מאמר תיאולוגי מדיני

בבוקר ט' בתשרי, בשנה השמינית למלכותו של בנימין השלישי, התתי"ט, היה חם ויבש כמו בכל קיץ ירושלמי. באותו יום חברו זה לזה ערב שבת וערב יום הכיפורים. למרות כוונותיה הטובות של העירייה, הרחובות נותרו מזוהמים מחגיגות ראש השנה. ריח בישולים עלה באפי מדירות שכניי ופניתי אל המקרר. נותר לי לֶבֶּן אחד וחשבתי שכדאי שאוכל אותו לפני כניסת כיפור, שמא יתקלקל לאחר שיורידו את מפסק החשמל של העיר.

אבי היה מספר לי שכאשר היה ילד, לפני שהושלמה החומה, הוא יכול היה להדליק אורות בשבת בלי שזה יגרור למאסר. "אמנם", הוא היה ממשיך, "מפאת כבוד לשכניי, הייתי משתדל להימנע מזה". כזה היה אבי, פייסן.

איני יודע אם הייתה זו הקדושה של היום, או העצלות שלי, אבל משהו אמר לי שצריך למרוח לאט את היום הזה. זהו יום שאפשר להתחיל לקרוא בו ספר חדש, חשבתי. לפני מספר ימים, חבר שאת שמו לא אזכיר מסיבות ברורות, נתן לי צרור של ליקוטי מוהר"ן. הבטתי בו בתמיהה, הוא היה בין המעטים שהכירו את נטיות לבי. אבל הוא רק חייך ולחש "כרך ג' אהוב עלי במיוחד".

כשהגעתי הביתה באותו יום מיהרתי להגיף את התריסים ולהציץ בכרך ג'. מתחת לעטיפה החיצונית התחבא לו, ישן ומרופט, הספר "מאמר תיאולוגי-מדיני" של ברוך שפינוזה.

'שפינוזה': כבר שהייתי ילד הפחידו אותי מפני חוטא זה ששמו נמסר בלחישה, לצד שמות כמו אפיקורוס, שבתאי צבי ודארווין. חשתי התרגשות מהולה בחרדה. ידעתי שאם ספר זה יתגלה בביתי, גורלי וודאי נחרץ. מיהרתי לבדוק את הכרכים האחרים, הם הכילו את מה שכותרתם טענה שהם מכילים.

ביום בו קיבלתי את הספר, לא טרחתי אפילו לפתוח אותו. מיהרתי אל שולחן העבודה ודחפתי אותו הרחק מהקיר. רכנתי מטה במרווח בין הקיר לשולחן וחיפשתי את התפר הנעלם שבין שני לוחות הגבס של הקיר. בעזרת סכין דקה פתחתי סדק בין הלוחות, ועל ידי הטיה של הסכין לצד אחד חשפתי מרווח בין הלוחות שניתן היה להשחיל לתוכו את הספר.

מאז אותו יום לא הצצתי בספר. נהניתי מהידיעה שהוא ברשותי, כמו קמיע סודי, אבל לא חשבתי לקרוא בו - עד לאותו הבוקר של ט' בתשרי.

אינני יודע אם היה זה שעמום, רוח שטות או השטן בעצמו, אבל משהו הביא אותי באותו הרגע למשוך את השולחן, לפעור את הסדק בקיר ולמשות את הספר. בשקט החמים של בוקר שישי התיישבתי על כורסתי והתחלתי בוחן את כריכתו. הוא נראה עתיק ובלוי, צדו האחורי הודבק בסרט דבק עבה וחום ופינותיו היו מעוגלות מרוב ידיים מזיעות שדפדפו בו בחטף. הרחתי אותו וריחו הזכיר לי מרתף ישן של כנסייה.

בחיל ורעדה פתחתי את הספר, מצפה למצוא בו סודות שטניים, לחשים וכישופים. ציפיתי למצוא בראשיתו אזהרה בסגנון, "קורא יקר הישמר לנשמתך לבל תאבד בין עמודיו של ספר זה". במקום זאת, מצאתי עמוד שער לקוני שאמר: 'ברוך שפינוזה – מאמר תיאולוגי-מדיני, תרגם והוסיף קצת הערות ח. וירשובסקי.'.

וירשובסקי, חשבתי, איזה שם עתיק, לא פוגשים עוד שמות משפחה כאלה. בתחתית העמוד נכתב: 'הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.' מתי הייתה פה אוניברסיטה? חשבתי. אם הייתה פה אי פעם אוניברסיטה, אבי וודאי היה זוכר זאת, אבל זה לא מסוג הדברים שהוא היה מספר לי עליהם. אבי סיפר לי סיפורים רבים על החיים בעולם הישן, אבל הם כולם נגעו לעבודתו ולחבריו. כזה היה אבי, עוסק רק בענייניו.

פתאום נזכרתי שלא הנחתי תפילין עדיין. זה היה מין בוקר עצל כזה שנע מכאן לשם ללא תכנית ברורה. אבל לא להניח תפילין - זה כבר מחדל אמתי. מיהרתי ללכת אל חלון דירתי הפונה לרחוב, הסטטי את התריסים, ניצבתי כשפני אל העוברים ושבים, והתחלתי להתפלל.

