המסע העירוני שלנו מגיע לסופו - עם העיר המסמלת,
יותר מכל עיר אחרת, את העיר במאה העשרים. היא זכתה לכינוי 'בבל החדשה'; שמה במקור
היה 'אמסטרדם החדשה', אבל, אחרי שהאנגלים נטלו אותה מידי ההולנדים, שמה הוחלף
ל'יורק החדשה' - 'ניו יורק'.
באמצע המאה ה19, מבקר בניו-יורק יכול היה לדמיין
שהוא נמצא בפרובינציה וויקטוריאנית: בתי אחוזה מנומנמים לצד נמל שוקק. לקראת סוף אותה
מאה - אחרי סדרה של גלי הגירה גדולים מאיטליה, סין, מזרח אירופה ואירלנד - ניו
יורק החלה לקבל את הפנים המוכרות שלה כיום, עם הבניינים הגבוהים והרחובות הישרים.
עשירי העיר מצאו דרך חדשה להתעשר בזכות ההגירה הרבה:
הם מיהרו לבנות בנייני מגורים עבור המהגרים החדשים. המטרה הייתה ברורה: לאכלס כמה
שיותר אנשים בכמה שפחות שטח. התוצאה הייתה מבנים רעועים ודחוסים אשר שכר הדירה שלהם
היה מופקע. בית אחד, לדוגמה היה כה מטונף ששלוש פעמים פרצה בו שריפה - אך מכיוון
שלא הצליחה לחדור דרך הלכלוך על הקירות, היא כבתה מעצמה. מצב הבניינים הללו הביא
בסופו של דבר להקמת משרד התברואה העירוני, שלימים הציב תנאים ברורים למחייה אשר כל
בעל בית חייב לעמוד בהם.
התמונה הופכת להיות טרגית עוד יותר, כאשר אנו לומדים
שהדיירים במבנים האלה - אחרי שהם הצליחו לחסוך מספיק כסף לכך - מיהרו לקנות בעצמם
בנייני דירות להשכרה, ובכך שימרו את מעגל הניצול של המהגרים.
ראשית המאה העשרים הייתה עידן של טייקונים דורסניים,
שלעומתם העסקנים של שנות השמונים נראו כבעלי מכולות פשוטים. דוגמה טובה לכך הייתה
ג'ון רוקפלר, הבעלים של חברת הנפט הגדולה בעולם, שהשיטה שלו הייתה פשוטה ויעילה:
לפתוח תחנת דלק מול תחנה קיימת, למכור שם דלק בחצי מהמחיר של היריב, ובדרך זאת לגרום
לו לפשיטת רגל. אז היה קונה את תחנת הדלק של היריב, ומיד מעלה את מחירי הדלק לפי
שלושה מהמחיר המקורי. רוקפלר ואחרים כמותו היו שנואים בתקופת חייהם;, ואילו עכשיו,
כאשר במקום נוכחותם האישית ניצבים מוזיאונים ומוסדות השכלה אליטיסטים, הם זוכים ליחס
של כבוד ויראה - כפטרונים של האומנות.
בקיץ של 1914 נרצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד,
יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית. אז צצו ועלו ההסכמים הלאומיים שנחתמו
בקונגרס וינה כמאה שנה לפני כן. מתוקף הסכמים אלה, כל מדינה הייתה מחויבת לצאת
להגנתה של מדינה אחרת, במקרה שזו יוצאת למלחמה. מדינות אירופה הצטרפו בזו אחר זו כקוביות
דומינו, למה שנקרא "המלחמה שתסיים את כל המלחמות" - ולימים "מלחמת
העולם הראשונה".
במשך מאה השנים שבהן אירופה נהנתה משקט יחסי, כלי
הלחימה המשיכו להתפתח מאחורי הקלעים. כשהגיעה קריאת הקרב, לכל עם הייתה מערכת של "צעצועים"
שהעולם לא ראה כמותם עד אז: תותחים כבדים, ספינות מלחמה, והנורא מכול – גז החרדל.
