בתום הרצאתי פנה אלי אחד המאזינים וביקש
לדעת קצת על אנשי זאב, בשלב זה עוד לא ערכתי את המחקר שיופיע בפרק זה והפרטים
שמסרתי לו היו רדודים וקצרים. הוא הסביר לי שמלבד סופרמן הוא לא 'מתחבר' לגיבורים
האחרים כפי שהוא מתחבר לאנשי זאב.
שועשעתי מהטענה הזו שכן, הוא היה בחרו
מגודל בעל שיער ארוך וזיפי זקן מדובללים שעשו שמות בתווי פניו. בנוסף לכך, באותו
הרגע הבנתי נקודה מהותית לגבי גיבורי תרבות. גיבורי התרבות אינם רק נושאם של
סיפורים החוזרים ונשנים, אלא הם גם מודלים ששומע סיפורים אלו יכול להציב מולו
כמראה או מצפן להנחיית דרכו בעולם.
ריבוי גיבורי התרבות, מנקודה זו, תורם רבות
לעיקרון זה שכן בני האדם כה שונים זה מזה, שלא יהיה זה משוער שבזמן נתון יהיה
גיבור תרבות אחד נישא מעל כולם, אלא שבכל רגע נתון ניצבות לפני האדם דמויות שונות
אשר הוא יכול לברור ולבחור מתוכן את הדמות הנוגעות לו.
מתוך דברים אלו, לא ציפיתי שפרק זה, המוקדש
לאנשי-זאב, יהיה דומה לפרקים אחרים. לא ידעתי אם הוא יוכל להיכלל במסגרת אחת
הטענות המרכזיות של הספר: שגיבורי התרבות של המאה העשרים מייצגים צורות של התמודדות
עם רעיונות הועלו במאה ה19. אך, למרבה הפתעתי, עם בואי לחקור את התופעה התרבותית
הזה שלאחרונה תופשת תאוצה רבה יותר ויותר, מצאתי שהיא מתאימה לחלוטין למסגרת
הנרטיב הכללי של מחקר זה.
אנשי-זאב, כתופעה, מציבים בעיה מסוימת.
שכן, לא ניתן למצוא נקודת אחיזה ראשונית שממנה הם יצאו. המילה 'werewolf', מקורה גרמני ופירושה 'איש-זאב'. באנגלית
עתיקה, שמקורותיה היו גרמאניים, were
הייתה המילה המייצגת איש, כמו בגרמנית, ומסיבה זו לא מצאו לנכון לעדכן את המילה
בשפה האנגלית ל'wolf-man'. הישארות זו של השפה
יכולה לגרום לנו להעריך ש'אנשי הזאב', כמושג, מקורם קדום מספיק כדי להשתמר בשפה
בצורתו העתיקה. אך, כפי שנראה בהמשך, ישנן טענות המקשרות את אנשי הזאב למקורות
עתיקים הרבה יותר.
איש זאב, בראש ובראשונה, הוא מצב של שינוי
צורה – מטמורפוזה. במיתולוגיה הקלאסית, כמו גם בצורות שאמאניזם מאפריקה, אמריקה מהודו
וצפון-מזרח רוסיה, ישנם מקרים רבים של שינוי צורה של אדם לבעלי חיים רבים ובפרט
לזאבים.
מבחינה תרבותית, לזאבים ישנו מקום ייחודי
בין חיות הפרא. עם השתלטות האדם על כדור הארץ הוא ניצח, בזה אחר זה טורפים רבים.
בניגוד לכל הטורפים האחרים, הזאב, עם חכמתו הייחודית ונטייתו לנוע בלהקות, היה
לאויב חזק מהאדם. פעמים רבות נקבעה התיישבותם של האנשים מחוץ לגבולות הגזרה של
להקות זאבים.
המקור המיתולוגי של הפיכת אדם לזאב מופיע
בסיפור של ליקאון. ליקאון היה מלך ארקדיה אשר אירח בביתו את זאוס אבי האלים. על
מנת לבחון אם זאוס אכן יודע-כל, ליקאון הגיש לו לארוחה את בנו. זאוס, בזעמו, שטח
את שאר חמישים הבנים של ליקאון והפך אותו ליצור חצי אדם חצי זאב. המשורר הרומי
אובידיוס, בספרו 'מטמורפוזות', מספר:
"קצף
את פיו יכסה ונפשו משחרת לטרף,
צאן
תבקש כי צמאה לדמים ותשיש אלי רצח.
כל
שמלותיו הפכו לפרווה וידיו – לכרעיים;
צלם
זאב צלמו – אך נודעו עקבותיו במראהו:
זו
השיבה בשערו ואותה העזות בעיניים
הנוצות
כגיצים – כי נפש בן רהב נותרה בו."
אובידיוס,
מטמורפוזות, ספר 1, שורות 234-239
סיפורו זה של ליקאון מראה לפנינו את את
ההיבטים החשובים החוזרים על עצמם בכל סיפור איש-זאב. שינוי הצורה האגרסיבי, הצמא
לדם, והישמרותה נפש האדם בגוף החיה. מתוך כל אלה הפך ליקאון למודל של תופעה פסיכיאטרית
הקרויה על שמו – ליקנטרופיה, הלא היא השם ה"רפואי" לאדם זאב, או אדם
שאינו יכול לשלוט על יצרו החייתי.
אך כאן לא מסתיים הדיון על המקורות של אנשי
הזאב. בפרק הבא נבחן ויכוח שהתרחש במאה ה19, עם עלייתם של אנשי הזאב לתודעה
הפופולרית, בנוגע לשאלת המקורות של היצור הזה – מצד אחד ניצב המדע עם הסברו
ההיסטורי ואפילו הפרה-היסטורי, ומצד שני המיסטיקה עם הסברה השטני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה