"החיים אינם אלא מעגל,
ומי שבוחר להקיף אותו מבחוץ מאריך את הדרך."
אנדריי
קורקוב
"מר כהן נמצא מת בחדרו בשעה 19:00 של יום חמישי."
זרק חוקר מקרי המוות אבנר קרפצ'יו, בעודו נכנס אל זירת האירוע, לעבר המלווה הזוטר
שלו, שלמרות ששמו האמיתי שונה לחלוטין, נקרא בפי החוקר קרפצ'יו 'שכטר' וכך ייקרא
גם כאן. שכטר נכנס אל החדר חובק בין זרועותיו את תיקו של קרפצ'יו וכותב על פנקס את
המשפטים שנזרקו אליו. "תוסיף תאריך" אמר קרפצ'יו והתכופף אל עבר הגופה.
"מר כהן היה ישוב על כורסת הקריאה שלו",
"...על כורסת..." מלמל שכטר בעודו רושם. "ולמרגלות רגליו נמצא ספר
שירה אותו שמט, ככל הנראה, ברגע מותו. ואל תדבר כשאתה כותב, זה מפריע לקו
מחשבתי". "... ברגע מותו, ואל..." שכטר הפסיק לרשום והרים זוג
עיניים של כלבלב מופתע. חוקר מקרי המוות קרפצ'יו רק הביט בו בחזרה, מחכה שהלה
יצטרף לקו מחשבתו חמור הסבר.
הפתולוג שנקרא לזירת האירוע עמד לימין הגופה וסגר את
התיקייה שלו כדי לרמוז לחוקר כי סיים את תפקידו כאן. "ובכן?" פנה
קרפצ'יו לרופא הפתולוגי. "התקף לב" חרץ הלה. אבנר קרפצ'יו הביט בו
מאוכזב אך לא אמר דבר, הוא חיכה שהחוקר הפתולוגי יחוש את החלל שבשתיקה ויראה בעצמו
את הצורך להוסיף מידע על האירוע. ואכן לא עברה דקה והפתולוג פצה פיו בשנית;
"דום לב שנגרם בעקבות התקפת לב שנגרמה בעקבות סיבה זו או אחרת, אינני יודע,
איננו יכולים להיכנס לראשו של המנוח". "איננו יכולים או איננו
רוצים?" שאל קרפצ'יו.
הרופא הפתולוגי שהיה אדם מכובד לכל דבר מאס במשחק הבלשים
המיותר הזה ופנה ללכת. "אני את עבודתי סיימתי, המקרה הזה ברור למדי. הקשיות
בזרוע השמאלית, הצטמקות הנימים בגלגל העין, הסימפטומים אינם משקרים." משראה
שקרפצ'יו אינו מתרצה החל חושש הרופא הפתולוגי מפני בזבוז זמן נוסף והוסיף "אם
תרצו, למרות שאינני רואה צורך במקרה ברור שכזה, אוכל לבדוק את הנושא יותר לעומק
במכון הפתולוגי".
"מצוין" אמר קרפצ'יו בקור, למילים האלה חיכה.
"אם כן אנו יכולים לפנות את הגופה?"
"וודאי, וודאי, רק בבקשה אם תוכלו לשאיר אותנו לבד
לרגע או שניים, ישנן עוד מספר בדיקות שצריך לערוך" אמר חוקר מקרי המוות אבנר
קרפצ'יו בעוד עיניו מקובעות בספר השמוט על הרצפה וידו מנפנפת לאחור כאילו שאר
הנוכחים בזירה היו זבובים טורדניים.
הכול הביטו זה בזה ומבטיהם מסכימים כי היום הזה הולך להימשך
יותר מהצפוי ופנו לצאת.
"שכטר!" צעק קרפצ'יו לעוזר שפנה אף הוא ללכת.
"אם לא הבנת, אתה נשאר!" שכטר הנהן כאילו דובר במובן מאיליו ונסוב על
עקבותיו.
"החדר הוא חדר גדול במיוחד אשר ספרייה כיסתה שלוש
מפאותיו וחלון גדול הפונה לגינה ניצב בכותלו הרביעי", אמר קרפצ'יו כממלמל
לעצמו בעודו מסתובב בחלל החדר, "מוטבעת בתוך הספרייה, בקיר הפונה לחלון,
ניצבת דלת הכניסה לחדר המובילה לשאר הבית. הבית הוא בית פרוורים ממוצע; מרווח,
מוקף בגינה וחוּם. גם השטיח במשרד חוּם עם צורה סימטרית במרכזו בצבעי בורדו, שחור
וחרדל, אתה כותב את זה?!" הרים לפתע קרפצ'יו את קולו. "אהה... סליחה
אדוני", אמר עמיתו הזוטר שנתפש בוהה בחלל "זה פשוט..." הוא משך זמן
עד שיצוף לראשו תירוץ ראוי "הצלם המשטרתי כבר צילם את החדר, כלומר את
הזירה..."
קרפצ'יו בחן אותו ארוכות. "הצלם צילם תמונות לא
פרטים." אמר בהחלטיות "אנחנו אוספים פרטים, עכשיו תחזיר את העיפרון
לפנקס ותרשום!" שכטר ידע שקפרצ'יו, ברגעי ההשראה האלה, הוא חסר תקנה,
ושוויכוח רק יאריך את ייסוריו בחדר אשר החל אט-אט להסריח מנוכחות הגופה.
"מרחק מה מהחלון..." קרפצ'יו פנה לראות אם שכטר
רושם "נמצא שולחן משרדי גדול עליו מונחים עט, טלפון, כרטיסיית טלפונים ו...
דפים למיניהם" כשסיים את דבריו פתח קרפצ'יו את כרטיסיית הטלפון, דפדף בה
בזריזות ולכשמצא את שחיפש, הוציא קרפצ'יו מטפחת לבנה מכיסו, הרים בעזרתה את שפופרת
הטלפון וחייג את המספר שמצא.
"שלום, את ד"ר צ'יבּוּטֶרוֹ" נבח קרפצ'יו
לשפורפורת והמתין מספר רגעים; "שלום ד"ר צ'יבוטרו, מדבר חוקר מקרי המוות
של המחוז העירוני אבנר קרפצ'יו, ברצוני לשאול אותך מספר שאלות על מטופל שלך מר
כהן... כן אני מבין שיש הרבה מר כהן אצלכם אך זה, בניגוד לאחרים מוטל מנוח לידי,
כן מנוח... אני מבין שישנן פרוצדורות אדמיניסטרטיביות שיש לבצע במקרה שכזה אך בטרם
תחלו בהליכים שלכם עלי לסיים את ההליכים שלי... אהה... מר כהן כן... מרחוב המרזח
שלוש כן... אהה... ממ..." מר קרפצ'יו המשיך להנהן בעניין עוד מספר דקות עד
שעיניו נפערו בהפתעה ומרוב התרגשות ניתק
הלה את הטלפון וקרא בקול "מר כהן מעולם לא סבל מבעיות רפואיות ובפרט מבעיות
קרדיו-ווסקולאריות!" שכטר מיהר לרשום את המשפט בפנקסו וכשסיים הרים את עיניו
לעבר קרפצ'יו ושאל "מעולם?"
"מעולם." ענה קרפצ'יו במעין שמחה לאיד.
"אפילו לא שפעת?"
"נו כמובן שסבל משפעת בזמן זה או אחר, מי לא סובל
משפעת? אבל זה לא משנה את הטענה המרכזית שלי".
"זה כן." ענה שכטר לא בלי מידה של אומץ.
קרפצ'יו הביט בשכטר ארוכות ולבסוף החל מדבר בעודו פוסע הלוך
ושוב בחדר "תרשום; מר כהן לא נמצא לו תיק רפואי באף אחד מבתי החולים המוכרים
ואצל רופא המשפחה שלו בקופת החולים נמצא תיק שהכיל רק ביקורים לשם בדיקות שגרתיות
שבכולם נמצא מצבו הרפואי מעל הממוצע." שכטר החל רושם אך במהרה הפסיק והרים
עיניים תוהות לעבר קרפצ'יו.
"במבט על ספרייתו נמצא היעדר מפתיע של ספרות מתח או
ספרות בלשית. גם כתביו של אדגר אלן פו נעדרו ממדפיו למרות שעל פי חיבתו הברורה
לספרות מופת נראה היה שהיו צריכים להיות שם. הספרייה הייתה מסודרת למופת והכילה
חלוקה ברורה של נושאים הכללו בתוכם חלוקה גיאוגרפית וכרונולוגית. הרווח היחידי
שנימצא בין הספרים וסימן על היעדר ספר מהמדף התאים לספר שנמצא לרגליו של
המנוח." קרפצ'יו פסק מצעדיו ופנה לשכטר "אתה חושב שאני לא רואה שהפסקת
לרשום? לא חשוב בכיסי רשמקול, אתן לך לתמלל את הכול אחר-כך." שכטר נעלב.
"נפש חיה לא הייתה לידו בשעת מותו, המנוח נפתר
לבד."
"עם כל הכבוד אבנר" אמר שכטר "אם אתה מקליט
את הכול אז למה אתה צריך אותי פה?" הפעם היה זה קרפצ'יו שנראה נעלב, הפנייה
אליו בשמו הפרטי לא חלפה מעליו. "שכטר", הוא פנה לעמיתו הזוטר,
"הבאתי אותך כדי שתעזור לי בחקירה אבל אם אינך רוצה לפענח את המקרה הזה איתי
אתה מוזמן ללכת, אני הייתי מעדיף בכל אופן שתישאר."
"איזה פיענוח? שמעת את הפתולוג הוא מת מהתקף לב, מה יש
לחקור פה?"
"הפרטים. שכטר, הפרטים!" קרפצ'יו נראה מיואש
מעמיתו. "לכל הגדולים היה בן זוג, אני קיוויתי שתהייה הבן זוג שלי; להולמס
היה את ווטסון, למפקח קרדוק היה את גברת פלמר לדופין היה את... המספר ובקיצור לכל
בלש טוב היה עוזר בינוני שהלך לידו, אני חשבתי שתראה בכך מחמאה אך אתה, כפוי טובה
כמו ששיערתי שתהיה, מסרב לראות מבעד לאירוע הנתון, מסרב לראות את הפרטים, שכטר,
הפרטים." שכטר השפיל את מבטו, המשפטים האחרונים האלה לא רק שהעליבו אותו אלא
גם הביאו אותו להבנה שקרפצ'יו, במצבו הנוכחי, נמצא מחוץ לגבולות השיח ההגיוני, מה
גם ששכטר לא שכח את פער הדרגות בניהם, פער בו לא יהסס קרפצ'יו להשתמש אם יישמע
משהו דומה לחוצפה.
קרפצ'יו הביט בשכטר המחוויר ושמח, השפלת העיניים הייתה
בעיניו כהסכמה לתנאי החקירה שהציב אך בכל זאת הוא ראה צורך לרכך קצת את המכה;
"אני מצטער שצעקתי" הוא לא צעק והאמירה הזו השפילה את שכטר אף יותר, כאילו הוא אשתו הבוכה של קרפצ'יו שיש
להרגיעה במילות חנופה, "אבל יש לפנינו עוד הרבה עבודה". היום יהיה יום
ארוך, חשב שכטר והניח את העיפרון על הפנקס כעבד צייתן. קרפצ'יו חייך בליבו ורשם
ניצחון קטן לזכותו.
"ספר השירה המוטל לרגליו של המנוח" קרפצ'יו החל
מכתיב וזרק מבט לעבר שכטר מרוצה שהלה רושם בפינקס הוא המשיך; "הוא של
וורדסוורת'". שכטר לא רשם את המילים הללו אלא שרבט משפט נאצה חריף המכוון
לעמיתו, לא בלי אדרת שליוה של מרדנות בריאה אך לשמע שם המשורר המוזכר לא יכול היה
להתאפק ונאנח אנחה חמימה. קרפצ'יו שלח לו פנים זועפות. "אתה לא רוצה להגיד לי
שאתה אוהב את המרחן המתייפח הזה!" שכטר שתק ועיווה פניו "גיבובים על גבי
גיבובים שאינם אומרים אלא אני אני אני על גבי אלפי שורות ארוכות
ומתחנחנות". "אני מצטער אדוני" אזר שכטר את האומץ "אך תמיד
הייתה לי חולשה לרומנטים" קרפצ'יו לא התכוון לכבד אמירה כזו בתגובה, במקום
הוא הלך למדף שעמד לצד השולחן המרכזי ופתח את המכסה של מערכת הסטריאו שהוצבה שם
"במערכת הסטריאו נמצא, מעניין מאד, תקליטור של יאני" קרפצ'יו הפנה מבט
חד לעבר שכטר לראות את תגובתו והוסיף "תיכף תאמר לי שיש לך חולשה גם לחרא
המתחנחן הזה", "אדוני!" נעלב שכטר בשלישית, "מה אתה חושב
שאני?" קרפצ'יו היה מרוצה מהתגובה. עם זאת, שכטר לא יכול היה שלא להרגיש
שהחקירה הזו החלה להפוך לחיטוט פולשני על חשבונו של המנוח, "אבנר, סליחה, מר
קרפצ'יו", תיקן שכטר, "אני יודע שאני קצת חוזר על עצמי אבל בכל זאת, למה
אנחנו מעכבים את פינוי הגופה?"
"הלו זה ברור", השיב קרפצ'יו, "משום שהחידה
עוד לא נפתרה".
"איזו חידה?"
"הפרטים, שכטר, הפרטים!" אמר קרפצ'יו את סיסמתו
והחל מדבר בתיאטראליות יתירה, "מר כהן, אם אכן זה שמו האמיתי, חי חיים יבשים
למדי, משיחה עם בני משפחתו נמסר כי מר כהן מעולם לא התרגש בחייו ומעולם לא הרים את
קולו, אפילו בילדותו הוא לא נמנה עם הילדים הצווחים, שליו היה בילדותו ושליו
בבגרותו". שכטר בהה בקרפצ'יו כמוכה הלם אך קרפצ'יו המשיך את נאומו הנרגש תוך
כדי התעלמות מוחלטת מסביבתו; "משיחה עם מורתו בבית הספר היסודי נמסר כי
האירוע החריג היחידי שמיוחס לו היה שהתרגש במיוחד, ואף הרטיב את מכנסיו, במהלך
שיעור ביולוגיה בו למד כי לכל היונקים יש בממוצע אותה כמות של פעימות לב".
"מה?!" פרץ שכטר, שלא יכול היה להתאפק יותר.
"כלומר" השיב קרפצ'יו בשאת נפש "ליבו של
העכבר, האדם והפיל אמנם פועמים במהירויות שונות אך, ביחס לתוחלת החיים שלהם, כמות
הפעימות הממוצעת הינה שווה. זו דעתו המקצועית של חוקר מקרי מוות זה כי ההכרה הזו
הביאה את מר כהן הילד למסקנה כי אם ישמור את פעימות ליבו איטיות הוא יאריך חיים
וכי כך הוא עשה לאורך חייו".
"תסלח לי מאוד אבנר" התפרץ שכטר "מאיפה אתה
דולה את המידע הזה? כשנכנסנו אמרו לנו שלא היו למנוח חברים ובאשר למורתו – הוא
נולד וגדל בתימן. אין את מי לחקור בנושא הזה!"
"היעדר נותני העדות משמע כי אמנם, אין את מי לחקור, אך
גם אין מי שיכחיש כי נחקר. חוץ מזה, תסתכל עליו; לפי מבנה הגוף שלו - מר כהן מעולם
לא התעמל, לא רקד, לא יצא עם נשים, ולפי העור שלו והיעדר הקמטים ביחס לגילו ניתן
לראות כי הוא אף לא שתה, לא עישן ובאופן כללי מעולם לא התעצבן. זאת החידה, אתה
מבין?" שכטר לא ענה "יש לפנינו אדם שעשה הכול כדי להאריך את חייו ובפרט
כדי לא לחטוף התקף לב והנה לא רק שהוא לא האריך ימים אלא אף מת בטרם עת. כמובן,
הוא ידע כי יש מחיר לחייו הארוכים - שלעולם לא יזכה בדבר, שלעולם לא יהיה עשיר,
שלא יתאהב - אך עוד בהיותו נער השלים עם כך ובבגרותו, ככל הנראה, כבר לא חסרו לו
שאיפות אלה, שים לב לסדר המופתי כאן הרי ברור שזהו אדם של הרגלים, אדם חסר
ספונטניות ובאופן כללי איש אפור." פניו של קרפצ'יו האדימו כשבראשו החל לראות
כיצד חלקי הפאזל מתחברים הוא חייך מרוצה והמשיך "עם זאת, ככל הנראה, חייו לא
נעדרו הנאה לחלוטין, הנאה ואף פיסות של אושר אך במתינות, שים לב כאן" הוא
הצביע עלי לחיו של המנוח "קמטים כאלה הם בבירור קמטי חיוך! נוסיף ונאמר
ששכיניו סיפרו כי, על אף נטייתו להסתגר בביתו, והעובדה שמעולם לא נשמע רעש מדירתו,
הוא לא היה מהמתבודדים התימהונים האלה שרואים היום מחוץ לחנויות מכולת ונובחים אל
שקיות זבל, אלא הוא היה אדם מנומס ואדיב שלעיתים אף חייך". ובאותה נימה
תיאטראלית נתן קרפצ'יו את האקורד הסוגר למונולוג הזה, אך לו הייתם שם לשמוע באיזו
רגישות של קומפוזיטור הוא הוסיף את המילים הבאות וחתם את היצירה הזו - "כך חי
את חייו עד אותו הערב בשעה 19:00".
"טוב, בסדר" השלים שכטר עם הבלתי נמנע, "אני
מסכים שאדם בן ארבעים בדירה של בן שישים זה מוזר"
"לא מוזר – מעניין." תיקן קרפצ'יו.
"מה זה משנה?"
"מוזר, תלוש, תמוהה וכיוצא בזה הם רק תכונות מקריות
להם ניתן להוסיף או להחסיר את התכונה החשובה באמת – מעניין; מעניין זה הרבה
יותר..." הוא הרים את ידו הקפוצה לפיו כמחפש מילה אנינה במיוחד "... מעניין.
כך אותי לדוגמא אתה באמת חושב שקוראים לי קרפצ'יו? פשוט אילו חקירות הייתי פותר
בתור אברם אברם? אבא שלי היה גם אברם אברם אבל הוא היה אינסטלאטור 'אברם אברם
שרברב מוסמך' זה עובד, זה מוצלח, אבל 'אברם אברם חוקר מקרי מוות' חסר בזה...
אוּמְף"
"אוּמְף?" חייך שכטר
"אוּמְף!"
"טוב, מה שתגיד, בכל אופן, אנחנו חוקרים פה מקרה מוות,
נכון?"
"לא סתם מקרה מוות, הרבה אנשים מתים ואנחנו לא חוקרים
אותם אבל במקרה הזה אנחנו חוקרים רצח."
"רצח?" שאל שכטר בעיווי פניו. "מי
רצח?"
"אחד הרוצחים הסדרתיים הגדולים ביותר שראתה ההיסטוריה!"
הכריז קרפצ'יו.
"מי?" שאל שכטר שהחלה סקרנותו להעפיל על כושר
השיפוט שלו.
"כל דבר בעיתו" אמר קרפצ'יו בשלווה ומיקם עצמו,
כרקדן לפני הסולו שלו, במרכז החדר, מאחוריו שולחן העבודה של המנוח ולימינו המנוח
על כורסתו. הפעם לא היה צורך לומר לשכטר להכין את העיפרון והפנקס. קרפצ'יו הנהן
מרוצה. הביט סביב לראות אם הכל מוכן לפינאלה הגדול שלו. כשראה שאין זה כך פנה
לשכטר, לקח ממנו את התיק, העמיד אותו פתוח על שולחן העבודה ושב לנקודת המוצא.
"זוהי דעתו המקצועית של חוקר מחקי המוות הזה" החל
קרפצ'יו "כי באותו הערב, בעודו אוחז בספרו של וורדסוורת' וקורא לאט את השורות
הארוכות והמשעממות שלו, ובעוד יאני מותח את אותו האקורד המינורי שלו בפעם
המי-יודע-כמה, החל מר כהן לחוש תחושה מוזרה באגודלו." קרפצ'יו הביט מרוצה
בהבעותיו המתחלפות של עמיתו הרושם, "היו אלה פעימות ליבו שהודגשו בעקבות
משקלו של הספר האמור. הבט בזה;" קרפצ'יו פנה לתיקו, הוציא ממנו ערכת טביעות
אצבעות ומרח את האבקה על צווארו של המנוח, להפתעתו של שכטר הופיעו שם שתי תביעות
אצבע.
"של הרוצח?" שאל שכטר בהתרגשות "של
המנוח." ענה קרפצ'יו והמשיך, "בעקבות ניתוח של טביעות אצבע הסתבר כי
לאחר מכן שלח מר כהן זוג אצבעות לצווארו וחש שם, מתחת לעורו, את אותן הפעימות ביתר
בהירות." נגמרה ההקדמה. קרפצ'יו שינה את אופי הדיבור אתה והחל משחזר את
האירוע כמסר סיפור אימים "פעימה אחר פעימה חדרה להכרתו והעפילה על מחשבתו
"עלי להירגע" חשב מר כהן, קם מכורסתו, הפסיק את המוסיקה וחזר לשבת. בשקט
החדש הזה הוא שמע כל פעימה של ליבו וכל זרימה של דם דרך חדרי ליבו נשמעה לו כדם
הנשפך ממנו והלאה, כזמן שאובד." הפסקה דרמתית "ובעוד הזמן הזה אובד בכל
פעימה, קולה של הפעימה התגבר באוזניו ובמהרה נשמעו הפעימות כמהדהדות את בין כתלי
חדרו ומרעידות את הספרייה שלו. ועם הרעש הנורא הזה החל החשש לחדור לליבו כאילו הוא
מחליף את דמו הנשפך. אותו החשש היה כרעל המאיץ את ליבו הפועם ובעוד הוא שומע את
התגברות פעימותיו, את האצתו של הזמן הבורח ממנו, התגבר החשש וכך, במעגל השטני הזה
האיץ ליבו עוד ועוד עד שליבו החל לאוץ במהירות של מכונת תפירה, שנים מחייו חלפו
בכל רגע והחשש, כנהג הלוחץ על דוושת ההאצה גרר את הלב למהירויות חדשות, לא עוד
מכונת תפירה אל כנפי דבורה, דבורה המעופפת בלי שליטה בזמזום קולני אל עבר..."
קרפצ'יו עצר לפתע, את המשפטים הבאים הוא הגה לאט, מדגיש כל מילה "אל עבר הדום
והשתיקה אשר הופיעו בסופו של דבר אחרי פעימת הלב האחרונה."
נסחף בכישופו שלו החל קרפצ'יו , נוגע, מדבר ברוך פיוטי אותו
שכטר לא הכיר "הפעימה הזו הודגשה עם קול חבטת הספר שנשמט בשטיח שהדהד בחדר
באותה הדרת חשיבות ומסתורין של פעמון כנסייה.
שם, בלב דומם, הכרתו נשקה לרגע אחרון של שקט, רגע בלי זמן."
שכטר סיים לרשום את המילים האחרונות והרים מבטו אל קפצ'יו,
אך הלה שלך זוג עיניים נוגות אל השטיח תחתיו. מה מפליאה נשמתו של אדם הרואה את
חברו נוגה ועצוב ובתגובה כמהה לעורר אותו ולדובב אותו גם אם במחיר הפסקת הלך הרוח
השליו אליו נכנס. כך היה לשכטר שהביט בחברו ובראשו התערבבו זו עם זו מחשבות מלאות
השראה על מותו של מר כהן, ומשפטים מלאי התרגשות אותם רצה לומר לעמיתו אליו חש עתה
קרבה מתמיד וראה בו חבר של אמת. לכן התפלא שכטר עצמו לשמע המילים שבקעו מפיו שלו; "אז
הוא כן מת מהתקף לב".
קרפצ'יו הרים את עיניו אל חברו בנועם של מורה רוחני, הוא לא
כעס אלא שמח שניתנה לו ההזדמנות לשהות עוד זמן מה בהלך הרוח בו נמצא ובאותו השקט
הוא אמר "התקפת הלב שהרגה אותו הייתה רק הסכין בידו של הרוצחת האמיתית"
הצבע שב לפניו ואיתו הקול הסמכותי "הרוצחת הייתה לא אחרת מאשר
הפילוסופיה"
"הפילוסופיה?" שאל שכטר בפליאה של ילד השומע
אגדה.
"כן הפילוסופיה!" אמר קרפצ'יו והסביר, "קבלת
הנחת היסוד הראשונית – זו על כמות פעימות הלב - כאווידנטית הביאה לשלשלת נסיבתית
אשר לא היה ניתן להימלט ממנה מבלי לפרק את המערכת כולה מן היסוד. כאדם המכור
להרגליו, מר כהן לא היה מסוגל להתמודד עם משימה שכזו ונותר חסר אונים לצפות בחייו
נמלטים ממנו".
לאחר שתיקה ארוכה של השניים אמר קרפצ'יו "תגיד לפתולוג
שהוא יכול להוציא את הגופה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה