דלתות

1.

דפיקות בדלת.

מר א. וויסברג פקח את עיניו והקים את עצמו ממיטתו בראש דואב, סחרחורת וזעם לא מבוטל. "רגע, רגע!" הוא קרא הולכו לפתוח את הדלת והוסיף במלמול "על הבוקר באים אלי בלי להתקשר הבְּנֵי זוֹ..."

"שלום לך אדוני." אמר אדם בחולצת כפתורים בהירה ומכנסיים כהות שעמד מאחורי הדלת ולא יכול היה לחכות עד שהדלת תיפתח לחלוטין. "אתה מר א. ווייסברג?"

"מי מבקש?" שאל מר וויסברג בזלזול מופגן, למרות שללא ספק ראה את השוטר שעמד מאחורי הבלש.

"זה בקשר לרישיון הנהיגה שלך." אמר הבלש עוקב בדריכות אחר תגובתו של מר וויסברג.

"נו?..."

הבלש הטה את ראשו בחצי חיוך.

"ובכן..." הוסיף מר וויסברג בציפייה. ארנקו נגנב לפני פחות משבוע ובתוכו רישיון הנהיגה ביחד עם מספר כרטיסים נוספים.

"מצאנו אותו..." החל הבלש מדבר באיטיות, דרוך לכל תנועה של החשוד "...ברחוב שסטצקי" השוטר מאחוריו שלח ידו לנדן אקדחו, זיעה החלה מצטברת על מצחו.

2.

בינתיים, בדירה ממול. עמרם חזר לכורסתו מהמטבח פותח את בקבוק הבירה השני שלו. השעה הייתה כבר עשר והיה עליו לתדלק עוד הרבה עד שהאישה תחזור מהעבודה. אשתו עזבה את הבית לפני למעלה מחודשיים אבל התירוץ הזה לשתות בירה בבוקר נשאר.

כמחווה אחרונה של רצון טוב, אשתו, לפני שעזבה, ניקתה את הבית. עכשיו נשאר רק חדר השינה מסודר משום שעמרם נכנס אליו רק כדי למשות מהמגירה זוג תחתונים שהוחלפו רק כשהקודמים החלו לגרד.

מול הכורסה, על שידה בינונית, ניצבה טלוויזיה גדולה. הוכחה לימים טובים יותר בהם יכול היה להרשות לעצמו מותרות כאלה, בימים בהם עבד.

רצפת הסלון הייתה ערב רב של בגדים מסמורטטים, קופסאות סיגריות, פחיות מרוקנות, בדלים, קופסאות של אוכל מוזמן ועוד דברים ששונים ומשונם כבר איבדו את צורתם כך שלא ניתן לזהות מה הם ומה, אם אי פעם, היו.

עמרם לבש גופייה שבזמן זה או אחר בעבר הרחוק שלה הייתה לבנה אך עכשיו צבעה היה ברובו צהוב עם סימנים אדומים חומים וכחולים (אלוהים. מאיפה לעזאזל הגיעו הכתמים הכחולים?). מתחת לגופייה, מוצקה ומגודלת יצאה הבטן; כרס מנופחת ושעירה שכמו איימה לבקוע בכל עת.

הטלוויזיה הייתה פתוחה על מבזק חדשות; אורות אמבולנס ואנשים מתרוצצים ריצדו על המסך. זה לא עניין אותו, הוא הביט סביבו בחיפוש אחר השלט שלבסוף נתגלה במרחק דורש קימה.

עמרם שקל את האפשרויות בראשו; לצפות בזה או לקום מהכורסה, כתשובה הוא הוציא סיגריה מהקופסא לידו והצית אותה. הוא יקום בכל מקרה עוד מעט, כשיתרוקן הבקבוק. כך או כך, עשן הסיגריה יעזור גם להרחיק את הזבובים.

3.

"ואתם חושבים שהיה לי קשר לזה?" שאל מר וויסברג את חוקריו.

"אנחנו לא חושבים" אמר הבלש, "אנחנו רק אוספים את העובדות ועוקבים אחרי הראיות."

"והראיות הביאו אותנו לפה" הוסיף השוטר המזיע לימינו. הבלש לא היה מרוצה מהתוספת של זה הצעיר.

"זה מגוחך לחלוטין" צעק מר וויסברג שהחל זעמו משתלט עליו. "להאשים אותי בקשר כלשהו למעשה נתעב שכזה זו כבר חוצפה, אבל להאשים אותי בביצועו הדבר הזה זה בלתי נתפש, זה אבסורדי לחלוטין! איפה קפקא כשצריך אותו!"

"תירגע!" פקד עליו השוטר הזוטר ובתנועה מהירה שלח ידו בשנית לנדן אקדחו. הןא לא ידע מי זה קפקא אבל הוא לא התכוון לחכות כאן כדי לגלות.

"תירגע אתה!" ענה מר ווייסברג בפנים אדומות.

"איפה היית הבוקר?" שאל הבלש. קולו השקט היה מאולץ והוא ניסה להרגיע את הטון שהשיחה החלה לקבל.

"הייתי כאן איפה אתם חושבים שהייתי?!"

"מישהו יכול להעיד על כך?" פלט השוטר הזוטר את השאלות ששינן בבית הספר לשוטרים תחת הכותרת הליך לביסוס אליבי.

"אתם רואים פה מישהו מלבדי?"

מסכת השאלות נמשכה עוד זמן מה עד שנואש מר וויסברג מניסיונותיו להטיח היגיון בשוטרים.

כל מי שנתקל בשוטרים, בין אם במכוניתו או בכל אירוע אחר, יודע שלהיגיון אין הרבה במשותף עם הליכי המחשבה של המשטרה. הם נוטים לפעול אל פי האסכולה האמפיריציסטית הטוענת כי הניסיון והעדות הם הדברים היחידים עליהם ניתן להסתמך. הסיבה לזה אינה טיבם של האנשים עוטי המדים, אלה יכלו להיות אנשים רציונלים ביותר, אלא אופי ההליך המשטרתי; בתום כל אירוע יש להעלותו על הכתב ופירוט של מהלכים לוגיים דורש עקיבות רבה יותר מאשר רשימת מאורעות שאמתלה של נסיבתיות נוסכת עליהם כחוט מקשר.

כל הוגה דעות בקיא יודע שחוט זה נקרע תחת משקלה של חקירה מדוקדקת. אך המערכת כולה כבר התכוננה לזה והפקיד האחראי על רישום ההליכים האלה, מפאט כמות העבודה המונחת לפניו מדי יום ביומו, סיגל לעצמו אדישות כלפי המילים אותם העתיק וכך תפקידו, שהחל כמעקב אחר ההליך בחיפוש אחר פרצות, הפך למלאכת העתקה תוך תיקון השפה וסימני הפיסוק. מלאכה שללא ספק תלמיד תיכון שאך עתה סיים את לימודיו בנושא הלשון, ההבעה והבנת הנקרא יכול לבצעה במיומנות זהה. אך הבה נשים סוף להפוגה הפילוסופית שכן בימינו די בה כדי להסיט את הקורא מהמילים המונחות לפניו למחשבות על שינה או בהייה במרקע ונשוב לאותה הדירה בה הספיק להירגע מר וויסברג.

"אני יכול לפתור את הבעיה הזו" הוא אמר ופנה אל חדר השינה, שני השוטרים בעקבותיו. "הנה כאן" פתח מר וויסברג את אחת ממגירות השידה של חדר השינה שלו בעודו חושב על המילים של הבלש שהחלו את כל העימות המיותר הזה – "על גופתו של המחבל המתאבד נמצא ארנק ובתוכו רישיון הנהיגה שלך".

4.

הסיגריה של עמרם כמעט ונגמרה אך בקבוק הבירה שלו נותר בחציו. את האפר לא הייתה בעיה להפיל על הרצפה אך לפני מספר ימים הפיל גם את הבדל הלוהט רק בשביל לדרוך עליו אחר-כך ברגליים יחפות. כשחשב עמרם על כף רגלו הכואבת שוודאי החלה כבר לפתח זיהום מוגלתי מאז אותו האירוע וויתר על השלכת הבדל והחל, לשווא, לחפש אחר המאפירה. זו, אם עדיין נמצאה בחדר, נעלמה מזמן תחת הפסולת כך שהמאמצים שידרשו למצוא אותה נראו בלתי אפשריים בעליל.

הוא הביט לכל עבר בחיפוש אחר דבר היכול לשמש כמאפירה אך כל שמצא היה הבקבוק בידו וזה, מכיוון שעוד לא התרוקן, לא יכול היה להיות בכלל אפשרות. הוא הביט סביבו ולבסוף קיבע מבטו בבטנו המוצקה המזדקרת מולו כשבמרכזה, חשוף, נראה טבורו.

שפל חדש, חשב עמרם והחל מחרחר בגרונו ומושך באפו. שסיים להכין את העיסה בחלל פיו הביט בטבורו שעה ארוכה ולבסוף, בכישרון שהפליא אפילו אותו, ירק היישר לתוך טבורו.

מרוצה, הוא כיבה את הסיגריה בבריכה הקטנה שנוצרה וזו שאבה לתוכה את רוב הנוזל. בטנו הרגישה חמימות קלה אך לא כאבה. הוא שמח על כך – מזה חשש.

את הבדל הכבוי הוא השליך לצד החדר ולגם לגימת ניצחון מהבירה שלו, שהספיקה להתחמם בידו.

"עצור!" הוא שמע צעקה מהדירה שמולו ומיד אחריה קול נפץ של ירייה הפיל אותו מכורסתו.

5.

"מה אתה עושה? ייקח אותך השד! מה אתה אידיוט?!" צעק הבלש על עמיתו הזוטר שעמד כמוכה הלם, האקדח הלוהט מעשן בידו. מר ווייסברג הביט הישר אליו בעיניים זועמות, בכוחותיו באחרונים הוא שלח יד למגירה ואחז במה שחיפש שם. הירייה השנייה פגעה בליבו והוא נפל, לופט בידו דף מקופל.

"מה אתה עושה?" צעק הבלש.

"הוא שלח את היד למגירה. מה אתה רוצה שאני אעשה?" ענה השוטר הצעיר.

"תגיד לו לעצור או משהו רק אל תירה לו אחת בבטן ואחת בלב!"

"אבל חשבתי שהוא הולך להוציא משם נשק ולתפור את שנינו."

הבלש לא ענה לו. הוא הלך אל הגווייה החמה ותלש מבין האצבעות הנוקשות בעווית הכאב האחרונה של מר וויסברג את הדף שהכילה.

"מה זה?" שאל השוטר הצעיר שרק עכשיו הלם בו כובד מעשיו.

"זה דו"ח" החל הבלש מעיין במסמך ותוך כדי מלמל פרטים שונים מתכולתו: "דו"ח משטרתי... גניבת ארנק... תכולה; שישים שקלים, כרטיס אשראי, כרטיס קופת-חולים, רישיון נהיגה..." המילים האחרונות שהגה כמו התמהמהו על הדף לפני שהכו בהכרתו - רישיון נהיגה.

הוא הסב פנים זועמות בעמיתו שהלבין בפניו שהשפיל מבטו.

שתיקה ארוכה השתררה בין השניים.

"אל תיגע בכלום!" פקד הבלש, "נטפל בזה," והוסיף במלמול שקט "ייקח אותך השד". מוחו קדח. האם יפיל את הסיפור הזה על הצעיר? כבעל הסמכות בזירה האחריות מוטלת עליו אבל אולי יוכל לצאת מזה אם ישחק את הקלפים שלו נכון.

הוא דמיין את השיחה שלו עם הרב פקד במטה; "אתה לא מבין! הוא השתולל והתחיל לירות. אמרתי לך לא לשלוח את הצעיר הזה איתי!" כמובן, יהיו הבדלי גרסאות אבל כאלה יש תמיד בעבודה המשטרתית.

הוא הביט בשוטר החיוור שעומד לצידו; מגולח, מדוגם. הוא נזכר בעיניו הצעירות ובקנאה שחש כשרק נפגשו, כשהוא ראה בעיניו את הניצוץ הזה של תמימות, של סקרנות. רגשות חדשים החלו עוטפים את הכרתו. לא עוד חשב רק על יציאה מהבוץ שהצעיר הזה הכניס את שניהם אליו. חמלה הוא חש, חמלה אבהית. "אל תדאג" הוא אמר לבסוף בקול שקט, לא מישיר את מבטו לצעיר. "בוא נצא מכאן, אני צריך לחשוב".

6.

עמרם הביט מעינית המנעול כשמדלת הדירה שמולו יצאו שוטר ובלש בבגדים אזרחיים. "שוטרים הוא לחש לעצמו. למרות שדלתו הוצבה בדיוק ממול דלת שכנו מעולם לא פגש בו, מעולם לא דיברו.

עיניו עקבו בדריכות אחרי השניים.

"עצור רגע" אמר הבלש.

"מה עכשיו?" שאל השוטר לבוש המדים שנראה מדוכדך במיוחד. כנראה לא כיוונו אליו אף פעם אקדח, חשב עמרם שהחל לבנות במוחו תסריט של מה שהתרחש בדירה ממול, היו שתי יריות. יש לצעיר הזה מזל שהבלש הזה היה איתו.

"אתה מריח את זה?" שאל הבלש. עמרם שאף אויר לאפו, הוא לא הריח כלום. השני לא ענה, הוא היה המום מדי ונראה שבכל רגע הוא נופל מרגליו ומתחיל להתייפח.

"תן לי את הנייד שלך!" השוטר לא היסס – הוא שלף את הנייד ונתן אותו לבלש.

הבלש חייג מספר קצר והמתין כמה רגעים. "הלו משטרה?" הוא שאל מסווה את קולו בחיקוי גרוע של אשכנזי "אני גר בבניין מספר שבע ברחוב קרפצקי ולאחת הדירות שלנו יש ריח מסריח... אני יודע שאתם עסוקים עם הפיגוע והכול אבל דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. אתם יכולים לשלוח לפה מישהו? דירה שתימעשרה. תודה." הבלש ניתק לפני שנדרש ממנו, ככללי הפרוטוקול להשאיר את שמו.

זה הדירה שלי, חשב עמרם.

לא עברו כמה רגעים וממכשיר הקשר של שותפו נשמעה הקריאה – "מישהו נמצא בסביבה של רחוב קרפצקי? יש הודעה על דירה מסריחה"

הבלש תפש את מכשיר הקשר מהר ואמר "כאן שריקי, אנחנו נמצאים באזור בדיוק, נבדוק מה זה".

"שריקי? מה אתה עושה שם? חשבתי ששמו אותך עם כולם לעבוד על הפיגוע" אמרה המוקדנית בטון שבישר על מערכת יחסים של ידידות בין השניים.

עמרם החל להזיע אך לא יכול היה להתיק את מבטו משתי הדמויות מאחורי דלתו. הוא לא זז והשתדל, כמה שאפשר, לא לנשום.

"כן" המשיך שריקי הבלש "אנחנו עוקבים אחרי איזה רישיון נהיגה שמצאו על המחבל, זה בטח גנוב או משהו אבל אנחנו בסביבה, נבדוק את הסיפור שלך."

"מה סיפור שלי?" התרגזה המוקדנית. "בית מסריח? תבוא אלי בשישי – אי אפשר לנשום מרוב ריח של נקי".

"אני בטוח ברוריה" צחק הבלש "נדבר עוד מעט".

"מה עכשיו?" שאל הצעיר.

"עכשיו מחכים."

7.

שני השוטרים, חיוורים כרוחות, התיישבו זה מול זה במסדרון בין שתי הדלתות. הזוטר כינס את עצמו במעילו הכחול ובהה בנעליו. כמה לא רצה להיות בנעליו עכשיו. הוא היה מותש וליבו העייף הכביד עליו. במצב שכזה, הוא חשב, עדיף שאפסיק לחשוב.

"אז מה עושים?" הוא פנה אל הבלש שנראה שקוע בתכנון תחבולה כמו אסיר המסרטט בראשו את השלבים השונים להימלטות שלו. אך מבטו הנוקב של הבלש ופניו החיוורות לא הכילו תחבולה מאחוריהם כלל וכלל. ייאוש הכילו ולא דבר מלבד ייאוש. כל רעיון שהחל לבצבץ בראשו נגדע ונקטע על ידי אלפי מחשבות טורדניות. כשמילותיו של הזוטר הגיעו לאוזניו של הבלש הוא הבין עד כמה מוחו הקודח ריק ממחשבות מעשיות. לא רק שלא פיתח בראשו דרך להפיל את כל הסיפור הזה על מי שגר בדירה המסריחה ממול אלא גם שכל התכנונים האלה השאירו עוד ועוד פרצות שיש לסגור, עוד ועוד נקודות שאם מישהו ייסב תשומת לב אליהם כל הקרירה שלו תתחרבן לאסלה.

הוא הבין פתאום כמה מוחו ריק ממחשבה יעילה ופעל כמו שכל אדם פועל כמוחו מתרוקן ממחשבות; בין רגע החליפו פניו החיוורות של הבלש את צבעם הלבן באודם חולני, עיניו נפערו לרווחה והוא הרים ראשו לאט לעבר עמיתו.

"מה נעשה? ייקח אותך השד! מה נעשה? אתה לא חושב שעשית מספיק?! תוציא את האקדח שלך עוד פעם אולי זה יפתור את הכול! כן! נשארו בו כדורים תתקע בי שניים ותשאיר שניים לעצמך ונשאיר לשוטרים שיימצאו את הגופות שלנו לחשוב מה לעשות עם כל הבלגאן הזה!" מהרגע שנתן השוטר שריקי פתח קטן לרגש כמו זעם לצוף לפני השטח במהרה פרצו להם בשורה שאר הרגשות ששפיותו של אדם תלויה בשליטה עליהם. הראשון שבהם היה רחמים עצמיים; "מה רציתי?" הוא המשיך "לעצור מחבלים. היה לי כיוון – רמז ואני בלש אני צריך לעקוב אחרי רמזים. אבל לא... אני הייתי צריך להביא איתי גם שוטר זוטר שיבוא איתי ויחרבן לי את כל החקירה, מה את החקירה? יחרבן לי את כל היום! מה את היום? את החיים חרבנת לי – את החיים!" ובאותו הרגע התנפל הבלש על עמיתו הזוטר באגרופים קמוצים ועיניו לא ראו דבר מלבד אדום.

מגיע לי, חשב הזוטר, שנותר פסיבי לספוג את המהלומות.

8.

עמרם, שהסתכל עד כה מחור העינית, החל חש כאש בגבו. הוא הביט סביבו וצד בעיניו שרפרף גבוה. הוא הביט בעינית לרגע וראה המהלומות בשיאן וחשב – הנה ההזדמנות שלי. הוא פנה אל השרפרף והעמידו, לאחר פינוי הרצפה בכניסה לביתו מערב רב של פיסות בד ועטיפות מזון, מאחורי הדלת.

אחר מכן הביט בידיו וניסה להבין מה התחושה הזו של חוסר שהן מנסות לרמוז לו. התשובה לא איחרה לבוא אל מוחו והוא אץ אל המקרר, הוציא לעצמו בקבוק של בירה ופנה לכורסה לקחת משם את חפיסת הסיגריות. אך, באותו הרגע, הבחין במסך המרקע.

על המסך נראתה דמותו של איש שמן וחמור סבר, ככל הנראה חבר כנסת, שברבר משפטים חסרי נקודה וחסרי פשר כפיצוי על היעדר מחשבה מקורית בראשו. לשמאלו נפתח חלון קטן ובו תמונות עדכניות מזירת האירוע ומתחתיו, על פס כחול, רצו נתוני שוק המניות שככל הנראה לא נפגעו מעצמת הפיצוץ.

עמרם המשיך ללכת לקראת הכורסה, בלי לנתק את עיניו מהמרקע והרים את השלט שניצב בפינת שולחן קטן שנעלם מתחת לנוזל דביק שישב. הוא היה ממשיך לדפדף בין הערוצים אלמלא באותו הרגע שמע את הבלש בחוץ צועק בקולי קולות.

עמרם נזכר שהוא כבר צופה בדבר מה. הוא שב לחור העינית והתיישב על השרפרף שהכין לפני רגע וכבר הספיק לשכוח ממנו.

9.

"ייקח אותך השד!" אמר הבלש לשוטר המנופח "אותך ואת האישה שלך שלא נותנת לך מספיק בבית אז אתה צרך להרגיש גבר עם האקדח שלך במקום." הבלש המנוסה נראה עכשיו כמו ילד אבוד שבערה בו חמתו ואינו יכול לעשות דבר מלבד לירוק ולקלל. הוא המשיך לגדף כך את אילן היוחסין של עמיתו, תוך כדי שהוא מפסיק מדי פעם לתיאורים גרוטסקיים של גילויי עריות ומשכב בהמה, עד שנשכב על הקיר כאילו יצא ממנו כל האוויר.

בעיניים מתגלגלות כבסחרחורת הוא החל למלמל, "למה קמתי מהמיטה הבוקר? כשהתעוררתי ידעתי שהיום הזה יהיה מחורבן. למה באנו לפה? ברור שלבחור ההוא לא היה קשר לפיגוע, אז למה התעקשנו? פרוטוקולים מחורבנים, ייקח אותם השד. ייקח אותי השד. אותי ואת החיים האומללים שהולכים להיות לי מהיום. לא נורא, לשוטרים יש חיים קלים בכלא." סנטרו החל לרעוד ומייד אחרי-כן התפרץ שטף של דמעות מעיניו, האפשרות האחרונה של אדם נואש.

"מה אנחנו הולכים לעשות איתו?" שאל הזוטר פשוט משום שרצה להגיד משהו.

"עם מי?" ייבב הבלש.

"עם ההוא..." הוא הצביע על הדלת של הדירה המסריחה.

"תירה בו. ככה אתה פותר דברים לא?"

השוטר הזוטר רצה להגיד כמה הוא מצטער ואף היה עושה כך אלמלא באותו הרגע החל עשן שחור ממלא את רצפת המסדרון.

שני השוטרים הרימו ראשם לעבר מקור העשן השחור שנראה כלהבה הניצבת באוויר בסוף המסדרון.

מתוך הלהבה יצאה תחילה רגל שחורה של טיש מגודל ואחריה הופיעו בזה אחרי זה זוג קרניים שחורות ועבות, מצח שצבעו כעין הדם, אף חזירי רטוב ופה מלא שיניים חדות ולבנות, כמו שיש לרוב שדי השאול.

ואם כבר משווים אנו אותו לשדים אחרים, חייב להיאמר שהוא היה שד ממוצע לחלוטין, מהשדים האחראים לסידורים פשוטים בעיקר. אינני מתכוון שהוא הה מהשדים הקטנים השוכנים בשאול ואחראיים בעיקר על הליכים ביורוקרטים ומעקב אחרי נהלים. לא ולא. אלא לשד מן השדים השליחים – מאלה שנוהגים לבוא אל העולם הזה ולשבשו כהלכה על מנת לשמור על האיזון הבסיסי בין הטוב והרע.

עוד, יש להוסיף, שלמרות הקרבה בדרגה, אין מדובר בשדים המטים לבב אנוש, או מלחששים סודות בתוך ראשם של האנשים להם האדם המודרני קורא חולי-נפש. וכמובן שלא היה זה שד מהשדים הגדולים האחראיים על הטיית מאורעות הטבע על מנת להתנקם באדם על משגים אלו או אחרים. טרחנים מגודלים אלו – מה להם ולשני השוטרים המייבבים במסדרון הקטן הזה?

"מה אתה רוצה עכשיו?!" פנה הבלש אל השד. מן הסתם ליבו רטט בתוכו, אין זה אירוע של מה בכך. מה גם שאותו הבלש דבק באמונה מטיריאליסטית לחלוטין וגם עכשיו, כשהשד ניצב לפניו סירב להאמין שאין הוא הוזה.

עמיתו הביט בשד באדישות מפליאה, אבל אין סיבה להאשים אותו – היום הזה לא היה יום רגיל והוא רק רצה שהיום הזה ייגמר.

השד ניצב במרחק פסיעות ספורות משני השוטרים. עשן השער שנפתח מאחוריו מילא את רצפת המסדרון והפיץ ריח גפרית בכל הבניין. הוא הרים את ידו באיטיות, מן הסתם כדי להוסיף קצת דרמה לתפקיד שלו שהיה, בסופו של דבר, הליך רגיל של שד ממוצע.

הוא הצביע על הבלש המייבב ולאחר פאוזה דרמתית שנייה, סובב את כף ידו על צירה ועיקל את האצבע המורה לסמן לבלש שיבוא איתו.

"אני?" שאל בלש והניח את ידו על החזה שלו. השד הנהן בחיוב.

"מה איתו?" הוא הצביע על הזוטר שהשיב לו מבט מופתע וזועף.

השד משך בכתפיו. השוטר הצעיר הזה לא היה חלק מהשליחות שלו אך אף אחד בשאול לא יתהה על נשמה טועה שמסתובבת שם.

הבלש קם בכניעה פנה אל עמיתו ואמר "אתה בא איתי".

"למה אני?"

"כי אתה הכנסת אותנו לבוץ הזה וחוץ מזה אני בדרגה גבוהה משלך וזו פקודה".

"אבל אתה הזמנת אותו" קבל הזוטר "וחוץ מזה, הוא רוצה אותך – לא אותי".

"זה לא משנה" ענה הבלש "אנחנו באנו לפה ביחד ונצא מפה ביחד".

השניים נעמדו זה מול זה. השד סר הצידה לפנות להם מסלול לאורך המסדרון אל השער הבוער וזה אחר זה הם נכנסו אל השער ונעלמו בתוכו.

10

עמרם, שהביט על כל המתרחש בתמיהה, עקב בעינו אחרי השד שהלך באדישות מאחורי שני השוטרים. כשהשד חלף היישר מול העינית, עמרם נבהל והפיל את בקבוק הבירה שלו שהשמיע חבטה עמומה והחל נשפך. הוא הסב את מבטו מטה אל הבקבוק, מיואש שיצטרך עכשיו לרדת מכיסאו. אך בטרם ירד הוא השיב מבטו לעינית הדלת.

השד ניצב היישר ממול הדלת וחייך. לאט לאט החל השד להרים את אצבעו לעבר עמרם.

עמרם הרים את ידו האוחזת בשלט, כיוון אותה לעבר השד מאחורי הדלת וניסה להעביר ערוץ.