מי לא
אוהב ילדים? כולם אוהבים ילדים! למעשה, אם נוכל להתייחס למדד ה'לייקים' כמשקף
מציאות, אז ילדים, לצד חתולים, הם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כולנו.
האהבה
הזו לילדים, כאן במדינת היחידה בעולם שמעודדת ילודה, היא ערך קדוש שאין שווה לו,
כי עם כל הכבוד לרב, אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא. אבל אימהות הן בהחלט לא
הקבוצה היחידה שאוהבת ילדים, כאמור, כולם אוהבים ילדים, כאן במדינת הילודה.
אני,
לדוגמא, תמיד אהבתי ילדים, עוד כשהייתי בכיתה י'-יא' והתנדבתי ב'גן רחל' הקרוב
לבית ספרי, ואחר כך בעבודות אחרות עם ילדים, בקייטנה שבה הדרכתי, בבית הספר היסודי
שבו הייתי ספרן, בפנימיות שבהן הייתי מדריך טיפולי, ובאקי"ם שם הייתי חונך, תמיד
אהבתי לעבוד עם ילדים. עכשיו, עם הולדת ביתי, אהבתי אליה אינה יודעת שובע. אין מה
לעשות גם אני, כמו כולם, אוהב ילדים.
לצד כל
האהבה הזו, חשוב לציין שיש מקום שבו אהבת הילדים חוצה גבול ברור ומובחן שבו היא
הופכת מהנפלא לנורא. אנו קוראים לחציית הקו הזה 'פדופיליה'. שיהיה ברור, פדופיליה
אינה מוגדרת על ידי החוק הקובע את הגיל המותר, אלא על ידי משהו אחר. החוק מגביל את
גיל ההסכמה ל16, ומגדיר בגיר כבן 18, אבל מי שחושב שנערה יפה בת 17 היא מושכת, הוא
לא אדם חולה אלא אדם שפוי לחלוטין. ולבל נתחיל להיתמם כאן, חשוב לקחת בחשבון
שקטגוריית 'Teen' היא הקטגוריה הכי נצפית בפורנוגרפיה והיא "נצרכת"
ביחס של 80%, לקטגוריה הזו ו20 למאות הקטגוריות האחרות הקיימות היום בשוק.
שהקשר של
איזה זמר מפרסם המילה "פדופיליה" נזרקה לאוויר יותר מדי פעמים, ולא
בצדק. באופן אישי אני מוצא גבר בן ארבעים שמסתובב עם בחורה בת עשרים מגעיל, בת
שמונה-עשרה דוחה ומתחת לזה עבריין. אבל לא פדופיל. אם אנו צריכים הגדרה לפדופיליה
הנה היא: פדופיל הוא אדם הנמשך מינית לבני אדם שעוד לא הגיעו לבשלות המינית שלהם.
אבל בואו
נשים את הסוטים בצד, הו חברה נאורה שכמונו. כי אנחנו לא רואים בילדים אלא ילדים.
ורדרדים מתוקים שמנמנים ועסיסיים שהם. אנחנו לא רוצים לראות בילדים שלנו שום דבר
מלבד ילדים מתוקים ותמימים שלפעמים עושים בלגן, אבל יש בהם את התום הזה שאנחנו כל
כך לא רוצים לראות אותו נעלם עם הבגרות.
האם זה
נכון? זה מרגיש נכון, אבל האם זה עומד במבחן המציאות?
היום,
יותר מאי פעם אנו רואים ילדים בפרסומות. כמעט ורק ילדים. למעשה ילדים כנראה מוכרים
יותר מסקס, כי היום יש יותר פרסומות שמנסות למכור לנו דרך ילדים, מאשר דרך סקס.
ואני לא מתכוון למוצרי ילדים שבהם רואים ילדים, אני מתכוון ילידים שמוכרים לנו
ביטוח בריאות, לילדים ששרים וצוחקים כל הדרך אל הבנק, לילדים שמסבירים לנו על המכללה
החדשה. ומה קורה בכל הפרסומות האלה? הילדים האלה לבושים בחליפות, בבגדי עבורה,
מוצגים לכולם כבגירים חמודים. ומה עם השירים בפרסומות האלה? בכמה פרסומות שומעים
ברקע ילדה או ילד שרים שיר שבמקור נכתב כשיר אהבה בין מבוגרים ("תן לי רק דקה
לנשום...").
ואז קרה
משהו נפלא! לרגע. יצאה פרסומת מהפכנית לחטיף "שוש", שבה, אתם מוכנים
לזה? ילד מתנהג כמו ילד, עם החוצפה המתוקה של ילדים, והאסרטיביות המקסימה שאנו כה
רוצים לטפח בהם. ולא סתם ילד. ילד שעומד על שלו, במשפט האלמותי שלו הוא דורש
"אתם לא מחליטים עלי! רק אני מחליט עלי!" הלוואי ועוד ילדים יידעו שרק
הם מחליטים על עצמם, שלאף אחד אין זכות להחליט עליהם. אלה ההם ערכים של אוטונומיה
אישית, ערכים של התנגדות לכל מי שרוצה לכפות את עצמו עליהם!
ומה הדבר
הבא שמתרחש? הורים אימפוטנטים, מופתעים לגלות שהילדים סוף סוף למדו משהו חיובי
מהטלוויזיה, מגלים שאם הילד עומד על שלו, הם הופכים להיות פתאום חסרי אונים.
"הילד לא מוכן ללכת לישון" אמרה אם אחת "הוא אומר לי שאני לו
מחליטה עליו". אם יקרה, את לא. ומה הדבר הבא שמתרחש? מחליטים לדחות את
הפרסומת הזו לשעות הלילה המאוחרות, כי לנו אין בעיה בילד מוסכניק, או בילד עסקן,
או בילדה רוכלת בחנות, אבל כשילד מתנהג כמו ילד – זה כבר למבוגרים בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה