אבל במקום
מסוים נגמרות המילים. העצים החולפים נעלמים והראש לא חושב עוד.
רגל ימין.
קרסול מתכווץ. גב מכופף.
רצועה של
תיק חודרת לכתף. שמש מסנוורת.
גבעה
לבנה. לא הרבה עוד.
קור.
הכיסא של
המטוס.
זה גבוה.
צריך להרים את רגל ימין. יד נכנסת לשלג.
הכיסא.
השמש.
הייתי
צריך לישון על המטוס.
אבל במקום
מסויים הרוח מנצחת את הרוח, הלחיים נרדמות והראש מתנקה.
עוד גבעה
לבנה. גבוהה פחות.
רצועה של
התיק. הכתף. שמש צורבת.
רגל ימין
כבדה, קרסול מתאמץ. גב שפוף.
קור.
איפה
העצים? איפה היער?
שיפוע.
שתי ידיים נכנסות לשלג.
היער.
הרוח.
הייתי
יכול להישאר ביער ולספר לכולם שהגעתי למעלה.
אבל במקום
מסויים הלבן מתחלף והשלג נוקשה והגרון מתייבש.
קור.
רגל ימין
תפוסה, קרסול מתעקם. גב עקום.
הרצועה
קורעת את הכתף. השמש מכה.
זו אינה
גבעה יותר.
חלק.
יד. יד.
רגל. רגל.
זה לא כזה
חלק.
הרוח.
הייתי
יכול להחליק עכשיו, לשבור את הרגל ולישון.
אבל במקום
מסויים לא הולכים. לא מביטים. רק ארבע גפיים זזים בנפרד.
רגל ימין
כואבת. קרסול כואב. גב כואב.
רצועה של
תיק כואבת. השמש כואבת.
צריך
לשחרר את הרגל ולמתוח את היד.
רחוק מדי,
אולי מפה.
קור.
האחיזה
כואבת.
האחיזה.
לא פה!
מחליקים למטה. ארבע גפיים מחפשות אחיזה.
כאן.
אבל קרח
מתחת למעיל. קרח מתחת למעיל. קרח מתחת למעיל.
לעזאזל עם
התיק קרח מתחת למעיל. שמש שקרנית.
רגל ימין
קרח מתחת למעיל. קרסול קרח נספג בחולצה. כפור נוגע בחזה.
קור.
לא לזוז.
קרח מתחת למעיל.
השערות על
החזה.
לא לזוז.
השערות.
תשכב על
הגב. קרח נוגע בחזה.
השערות על
החזה צורחות מכאבים.
אבל במקום
מסויים חייבים להמשיך. לחזור את הקרח. והראש מתעורר.
קור.
רגל ימין
זזה. קרסול רפוי. גב מתיישר.
התיק נשאר
מאחור. כתף נושמת לרווחה. שמש מתחילה לשקוע.
זה למעלה.
פשוט תמשיך למעלה.
קור.
השדים
שלך.
למעלה.
תמשיך למעלה.
השדים.
קור.
כשהאריה
נוּרַה הצבועים צוחקים.
השדים שלך
לא צריכים הזמנה.
אבל אתה
יודע שלא תצליח. תוותר זה נגמר. אתה תמות פה. אפילו על הראש שלך אתה לא שולט.
קור.
רגל ימין
שלך משותקת. אי אפשר להזיז את הקרסול. הגב שלך לעולם לא יישכח את זה.
קור.
אתה
אידיוט כי זרקת את התיק. תראה גם השמש שוקעת.
קור.
החלק הזה
של ההר אין לו סוף.
קור.
אין
תקווה.
קור.
אין לך
מקום יותר בעולם הזה. איש לא יישמע אם תצעק.
קור.
אין סיבה
לנסות.
גיהינום כבר
מגיע לך. אתה יודע למה.
תוותר.
אבל השדים
לפעמים משקרים. הסיוט חולף. ושוב אפשר לטפס. הראש חוזר לשליטה.
רגל ימין
עדיין אפשר לשלוט עליה. להוריד משקל מהקרסול. אל תחשוב על הגב עכשיו.
עדיין
שורף בכתף. מהר לפני שיהיה חשוך.
קור.
שם למעלה.
פה יש
בליטה טובה. תאחז בה.
שם.
מה יש
מאחורי זה?
קור.
שם זה
נגמר, עוד מספר צעדים זה נגמר.
אבל
לפעמים צריך רק תנועה אחת, יש מדרגה רחבה, ורואים שיש סוף לקרחון.
רגל ימין
מכופפת, קרסול נעוץ במקום, גב מאומץ.
מזל שאין
לי תיק עכשיו. השמש אדומה.
משטח חלק.
אפשר לנוח פה.
רוח.
אל תביט.
תנשום,
הגעת לכאן.
תביט.
לאן הגעת?
איך תמשיך.
אל תביט
למעלה, יש מולך צוק ענקי.
אבל במקום
מסויים מתחיל ההר. הטיפוס הקל נגמר. ומתחיל ההר.
רגל ימין
עומדת, קרסול ניצב אילם. הגב מוטה מעלה.
הר.
הגרזן
בתיק, התיק... אי שם. השמש שקעה.
צוק אפור
ואינסופי. הר.
הר.
אתה לא
יכול.
בשביל זה
צריך להיות מטפס אמתי. מי אתה?
אתה לא.
הר.
כאן
מפסיקים.
אתה לא
יכול אפילו להתחיל לטפס את זה.
הר.
אבל אם
תפנה להר את הגב. הסבל לפתע נגמר. הנוף מתגלה והעיניים שוחות בחלל.
רגל ימין
מתכופפת, קרסול מונח באוויר. הגב נרפה בישיבה כפופה.
התיק נשכח
והכתף שוכחת. את השמש מחליף הירח.
הרים
אדירים מקיפים. אור של כפר בוקע מלמטה.
שקט.
העיניים
מרפות אחיזה.
נעצור פה.
לקצת זמן.
העיניים.
הכיסא,
היער, הנוף.
העיניים
נעצמות באין מפריע.
אבל,
החלום לא רוצה להיות פה. הקור לא נגמר. הראש מאבד אחיזה.
הקור.
הגוף
משתתק בשלווה.
הכתף כבר
לא מדממת.
העולם
הופך למשב רוח. אל תירדם.
קור.
החלום
משתחרר.
מחר תרד
למטה. בלי לשקר.
החלום.
אם תירדם
עכשיו תמות.
הקור.
החלום
משתחרר ואתה עף איתו דרך הרוח.
אבל, מאין
מגיעה המוסיקה הזאת? המעוף נגמר. את הכול מקיפים הצלילים.
תקשיב.
הרוח היא כינור
עתיק שמנגן את עצמו.
הקור הוא
תזמורת מלווה. והלב איטי.
יש הר
מאחוריך, אם תקיף את הצוק מימין שם יש עלייה נוחה עד הפסגה.
קור.
אתה עדיין
חי.
אתה עדיין
חי ויושב באמצע הר ואתה לא יכול לזוז.
תצרח!
אתה
עדיין.
אתה לא
יכול לצרוח.
אתה עדיין
חולם.
איש לא
יישמע את הצווחה הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה