העיר, פרק אחד עשר - פירנצה, חלק ג'

לתחילת הספר

לפני שנפתח בדיון על האמנות בפירנצה, אודה בפני הקורא שאינני חוקר של תולדות האמנות. מצאתי שספרים רבים יותר נכתבו על כל אחת מן הדמויות שנזכיר בפרק זה, מאשר על העיר פירנצה בכללותה; על כן אביא כאן רק כמה נגיעות מתוך נושא מרתק זה.

הראשון המוזכר באופן מסורתי כמבשר את הרנסנאס האיטלקי בפירנצה היה ג'יוטו. כבן למשפחת רועים מפרוורי העיר, הוא משמש דוגמה מצוינת לאופן שבו העיר אפשרה מוביליות חברתית על סמך כישורים אישיים ולא על סמך קשרים אישיים. ג'יוטו הביא לשני שינויים מהותיים בטכניקה האמנותית. הראשון היה בגישתו לנושא הפרספקטיבה: בימי הביניים הייתה נהוגה שיטה שלפיה הדמויות החשובות ביצירה היו גדולות ובולטות יותר מהדמויות האחרות, ובזאת הודגשה ההיררכיה בין הנושאים של היצירה. אצל ג'יוטו הפרספקטיבה מקבלת יחסים ריאליסטיים יותר – גודל הדמויות הוא יחסי למיקום שלהם במרחב המצויר. ג'יוטו הביא לידי ביטוי את יחסי ההיררכיה בין הדמויות במשחקי פרספקטיבה עדינים, המכוונים את עינו של הצופה אל הדמות המרכזית מבלי לחוש בכך. השינוי המהותי השני שג'יוטו הביא הוא שוני בהבעות הפנים של הדמויות שאותן תיאר. נזכיר שבאמנות הקלאסית של יוון ורומא שלטו שתי הבעות מהותיות ביצירותיהן האתוס: ההבעה השלווה של הגיבור, הנוקט עמדה מעין סטואית לסבלו; והפאתוס, או ההבעה מלאת הרגש של הסובל, הגורמת לצופה תחושה של הזדהות אתו (סימפתיה - סימ-פאתוס), או לחילופין לחוש את סבלה של הדמות (אמפתיה - אמ-פאתוס). לעומת זאת, אנו מוצאים אצל ג'יוטו שלל רב של הבעות, המשקפות תחושות עמוקות יותר מאשר סבל או שלווה. שינויים אלו יכולים לשמש עבורנו ראי לתהליכים החברתיים של הקהילה בפירנצה, הנעה לכיוון ההומניזם, הרואה באדם יצור עשיר יותר ועמוק יותר מאשר 'כלי האלוהים' – כפי שהיה לפי הגישה הימי-ביניימית הנוצרית.

גישה חדשה זאת לפרספקטיבה השפיעה עמוקות על הקתדרלה של ברונלסקי, אשר השתמש בתחבולות הלקוחות מעולם האמנות הדו-ממדית בארכיטקטורה שלו כדי למשוך את תשומת לבו של המבקר בכנסייה.

לפני שנמשיך אל שני הטיטנים מפירנצה - ליאונרדו דה-וינצ'י ומיכאל אנג'לו - עלינו לשוב לרגע אל המשבר הכלכלי בפירנצה ואל משפחת מדיצ'י, אשר בלעדיה ייתכן שלא היינו מכירים את שני הגאונים הללו.

המשבר הכלכלי גרם לצניחה בערכן של השקעות מסורתיות כמו חומרי גלם ונדל"ן, ובמקביל - לתחושה של דיכאון ציבורי שנגרם על-ידי אבטלה גדולה ואבדן ערך הנכסים. האמנות סיפקה תשובה לשתי בעיות אלו: לא זאת בלבד שאין כמו האמנות לרומם את הנפש ממעמקי הדיכאון הקיומי, אלא גם מדובר בהשקעה בטוחה יחסית. יצירות האמנות שורדות זמן רב, מספקות תשואה קטנה אך יציבה, ומשמשות סמל סטטוס שלא מצריך תחזוקה שוטפת כמו נדל"ן. בנוסף, עם מות האמן מובטחת קפיצה משמעותית בערכן. משפחת מדיצ'י הייתה בין הראשונות לזהות את הערך המצטבר הזה. 

כך באה לעולם המצאת מה שנתפס כחלק בלתי נפרד מעולם האמנות - הגלריה. הגלריה הפכה במהרה, לצד ספריה מכובדת, לחלק הכרחי בכל בית עשירים המכבד את עצמו.

העלייה בדרישה ליצירות אמנות מרשימות הביאה לתחרות גדולה בתחום, ודחפה את האמנים לפסגות חדשות של מצוינות. 

ליאונרדו דה-וינצ'י היה אחד האמנים שנהנו במיוחד מפסגה זו. הוא היה ממציא, מדען, צייר ופסל בחסד עליון. עבודתו העיקרית עבור משפחת מדיצ'י הייתה בניית תפאורה למסיבות האדירות שלהם. בעוד שהעיר ונציה הייתה ידועה בנשפי המסכות שלה, המסיבות בפירנצה נודעו באמני הפנטומימה שלהם אשר אופרו על ידי דה-ווינצ'י, בנוסף לבניית תפאורות שלמות. אזכיר לדוגמה מתקן שנבנה על ידי דה-וינצ'י אשר תיאר את כל מערכת השמש כפי שנתפסה באותה תקופה - כאשר כל כוכב לכת בתוכה נע בציר נפרד ובקצב שונה. כאשר אחד מכוכבי הלכת סיים מעגל שלם, השמש הייתה נפתחת ומתוכה יצאה זמרת אופרה ששרה שיר הלל לאל, בזמן שמקהלה של מלאכים מעופפים ירדו מהשמיים ללוות אותה.

חלק חשוב מעבודתו של דה-וינצ'י - מלבד ציור ובניית תפאורות - היה ציור פורטרטים של המשפחות העשירות ביותר. עבודה זאת לא הייתה קלה, בהתחשב בכך שבמשך הזמן שהאציל ישב ללא תזוזה, להקה של ליצנים, פנטומימאים ובדרנים הייתה מנעימה את זמנו (זו הסיבה, אגב, שהגברת הקרויה 'מונה ליזה' לא הייתה יכולה שלא להגניב חיוך אל תוך הפורטרט המפורסם שלה).

סיפרנו על המשבר הכלכלי בפירנצה, שנבע ממתן אשראי על-ידי גילדות הבנקאים לעשירי אירופה, שבאופן מפתיע לא יכלו לעמוד בו. משפחה רמה אחת עלתה מתוך המשבר כמשגשגת עיקרית: משפחת מדיצ'י, שעתידה הייתה להיות אחת המשפחות המשפיעות ביותר בתקופה הקרויה הרנסאנס האיטלקי. משפחת מדיצ'י המשיכה לשגשג ולגדול, עד שלבסוף הצליחה להשחיל שניים מבני המשפחה לכס האפיפיורות. בזאת תרמו להפיכת רומא למעין פירנצה שנייה, עם בניינים מפוארים ומופלאים אשר לא נראו כמותם בעולם. לשם כך היו זקוקים לאמן שייבנה עבורם קתדרלה שתשקף לא רק את העושר וההדר של אלוהים - אשר נדמה כי באותה תקופה קיבל בוותיקן 'כיסא שני' למשפחת מדיצ'י, - אלא גם את ההיבריס הנפלא של המשפחה הנעלה.

האמן שנלקח לשם פרויקט זה, - ממש באמצעות איומים ומכות - היה פסל צעיר וכשרוני מפירנצה בשם מיכאל אנג'לו. הוא נודע בפירנצה בתור האמן שבנה את הבית והמאוזוליאום של משפחת מדיצ'י, אשר הכיל פסלים של בני המשפחה בדמות אלים יוונים וגיבורים רומאים. הו גם העז להציג במרכז העיר פירנצה את אחד הפסלים המדהימים בתקופה – את דוד הצעיר על איברו החשוף. 'דוד' של מיכאל אנג'לו היה לא רק מופת אמנותי המכיל הבעת פנים אנושית ייחודית ופרופורציה מדהימה של מבנה הגוף הגברי המושלם; הוא היה גם גדול מדי, שחצן מדי, ועירום מדי, וזכה ליחס אמביוולנטי מצד תושבי פירנצה, שראו בו סמל לפריצות ולדקדנטיות שנפלו על העיר.

כבודו של דוד במקומו; אך אין יצירה המשקפת את הפאר, ההוד וההדר של הרנסנאס האיטלקי - כמו גם את השחצנות והבזבוז של משפחת מדיצ'י - כמו הקפלה הסיסטינית. הכיפה הנישאת מעליה הייתה הכיפה הגדולה ביותר שנבנתה עד אותה תקופה, והאפילה על הכיפות האחרות שאיתן התכתבה: הכיפה מעל סנטה מריה דל-פיורה בפירנצה, הכיפה מעל האיה סופיה בקונסטנטינופול, כיפת הזהב בירושלים והכיפה בראש הפנתאון ברומא עצמה.

