בעיניים פקוחות

למרות שאין זה זיכרון שלי, אני זוכר את זה כאילו היה שלי, כאילו קעקוע או חותם שהוטבע בי בלי רשותי. היה זה יום שני השלישי בינואר בשנת 2005, ואני, סטודנט צעיר, שכבתי על מיטתי וקראתי בפעם המי-יודע-כמה מאז התיכון את המחזה "אנטיגונה", לשם שינוי זו הייתה גרסתו של ז'אן אנויי, ששמר, פחות או יותר, על אותה עלילה ורק הכניס לסיפור ילד אילם שהשתרך אחרי קריאון.

מהחדר השני בקעו רחשי הטלוויזיה, חברתי צפתה במהדורת החדשות, אני מעולם לא אהבתי חדשות, משהו בזה שהן מתחלפות כל הזמן. "למעלה ממאתיים ושישים אלף" הא צעקה אלי. אין מספרים כאלה, חשבתי, אבל אחרי ששמעתי את המספר הזה לא יכולתי שלא לנסות לדמיין אותו, לא על אנשים, זה בלתי אפשרי, אלא בנקודות, כמו כוכבים. גם זה לא הצליח אפילו בשמיים אין מאתיים ושישים אלף כוכבים.

לא יכולתי להתרכז, פניתי להכין לעצמי קפה ואז, בטרם הנחתי ידי על הקומקום, תחושה מוזרה החלה משתלטת עלי, ראשי היה מסוחרר ועיני לא הצליחו להתמקד בדבר, לחץ אדיר מחץ את החזה שלי וליבי הלם כאסיר המכה בסורגיו. לכתוב – הכאב תורגם למילה, לא ידעתי מה לכתוב או איך הצליחה הכרתי בביצוע פעולת תרגום כל כך חסרת היגיון, אך ידעתי שכאשר אניח את עטי על הדף המילים תישפכנה אליו מעצמן, ופעולת תרגום נוספת תחל, גם היא בלי נוכחותי. חברתי צעקה אלי עדכון נוסף מהחדשות אך קולה נבלע בהמולת ראשי, התיישבתי מול הדף וביד רועדת התחלתי כותב בכתב יד שהיה זר לי;

ברצוני שסיפורי יסופר, שיחצה את גבולות נשמתי ויחלוף, ולו לרגע, לראשי זרים. אך, איך אספר את סיפורי? שפתיי אינן זזות עוד ואלמלא המים היה פי הכחול נסדק וקמל. ידיי אינן זזות עוד, הן משולבות בשלווה על חזי. אני לא זז יותר, הזמן בלבד מניע את גופי, המים ששימרו את גופי יבשו ובקרוב אתייבש גם אני. כאן, בעולם אותו אני רואה, יש עדיין זמן, אך אני, כמביט מהחלון, אינני לוקח חלק בסעודת החיים הזו, בזמן המתפרש לפניי. אינני זוכר עוד. אינני הווה עוד, עתיד כבר לא יהיה לי, ועברי דועך לפני כמו חלום מליל אמש שאין לאחוז בו.

הבטתי במילים שנכתבו תחת עיטי בתהייה; זה לא הקול שלי, ידעתי, אך באותה הסקרנות של ההולך לבעלת האוב השקתי עיטי לנייר, עצמתי עיני והמשכתי לכתוב.

צר לי, הנה דיברתי מילים רבות ולא אמרתי כלום. שמח אני על דרך זו בה קולות לא שלי מספרים סיפורי שכן, קולי לא נשמע עוד ואינני זוכר כיצד נשמע אי פעם ואם נשמע בכלל. אתחיל מההתחלה.

ביום בו המים קינאו לשמים העננים נעדרו ממקומם, ובהיעדר איי השמיים המים קינאו לאחותם של מעלה. אמרו המים, מה לנו איים וקרקע? הרקיע חלק הוא ולנו חורים של פיסות אדמה. רצו המים לחבור לשמים, שכן חשקו בשוויון בין כחול לכחול. שמעה זאת האדמה, היא שמתחת למים ואזנה לכל רחשיהם, ופערה פיה לבלוע המים לבל יפגעו באייה. קינאה האדמה למים שכן הם כולם מביטים אל השמים ואילו היא, האדמה, רוב רובה מכוסה מפני הרקיע ורק צריחיה עולים אל האוויר. רובה מעולם לא ראה את הרקיע, לא חש את החום המתוק של השמש ומעולם לא חזה בנצוץ של כוכב. ראו המים שהאדמה רוצה להטביע אותם ושלחו אגרופם בקרקע ולרגע אחד, רגע של נצח, בארץ הייתה מלחמה.

אותו היום, גופי נפש על חוף זהוב והגה בדברים שגוף שליו הוגה בהם. קמתי מאוחר, בניגוד לימים הקודמים הציפורים לא העירוני משנתי ובכלל הטבע שתק. בשקט הזה מחשבותיי היו צלולות כרוח ועל-כן יצאתי את ביתי והלכתי אל החוף, לשבת עם השקט ולחשוב. אינני זוכר כעת מה היה בראשי, המחשבות אינן מחכות לאיש. גלי הים היו קטנים ולא קצפו בנשקם את הקרקע והרוח ריחפה מעל כמו יודעת דבר מה ושותקת. העצים לא נעו מלבד קצוות עליהם וגם אלה רשרוש לא השמיעו. בשקט כזה, כשהטבע דומם, חשתי כיצד רוחי מתרוקנת מדאגות היום וראיתי את עצמי, לא כדבר מן הדברים אלא כמשהו מֵעֵבֶר. תחילה הגיעו המים לרגלי וצינתם נעמה לי כנשיקה מפתיעה טרם תמה תנומה.

אחרי כמה רגעים החלו נסוגים המים והתרחקו יותר ויותר מהחוף. אני זוכר שחשבתי בחיוך, הים הוא אמבט ואי שם נחלץ לו הפקק.

אך מתוך כל השקט החל מתרומם מעלי צל גדול וחושך הופיע לפתע. הבטתי מעלה וכאילו הייתי מביט ברקיע - ראיתי כחול וכחול עד אין סוף. מעלי חשבתי שראיתי פיסות עננים, אך אלה לא היו עננים כלל וכלל. וכשנתאגרפה היד הפרושה מעלי וחמת הים קצפה בזעם הבטתי על סביבתי ראיתי שיש מי שרץ ויש מי שצוחק ויש מי שפער פיו בצעקה אך צעקתו הייתה אילמת מול נהימת הגל ופניו נראו קפואים בטרור ותדהמה. הבנתי כי אני, המביט סביב, מביט ולא פועל, קפוא גם כן, כמו לא היה לי חלק בעולם מעולם, ועוד הבנתי שעכשיו, עם מבט זה, אחרון רגעי חולף.

קשה לי לומר מה היה אחר כך, הייתי טוען כי הדחקתי זאת, אך זו, ההדחקה, צריכה לבוא ברגעים שאחר-כך ואחר-כך רגעים לא היו לי. לרגע הייתי מול המים, ולרגע היינו אחד. לרגע נזרקתי ולרגע הוטחתי ולרגע היינו אחד. לא נכנעתי על-אף איומו של הכוח האדיר הזה. לא. לא נכנעתי. נלחמתי כאחד מול צבא והדפתי את להבי המים בזה אחר זה כי ראיתי את לשונות המים הבאים לבתרני וראיתי הכול ברגע - ולרגע לא ראיתי דבר. והייתי צף ושוקע והייתי שותק כל הזמן, וראיתי אנשים לידי וגופים, ועצים וגופות, וראיתי פיסות של בתים לידי אך עיני לא נתנו לי לבכות. צללתי מטה עוד ועוד ואור החמה התרחק ונעלם. בעיני עקבתי בזעם אחר הבועות האחרונות שיצאו מפי, ידעתי, בועות שכאלה לא אוציא עוד לעולם. מלח הים לא כאב עוד בעיני, כלום לא כאב עוד.

