נגד השיטה - מתוך "אל מול פני התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרק הקודם דנו ברעיון השיטה, על מובניו השונים, וראינו את הצורות השונות לאושש שיטה ואת הקשיים שכל צורה מצורות אלו מעלה. עם זאת דיון על השיטה לא יהיה שלם אם לא נשלים אותו דיון על ההתנגדות לשיטה, באופן כללי.  

כאשר אנו ניגשים לבנות שיטה, או אפילו תכנית לשיטה. שתי התנגדויות שונות אך קשורות מופיעות לפנינו ודורשות מאתנו לחדול מיד מעבודתנו. כל אחת מההתנגדויות האלה, באופן מעניין, קשורה לטראומה שונה של המאה העשרים.

ההתנגדות הראשונה טוענת שאי אפשר לבנות שיטה כזו, שהאבסורד שולט במציאות ואי המובנות של החיים מונעת מאתנו להגות בהם בצורה קוהרנטית. התנגדות זו הופיעה בצורתה המוגמרת, לא במקרה, לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההתמודדות עם ההשלכות של הלחימה החדשה. אך היו לה מקורות קדומים יותר.

כדי לעמוד על טיבה של האי מובנות הזו אנו יכולים לפנות ליצירותיו של ג'וזף קונרד, כפי שהיא נתפשה בתקופה זו של ראשית המאה העשרים. "לב האפילה" הוא סיפור אשר המספר שלו מודה בעצמו שאינו כשיר לספר אותו, השאלות שהסיפור מעלה אינן נהירות לקורא כשם שהן אינן נהירות למספר. איננו יכולים למצוא מובן לביטוי המפורסם שמסכם את הספר - "האימה... האימה..." בגלל שלא ניתן למצוא מובן לביטוי הזה. משום שלא ניתן למצוא מובן, במלוא מובן המילה, לדבר.

ההתנגדות השנייה היא שאסור לבנות שיטה כזו. בעוד ההתנגדות הראשונה היא אפיסטמולוגית באופייה והיא נוגעת להיעדר היכולת להגיע למצב של מובנות, ההתנגדות השנייה היא אתית באופייה וניתן למצוא את שורשה כתוצאה ישירה למלחמת העולם השנייה.

אחרי הזוועה האנושית הזו, אחרי ההפצצה על לונדון, אחרי היטלר ודכאו ואושוויץ, אחרי פרל הרבור והירושימה ונגסקי, אחרי והפריצה לנורמנדי, אחרי סטלין וסטלינגרד וסולז'ניצין, השאיפה לבניית שיטה שכל הסתכלות תהייה כפופה אליה, קיבלה אופי דיקטטורי שדוחה את הפרט ואת זכותו לאוטונומיה אישית.

הסופר וויליאם ס. בורוז, יכול להוות לנו דוגמה להתנגדות הזו לדיכוי מצד המערכת. חייו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירותיו, הם מאבק כנגד הדיכוי של החוק, של הצנזורה, של הקהילה השמרנית של שנות החמישים, של ההטרוסקסואליות של המערכת, והמאבק שלו כנגד מערכת הכפייה של ההתמכרות לסמים.

באשר לקושי הראשון, ניתן לומר שאמנם העמימות והאבסורד הינם תנאים שאי אפשר להתעלם מהם, אך גם לעמימות ולאבסורד חייבים להיות להם תנאים מקדימים המאפשרים את קיומם – אם ההכרה אינה יכולה להבין את המציאות בשלמותה, האין זה נותן משנה תוקף לשאלה "מדוע איננו יכולים לעשות זאת?". מערכת אינה יכולה להתעלם משאלת העמימות, אבל היא יכולה להכיל את העמימות, או את תנאי העמימות בתוכה.

באשר להתנגדות השנייה, אקדים ואומר שאיני מתכוונן לכפות דבר. איני יכול לכפות דבר. כל אדם חופשי לחשוב על מה ואיך שהוא רואה לנכון וכל אחד חפשי לראות בדברי מה שהוא רוצה.

אין כאן כוונה לבנות חומה אלא דרך. אמנם, תהא אשר תהא כוונתי, בהינתן כלי, כל אחד יכול להשתמש בו כפי שהוא רואה לנכון. כך אפשר לקחת את רעיונותיו של מרקס ולבנות איתם גולאגים, או את רעיונותיו של אדם סמית ולבנות מהם מנגנון שיעבוד פיננסי. לגרזן אין ערך מוסרי בין אם הוא מכה בעצים או בראשים. מה אשמה הדרך אם צועדים עליה חיילים?

אחרי הסיסמאות היפות והמשפטים הארוכים אסיים חלק זה בהתוודות. המערכת אותה אני מבקש להציג איננה משוללת מכפייה במידה שהייתי רוצה להציג אותה, והיום, לאחר שביליתי שנים בבנייתה, אני מוצא את עצמי, כמתוך הרגל, נופל לתוכה. גם אני שואף לחירות, וכתיבתה של המערכת הזו בדפים אלו, היא גם ניסיון שלי להשתחרר ממנה. להשתחרר ממנה על-ידי שאשחרר אותה ממני, על-די שאתן לה לחיות את חייה בעולם. אינני מבקש להעמיד מבנה ולשכון בתוכו אלא לבנות מבנה שבעזרתו אוכל להתקדם הלאה.

לפרק הבא