תוך ליפוף התפילין על ידי דאגתי שוב ושוב ליצור קשר עין עם ההולכים ברחוב. משלכדתי את מבטם חייכתי והנהנתי לשלום, תוך כדי ששפתי נעו במהירות. לאחר מכן רכנתי להרים את הטלית ובזהירות רבה נטלתי גם את ספרו של שפינוזה והנחתי אותו לפני פתוח בעמוד הראשון. מיד אחר כך הנפתי את הטלית מעל ראשי, דואג להניחה כך שהרחוב יוכל לראות את שפתי הנעות, אך לא את עיני הקוראות. כך, עטוף ומלופף כצדיק, התחלתי לקרוא בספר.

כבר עם השורה הראשונה נלכדתי במילותיו של המחבר. ציפייתי לספר כישוף אסור, או לספר הבלים בשבחי השטן, התבדתה במהרה. נדהמתי לגלות שהספר דן בשבחי השכל הישר ובגנות האמונה התפלה. אם כך, חשבתי, מדוע אסור הוא? במהרה הבנתי. הפירוש המפתיע  שלו לאמונה תפלה לא כיוון לעבודת אלילים או לאתאיזם, אלא לאמונה מסוג אחר לחלוטין. עיניי בערו עם כל שורה שקראתי. שתיתי את המילים בשקיקה כאילו היה מדובר בבקבוק היין הניתן לכל אזרח בחג פורים.

עם הזמן התחלתי להתנועע במקומי, לא למען יראוני ברחוב, אלא מתוך כוונה עמוקה. בכל פעם שהיה עלי להעביר עמוד, השתחוותי ביראה. לא הבחנתי בזמן החולף. לא, המשפט האחרון לא נכון. לזמן החולף לא הייתה משמעות עבורי. הזמן עצמו היה צל קטן שהוטל לנוכחותו של אור גדול ונורא.

השמש עלתה באין משים, ופתאום הבחנתי בחומהּ הלוהט. הזעתי מתחת לטלית שעטפה אותי, מי יודע כמה זמן. הסרתי אותה ומיהרתי לנגב את פניי מהזיעה. העולם שב אלי אט אט ועמו נתוני חושיי ותחושותיי. איני יודע כמה זמן ניצבתי כך במרכז חדרי, מנסה לנתח את תחושתי המוזרה, עד שהבנתי שאני פשוט רעב.

פתחתי את דלת המקרר. רוח קרה ליטפה את פניי הלחות. ניסיתי להחליט מה מתחשק לי לאכול ובהיתי כך במקרר כשאני נהנה מצינתו. אחרי ריענון זה, חיפשתי משהו פשוט שאהיה מסוגל לאכול תוך כדי קריאה. הוצאתי פיתה קפואה מהמקפיא, עטפתי אותה במגבת והנחתי אותה במיקרוגל. בזמן שהתחממה, הוצאתי מן המקרר חצי עגבנייה, שתי פרוסות נקניק, חרדל ומלפפון חמוץ. צפצוף רועש הודיע לי שהמיקרוגל סיים את מלאכתו בזמן עדיין בהיתי במקרר בחיפוש אחר מיונז.

כעבור זמן מה נזכרתי שמאז תקרית הסלמונלה לפני כמה שנים, אסרה הממשלה על מכירת מיונז בשבועיים שקודמים ליום הכיפורים. משכתי בכתפיי והוצאתי חמאה כתחליף מספק. כשהכריך היה מוכן, תחבתי את חומרי הגלם בחזרה למקרר ומיהרתי לשבת על הכורסה בדירתי, הספר ביד אחת והכריך בשנייה.

איני יודע אם כל אדם חש כך – אף פעם לא ראיתי את העולם מעיניו של אחר - אך כשאני קורא, אני שומע בראשי את המילים במה שנדמה לי כקולו של הכותב. המילים בספר זה, עם הסמכותיות הנבונה שלהם, הזכירו לי את אביה של חברתי מהתקופה שבה הייתי נער צעיר. הוא היה מרצה במדרשה לא רחוק מביתי. כששאלתי אותו מה הוא מלמד, הוא אמר 'פילוסופיה יהודית'. אני זוכר זאת כי כולם קראו לזה 'מחשבת ישראל'. אבל הוא היה מתעקש להגיד 'פילוסופיה יהודית'.

בתו הייתה האהבה הראשונה שלי, ובעצם - היחידה. אחרי כמה חודשים היא ומשפחתה עזבו את הארץ. זה היה לפני שסגרו את החומה. באותה תקופה היה שכיח לראות משפחות אורזות את חייהם למזוודות ונעלמות לעולמות אחרים. אנחנו נשארנו. אבי אמר שהוא במקום בטוח בעבודתו וחבל יהיה להתחיל את החיים מחדש כמהגרים. כזה היה אבי, פחדן.

עוד אני קורא ופתאום, בקול דעיכה נמוך וקצר, האורות בבית כבו וזמזום החשמל של המקרר נדם. זהו, חשבתי, הם הורידו את מפסק החשמל של העיר לקראת השקיעה. אור השמש עדיין חדר דרך החלון, נותרו עוד כמה דקות טובות עד שתשקע. הפניתי את גבי לחלון כך שאור החמה נפל על דפי הספר והמשכתי לקרוא, נהנה מהשקט החדש.

תוך כדי קריאה הבחנתי שאני מתאמץ יותר ויותר לזהות את המילים, עם שקיעת החמה. לפני שהחושך יכבוש את דירתי הנחתי את הספר, מיהרתי אל הארון, הוצאתי זוג נרות שבת גדולים ושבתי לקריאה. היה משהו קסום בקריאה כזו, לאורם המרצד של הנרות. בחוץ קול המולה שקטה של הולכים ושבים, אמירות 'שבת שלום' מנומסות ו'ערב טוב' נשלחו מכאן לשם. הכול התערבב עם מילות הספר והשווה לחווייתי קדוּשה שלא הכרתי.