באותו הרגע נזכרתי מה חשבתי כשהייתי על החוף, החוף שהיה ולא עוד. חשבתי על איך היום, כשהמרקע מביא לפנינו גם סרטים וגם חדשות, הסרטים הופכים חדשות והחדשות סרטים. וכמו בסרט אנו צופים במהדורה ורואים שדברים קורים בעולם ורואים צילומים מאותם הדברים וכמו מסרט, אנו מושפעים מכך וחושבים על כך ובוכים על כך, עד הפסקת הפרסומות. וסצנה אחר סצנה נערכים לפנינו מהדורה ותגובתה, סיפור ותגובתנו.  ובתום  המהדורה נשארים זיכרונות ורשמים שונים. כמה מהר אלה נשכחים, חשבתי. שכן כמו סידרה יומית שלא נגמרת, מחר יהיה עוד פרק ופרקי היום ישכחו ופניהם של הניצבים ושחקני המשנה ייעלמו. כי היום אנו זוכרים כל-כך הרבה דברים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר מקום לזיכרון מיותר.

כשפסקו הרעש וההמולה. הים נדם ואני, דומם בתוכו, מצאתי את עצמי צף. לא צף בין מים לשמים, אלא בין מים למים; לרגלי הים ומעלי הים ואינני יודע עוד איה מעלה ואיה מטה ואם גופי הצף מאוזן הוא או מאונך. שתיקה הייתה סביבי ודגים אָין. הייתה זו שתיקה מוחלטת אלמלא אותה הנהמה, נהמה עמומה כמו מנוע ענק של סירה שהופעל אי שם באפילה הכחולה, כאילו האדמה בכתה על לחייה האדומות.

ראיתי את הדברים חולפים סביבי ומעלי וידעתי שאני בניהם ושיחד עם ריאותיי גם ליבי פסק מתנועה, שאיני עוד אדם כשאר האנשים אלא דבר כשאר הדברים, חפץ, דומם. לא היה לי עוד קר כי הייתי כחום סביבתי ולא היה לי עוד מר כי לשוני דבקה לחיכי. לא אמרתי תקווה או ייאוש רק הבטתי, הבטתי בכל מה שאפשר להביט באור כה קלוש. האם זה המוות? שאלתי את עצמי, מתוך עצמי. רק מחשבתי נשארה לי. כלואה בתוך קליפה.

ניסיתי לעצום את עיני כדי לראות איזו מנהרה של אור או המשך אך כוחי עזב את גופי, ולא יכולתי לשלוט בעפעפיי ואף לא יכולתי לשלוט במחשבותיי בעוד אלה נדדו כגופי אנה ואנה אל עולמות שונים שהיו בתוכי וכאלה שהיו זרים לי וכאלה שהמצאתי באותה העת.

ניסיתי לישון, כדי לחלום, בתקווה שאחלום לנצח, אך אין אדם יכול לחלום ועיניו פקוחות. וניסיתי לדמיין דמיונות, לדמות עולם אחר, כל עולם מלבד זה. אך בעיניים פקוחות הדמיונות מוגבלים והם רק נתפשים כזיכרונות רחוקים. וכל שנשאר לי זה לשאת תפילה למרות שאיני מן המתפללים, אך שפתיי לא נעו וקולי לא בקע ובראשי משפטי התפילה תפלים היו, שכן, בתוך הנהמה האדירה הזו סביבי, מהו הערך של תפילה אילמת בתוכי? בלית ברירה שתקתי שתיקה ארוכה.

חלף הזמן והמים החלו משילים מעליהם את הבוץ שנתמוסס בהם והבוץ החל שוקע ונאסף בקרקעית המים. וכשם שהמים השיבו צלילותם כל גם הצלילים שבו והנהמה המחרישה דעכה והייתה לנהמה אילמת. נעלם הערפל ומול עיניי הפקוחות נתגלו כל דברי הימים; הדגים השבים אל האלמוגים בשחייה איטית, חושדת. והאלמוגים, שנעקרו עם הסחף, החלו שולחים עצמם אל האבנים שפסקו ריקודם הפראי ושבו לתרדמתם במשכנם החדש. מלבד הדברים הפזורים פה ושם יכול אדם טועה לחשוב שרעש לא היה פה מעולם.

מחשבה נוראה תקפה את רוחי ומילאה אותי בחרדה. הנה הדגים, חשבתי, וגופי שלי אינו עוד שלי והוא גוף ככל הגופים ומלבד חושי החשים ומחשבתי לא נותר לי דבר מגופי - מה יקרה אם דג יבוא, דג אוכל-בשר ואין בידי לעשות דבר? שמתי תקוותי בזרמי הים.

עיני נקבעו בארובותיהן ומסגרת עולמי הייתה כפופה לזרם המים. היה ובא זרם ממטה ופני הופנו מטה והקרקע הייתה עולמי והיה והפכני הזרם והיו שברי השמיים וקרני אור השמש כל עולמי.

ראיתי דג קטן במים, וחסדי הזרם הובילו את פני בעקבות שחייתו והנה שחה הדג ופגש בשונית והדג צהוב היה והשונית צהובה גם היא וזרועות השונית הלכו אנה ואנה כדגלים מאונחים המתנודדים ברוח. פגש בה הדג והחל מתחכך בזרועות השונית ובפיו החל נושק לה ואוכל אי אלו גרגרים מבין אצבעותיה. לכששבע החל מחכך הדג את גבו בשונית הלוך ושוב באיטיות.

נזכרתי בחתול המחכה לי בביתי ובאופן בו היה מתרפק על רגלי שעה שביקש לאכול או אחריה, כשאמר בדרכו תודה. חתול זה, חשבתי, לא אראה אותו עוד לעולם. חשבתי על החתול והמחשבה ממנה נמנעתי יותר מכל עלתה לראשי – ביתי, משפחתי. אבי ואמי, מי יודע אם שמעו על האסון, אחיי האם הם חשים את מה שקרה? והנה החל הכאב הולם בתוכי, זמן כה רב לא חשתי כאב.

יצאתי לטיול, רציתי להתרחק, כל הזמן שעבר בטרם עזבתי הייתי נוהג לרבוץ ומכיוון שהללו התלוננו על רביצתי גמרתי אומר לנסוע לכאן, אל החוף, לרבוץ לבדי. וכך עשיתי. ביום בו אמרתי שלום לביתי, אבי, שהסיע אותי לשדה התעופה אמר לי – בני, ביום בו תחזור, כבר ייפתח הטרמינל החדש וכולנו נחכה לך שם - הוא רצה לומר דברים אחרים, דברים שלא יכול היה לומר.

כאבו לי זיכרונות אלה וניסיתי להסיטם מראשי, ריכזתי את רוחי בעיני, אחד הכוחות היחידים שנותרו לי, אך הדג ההוא שחה לו ועזב, עזב אותי עם מחשבותיי. האור מסביבי החל דועך, כשם שדעך הוא בבוקר. ואיתו קיוויתי שהינה גם אני דועך. אך, לדאבוני, נשארתי כפי שהייתי, כלוא בתוכי. הילת גרגרי הדגים ריחפה לפני בזוהרה כערפילים. הלילה הגיע ואיתו החשיכה. רציתי לפנות אל השמים, לחזות בנצנוץ כוכבים, אך לא נתמזל מזלי והמים רק סחפוני הלאה והלאה אל תוך השחור. נשאר לי רק לחכות. אחת הזכויות האחרונות שנשתמרו לי במצבי.

בתוך החשיכה מחשבותיי הפכו בְּלִילָה אפורה ולא נותר בי כוח למקד ראשי באף אחת מהן. קיוויתי שעכשיו בחושך אוכל להירדם ולחלום, אך עיני נותרו פקוחות ואין חולמים בעיניים פקוחות.

הרגעים הבאים היו הנוראים מכל - שעמום ולא דבר מלבד שעמום – כשמעל לראשי מרחפת שאלה נוראה אחת; האם כך זה יהיה לנצח? נוכח הנצח כל דקה נמתחת. חיכיתי בשקט עד בוא האור. הייתי בוכה, אם הייתי יכול. האור שב והאור הלך ואני לא ידעתי אם חלף לו ענן מעלי או אם היה זה יום שלם. התחלתי חושב על המבול ואולי כמוני כל אנשי העולם צפים ומצפים.

הייתי ממשיך והוגה במות העולם אלמלא המים הניחוני לפתע על הקרקע. שמחתי על קרקע זו כפי שלא שמחתי מעולם. לא משום שהיה בקרקע זו איזו תקווה לגאולתי אלא משום שהיה בה שינוי. עכשיו חילופי האורות וחילופי המראות נראו שונים במקצת, מספיק כדי למלא את רוחי מחשבות חדשות. החלתי הופך אחד עם הים נע עם הגאות והשפל, נע עם הזרמים השונים וכל גל וכל תנודה משנה את זווית עולמי וכל זווית ממלאת אותי מחדש באורות וצבעים, מחשבות ומילים.

נשכח זעמו של הים על הארץ, ויַבְשָה היַבָּשָה מדמעותיה והחלו הרוחות חוסות על הפצעים הפעורים שטירופה של הארץ השאיר מאחוריו. ובא האדם ועשה גם הוא את שלו, ובמכונותיו הסיט את העצים העקורים והחל בדמע וביזע חושף את קרבנות האסון. ראה הים את כאב העולם וריחם הים על העולם. והחל מחזיר את אשר לקח כמתנצל. אבל הזמן עשה את שלו, ואת הזמן אי אפשר להחזיר.

מכיוון שהייתי גם אני בין הדברים שמחתי לגלות שחוטפי משיב גם אותי לעולם. והקרקע החלה מתחלפת תחתי, מתחלפת ועולה, ואני איתה, והציפייה לאוויר הגואל, אותה ציפייה שהייתה לי אויבי היחיד, הפכה ידידי וליוותה אותי בדרכי אל העולם הבא. משאלה עלתה בליבי, עולם זה, מי ייתן ויהיה האחרון. שוב געש שוב גלים, אי מעלה אי מטה, אי חוץ ואי פנים. רגע לפַנָי אוויר, רגע המים אלי שבים.

הסחף שאספני אסף איתי גם גזע דקל שנתפש בבד חולצתי הבלויה. טלטלני זה הגזע אנא ואנא בדרכים ולבסוף  הניחני על חוף מבטחים. למרות ההנאה שמסע זה הביא עלי סופו לא היה מרנין כתחילתו. הגזע שנסחף עימי סיים דרכו מעלי וענפיו כיסו על פני ושוב נותרתי בחשיכה הארורה מתפלל לניצוץ של אור שיבוא ויכניס אלי צבע, או לברק שיבוא וישבור את הגזע ויחשוף את פני לכיפת השמים. בזה הכחול חפצתי יותר מכל.

חושך זה, בו הייתי שרוי, היה חושך חדש. כן, למדתי להבדיל בין שחור לשחור. ואולי הייתי משתגע, אם אחד שכמותי מסוגל לזאת, אלמלא באוויר היה ריח. ריח הדקל הרטוב, ריחו של החול, של החוף העזוב וריח חריף וזר, ריח קר ומר שלא הרחתי עד אז ומאז לעולם לא אריח. התחלתי מקשיב לעולם. שמעתי את הרוח הרוקדת בין חגבי הגזע ושמעתי את גרגרי החול המחוללים למנגינתה, את משק הציפורים מעלי ואת רחש הגלים מתחתי. הרחש המוכר הזה,  כמו לא נשתנה מעולם, כמו לא היה כלל גל בזה המקום, כמו אולי, הלוואי, היה זה חלום.

אך במהרה נתרוקנו מראשי כל מחשבותיי כי הנה! הָס!

קולות השפה העברית!

הגזע נדחף מעלי! אור השמים הכה על פני! ראיתי את השמש היישר מעלי והיא לא כאבה כלל וכלל. עוד לא פסקה התפעלותי מזו והנה סוככים מעלי צילי אנשים. פניהם מביטים בפני "זה הוא!" הם אומרים. אחד מתקרב אלי, ריחו מוכר. ראשו מצל על השמש ופניו מתגלים.

אבא!

לא ניסיתי לקרוא לו, לא יכולתי. מה כבר הייתי אומר?

"זה הוא?" נשמע קול אחי מרחוק.

"כן" ענה אבי, "אל תתקרב". וידו החמה סככה על פני ועצמה את עיני הקרות.