העיר, פרק שנים עשר - אמסטרדם, חלק ג'

לתחילת הספר

אמסטרדם הייתה לעיר הנמל העשירה ביותר וכמרכז הרפובליקה ההולנדית - באימפריה ההולנדית, שגבולותיה התפרסו מברזיל ועד אינדונזיה, וכללו גם עיר נמל קטנה בחוף המזרחי של אמריקה הצפונית בשם 'ניו-אמסטרדם', שלימים תיקרא ניו-יורק.

מתוקף היותה מרכז מסחרי, אמסטרדם שפיעה לא רק על השדה הפוליטי באירופה, אלא גם על הטעם של האוכלוסייה העשירה. כך, לדוגמה, החל באירופה 'שיגעון' לפרחי הצבעוני. הייתה זאת אחת הבועות הכלכליות המוזרות ביותר בהיסטוריה הכלכלית של אירופה: הצבעונים נתפסו כמוצר יוקרה, ואפילו כהשקעה, למרות שתוחלת החיים של כל מוצר כזה לא עלתה על חודש ימים. אצילים רבים פשטו את הרגל במרדף אחד הצבעוני המיוחד ביותר, והון רב הוצא על המרדף הזה.

רמברנט

היו גם דוגמאות לכלכלה מסורתית יותר. אנו יודעים שבעקבות פירנצה, שוק האמנות נתפס כהשקעה נבונה. ואכן, מאז פירנצה, בכל עיר מרכזית, יחד עם הכוח הפוליטי, קיבלה גם האומנות המקומית השפעה על שוק האמנות ועל תולדות האומנות ככלל. כך, עידן אמסטרדם 'העידן של רמברנדט'. רמברנדט יכול לשמש בעבורנו דוגמה טובה לאמסטרדם ככור היתוך חברתי: המודלים שלו היו אצילי העיר וזונות העיר, מגדולי הסוחרים ועד הגנבים הפשוטים. הוא - כמו אמסטרדם עצמה - ידע שאי אפשר להפריד בין אמסטרדם של מעלה ואמסטרדם של מטה; בין העיר של היום והעיר של הלילה.

אסיים בשלוש דוגמאות לדרך שבה עיר זאת השפיעה ישירות על חיינו אנו, ועל עיצוב צורת המחשבה המודרנית. שלוש הדוגמאות הן דווקא של אנשים שלא היו הולנדים, אבל התגוררו באמסטרדם והיו חלק בלתי נפרד מן המארג הייחודי של החופש לחשוב, לכתוב ולפרסם רעיונות חדשניים שאי אפשר להעלות על הדעת שהיו מתפרסמים במקום אחר.

הדוגמה הראשונה היא של מתמטיקאי צרפתי שחלומו שינה את פני העולם היום.  רנה דיקארט לא נתפש היום כהוגה הולנדי, משתי סיבות: ראשית, הוא לא היה הולנדי; ושנית היא משום שהאימפריה הצרפתית ראתה בו אחד מגדולי הפילוסופים הצרפתים. עם זאת, דיקארט לא יכול היה להיות בחייו פילוסוף צרפתי. הוא אמנם נולד בצרפת וכתב בצרפתית, אבל כדי להיות חפשי לפרסם את רעיונותיו החדשניים היה עליו לעזוב את מולדתו ולחיות באמסטרדם - עיר שבה הוגה היה חפשי לחקור ולפרסם את מחקריו מבלי לחשוש מרדיפה דתית.

הכוח המניע מאחורי המהפכה של דיקארט היה חלום שחלם בצעירותו ואשר ליווה אותו כל חייו. בחלומו ראה דיקארט את המדעים השונים כפופים למדע אחד מרכזי, אשר ממנו נבעו. הצורך הזה בעיקרון ראשוני חדש נבע מאבדן היסודות של העולם הישן. תפיסת העולם האריסטוטלית הייתה יציבה במשך כמעט אלפיים שנה. עד למלחמות הדת באירופה, ההגמוניה הקתולית שלטה בתפיסה הדתית של אזרחי האימפריה הקדושה. עתה, הקרקע כאילו נשמטה מתחת לעולם הישן, והיה צורך בבסיס חדש שעליו אפשר היה לבנות את תפיסת העולם שתיקרא לימים תפיסת העולם המודרנית.

