מון בלאן, פרק 9. קדנזה

לתחילת הספר
לפרק הקודם

9. קדנזה

כמה רציתי לכתוב עכשיו תמונה של אדם שהולך במעלה הר לא נודע. לתאר את השלג הבתולי נרמס תחת רגליו כאילו צועד הוא על אדמה שאף אדם לא דרך עליה עד כה. אדמה קדושה, מסע קדוש, או משהו כזה.

אך הסיפור הזה, כפי שכבר הוזכר, מתרחש במאה העשרים. והרי טרם ראשיתה ניטשה רצח את אלוהים, ומרקס את ההיסטוריה, ומלחמת העולם הראשונה רצחה במטח של אש ממכונת הירייה את הרוח האידיאליסטית של הליברליזם. והיידגר גמר את הפילוסופיה, והיטלר את היהודים. ובארת רצח את המחברים, ואמריקה את היפנים. ופוקו את הסובייקט וסטאלין את עמו, והפורמאליסטים הביאו לאלימינציה של המטפיזיקה והטלוויזיה לאלימינציה של התרבות, ולוינס שבר את הכּוּלִיוּת, והווידאו הרג את כוכבי הרדיו, ודרידה גמר עם כל השאר בגל אלים של אנטרופיה. וגם האמנות נרצחה בגל פוסטמודרני, והספרות, בגל של שיקולים כלכליים, הקריבה עצמה על מזבח הבידור, וגם הבידור חוסל בגל של מציאות. והמציאות? מנקודת המבט של המאה העשרים, דומה כאילו זו לא הייתה מעולם.

והנה אני יושב ועיטי מבקש להנציח פסגה, ואיני יכול להציג את התמונה ככה, כפי שהיא, בקטע המינגוויי קצר, חד ופשוט. שכן, בעוד זה העט מרחף מעל הדף, נשמתי מרחפת מעל התוהו ובוהו של הריסות המאה העשרים. וכל דבר שאני מבקש להיאחז בו, כי אין בכוחי כדי לשאת הפאתוס הזה שאני מבקש לזמן, מתפורר בידי, ופתאום לא די בו. הוא סתמי. יומיומי.

הוֹ, לו רק הייתה לי מוזה! מישהי ליפול לרגליה בתחינה, שכמו אֶם תרים אותי לרגלי ותאמר לי לכתוב. אך גם על אלה ספדו לא אחד ולא שניים. גם אלה אינן אלא צל של הדים, עכשיו בשלהי המאה העשרים. מי יכול לעזור לארכיאולוג של סוף העולם? ומה הוא יוכל לספר, כאן, בחורבות המאה העשרים?

 

אבל הסופר חייב להמשיך לכתוב. לא משנה מה יגידו, בלי מילים אין ספרים. וגם אם אין יותר עובדות בעולם, זו תישאר עובדה. ולמרות שיש תיאטרון בלי במה וציור בלי צבעים או בד, ולמרות שיש מוסיקה בלי נגנים ותופים בלי מתופף, לעולם לא יהיה ספר בלי מילים או פסל בלי צורה. מילים זה החומר של היש של העולם הספרותי הזה, בלעדיהן אין כלום.

הסופר חייב לכתוב כי אין לו משהו אחר ביד, אין לו דרך אחרת להגיד, לנסח, להגדיר, את מה שהוא רצה לומר אלא על-ידי המילים. וגם זהות אין לו, כי למרות שהסיפור יוכל לחיות בלי ואחרי הסופר, למצוא מילים חדשות שיספרו אותו, מה יהיה לסופר שמילותיו אבדו?

הסופר חייב לכתוב גם אם הוא עייף, וגם אם הוא שיכור וגם אם הברקים בחוץ זולגים לו למקלדת. (איזה עט? מי כותב היום עם עטים? אתם יודעים כמה קשה אחר-כך להעתיק את זה?). מה נשאר לו לסופר? כמה סיפורים הוא רצה לספר לכם? כמה רשימות נגנזו לעולם? אבל הפעם לא. לא הפעם! ולו רק בגלל שהוא גמר זאת עם עצמו. או, אולי, יותר נכון, בגלל שאני גמרתי עם עצמי. בגלל שהתחייבתי לעצמי שלסיפור הזה יהיה סוף ולא רק התחלה ואולי, או מחשבות שנושבות והולכות, מתחלפות ושבות בצורה שרירותית כמו דעותיו של ההמון.

הסופר חייב לכתוב והוא יכתוב. והוא ימחק את זה ויכתוב את זה שוב. והוא יחליף כל מילה וכל דימוי במשהו אחר, וכל כוונה או רעיון באחר, לא טוב יותר או פחות, פשוט אחר, עד שלא יישאר דבר ממה שהוא רצה לכתוב בראשית מסעו, אבל יישאר דבר אחד, או ליתר דיוק דברים רבים, מילים, מילים ועוד מילים. ואם יש מילים יש סוד ויסוד, וסודות אפשר לשאול ועל יסודות ניתן לבנות וגם מהאפר הזה שהשארתם לי אתם, בני הזונות של המאה העשרים, גם ממנו אני אוכל לבנות בניין, לא גל-עד ולא פירמידה נצחית ויציבה אך בוודאי שאוכל לבנות בקתה קטנה, משכן לשיגיונותיי, או כלא לשיגעונותיי, או חדר משלי לעולמי הקט, זה שהבאתי לפניכם עד כה, וזה שאנו יכולים, סוף סוף, במחילה, לשוב אליו, אחרי גלות זו של מילים.

לפרק הבא