ההוד וההדר והבזבוז הנוראי לא באו ללא ביקורת חריפה מצד העולם כולו. האצילים החלו להטיל ספק במסים הכבדים שנאלצו לשלם לכנסייה: קשה היה להאמין שאלוהים - המיוצג על-ידי בנו העניו - שוכן בתוכה. הם החלו לחפש סיבות להתקומם נגד ההגמוניה השלטונית של הוותיקן. הם מצאו את הסיבה למרד בהגותם של שני מהפכנים דתיים - בשם מרטין לותר וז'אן קלווין – כוך פרץ התהליך האלים ששטף את אירופה כולה, שייקרא לימים 'מלחמות הדת'.

עלינו להזכיר כאן שני פלורנטינים נוספים, אשר דומה שהכילו בתוכם את התהפוכות הבאות. הראשון היה ניקולו מקיאוולי - הידוע בספרו 'הנסיך', שהיה נכס צאן ברזל לכל שליט אחריו (מספרים שהמלכה אליזבת נשאה עמה עותק של הספר לכל מקום אליו הלכה). בחייו היה ידוע יותר כדיפלומט מצוין ומחזאי גרוע, שניסה נואשות למצוא עבודה בתקופה שבה המשטר התחלף תכופות. לבסוף קיבל סטיפנדיה ממשפחת מדיצ'י לכתיבת תולדות העיר פירנצה. ניקולו מקיאוולי היה הראשון מאז אריסטו שהציג דיון פוליטי רציני על האופן הנכון לנהל עיר. בין החידושים המהותיים שהציע היו ניתוק הדת מהעיר וניהולה מתוך שיקולים רציונליים בלבד; כינון צבא לאומי במקום צבא שכירים; וחידוש מהותי ביותר לדיוננו: איחוד הפרובינציות השונות לכדי יחידה מנהלית אחת - או במילים אחרות מעבר מקיום כערי מדינה נפרדות לקיומן של מדינות מאוחדות המורכבות ממספר ערים שונות. רעיון זה - בנראה לנו היום מובן מאליו - היה בזמנו כה חדשני עד שלא הוגשם באיטליה עד ל-1871.

האדם השני שחשוב להזכיר לפני שנעזוב את העיר פירנצה מסמל בעיניי את המעבר מהדיון ההומניסטי התרבותי של הרנסנאס לדיון התיאולוגי שהתקיים באירופה בשנים הבאות. סאוונרולה היה אדם מכוער, גס רוח, שנאומיו היו ריקים מכל האיכויות של הרטוריקה שהייתה כה מקובלת בפירנצה. למרות כל אלה - ואולי בזכות כל אלה - כבש את העיר בלשונו, והצליח אפילו להדיח את שלטון משפחת מדיצ'י בעיר. הוא הטיף לצניעות ועוני, בזמן שבו העושר נראה טמא ומכוער. הוא הצליח לשכנע את תושבי העיר שהנה סוף העולם מגיע, וכל מי שלא יחזור בתשובה וישלם על חטאיו דינו לשאול. בזמן זה בחלו להופיע בקרב האצולה ערכים חילוניים, למורת רוחם של מעמדות הסוחרים והפועלים, שנהו אחר נבואות הזעם של סאוונרולה.

כדי לחזק את תחושת האבדון הקרב ובא, סאוונרולה העסיק כנופייה של נערים אבודים שרצו בעיר עטויים בכנפי מלאכים וקרעו את הבגדים מעל נשים שלבושן נראה להם לא צנוע מספיק. יום אחד פרצו כנופיות הנערים לבתי העשירים, ריסקו את הפסלים ובזזו את הבתים. הם נשאו עמם את החפצים שבזזו לכיכר העיר, שם הוקמה פירמידה ענקית שהכילה ספרים עתיקים ואסורים, בשמים ובגדים ראוותניים, חפצי איפור שונים וציורים רבים - ביניהם ציורים רבים של האמן הפלורנטיני בוטיצ'לי. בשבע בפברואר, בעיצומו של פסטיבל המרדי-גרה, הועלתה ערימה זאת באש, באירוע הנורא שנקרא לימים 'מדורת ההבלים'.

לפרק הבא