המדע, שדיקארט הביא אותו כתחליף לדוגמטיות הישנה, היה המתמטיקה. במסגרת הפרויקט שלו להכפיף את כל המדעים למדע זה, הוא איחד בין הגיאומטריה היוונית והאלגברה הערבית, והמציא את מערכת הצירים הקרטזיאנית, המאפשרת להציב צורות גיאומטריות על ציר X וY, ולהמירן למשוואות. כך הביא להבנת הגיאומטריה והגיאוגרפיה בשפה מתמטית. כמו כן, פיתח חידושים בתחום האסטרונומיה, אשר אפשרו להציג גם אותה במושגים מתמטיים. אך מה באשר למדעי האל והאדם - מדעים  שאנו נוטים להבין היום כבלתי ניתנים למתמטיזציה? 

דיקארט

כדי להחזיק בכלים הנכונים להתמודד עם הנושא, דיקארט פרסם ראשית מאמר בשם "על המתודה", בו הוא מסביר שכדי לפתור בעיה כלשהי, יש ראשית לפרק אותה לחלקיה הקטנים ביותר; וכך, מהנקודה הבסיסית ביותר, יש להתחיל להרכיב מחדש את המערכת השלמה על בסיס יציב. היום המתודה הזאת שולטת בצורה שבה חברות תוכנה מפתחות את מוצריהן: כל יחדיה עובדת על החלק שלה, לעתים מבלי לדעת אפילו מהו המוצר השלם. 

לאחר מכן דיקארט יישם את הגישה הזו על המטפיזיקה. בספרו המפורסם "הגיונות" הוא מתחיל בהטלת ספק בכל היסודות שאינם יציבים - החושים, העולם החיצון והמתמטיקה - ולבסוף נשאר עם אבן הפינה היציבה של הפילוסופיה שלו, המבוטאת באמרה "אני חושב, משמע אני קיים". מטענתו היא שבעוד שאני יכול להטיל ספק בכל, אינני יכול להטיל ספק בכך שאני מטיל ספק - בכך שאני חושב - משמע שה"אני" הוא היסוד הבסיסי שאי אפשר להטיל בו ספק. מנקודה ארכימדית זו דיקארט ממשיך "לבנות" את העולם כולו, ראשית כחלל וזמן, גוף ונפש; ולבסוף הוא מכניס לתוך המשוואה שלו גם את אלוהים. מפעלו של דיקארט מסמל עבורנו נקודת אמצע במעבר מימי הביניים למודרנה. מצד אחד זו יצירה המוכיחה את קיום האל, כמו יצירות ימי-ביניימיות אחרות, מצד שני האל הזה הוא, כביטוייו של פסקל, "אל הפילוסופים", כפוף למתמטיקה ולשכלו של האדם.

פירוק היסודות הישנים הביא גם לשיח חדש בתחום מעמדו של האדם בחברה. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוֹק, שפרסם באמסטרדם את כתביו המהפכניים על הזכות הטבעית של כל אדם ועל הסובלנות (בהחלט נושאים מהפכניים), הוא הפילוסוף השני שנביא כדוגמה לעיצוב העולם המודרני.

לוק אחראי לתפיסה שלפיה כל בני האדם שווים ללא הבדל דת גזע או מין. כולם נולדים עם זכויות טבעיות, כמו הזכות לרכוש. במאמרו "על הסובלנות" הוא טוען שעדיין לא סיימנו את התהליך של הבנת העולם - או במילים אחרות, שאיש אינו מכיר את אלוהים במידה מספקת כדי לכפות את אמונותיו על אחר. זו הייתה גישה מהפכנית ביותר, שכן עד לאותה עת היה מקובל להאמין בגישה שלפיה אני צודק באמונתי, ולכן אגיע לגן עדן, וכל מי שאינו מאמין באל שלי נידון לגיהינום, ולכן חובה לעשות הכול כדי להמיר את דתו - אפילו להורגו. מלחמות הדת ביטלו את הגישה הזו, שכן הן גרמו לכך שאירופה כולה כמעט וטבעה בדם.
לוֹק מחליף את הערכים האלה בערכים אוניברסליים שאינם מבדילים בין בני האדם לפי דתם אלא לפי חירותם. המדינה, לפיו, אינה צריכה לדאוג לנשמות נתיניה אלא לגופם ולרכושם. גישה זאת מתבטאת בציטוט מוכר:

"We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness."

