קורת תמיכה ב - ייצוגים, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
עתה עלינו להעביר קורת תמיכה מהצד השני, הצד של אופני ההסתכלות ויחסי הדמיון, אל הצד הראשון המבקש ללבחון ולזהות מושגים על סמך נתונים בזמן ובמקום.

במקום זה עלינו לשאול, לא 'על מה אנחנו מדברים?', אלא 'מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים דבר מה?'.

על מנת להעביר נקודה זו ביתר בהירות הבה ניקח כדוגמא משפטים פשוטים המיחסים תכונות שונות לדברים שונים: "הציור הזה הוא יפה", "הגבר הזה הוא צעיר", ו"העץ הזה הוא אורן". מבחינה לשונית דומה שכל אחד מהמשפטים האלה הינו משפט במבנה "A הוא B", אך ברור לכל שהמשפט הראשון אינו זהה לשני והשני אינו זהה לשלישי ביחסים בין התוכן של שני המושגים המוצגים כA וB.

המשפט הראשון מייחס לציור תכונה של טעם שיפוטי אשר, בימינו, אנו טוענים שהוא עניין של דיעה של הדובר אשר עליה ניתן להתווכח. המשפט השני דומה בעיניינו כעניין יחסי. כלומר, אין היותו של הבחור צעיר כהיותו של הציור יפה. שכן, אנו יכולים לדמיין מצבי עניינים שונים שמתוך ההקשר שלהם המשפט הופך נכון או שגוי בהתאם. לדוגמא, אנו יכולים לדמיין ראיון עבודה שבו דומה בעיני המראיין שהבחור שלפניו הינו "צעיר מדי" לתפקיד הנידון, ועם זאת, אותו בחור במקום אחר, כמדריך בפנימייה לדוגמא, יכול להיראות לילדי הפנימייה כמבוגר - מבוגר מדי כדי להבין את חוויותיהם הפנימיות. מכאן אנו מבינים שהמשפט השני (וכאלה כמותו) הינו משפט יחסי התלוי בהקשר.
המשפט השלישי, לעומת שני האחרים, דומה בעיניינו כטענה היכולה להיות אמיתי או שקרי ואינה תלויה בטעם או ביחסיות. זה הוא יחס של שְיוּם ושל סוג - היות העץ עץ אורן, אינו תלוי בדעתו או טעמו של הדובר, כמו גם שאיננו תלוי באילו עצים עומדים סביבו.

בכל האמור לעיל אנו רואים כיצד היחס בין הA והB במשפטים אינו מוגדר וקבוע כפי שהוא נראה ממבט ראשון, אבל זה עדיין לא עונה לנו על השאלה ששאלנו בראשית בדיון:  'מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים דבר מה?'.
במילים אחרות: מה הוא הדבר שנוצר בביטויים  "הציור הזה הוא יפה", "הגבר הזה הוא צעיר" ו"העץ הזה הוא אורן"? לכאורה התשובה המבקשת הינה "כלום" או, במקרה הטוב "טיעון". לפי תשובה פשטנית זו הגיית המשפט אינה מייצרת משהו מלבד טיעון וכל טיעון כטיעון אינו אלא דבר שיכול להיות אמיתי או שקרי.

תמונה זו, המקובלת בחוגים פילוסופיים רבים בימינו, אינה מועילה לנו בדבר כאשר אנו מבקשים לשאול על העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוויותינו. כלומר - כאשר אוצר אומר לאספן "הציור הזה הוא יפה" ובעקבות זאת האספן רוכש את הציור ומעביר סכום של כסף ממקום אחד לאחר - איננו יכולים להגיד שדבר לא עבר בין האספן לאוצר. כאשר המעסיק אומר למנהלת כוח אדם "הבחור הזה צעיר" ובעקבות זאת הבחור מפסיד את עבודתו - איננו יכולים לומר שהמשפט שנאמר היה ריק או סתמי, כאשר הנגר אומר לחוטב העצים "העץ הזה הוא אורן" ובעקבות זאת העץ נכרת, איננו מדברים עוד של יחסים של זיהוי ושיום.