לפתע הרחוב רעם בקול נפץ עז של ירייה. הנחתי את הספר בבהלה. מי יעז לירות ביום כיפור? רק שוטרים או חוקרים, חשבתי, ורק אם הם נמצאו בסכנה שאיימה על חייהם. תקנות העזר למועדים וחגים אומרות מפורשות, שבמהלך ימי חג לאומיים, איש ציבור לא יפתח באש אלא אם כן הוא מזהה איום ברור ומידי לשלומו או לשלום האזרחים. אבל, שאלתי את עצמי, מי יאיים על שוטר ביום כיפור?

קמתי מכורסתי וניגשתי לחלון לראות אם יש מה לראות. הרחוב היה ריק מאדם, אפילו רוח לא נשבה. בשקט המוחלט הזה הבנתי איך רעיון סוף העולם לוכד כל כך הרבה לבבות.

עודי עומד ובוהה בחלון ורוח קרה נשבה בין הבתים. רוח מחייה של ליל קיץ ירושלמי. בקצה הרחוב ראיתי זוג צעיר רץ במהרה לכיוון בית הכנסת. פתאום הרעידה שאגה אדירה את העולם כולו. "חטאנו לפניך" קראה השאגה בניגון עתיק "רחם עלינו". העיר רעדה וליבי רעד אתה, סגרתי את החלון.

כשפני נסבו חזרה אל פנים הבית, נתקלו עיני בעלטה. הנרות כבו , כנראה בגלל הרוח. מבלי לחשוב הדלקתי את חצאי הנרות, נטלתי בידי אחד מהם והלכתי אל המקרר, אולי יש שם משהו קטן לנשנש. לא ראיתי דבר שערב לחיכי, וסגרתי את המקרר.

הנחתי את הנר על שולחן הסלון, חשבתי לשוב לספרי שחיכה לי על השולחן, ליד הנר. אבל משהו בשקט החשוך הזה גרם למחשבות להתרוצץ בראשי. חשבתי על חברת נעוריי שהלכה עם משפחתה לארצות רחוקות, ועל אבי שנמצא ודאי בבית הכנסת של שכונת ילדותי. שיוויתי אותו לפניי בדמיוני קורא עם כל העיר את פסוקי התפילה. חשבתי על דורו של אבי ושל אבי חברתי; דור פייסן ופחדן שעוסק רק בענייניו, ועל הדור הנשכח של וירשובסקי ומאגנס. חשבתי על החומות הסוגרות את העיר ועל הצריחים הגבוהים השומרים על כולנו. חשבתי על ירושלים, העיר הזו שמאז ומעולם הייתה שבוייה בין חומותיה, וחשבתי על עצמי כאחד מאסיריה.  יכולנו לצאת, משפחתי ואני, יכולנו לצאת לפני שבניית החומה הושלמה. יכולנו ולא יצאנו. גם עכשיו אני יכול לצאת, חשבתי, יש מקומות שמהם אפשר לטפס מעל החומה ויש מנהרות עתיקות מתחתיה, שניתן להתגנב דרכן. תמיד הייתי מודע לכך שאני יכול לצאת מהעיר הזאת, ועם זאת, מעולם לא יצאתי. דומה היה שמלבד החומות החיצוניות האלה היו עוד חומות, עמוק בתוכי, ואלה כבלו אותי אל העיר הזו, משל הייתי אחת מאבניה.  

דפיקה בדלת העירה אותי ממחשבותיי. לבי קפא במקומו. מיהרתי אל השולחן, נטלתי את הספר ורצתי אל חדר העבודה, שם השולחן נותר בזוויתו כשהוא חושף את החרך בקיר. הדפיקות נשנו בזמן שהתכופפתי מאחורי השולחן להשיב את הספר למשכנו. "רק רגע", קראתי כשדחפתי את השולחן בחזרה למקומו, משתדל להיות שקט ככל שאפשר.

הדפיקות חזרו ומיהרתי אל הדלת. הצצתי דרך העינית, אך כל שראיתי היה אורה העז של עששית. ללא הצלחה ניסיתי לזהות את צבע המדים של מחזיק העששית. הסדרתי את נשימתי לבל תיחשף חרדתי, ופתחתי את הדלת.

שני שוטרים במדים שחורים ניצבו לפני. "ערב טוב" קיבלתי את פניהם. שמחתי לראות את מדיהם השחורים שכן שוטרים אלה הם רק פיונים במלאכת הסדר הלאומי החדש. "ערב טוב" השיב קולו של אדם שלישי שניצב מאחורי השוטרים, הרחק משדה הראייה שלי. השוטרים נכנסו לדירה בפנים חתומות, ומאחוריהם ראיתי לחרדתי אדם שלישי.

הוא היה נמוך וקירח, ולבש את מדיו האדומים של חוקר. הצבע האדום הקפיא את דמי. "אתה ... ?" הוא קרא לי בשמי. "כן", השבתי.

"הכול בסדר?" שאל החוקר.

"כן" השבתי, מתאמץ בכל כוחי להיות יעיל וצייתן. "למה אתה שואל?" זייפתי חיוך.

"דואגים לך..." הוא השיב בנועם בזמן שהשוטרים שליוו אותו החלו מטיילים בדירתי. דואגים לי? חשבתי, מישהו לבטח מסר את שמי. לא עניתי, חיכיתי שהוא יבצע את המהלך הבא. משראה שאיני משיב, הוסיף: "לא הגעת היום לבית הכנסת". הבנתי.

