיים חתומות
היא הצביעה עליו באגרופים קפוצים
הוא חייך, איך פניו נותרו קפואות
היא בכתה, אך עיניה נותרו יבשות.
זה היה רגע,
בין הרף לעין
דיבור לא היה שם ודבר לא היה שם,
רק מבט.
שני המבטים התחלפו בחטף
הוא נשאר עם עיניה והיא עם עיניו.

צולם באירוע 'בית ריק' 2011