מנקודת המבט של אופני ההסתכלות שביססנו בצד זה של הגשר, הרי שהביטויים השונים המדוברים כאן הינם ביטויים של אופן ההסתכלות המסויים המבקש להעביר את עצמו, באמצעות הדובר שלו, אל השומע, המשפט מבקש את השומע לאמץ ולו לרגע, ולו כדי לשלולו אחרי-כן, את התמונה שהוא מתאר. הוא לא מבקש לכפות את עצמו על השומע, אך הוא כן דורש שהשומע יבחן את תמונתו וזאת מתוך אופן הפעולה של הדמיון. 

תכונה מיוחדת יש לדמיון שהוא מניח את המבוקש. הצב לפני דמיונך משפט והוא ישלימו בתמונה. פיל ורוד.   סלק מעופף. עיפרון מאוכזב. אין לנו יכולת למנוע תמונה מהדמיון. כל שאנו יכולים הוא, לאחר מכן, לדחות אותה.

נקודה זו הנוגעת לדמיון חשובה לנו על מנת שנוכל להבין מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים דבר מה. או, ליתר דיוק,  מה אנחנו יוצרים כשאנחנו אומרים דבר מה. שכן, המשפט הנאמר במילים מתקבל כתרכובת אותה הדמיון מפענח לכדי תמונה או תחושה. מכאן שישנו דבר מה שעובר ממקום אחד לשני אך מה הוא דבר זה? 

זה אינו הדבר עצמו שכן, אם בכל פעם שמישהו אמר "הציור הזה יפה" ציורים יתחילו להיווצר בראשי המאזינים ראשים יתפוצצו בכל רגע. זה אינו המושג של הציור שעובר שכן המושג של הציורבמלואו אינו ניתן להכלה בהקשר המיידי של המשפט (עוד על נקודה זו יאמר בפרקים הבאים). 

כאשר אני אומר משפט המתאר אופן הסכתלות שיש לי מזווית מסויימת ומזמין את המאזין לתאר זאת בעצמו אני מיצר באותו הרגע ייצוג של אופן ההסתכלות שלי על המושג. אני מאפשר כך למאזין לבחון את אופן ההסתכלות שלי למרות שאין למאזין דרך לראות אותו כפי שהוא מופיע בתוך ראשי, לבחון אותו באופן שהוא מופיע בייצוג הנתון. הייצוגים הינם מבטים הניתנים להעברה. בעולם הסוליפסיסטי של אופני הסתכלות בלבד לא תיתכן תקשורת בין מביטים. הייצוג הוא דרך לתקשורת אשר אינה יכולה להיות ממוצת במבע לשוני "טהור". הוא אינו ניתן למיצוי כטיעון שיכול להיות אמיתי או שקרי, נכון או לא נכון, כי הוא חוויה בדימיון. הייצוג הוא יצירה של הרגע החולף באינטימיות של המפגש הבין אנושי.

מנקודת מבט זו אנו יכולים להבין את האירוע שמתרחש בביטוי "הציור הזה הוא יפה" האוצר מייצר ייצוג ציור נוסף הנראה אמנם כמו הציור המדובר אלא רק שלזה גם מצורפת התכונה של 'להיות יפה'. ככל שלאספן יש יותר אמון בסמכותו של האוצר בעניינים אלו כך יעלה יופיו של הציור בדמיונו של האספן. כך גם בדוגמאות האחרות - המשפט אינו מתקבל רק כטיעון אותו יש לבחון כאמיתי או שקרי, אלא כייצוג של הנושא של המשפט - כאופן הסתכלות, אספקלריה מסויימת, אשר דרכה ניתן לראות את התמונה המוצגת לפנינו באור אחר - אור המושפע מאופן ההסתכלות של הדובר. אופן הסתכלות הדומה יותר לזה שהדובר מבקש לייצר, הוא אמנם לא  זהה לו, אך הודות לדומות ישנה קרבה בין אופני ההסתכלות של הדובר והמאזין, קרבה שאינה יכולה להתרחש בלי הייצוגים העוברים מזה לזה.

לפרק הבא