באופן מידי שיניתי את עמידתי לשפופה קלות ובקול חנוק השבתי "כן... אני חולה..." תירוץ מטופש, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, מהרגע שיצא לאוויר, יש לעמוד מאחוריו.

"חולה?" חזר החוקר על דבריי וניתח אותי במבטו. לאחר מכן הוציא מכיסו פנקס והחל לדפדף בו.

"החוקר!" קרא אחד השוטרים שעמד בסלון ושנינו הסבנו מבטנו אליו. הוא הצביע על נר השבת הניצב לבדו.

"נר אחד?" פנה אלי החוקר.

הצבעתי לעבר הנר השני שהיה מונח על השולחן. "רציתי לראות משהו..." מלמלתי תירוץ נוסף.

הוא השיב מתחת לשפתו: "אלא לראותם בלבד...".  שתקתי.

שמעתי את השוטר השני מטייל במשרדי ומפשפש בין מדפי הספרים. אגלי זיעה קרה החלו מצטברים על מצחי. השוטר הראשון החל לפתוח את ארונות המטבח בזה אחרי זה.

החוקר, שנראה כאילו נעלם בתוך פנקסו, פנה אליי מבלי להרים את עיניו. "הנחת תפילין מאוחר היום..."

"קמתי מאוחר", עניתי במהרה והוספתי "כמו שאמרתי, אני חולה".

"כן..." המשיך החוקר שדומה היה שציפה לתשובה כזו "כבר אמרת את זה. אבל, תסלח לי על השאלה" הוא הרים את מבטו אלי "אתה נוהג לנגב את הזיעה מפניך עם טלית?"

"הזיעה?" שאלתי, מנסה להבין למה הוא מתכוון, כאשר השוטר שהיה במטבח קרא לחוקר. "לנגב?" המשכתי לחפש תשובות בזמן ששנינו הלכנו אל עבר המטבח. "מה פתאום... אני נישקתי את הטלית... אולי מישהו התבלבל..." אבל דומה היה שהחוקר כלל לא שם לב לדבריי.

הוא הלך אל השוטר שניצב לפני המקרר שלי. דלת המקרר הייתה פתוחה, והשוטר הפנה את תשומת לבנו למדף השני במקרר, שם הונחה החמאה היישר על הנקניק. נבוך, השפלתי את מבטי.

"תגיד ..." החוקר חזר על שמי, "אתה נוהג להניח תפילין במשך חצי שעה בכל בוקר?"

"לא" מיהרתי לענות "פשוט..." חיפשתי אחר המילים "בגלל המחלה היה לי קשה להתפלל עם כוונה אמתית..." שיקרתי, "בכל זאת..." הוספתי, "יום כיפור".

החוקר הנהן בחיוך דק, דומה היה שהוא מעריך את השקר שלי. באור הלבנה יכולתי לראות את שיניו בוהקות.

השוטר השני נכנס אל המטבח גם הוא ואמר "כלום... רק ספרים..."

"ספרים?" שאל החוקר בהפתעה נרגשת, דומה היה שהמילה הזו עוררה בו ריגוש ייחודי. הוא פנה אל המשרד בשתיקה, ושלושתנו אחריו.

עיניו של החוקר עברו על מדפי הספרייה הקטנה שלי, קורא כותר אחר כותר. אחרי מספר רגעים הוא אמר, מבלי להפנות אלינו את מבטו, "חסר כאן כרך".

"סליחה?" שאלתי בתום.

"בין 'ליקוטי מוהר"ן'" הוא ענה, "כרך ג' חסר".

"איבדתי אותו בתחנת האוטובוס" השבתי והוספתי "אבדה גדולה".

"כן?" הוא הסתובב אלי, מנסה במבטו להבין אם התכוונתי לדבריי... "אתה יכול בבקשה להגיד לי..." אזני הזדקרו "מה הם ראשי התיבות של מוהר"ן?"

השפלתי עיני. זכרתי שזה קשור לרב מברסלב אבל ראשי התיבות עצמן נעלמו ממוחי.

"זה מתחיל במילה 'מורנו'".

"מורנו ורבנו" מיהרתי לענות "הרבי נחמן מברסלב" חייכתי, הייתי גאה בעצמי על התשובה.

שיניו נצצו בשנית "טוב מספיק". פתאום עיניו ננעצו בשולחן הכתיבה. לבי פעם בתוכי בעצמה שסחררה אותי. "הכיסא..." הוא הצביע ועיניו ברקו כעיניו של זאב.

הבטתי על הכיסא. הוא ניצב מול שולחן הכתיבה בצורה שאינה תואמת את זווית השולחן. פי וגרוני יבשו. בהנהון קל החוקר פנה לאחד השוטרים, וזה החל בצייתנות לקרוע את מגירות השולחן מתוכו בזו אחר זו ולהשליך אותן מאחוריו. משלא מצא דבר בין המגירות ומאחוריהן, ביקש את עזרתו של השוטר השני ויחד הם גררו את השולחן לאחור.

לרגע חשתי הקלה גדולה. שבחשיכה של החדר לא ניתן היה לראות דבר מאחורי השולחן. אך החוקר נטל מאחד השוטרים את העששית וקירב אותה אל הקיר, חושף לפני כולנו את הסדק המפליל.

שתיקה ארוכה שררה בחדר. השוטרים החליפו חיוכים ביניהם ועיניי נפלו. החוקר צעק "למה אתם מחכים!?" והשניים החלו לקרוע את קיר הגבס לגזרים עד שהספר נחשף. בגאווה רבה מסר אחד השוטרים את הספר לידיו של החוקר.

חשבתי לנסות להסביר, להגיד שאני לא מכיר את הספר, שלא ראיתי את הסדק מעולם. אבל ידעתי שאין בכך טעם. נוכח שתיקתי הכה אותי אחד השוטרים באגרופו בבטני ונפלתי על ברכיי, משתנק לאוויר. הרמתי את מבטי אליו ובקול נאנק אמרתי, "החוק האלוהי שנגלה מעניק חופש לכל איש ואיש" השוטר השני הנחית אגרוף נוסף על פניי. דם החל ניגר משפתיי והמשכתי "אפשר ואף נחוץ, להעניק את החופש הזה בלא שיינזקו שלום המדינה וסמכות הרשויות העליונות...". "שתוק!" צעק החוקר, אבל המילים בקעו משפתיי בשטף מתפרץ, "...ושאי אפשר לשלול אותו בלי סכנה חמורה לשלום ונזק חמור למדינה כולה..." "תשתוק!" חזר החוקר בקול. אחד השוטרים בעט בחזי ונפלתי מטה על צדי, חובק את גופי הכואב. "...כדי להוכיח דבר זה אני פותח בזכות הטבעית של כל איש ואיש", התחלתי צועק "דהיינו שגבולותיה מגיעים עד למקום שייצרו ויכולתו של כל איש ואיש מגיעים...". "אתה מאיים עלי?!" צווח החוקר ושני השוטרים שלפו אקדחיהם ודרכו אותם בתנועה מהירה. "...שלפי הזכות הטבעית אין איש חייב לחיות לפי רוח זולתו אלא כל איש ואיש הוא העומד על משמר חירותו"...

לסיפורים קצרים נוספים לחץ כאן

העיר, פרק שנים עשר - אמסטרדם, חלק ג'

לתחילת הספר

אמסטרדם הייתה לעיר הנמל העשירה ביותר וכמרכז הרפובליקה ההולנדית - באימפריה ההולנדית, שגבולותיה התפרסו מברזיל ועד אינדונזיה, וכללו גם עיר נמל קטנה בחוף המזרחי של אמריקה הצפונית בשם 'ניו-אמסטרדם', שלימים תיקרא ניו-יורק.

מתוקף היותה מרכז מסחרי, אמסטרדם שפיעה לא רק על השדה הפוליטי באירופה, אלא גם על הטעם של האוכלוסייה העשירה. כך, לדוגמה, החל באירופה 'שיגעון' לפרחי הצבעוני. הייתה זאת אחת הבועות הכלכליות המוזרות ביותר בהיסטוריה הכלכלית של אירופה: הצבעונים נתפסו כמוצר יוקרה, ואפילו כהשקעה, למרות שתוחלת החיים של כל מוצר כזה לא עלתה על חודש ימים. אצילים רבים פשטו את הרגל במרדף אחד הצבעוני המיוחד ביותר, והון רב הוצא על המרדף הזה.

רמברנט

היו גם דוגמאות לכלכלה מסורתית יותר. אנו יודעים שבעקבות פירנצה, שוק האמנות נתפס כהשקעה נבונה. ואכן, מאז פירנצה, בכל עיר מרכזית, יחד עם הכוח הפוליטי, קיבלה גם האומנות המקומית השפעה על שוק האמנות ועל תולדות האומנות ככלל. כך, עידן אמסטרדם 'העידן של רמברנדט'. רמברנדט יכול לשמש בעבורנו דוגמה טובה לאמסטרדם ככור היתוך חברתי: המודלים שלו היו אצילי העיר וזונות העיר, מגדולי הסוחרים ועד הגנבים הפשוטים. הוא - כמו אמסטרדם עצמה - ידע שאי אפשר להפריד בין אמסטרדם של מעלה ואמסטרדם של מטה; בין העיר של היום והעיר של הלילה.

אסיים בשלוש דוגמאות לדרך שבה עיר זאת השפיעה ישירות על חיינו אנו, ועל עיצוב צורת המחשבה המודרנית. שלוש הדוגמאות הן דווקא של אנשים שלא היו הולנדים, אבל התגוררו באמסטרדם והיו חלק בלתי נפרד מן המארג הייחודי של החופש לחשוב, לכתוב ולפרסם רעיונות חדשניים שאי אפשר להעלות על הדעת שהיו מתפרסמים במקום אחר.

הדוגמה הראשונה היא של מתמטיקאי צרפתי שחלומו שינה את פני העולם היום.  רנה דיקארט לא נתפש היום כהוגה הולנדי, משתי סיבות: ראשית, הוא לא היה הולנדי; ושנית היא משום שהאימפריה הצרפתית ראתה בו אחד מגדולי הפילוסופים הצרפתים. עם זאת, דיקארט לא יכול היה להיות בחייו פילוסוף צרפתי. הוא אמנם נולד בצרפת וכתב בצרפתית, אבל כדי להיות חפשי לפרסם את רעיונותיו החדשניים היה עליו לעזוב את מולדתו ולחיות באמסטרדם - עיר שבה הוגה היה חפשי לחקור ולפרסם את מחקריו מבלי לחשוש מרדיפה דתית.

הכוח המניע מאחורי המהפכה של דיקארט היה חלום שחלם בצעירותו ואשר ליווה אותו כל חייו. בחלומו ראה דיקארט את המדעים השונים כפופים למדע אחד מרכזי, אשר ממנו נבעו. הצורך הזה בעיקרון ראשוני חדש נבע מאבדן היסודות של העולם הישן. תפיסת העולם האריסטוטלית הייתה יציבה במשך כמעט אלפיים שנה. עד למלחמות הדת באירופה, ההגמוניה הקתולית שלטה בתפיסה הדתית של אזרחי האימפריה הקדושה. עתה, הקרקע כאילו נשמטה מתחת לעולם הישן, והיה צורך בבסיס חדש שעליו אפשר היה לבנות את תפיסת העולם שתיקרא לימים תפיסת העולם המודרנית.

המדע, שדיקארט הביא אותו כתחליף לדוגמטיות הישנה, היה המתמטיקה. במסגרת הפרויקט שלו להכפיף את כל המדעים למדע זה, הוא איחד בין הגיאומטריה היוונית והאלגברה הערבית, והמציא את מערכת הצירים הקרטזיאנית, המאפשרת להציב צורות גיאומטריות על ציר X וY, ולהמירן למשוואות. כך הביא להבנת הגיאומטריה והגיאוגרפיה בשפה מתמטית. כמו כן, פיתח חידושים בתחום האסטרונומיה, אשר אפשרו להציג גם אותה במושגים מתמטיים. אך מה באשר למדעי האל והאדם - מדעים  שאנו נוטים להבין היום כבלתי ניתנים למתמטיזציה? 

דיקארט

כדי להחזיק בכלים הנכונים להתמודד עם הנושא, דיקארט פרסם ראשית מאמר בשם "על המתודה", בו הוא מסביר שכדי לפתור בעיה כלשהי, יש ראשית לפרק אותה לחלקיה הקטנים ביותר; וכך, מהנקודה הבסיסית ביותר, יש להתחיל להרכיב מחדש את המערכת השלמה על בסיס יציב. היום המתודה הזאת שולטת בצורה שבה חברות תוכנה מפתחות את מוצריהן: כל יחדיה עובדת על החלק שלה, לעתים מבלי לדעת אפילו מהו המוצר השלם. 

לאחר מכן דיקארט יישם את הגישה הזו על המטפיזיקה. בספרו המפורסם "הגיונות" הוא מתחיל בהטלת ספק בכל היסודות שאינם יציבים - החושים, העולם החיצון והמתמטיקה - ולבסוף נשאר עם אבן הפינה היציבה של הפילוסופיה שלו, המבוטאת באמרה "אני חושב, משמע אני קיים". מטענתו היא שבעוד שאני יכול להטיל ספק בכל, אינני יכול להטיל ספק בכך שאני מטיל ספק - בכך שאני חושב - משמע שה"אני" הוא היסוד הבסיסי שאי אפשר להטיל בו ספק. מנקודה ארכימדית זו דיקארט ממשיך "לבנות" את העולם כולו, ראשית כחלל וזמן, גוף ונפש; ולבסוף הוא מכניס לתוך המשוואה שלו גם את אלוהים. מפעלו של דיקארט מסמל עבורנו נקודת אמצע במעבר מימי הביניים למודרנה. מצד אחד זו יצירה המוכיחה את קיום האל, כמו יצירות ימי-ביניימיות אחרות, מצד שני האל הזה הוא, כביטוייו של פסקל, "אל הפילוסופים", כפוף למתמטיקה ולשכלו של האדם.

פירוק היסודות הישנים הביא גם לשיח חדש בתחום מעמדו של האדם בחברה. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוֹק, שפרסם באמסטרדם את כתביו המהפכניים על הזכות הטבעית של כל אדם ועל הסובלנות (בהחלט נושאים מהפכניים), הוא הפילוסוף השני שנביא כדוגמה לעיצוב העולם המודרני.

לוק אחראי לתפיסה שלפיה כל בני האדם שווים ללא הבדל דת גזע או מין. כולם נולדים עם זכויות טבעיות, כמו הזכות לרכוש. במאמרו "על הסובלנות" הוא טוען שעדיין לא סיימנו את התהליך של הבנת העולם - או במילים אחרות, שאיש אינו מכיר את אלוהים במידה מספקת כדי לכפות את אמונותיו על אחר. זו הייתה גישה מהפכנית ביותר, שכן עד לאותה עת היה מקובל להאמין בגישה שלפיה אני צודק באמונתי, ולכן אגיע לגן עדן, וכל מי שאינו מאמין באל שלי נידון לגיהינום, ולכן חובה לעשות הכול כדי להמיר את דתו - אפילו להורגו. מלחמות הדת ביטלו את הגישה הזו, שכן הן גרמו לכך שאירופה כולה כמעט וטבעה בדם.
לוֹק מחליף את הערכים האלה בערכים אוניברסליים שאינם מבדילים בין בני האדם לפי דתם אלא לפי חירותם. המדינה, לפיו, אינה צריכה לדאוג לנשמות נתיניה אלא לגופם ולרכושם. גישה זאת מתבטאת בציטוט מוכר:

"We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness."

לוק

פסוק זה - הלקוח, כמובן, ממגילת העצמאות האמריקנית - הושפע ישירות מלוֹק. ראשית, הטיעון מתבסס על אמתות אווידנטיות, כלומר אמיתות המתבססות על חשיבה רציונלית. שנית, השוויון הוא בין כל האנשים (לימים יעלו את השאלה האם התכוון לכל הגברים הלבנים, או גם לנשים, לשחורים ולשאר "לא אירופים"). שלישית, זכויות אלו באות לידי ביטוי בזכות לחיים (כלומר אוטונומיה גופנית), לחירות (כלומר אוטונומיה מן הזר ומן המדינה עצמה) ולמרדף אחר האושר (אשר בהקשר זה מובנו חירות כלכלית או החופש לסחור ולהצליח במסחר זה. ערכים אלה הם כיום אמריקניים ומודרניים כשם שהם אמסטרדמיים.

ההוגה השלישי בהקשר האמסטרדמי היה בן למשפחת אנוסים יהודים שברחו מספרד החשוכה. בנדיקט ברוך שפינוזה התחיל את דרכו כתלמיד חכם בישיבה, בזמן שההכרה בכוחה של החשיבה הרציונלית שטפה את אמסטרדם ואת העולם המערבי כולו; זאת, אחרי שהחשיבה הישנה שהסתמכה על המסורות הקלסיות והמונותאיסטיות נחלה כישלון חרוץ, והובילה את העולם המערבי לשרשרת מלחמות חסרות תכלית.

שפינוזה החליט ליישם את החשיבה הרציונלית על מה שהוא ראה כחשיבה הדוגמטית של הדת. כזכור בפרק על בגדד סיפרנו על חלוקת המצוות של סעדיה גאון למצוות אותן עלינו לקיים כי הן מתיישבות עם השכל הישר ולמצוות אותן עלינו לבצע מתוקף הבשורה שמסרה אותן. שפינוזה טוען כנגדו שהמצוות המתיישבות עם השכל הינן חובה אוניברסאלית ועל כל אדם, באשר הוא אדם, לקיימן, כמו לדוגמה המצווה 'לא תרצח'. לעומת זאת המצוות שאינן מתיישבות עם השכל אינן חובה אוניברסאלית וערכן עבור האדם המודרני הינו ספרותי והיסטורי. בהבנה זו שפינוזה היה להוגה הראשון שהוביל לקריאה ספרותית-היסטורית של כתבי הקודש, קריאה אשר עדיין שולטת ברוב המוסדות האקדמיים בעולם היום. בנוסף ההבנה הזו הפכה את שפינוזה לאבי החילוניות.
יש להדגיש כאן ששפינוזה לא היה אתאיסט כלל וכלל, הוא האמין באלוהים בכל ליבו, אך האל של שפינוזה לא היה מעין דמות פרסונאלית של אב רחום ואכזר המביט מלמעלה על הנעשה על הארץ ושופט את נתיניו, אותו עולם עליון הנפרד מהעולם הזה לא התיישב עם החשיבה החדה והנוקשה של שפינוזה. אלוהים שלו הוא הוא העולם כולו. 

אין להמעיט בתוקף הגותם של שלושה אלה על חיינו אנו. היום - כאשר אפשר לומר שחלומו של דיקארט הוגשם והמתמטיקה נוכחת בכל המדעים מכלכלה ועד כימיה; כאשר הזכות הטבעית של כל אדם נתפסת בעינינו כמובנת מאליה, וכאשר האמונה באל א-פרסונלי ואימננטי קיימת בלבבות רבים - אפשר בהחלט לומר שאנו חיים בעולם אמסטרדמי באותה מידה שאנו חיים בעולם מודרני.

שפינוזה הקרקע וההולכים עליה. התפישה הזו של האימננטיות של האל קיימת עד היום וניתן למצוא אותה, בעיני, בגישה העכשווית לקשר שבין הגישה המהפכנית של שפינוזה עוררה את חמתם של אמסטרדמים רבים, אבל לאמסטרדם הייתה דרך משלה להתמודד עם אנשיה. אם בפירנצה הגילדות המקצועיות היו שליטות, הרי שבאמסטרדם היו אלה הקהילות הדתיות השונות - כיחידות שניתנה להן האוטונומיה לנהוג בדרכן וכן האחריות לחבריהן. על כן, רבני הקהילה היהודית נתבקשו על ידי העיר להתמודד עם ההוגה הצעיר שכרסם באמונות ההמון. לכל קהילה הייתה דרך משלה להתמודד עם הסרים מדרכה; הקהילה היהודית השתמשה בחרם: ברוך שפינוזה הוקא מקהילתו כמשוקץ ונדרש לעזוב את העיר.

לפרק הבא

'ירושלים החדשה', תיאטרון החאן, מתוך 'מבקר בתרבות'

בשנת 1882, הגה הפילוסוף פרדריך ניטשה, בספרו 'המדע העליז', את המילים "אלוהים מת". במובן מסויים זה היה אחד האירועים המהותיים שעיצבו את המאה העשרים, במובן אחר זה היה השלמתו של תהליך שהתחיל מאתיים שנה קודם לכן, בפילוסופיה של ברוך שפינוזה.

שפינוזה, בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שהיגרה לאמסטרדם, היה אחד מאבני היסוד של הפילוסופיה החדשה. יחד עם דיקארט ולייבניץ, הוא היה חלק מהפילוסופיה הראציונאליסטית הרואה במתמטיקה (ובפרט בגיאומטריה), כמודל שעל פיו עלינו להסדיר את אמונותינו. היום אנחנו יכולים לעמוד על חשיבותו הייחודית כאבי החילוניות הרואה באלוהים את הטבע עצמו ולא דמוי אדם עם זקן שיושב מעל העננים ושופט את מעשינו, כאבי הגישה הקוראת לקריאה ספרותית של כתבי הקודש, וכאדם הראשון שקרא באופן ברור להפרדת הדת מהמדינה.

היום, כאשר אנו חוזים בהתחזקות הבורות הימי-ביניימית של האמונה הלא מושכלת של ההמונים, דבריו של שפינוזה נראים כנר בוהק במערה שהולכת ומחשיכה מדור לדור. מסיבה זו, דומני, בחר המחזאי האמריקאי דייויד אייבס, לכתוב את המחזה 'ירושלים החדשה', המתמקד במשפטו הפומבי של שפינוזה בבית הכנסת תלמוד תורה, אשר בסופו הוחרם הפילוסוף הצעיר וגורש כמשוקץ מקהילתו.

כותרת המחזה 'ירושלים החדשה' היא כפולה במשמעותה, היא נוגעת לכינונה של התפיסה החדשה ששפינוזה קידם, ולאופן שבה התייחסו לאמסטרדם במאה ה17 כמקום שממנו יצאו ערכים כמו חופש הדפוס, חופש המסחר וחופש הדת. צירוף המילים 'ירושלים החדשה' מכיל בתוכו תודעה אפוקליפטית מובחנת, על פי הנבואה, ירושלים החדשה תקום לאחר מלחמת גוג ומגוג, לאחר ביאת המשיח, לאחר תחיית המתים.

אי אפשר שלא לקשר את המחזה 'ירושלים החדשה' לארכיטיפ הפילוסופי שלו - 'האפולוגיה של סוקרטס' בה מביא אפלטון את סיפור משפטו של סוקראטס - הקדוש המעונה של הפילוסופיה המערבית. במחזה של אייבס, מתואר שפינוזה כקדוש המעונה של החילוניות.
זה אינו מחזה שנצפה עם הבטן, כמו ההצגה הנפלאה 'תעלולי סקפן', ולא מחזה שנצפה עם הלב כמו יצירת המופת 'גן הדובדבנים' (שתיהן הועלו בתיאטרון החאן בשנים האחרונות), אלא זו הצגה הנצפית עם השכל. הצופה נדרש לשמוע, לחשוב ולהתמודד עם הקשיים שמעלה הפילוסוף השחצן הצעיר, באופן שבו מתבקשים כל דמויות המחזה להתמודד עימן.

לכאורה, תכניתו של אייבס נראית בלתי אפשרית - להכניס לתוך מחזה המתרחש ביום אחד סיכום ממצה של כל העקרונות הפילוסופיים של מפעל החיים של שפינוזה, אבל אכן אנו נחשפים להיבטים המהותיים של הגותו;  האימננטיות של אלוהים, ההבנה שהתנ"ך נכתב על ידי אדם, שלילת הישארות הנשמה אחרי מות הגוף ומעמדה של האהבה כצורתה של הגאולה בעולמנו. 

עד כה דומה שאנו דנים בדיון פילוסופי על מעמדה של הדת, אבל לא כך, אנו דנים בהצגה. בהצגה של תאטרון החאן. בכיכובו של אחד השחקנים הבולטים ביותר של זמננו ויטלי פרידלנד, בו כל שוחר תאטרון התאהב בהצגה 'תעלולי סקפן'. ויטלי נותן לנו שפינוזה צעיר שהוא שחצן במידה שהוא אנושי, נעים ומעצבן, גאון פילוסופי ואוטיסט חברתי. זה שפינוזה העובד על הגותו, מחבר אותה שלב אחרי שלב בתוך ההצגה, ועם  זאת, זה שפינוזה שמאמין שהוא פתר את רוב בעיות קיום האנושי, אם לא את כולן. 

לצידו של וויטלי ראויים לציון לשבח אריה צ'רנר המשחק את הרב הראשי של הקהילה היהודית באמסטרדם הנקרע בין תפקידו הפוליטי לליבו היוצא אל תלמידו. (גילוי נאות, מקום מיוחד שמור בליבי למר צ'רנר, עוד מהימים בהם, כנער צעיר, שיחקתי לצידו על בימת החאן בהצגה 'אנטיגונה').
מלבד אריה צ'רנר, בולטים גם אבי פניני, יוסי עיני וכרמית מסילתי-קפלן המביאה אל הבמה את אותה אישה חסודה דתיה מטומטמת שאינך יכול אלא לאהוב בכל ליבך.

כתלמיד של הפילוסופיה המערבית, ההצגה הייתה עבורי תענוג צרוף, אך, משיחות ששמעתי מכיתת ילדים שבאה לראות את ההצגה, ייתכן והתכנים היו קצת גבוהים ומסובכים לאנשים שנגיעתם לפילוסופיה התחילה ונגמרה בסרט 'המטריקס'.

עם זאת, יצאתי בתחושה שלא רק מדובר בהצגה משובחת, הצלחה נוספת בסדרת ההצלחות של תיאטרון החאן, אלא ביצירה חשובה. דווקא כאן. דווקא עכשיו. דווקא בירושלים.

אחד השמות הקדומים של העיר ירושליים הוא ירושלם או עיר-שלם. כירושלמי מלידה אני יודע על בשרי שעיר זו מזמן אינה שלמה. לא בכדי היא קרוייה היום ירושליים, עם סיומת זוגית כמו מכנסיים, משקפיים ואופניים. ירושלים מחולקת מזה שנים. לירושלים שלנו ולירושלים שלהם. לירושלים של מעלה וירושלים של מטה, לירושלים של אז ולירושלים החדשה. מסיבה זו, רואה אני במחזה 'ירושלים החדשה' נקודה של אור בעיר הננטשת על ידי חברי, בעיר שאפילו שחקני התיאטרון שלה מזמן לא גרים בה. אם ערכי המודרנה קרובים לליבך, אם גדלת על ברכיה של החירות, הדמוקרטיה ועקרונות הפרדת הדת והמדינה, עלה לרגל לירושלים ולך לראות את הצגת החאן 'ירושלים החדשה'.