העיר, פרק חמישה עשר - לונדון

לתחילת הספר

בפרק זה אנו מגיעים ללונדון – העיר המודרנית הראשונה, שבמשך שלטון המלכה וויקטוריה הייתה למרכזה של האימפריה הבריטית אשר שלטה על נתחים גדולים מהגלובוס - גם אחרי שנאלצה לוותר על ריבונות בארצות הברית ובקנדה.

כדי להבין את התהליך שהוביל את בריטניה לנקודה זאת, נחזור אל התגובה של אנגליה למהפכה הצרפתית ולתהליכים החברתיים-כלכליים שעיצבו את אוכלוסיית לונדון באותם זמנים.

המהפכה הצרפתית חילקה את אוכלוסיית בריטניה לשניים: מצד אחד אלה שהתבוננו בהתרגשות על התנועה לעבר עתיד של שוויון ודמוקרטיה; ומצד שני אלה שהביטו על היבשת בחשש לאבד את מה שהם ראו כהוד וההדר של האריסטוקרטיה - שלא לדבר על ראשיהם של האריסטוקרטים.

אדמונד בורק, במכתבו בן 500 העמודים על המהפכה הצרפתית, ביקר את האובססיה כלפי החדש והעמיד את המסורת הישנה כערך נשגב יותר מהקפריזות של רוח הזמן. גישתו תפסה תאוצה בקרב קהל הקוראים האנגלי, ששמחו לקרוא מסמך שדוחה את הצרפתים בשם העליונות הבריטית. בעקבות זאת החלה תנועה חדשה בשם הישן – השמרנות.

היום אנו נוטים להתייחס לשמרנות כאל תוצאה של שרשרת מסירה עתיקה אשר הגיעה עד לימינו אנו. תפיסה זו שגוייה לחלוטין. מבחינה היסטורית, כל תנועה שמרנית היא תגובת נגד לחדש, ולפיכך - באה אחריו. לדוגמה, ראינו כיצד הכנסייה הגיבה על הרפורמציה על-ידי התבצרות שמרנית שהייתה נוקשה יותר מאשר גישת הכנסייה הקתולית שלפני לותר וקלווין; דוגמה נוספת, הפעם מן היהדות, היא התנועה האורתודוקסית, אשר באה לאחר התנועה הרפורמית ולא לפניה.

באנגליה אימצו את השמרנות הנינוחה של בורק; אך עדיין היה צורך להתמודד עם שאלות השוויון והדמוקרטיה, שנתפסו על-ידי תומכיהם ערכים אוניברסליים. בהקשר זה הופיעו שני תהליכים מקבילים משמעותיים: תהליך הדמוקרטיזציה בתוך הפרלמנט על-ידי סדרה של רפורמות (לדוגמה, הענקת זכות בחירה  לקתולים); השני הוא המצאת מעמד ה"ג'נטלמן".

הג'נטלמן אינו אריסטוקרט, אלא אדם ממעמד הסוחרים אשר - בעקבות עמל כפיו או כתוצאה מירושה – צבר סכום כסף מכובד, אשר פעמים רבות מאוד עלה בהרבה על הכנסתם השנתית של האריסטוקרטים למיניהם. הג'נטלמניות היא תוצר של התנהגות וחינוך; זוהי צורת התנהגות נרכשת, שלא כתואר אצולה.

למרות החשש הכבד מפני המהפכה הצרפתית קרב האצולה והחברה השמרנית, נאלצו הבריטים במהרה להתמודד עם מהפכה חדשה: המפכה התעשייתית. כמו כל אירוע היסטורי בעל משמעות, גם המהפכה התעשייתית לא הייתה מאורע של אדם אחד, או של תהליך אחד, אלא באה כתוצאה מצטברת של סדרת אירועים – כפי שנראה להלן.