קל לחשוב שהעולם היה במלחמה מאז ומעולם, ולפיכך שינויים טכנולוגים תמיד השפיעו על
ההכרעה בקרב, אך לא על האדם. אבל הפעם המלחמה הייתה שונה. בעקבותיה התחילו להשתמש
במושגים כמו "הלם קרב" לתיאור המצב הנפשי שבו חזרו החיילים לבתיהם.
ארצות הברית, ש עד לאותה מלחמה הייתה מדינה בדלנית,
לא הייתה מחויבת בהסכמים של העולם הישן - ואכן היא נמנעה מלהיכנס אל הלחימה בשלביה
הראשוני; לעומת זאת, התעשייה האמריקנית הייתה מעורבת בה מן השלב הראשון. הסיבה לכך
הייתה שהשינויים הטכנולוגים של המלחמה היו יקרים כל כך ששנה אחת של לחימה עלתה
כעשר שנות ייצור של מדינה. מאז ועד היום, כל מדינה המבקשת להשתתף בלחימה צריכה
ללוות את הכספים שיאפשרו את קיום הלחימה. סיבה זאת הייתה ידועה כבר לקיסר הרומאי
אוגוסטוס: "אתה חייב לשלם לחיילים". דלקים, חומרי נפץ, מדים וחיילים,
אלה הם דברים שצריך לשלם בעבורם בזמן. צבא אינו יכול להילחם על אשראי.
כך, למרות שארצות הברית לא הייתה מחויבת פוליטית לאף
אחת מן המדינות הנלחמת, היא הייתה מחויבת כלכלית לתוצאות המלחמה: אילו המדינות
שהיא תמכה בהן היו מפסידות, היא הייתה מאבדת את השקעתה הגבוהה במלחמה.
בסוף המלחמה, כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שפגשנו
עד כה לא היו קיימות עוד: האימפריה העותומנית פורקה; האימפריה הרוסית הפכה למדינה
קומוניסטית, והאימפריה האוסטרו-הונגרית - שהייתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם הישן -
נופצה לרסיסים.
אלו לא היו התוצאות היחידות של המלחמה. השלכותיה
הכלכליות הדהדו לאורך כל המאה העשרים (ולעניות דעתי, משפיעות עלינו עד היום בדמות
החוב העולמי). אנגליה וצרפת, אשר יחד עם ארצות הברית ניצחו במלחמה, לא היו מסוגלות
לכלכל את החוב האדיר שלהן; הן העדיפו - באחת מו הטעויות ההיסטוריות הגדולות -
להעביר את החוב אל המפסידה הגדולה במלחמה – גרמניה. בדרך זו הן נהנו מהפחתת החוב
שלהן וכן משיתוקה המוחלט של הכלכלה הגרמנית, שבראשית המאה העשרים הייתה כמעט זהה
לזו של ארצות הברית.
מעניין להשוות הסכמים אלה להסכמים של הקונגרס
הווינאי שהזכרנו: שם היה חשוב למדינות המנצחות לשמור על כבודה ואפילו על גבולותיה
של צרפת; ואילו במקרה שלפנינו, הסכמי הכניעה לא זאת בלבד שעצרו כל צמיחה כלכלית
בגרמניה - ובזאת מנעו מאירופה להיכנס לתחרות כלכלית בריאה - אלא גם השפילו את העם
הגרמני בצורה עמוקה ביותר. על כן, כעבור שני עשורים, העם הגרמני היה מוכן לתמוך באחד
הרודנים הנאלחים של ההיסטוריה - ולו רק כדי להשיב את כבודו המושפל.
נחזור לניו-יורק. בשנות העשרים של המאה שעברה, הייתה
מטרופולין שוקקת שמגדליה הגבוהים הנישאים מעלה קידמו את פניהם של מהגרים חדשים
מאירופה. בניינים אלה גרמו לארצות הברית לקבל את הכינוי "מדינת
האימפריה" - כינוי שמקורו בביטוי של ג'ורג' וושינגטון לגבי המדיניות הכלכלית
של ארצות הברית (ב-1931 הסתיימה בנייתו של המגדל הגבוה ביותר, אשר נקרא גם הוא
"הבניין של מדינת האימפריה" - The Empire State Building".
