העיר, פרק אחד-עשרה - פירנצה, חלק א'

לתחילת הספר

אנו חוזרים מערבה אל חצי האי האיטלקי, אל עיר המסמלת יותר מכל הערים האחרות את סוף ימי הביניים ואת ראשית התקופה הנקראת הרנסאנס, או התחייה, תקופה זאת החלה בפירנצה, ובמהרה שטפה את העולם האירופי כולו, עיצבה הרבה מהאופן שבו אנו חיים כיום.

המגפה השחורה  בחצי השני של המאה ה14 חיסלה חלקים גדולים מהאוכלוסייה העירונית של ימי הביניים המאוחרים. קבוצה מקצועית שנפגעה ביותר הייתה הביורוקרטיה - קבוצה שספרי ההיסטוריה מתעלמים ממנה בדרך כלל. העיר הייתה מאוכלסת בעיקר על ידי מעמדי השלטון המדיני והדתי, וממעמד הסוחרים שגדל בינתיים מאוד ורכש נכסים משמעותיים. האיכרים (או הצמיתים) התגוררו בחוותיהם מחוץ לעיר, ובני האצולה - באחוזותיהם הכפריות.

פירצה

המשבר הביורוקרטי הביא לחלוקה מחודשת של ניהול המיסים: במקום גוף ביורוקרטי מדיני מרכזי שריכז את כל המיסים, האימפריה הנוצרית חולקה למחוזות שנשלטו על ידי דוכסים, רוזנים וברונים, שכל אחד מהם היה אחראי למיסוי באזורו. חלוקה זאת יצרה מחלוקת לגבי השאלה, 'בידי מי נמצא השלטון על הארץ – בידי הכנסייה או בידי האצולה?'. במחוז טוסקנה, אשר העיר הבירה שלו הייתה פירנצה, המתחים באו לידי ביטוי בפיצול לשני פלגים יריבים: הגואלפים והגיבלינים. הגואלפים תמכו בשלטון האפיפיור באמצעות שלטונו של ערי המדינה; הגיבלינים תמכו בשליטת הקיסר של "האימפריה הרומית הקדושה", או במילים אחרות - בשלטון משפחות האצולה האירופיות השונות. קבוצת הגיבלינים נהנתה מהכספים ומשכירי החרב של מעמד האצולה, הגיבלינים נהנו מצבאות האפיפיור ומכוחו הכלכלי הגדל של מעמד הסוחרים, שחשו בצדק שהם משלמים מיסים כפולים - לכנסייה ולאצולה.

אל תוך ויכוח הזה נכנס פוליטיקאי פלורנטיני צעיר בשם דנטה אליגיירי, בן למשפחה רומית עתיקה שלחמה בשורות הגוואלפים והייתה נאמנה לאפיפיור. דנטה גם השתתף בקרב החשוב שהביא לשחרור טוסקנה משלטון הגיבלינים והעברתה לשלטון הגואלפים. למורת רוחו של הגאון הצעיר, מיד אחרי שחרור העיר החל פיצול בתור הגואלפים עצמם בין 'הלבנים' ל''שחורים: - אלה האמינו בשלטון האפיפיור ברומא ואלה האמינו בעצמאות השלטון הפלורנטיני. דנטה הצעיר החליט לכתוב מסה מפורסמת בשם 'על המונרכיה', שבה דגל בשלטון חילוני המעמיד לפניו בראש ובראשונה את טובת האזרחים. הטקסט נקרא היום כמסה אנטי דמוקרטית; אך בתקופה שבה נכתבה הייתה מסמך מהפכני - מהראשונים שדרשו הפרדת הדת והמדינה. , הגואלפים השחורים ניצחו, ודנטה נאלץ לחיות את שארית חייו בגלות בעקבות אותו מסמך על המונרכיה.

הנה, מוטיב הגלות מרים שוב את ראשו. דנטה התייחס לעצמו לאורך כל חייו כפלורנטיני, למרות שבילה את חייו הבוגרים מחוץ לעירו. בגלות גם כתב את ספרו המונומנטאלי "הקומדיה האלוהית" – הפואמה האפית שהיא בו זמנית סיפור מסע בנבכי העולם הבא, כמו גם מסע בנבכי נפשו של דנטה עצמו. היצירה משקפת את תפיסת העולם הימי-ביניימית של עולם נצחי המתרחש מעבר לעולם הזה, כמו גם את התפיסה המודרנית יותר המתייחסת לפוליטיקה של התקופה. מתוקף כך, דנטה הכניס לתוך שורות השיר את פירנצה כולה: לא זאת בלבד שהפואמה נכתבה בניב הטוסקני - דבר שהיה מהפכני בתקופה שבה רובן המוחלט של היצירות נכתבו בלטינית. מרבית הדמויות בקומדיה היו גם הם אזרחי העיר פירנצה; מכיוון שעיר זאת הגלתה אותו, מיותר לציין שרובם מצאו את מקומם בגיהינום. מלבד אזרחי פירנצה, דנטה נתן מקום מיוחד גם לדמויות מופת חילוניות מההיסטוריה הרומית והאתונאית ובזאת קשר את העבר הפגאני עם ההווה הנוצרי בדרך שלא נעשתה קודם לכן. למרות שהיצירה נכתבה על ידי משורר גולה, מיד עם פרסומה הפכה לנכס של גאווה פלורנטינית. דנטה נקבר ברוונה, אך קבר נוסף הוקם לו בפירנצה - שנותר ריק עד היום.

מימין לשמאל - פירנצה, דנטה וטור הטוהר מתוך הקומדיה

היה זה משורר גולה אחר ששפתו של דנטה נגעה לו - עורך דין צעיר בשם פטרארקה. לצד שירה נפלאה בלטינית, הוא החל לכתוב שירה בניב הטוסקני (שדנטה פחות או יותר יצר אותו לצורך שירו). כדי לחדד את הלטינית המשפטית שלו, פטרארקה קרא והעתיק כתבים רומיים עתיקים של משפטנים גדולים כמו סנקה וקיקרו, כמו גם של משוררים כמו קאטולוס וורגיליוס. הוא לא הסתפק בקריאת המילים שכתבו הרומיים הקדומים, אלא נשבה גם בתוכן הדברים.

הקיסר אוגוסטינוס - שכבר נקרא באותם ימים אוגוסטינוס הקדוש - שטען שאין מה ללמוד מהפגניים הקדומים; אם נרצה להשכיל בענייני העולם עלינו, כנוצרים טובים, לקרוא את כתבי הקודש ועלילות הקדושים. בדיאלוג עם אוגוסטינוס פטררארקה טען כנגדו שאמנם אי אפשר ללמוד מהם כיצד להיות נוצרים טובים, אבל בהחלט אפשר ללמוד מהם כיצד להיות בני אדם טובים ואזרחים מוסריים. כמו כן, לא ייתכן שהכותבים הללו היו אזרחים גרועים, שכן כתיבתם כל כך יפה שאין ספק שההשראה האלוהית נחה עליהם.

תפיסתו של פטרארקה, שהייתה מהפכנית בזמנה, הביאה בעקבותיה עניין מחודש בעולם הקדום - באותה תקופה שהחלה להיקרא 'העת הקלאסית' של יוון ורומא. זה היה הרנסנאס, התחייה מחדש, של ענקי העבר - של עידן שנשתמר בקונסטנטינופול, אך כמעט שנשכח במערב.

כמו כן, הקישור בין יפה וטוב - שלא נעשה בעוצמה כזאת לפני פטרארקה - הביא, במיוחד בפירנצה, לרצון ליצור חברה חדשה, חברה חילונית שתעצב את עצמה על ידי ערכים אוניברסליים של יופי ואמת. לבנות עיר כיצירת אמנות.

לפרק הבא