הרקע התיאורטי: אדם סמית, שכמו כל פילוסוף אנגלי גדול היה סקוטי, היה לפילוסוף של הקפיטליזם. בספרו "עושר העמים", הוא ניגש לחקור בצורה שיטתית כיצד חלק מהמדינות הפכו לעשירות וחלקן לא. ראוי להעיר שהשאלה 'מדוע מדינות הן עשירות?' אינה מובנת מאליה: היום אנו שואלים שאלה הפוכה: 'עם כל השפע שאנו מייצרים, כיצד ייתכן שקיים עוני בעולם?', אבל בראשית עידן המדינה, כל הבדל בין מדינה אחת לשנייה הפך למשמעותי.

ספרו של סמית היה מחקר שיטתי ראשון מסוגו: הוא היה הראשון שהתייחס להון המצטבר של כל מדינה כדבר אחד, מבלי להבדיל בין הונם של אנשי עסקים לבין זה של האצילים; סמית התייחס למדינה כמערכת אחת. הוא הביא בספרו את הרעיון של חלוקת העבודה: מבנה של מפעל שבו כל עובד אחראי על נקודה אחת קטנה בפס ייצור מורכב. בדרך זו, הראה כיצד אפשר להגביר את התפוקה הכוללת של כולם. רק מעטים מדגישים את ההיבט המוסרי בספרו של אדם סמית: הוא ראה במפעל מבנה שוויוני, שבו כל אחד הוא בעל ערך בפני עצמו. הוא ניסה למנוע מצב שקרא לו "שיעבוד משכורות" – מצב שבו מתוקף החובות שצבר אדם פרטי, משכורתו משועבדת ברובה להחזר החובות. המושג 'קפיטליזם' נובע מגישה זאת של גיוס הון (קפיטל) על ידי החברה, שאינה אדם פרטי, לטובת המפעל שידאג לכלל. חבל שאנשים הרואים ב'קפיטליזם!' ערך עליון, אינם יודעים שספרו של סמית עומד מאחורי הדגל שהם נושאים.

השלב הבא בתהליך התיעוש היה המעבר ממנגנונים הפועלים על כוח זרימת הנהרות למנועים הפועלים על שריפת פחם. עד אז היה צריך להעמיד את המפעל צמוד לנהר זורם - כלומר באזורים כפריים יותר; ואילו עתה אפשר היה להעמיד את המפעלים קרוב לנמלים שבהם פורקים ומעמיסים את הסחורות – כלומר בעיר. כך הפכה המהפכה התעשייתית לתהליך אורבניזציה שכמותו לא היה עד אז.

עד כה דיברנו על העיר כצומת, כמרכז של תנועה אשר לא מייצר דבר, מלבד תרבות, עתה, העיר הפכה לראשונה למקום שבו מייצרים סחורות ולא רק מעבירים אותן מיד ליד. לונדון הייתה לגוף היצרני הגדול בעולם. תהליך זה הביא לסדרה של שינויים מהותיים בפניה של העיר עצמה. אם נסיר מלונדון את המבנים שנבנו בה במהלך המאה העשרים, נישאר עם סדרה של מבנים מרשימים אשר חלק גדול מהם נבנו אחרי השריפה הגדולה של 1666 על ידי כריסטופר רן (Wren). כדי ללמוד את אמנות הבנייה האורבנית, רן נסע ל'מסע הגדול' - שהיה פופולארי במאות ה17 עד ה19 - המתחיל בלונדון וממשיך לפריס, לאמסטרדם, לפירנצה ולרומא (ואם המשאבים הספיקו לכך - גם לקונסטנטינופול ולירושלים). בעקבות מסעו, כריסטופר רן בנה ללונדון כיפה משלה: הכיפה מעל כנסיית פיטר הקדוש. 

בנוסף למבנים המרשימים של רן, התפתח עוד סמל לונדוני של המהפכה התעשייתית: מה שנקרא לימים 'המשעבד החדש', הלא הוא השעון. 'ביג בן' התנשא מעל לעיר והשמיע ברחביה את צלצול הפעמון שלו, כשהוא מסמן לכולם מתי מתחיל יום העבודה, וכעבור 12 שעות - מתי הוא נגמר. התושבים שנאו את השעון הזה: עד אז העבודה התרכזה בתפוקה של העובד; ואילו עתה הפועלים נתבקשו להגיע בשעה מוגדרת וללכת בשעה מוגדרת, מבלי להתייחס לעובדות כמו שעת הגעתם של חומרי הגלם, או מתי מסיימים את המכסה היומית. לפתע, עובד מצוין הוכרח לחוש כעובד גרוע רק בגלל שמחוג כלשהו הקדים אותו בדרכו לעבודה.

המעבר למנוע קיטור הפועל על שריפת פיחת גרם לכך שהעיר כולה כוסתה בפיח: המבנים היפים נצבעו בשחור-פיח; העובדים היו שחורים, והחלונות בבתים היו מוגפים תמיד.

הזיהום והפיח לא היו הבעיה העיקרית של העיר המתועשת. הבעיה הגדולה ביותר הייתה עיוות של שיטה כלכלית שהונהגה בצרפת של אחרי המהפכה, שיטה שנקראה "Laissez-faire". במקור הייתה הכוונה לכלכלה משוחררת או חופשית משליטת המדינה והכנסייה: חופשית לסחור ולהתפתח מבלי לשלם על כך למוסדות הטפיליים. 'כלכלה חופשית' הפכה בידי העסקנים החדשים לכלכלה שאין עליה כל ביקורת. אנו שומעים היום הרבה על כלכלה החופשית מרגולציה; מבט  על לונדון של ראשית המאה ה-19 ילמד אותנו הרבה על פניה של הכלכלה החופשית.

ראשית, בהיעדר רגולציה, אין כל הגדרה של הגיל המתאים לעבודה; כך, נערות נשלחו לעבוד במפעלים וילדים קטנים עבדו כמנקי ארובות - עבודה מסוכנת ביותר: לא זאת בלבד שהפיח והמחנק היו גורם תמותה שכיח, אלא שהילדים התבקשו להזדחל אל תוך ארובות קטנות, בהן הם היו פעמים רבות נתקעים. כדי לשחרר אותם ה"מפעיל" שלהם היה קושר חבל לרגלם, ואם הם היו נתקעים הוא היה פשוט מושך בחבל ומפיל אותם (או רק את רגלם) למטה.

בהיעדר רגולציה, אין שכר מינימום ואין הסדרה של תנאי העבודה:  מנהל העבודה יכול להכריז על הגדלת שעות העבודה ללא התחשבות בתנאים שאנחנו כיום התרגלנו לדרוש - כמו שעות נוספות, או הפסקה מסודרת. נשים נתבקשו לעבוד לצד גברים במפעלי עיבוד הפחם, ללא בגדים, חשופות יום-יומית להטרדה מינית ולמקרי אונס תכופים.

מאידך, זו הייתה תקופה של שגשוג. המצב נתפס כחלק מהמחיר החדש שעל האדם לשלם בעבור עולם שבו קיימים רכבות קיטור ומפעלי ברזל. כאשר פועל מייצר מאות מעילים ביממה, למח אכפת שישנה שכבת אוכלוסייה שלמה שנאלצת לפשוע כדי לשרוד. המעמד הנמוך נקרא 'מעמד הפשע'; כייסות, הונאה ורצח היו עניין יום-יומי בלונדון. בתקופה שבה ג'ק המרטש רצח זונות והשאיר אותן ברחובות, היו למעלה משלושת אלפים בתי זונות בלונדון ועוד עשרות אלפי נשות לילה שעמדו בקרנות הרחוב, שעבדו במה שנתפס כדרך הטובה יותר, הרווחית והבטוחה ביותר להרוויח כסף, בהשוואה לעבודה במפעלים.  

בתגובה למציאות החדשה, הומצא בלונדון גוף עירוני שמטרתו הייתה להתמודד עם המציאות החדשה: "העיר", או באנגלית The Police. מערך השיטור העירוני שהוקם בלונדון אומץ במהרה על ידי כל עיר שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה. היום אנו רואים במשטרה חלק בלתי נפרד ממערך הניהול העירוני; אך חשוב לזכור שעד למאה התשע-עשרה דבר כזה לא היה קיים. כאשר השלטון רצה להשליט סדר הוא היה מכניס את הצבא לתוך העיר. כזכור, בימי הרפובליקה הרומית אפילו זה לא היה מקובל, ותושבי העיר היו אחראיים על הסדר בתוכה.

לצדה של תגובה ניהולית זו, היו גם תגובות אחרות, תרבותיות וכלכליות, למציאות החדשה. ראשית, התגובה התרבותית: המשורר וויליאם בלייק, לונדוני, היה לאבי השירה הרומנטית האנגלית. היום אנו שוגים לחשוב ששירה רומנטית היא שירה של אהבה ושל טיולים שקטים על גדות הנהר; אך שירתו של בלייק, וכן זו של קולרידג', וורדסוורת', שלי וקיטס אחריו, הייתה בראש ובראשונה שירת מחאה על המציאות החדשה והמנוכרת. בלייק כתב על הילדים מנקי הארובות המייחלים למנוחה של המוות, ועל העיר לונדון המבזה את נשותיה. אהבת הטבע שלמדנו לייחס לרומנטיים, הייתה יציאה אל מחוץ לגבולות העיר המזוהמת והרקובה מבחינה מוסרית, אל הנופים התמימים של הכפר.

התגובה הכלכלית הידועה ביותר שיצאה מלונדון באה דווקא מפילוסוף גרמני שהתגורר תקופת מה בלונדון - קרל מארס. הגישה המרקסיסטית, או הגישה הסוציאליסטית, אינה אלא קריאה לזכויות העובד, לאחריות המוסרית של המעסיק לפועליו המנוצלים. מרקס היה בטוח שהמהפכה הקומוניסטית תתרחש בראש ובראשונה בלונדון - שם, לדעתו, הייתה נחוצה ביותר.

תקופה הייתה גם שיאה של האימפריה הבריטית. בעוד שהאירופים, בעקבות הקונגרס בווינה, נהנו מיחסים שלווים בין העמים, אומותיהם הפנו את נשקם כלפי שאר העולם. יותר מכל מדינה אחרת הייתה זו בריטניה ששלטה בחלקים הגדולים ביותר מהעולם. היא שיעבדה את הודו, והפכה את אוסטרליה למושבת עונשין לפושעיה המרובים. היא ניהלה מלחמות בסין למען הזכות להבריח אופיום לכפרים הסיניים, וכך להרוויח מההתמכרות הקשה של הכפריים. היא טבחה בשבטי אפריקה, הציבה מכונות ירייה מול חניתותיהם והקימה מחנות ריכוז להתמודד עם האוכלוסייה הכבושה שם. סופר הילדים רודיארד קיפלינג טבע את הביטוי "עולו של האדם הלבן" (White Man's Burden) כדי להסביר את התופעה. בתפיסה המהדהדת את האימפריאליזם הרומאי, הוא תיאר את העמים האחרים כגזע ברברי נחות אשר האדם הלבן צריך לכבוש ולתרבת אותו.

למרות שבראשית המאה ה-19 לא הייתה מעצמה שהייתה מסוגלת להתחרות עם האימפריה הבריטית, בסוף אותה מאה שתי מעצמות אחרות עקפו אותה בייצור ובשגשוג: האימפריה הרוסית והרפובליקה האמריקאית. בראשית המאה העשרים לא היה ברור מי מן השתיים תהייה היורשת הגדולה של האימפריה הבריטית; אבל מהפכה מרקסיסטית הפילה את השלטון הצארי ברוסיה, והיה על אימפריה זו להתחיל לבנות את עצמה מחדש.