לוק

פסוק זה - הלקוח, כמובן, ממגילת העצמאות האמריקנית - הושפע ישירות מלוֹק. ראשית, הטיעון מתבסס על אמתות אווידנטיות, כלומר אמיתות המתבססות על חשיבה רציונלית. שנית, השוויון הוא בין כל האנשים (לימים יעלו את השאלה האם התכוון לכל הגברים הלבנים, או גם לנשים, לשחורים ולשאר "לא אירופים"). שלישית, זכויות אלו באות לידי ביטוי בזכות לחיים (כלומר אוטונומיה גופנית), לחירות (כלומר אוטונומיה מן הזר ומן המדינה עצמה) ולמרדף אחר האושר (אשר בהקשר זה מובנו חירות כלכלית או החופש לסחור ולהצליח במסחר זה. ערכים אלה הם כיום אמריקניים ומודרניים כשם שהם אמסטרדמיים.

ההוגה השלישי בהקשר האמסטרדמי היה בן למשפחת אנוסים יהודים שברחו מספרד החשוכה. בנדיקט ברוך שפינוזה התחיל את דרכו כתלמיד חכם בישיבה, בזמן שההכרה בכוחה של החשיבה הרציונלית שטפה את אמסטרדם ואת העולם המערבי כולו; זאת, אחרי שהחשיבה הישנה שהסתמכה על המסורות הקלסיות והמונותאיסטיות נחלה כישלון חרוץ, והובילה את העולם המערבי לשרשרת מלחמות חסרות תכלית.

שפינוזה החליט ליישם את החשיבה הרציונלית על מה שהוא ראה כחשיבה הדוגמטית של הדת. כזכור בפרק על בגדד סיפרנו על חלוקת המצוות של סעדיה גאון למצוות אותן עלינו לקיים כי הן מתיישבות עם השכל הישר ולמצוות אותן עלינו לבצע מתוקף הבשורה שמסרה אותן. שפינוזה טוען כנגדו שהמצוות המתיישבות עם השכל הינן חובה אוניברסאלית ועל כל אדם, באשר הוא אדם, לקיימן, כמו לדוגמה המצווה 'לא תרצח'. לעומת זאת המצוות שאינן מתיישבות עם השכל אינן חובה אוניברסאלית וערכן עבור האדם המודרני הינו ספרותי והיסטורי. בהבנה זו שפינוזה היה להוגה הראשון שהוביל לקריאה ספרותית-היסטורית של כתבי הקודש, קריאה אשר עדיין שולטת ברוב המוסדות האקדמיים בעולם היום. בנוסף ההבנה הזו הפכה את שפינוזה לאבי החילוניות.
יש להדגיש כאן ששפינוזה לא היה אתאיסט כלל וכלל, הוא האמין באלוהים בכל ליבו, אך האל של שפינוזה לא היה מעין דמות פרסונאלית של אב רחום ואכזר המביט מלמעלה על הנעשה על הארץ ושופט את נתיניו, אותו עולם עליון הנפרד מהעולם הזה לא התיישב עם החשיבה החדה והנוקשה של שפינוזה. אלוהים שלו הוא הוא העולם כולו. 

אין להמעיט בתוקף הגותם של שלושה אלה על חיינו אנו. היום - כאשר אפשר לומר שחלומו של דיקארט הוגשם והמתמטיקה נוכחת בכל המדעים מכלכלה ועד כימיה; כאשר הזכות הטבעית של כל אדם נתפסת בעינינו כמובנת מאליה, וכאשר האמונה באל א-פרסונלי ואימננטי קיימת בלבבות רבים - אפשר בהחלט לומר שאנו חיים בעולם אמסטרדמי באותה מידה שאנו חיים בעולם מודרני.

שפינוזה הקרקע וההולכים עליה. התפישה הזו של האימננטיות של האל קיימת עד היום וניתן למצוא אותה, בעיני, בגישה העכשווית לקשר שבין הגישה המהפכנית של שפינוזה עוררה את חמתם של אמסטרדמים רבים, אבל לאמסטרדם הייתה דרך משלה להתמודד עם אנשיה. אם בפירנצה הגילדות המקצועיות היו שליטות, הרי שבאמסטרדם היו אלה הקהילות הדתיות השונות - כיחידות שניתנה להן האוטונומיה לנהוג בדרכן וכן האחריות לחבריהן. על כן, רבני הקהילה היהודית נתבקשו על ידי העיר להתמודד עם ההוגה הצעיר שכרסם באמונות ההמון. לכל קהילה הייתה דרך משלה להתמודד עם הסרים מדרכה; הקהילה היהודית השתמשה בחרם: ברוך שפינוזה הוקא מקהילתו כמשוקץ ונדרש לעזוב את העיר.

לפרק הבא