שינויים מהותיים נוספים שהתרחשו היו בתחומי התקשורת,
הרדיו, הטלגרף והטלפון, שאפשרו העברת מידע במהירות שהעולם לא ידע עד כה. לפתע הפכה
התקשורת עם יבשת אירופה לקלה מאי פעם. כמו כן, שינוע כספים, דרך הבורסה בניו יורק,
הפך קל ומהיר: חברות יכלו לגייס כספים לבניית מפעלים שלמים בימים ספורים בלבד.
בזכות הבורסה של ניו יורק, ארצות הברית הייתה יכולה
לגַבּות תעשייה שהתפתחה במהירות מדהימה; היא עקפה את גרמניה ובריטניה. ארצות הברית
הפכה ממדינה לווה למדינה מלווה. הבורסה נראתה לתושבים הרגילים כקסם. בזכותה לא זאת
בלבדק שכל בית בארצות הברית יכול היה ליהנות מהשירותים החדשים – מכונת הכביסה,
הבלנדר והתנור החשמלי - אלא גם כל מי שהקדים להיכנס למשחק ההשקעות החדש, מצא את
עצמו מתעשר במהרה זה היה כמו חלום בהקיץ: מגזינים לעקרות בית הכילו מדריכים להשקעה,
ודומה היה שכל מי שנכנס למשחק מכפיל את הונו תוך ימים ספורים.
כפי שלמדנו, החוק הבסיסי של התנועה של עיר הוא שמה
שנכנס אליה חייב למצוא גם דרך החוצה ממנה. במשחק הבורסה, פעמים רבות היה מושקע
יותר כסף ממה שהחברות היו מסוגלות לתרגם לייצור. כך נוצרת בועה: עוד ועוד כסף נכנס
לתוך המערכת - אך לא יצא ממנה בצורת מוצרים, משכורות או רווחים אמתיים.
לא עבר זמן רב, וב-1929 הבועה התפוצצה. המשבר הכלכלי
של שנות השלושים היכה בבורסה בניו-יורק, אך במהרה שיתק את כל כלכלת ארצות הברית - ובפועל
פגע בעולם כולו. דומה היה שהעולם כולו נכנס למיתון עמוק בעקבות המשבר האופוריה של
שנות העשרים הוחלפה בחששות של שנות השלושים. כל מדינה מצאה דרך משלה להתמודד עם
המשבר: ברית המועצות הניעה מזון ומצרכים רבים מהפריפריה אל תוך הערים שלה, ובזאת
גרמה לרעב הגדול באוקראינה שגרם למותם של עשרות מיליוני אנשים. אנגליה לחצה על
גרמניה להחזיר את החוב שלה, ובזאת הידקה את טבעת החנק על המדינה החנוקה גם ככה.
גרמניה, בתגובה, שמה את מבטחה בדמגוג משופם בשם אדולף היטלר, שהבטיח לתקן את
הכלכלה ולהשיב לגרמניה את כבודה האבוד; ובארצות הברית הוכרז על "הניו
דיל" ("העסקה החדשה): סדרה של רפורמות כלכליות שנועדו לשקם את הכלכלה.
בין הרפורמות של "העסקה החדשה" היו הגדלת
הרגולציה המדינית על המערכת הפיננסית - שנדמה שבעשורים הקודמים השתוללה ללא פיקוח;
הזרמת כספים רבים לשימור הבנקים הגדולים - מה שגרם, בין השאר, לחיסול הבנקאות
המקומית ולהחלפתה במספר מעט של בנקים ענקיים.
יותר משה"ניו דיל" השיבה את הכלכלה לשגשוג
אמתי, היא החזירה את אמון הציבור בכלכלה ובמדינה האחראית לכלכלה. השגשוג החדש ניתן
היה להיראות במיוחד בניו-יורק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה