אשרי החירות

מאבטח של חנות מונע פיגוע
ואין נפגעים מלבד המפגע
אז אומרים 'ברוך השם'.

אדם קם ממיטת חוליו
ויוצא מבית החולים
ואז אומרים 'ברוך השם'.

תלמיד מצליח במבחן
אחרי שכבר הפסקתם לצפות
ואז אומרים 'ברוך השם'.

השם שם מחבל לכניסת החנות.
השם שם מחלה בגוף אדם.
השם שם נשמה תזזיתית בתוך ילד.

ברוך המאבטח.
ברוך הרופא.
ברוכים התלמיד והמורה.

אשרי האדם הנלחם
במציאות שקבע לו אלוהיו.
אשרי החירות.

גבולות הסובלנות, מתוך 'מבקר בתרבות'

אתמול, בזמן שמדינת ישראל כשלה בעוד מבחן התארגנות לסופה ולא התכוננה לשום תרחיש מלבד לזה הגרוע מכל, נרצחו בפאריז, שני שוטרים, עורך עיתון, שישה עובדים ושלושה מאיירים. זה היה פיגוע טרור מתוכנן ששם לו למטרה לפגוע בנפש בגוף תקשורת שפגע ברגישות הדתית של מחבליו. צומת הדרכים העקובה מדם בין חירות לאמונה שבתה קורבנות נוספים.

דומה בעיני שזה יהיה טמטום גמור להוסיף גינוי למה שהוא ללא ספק מעשה מגונה – רצח אלים וגס כזה של חפים מפשע מאז ומעולם היה מגונה על ידי כל התרבויות שהאנושות יכולה לזכור. לכן רציתי לייחד את התייחסותי כאן למה שאני רואה כאחד הגורמים שהביאו לפגיעה כה חמורה בחיי אדם ובערכי החירות.

מאז הכניסה לאלף החדש, ערך הסובלנות טבע בביצה הפוסטמודרנית של רוח תקופתנו ויצא ממנה נחוש מתמיד אך משולל מאותה מערכת ערכים בסיסית, שהוא עד כה היווה חלק בלתי נפרד והכרחי ממנה.

בספרי "העיר" הראיתי כיצד ההיסטוריה של תהליכי האורבניזציה האנושית, הכילה מאז ראשיתה מספר עקרונות בסיסיים אשר הנחו את האנושות במעבר מתרבות כפרית למערכת סבוכה של ערי מדינה ואימפריות. בין עקרונות אלה ניתן מקום מיוחד לערך הסובלנות.

מאז חוקי חמורבי, דרך אתונה ורומא, ועד המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים בארה"ב,  דגלה של החירות התנוסס מעל כל אימפריה מתהווה. המרווח הבין תרבותי הנחוץ לקיום קשרי סחר בין לאומיים כּוּבַּד על ידי סוחרים מדרך המשי ועד ל"חברת מזרח הודו" הבריטית. בלי עקרון זה לא תיתכן התנועה הזורמת המקיימת כל תרבות גדולה. במילים אחרות – בלי רב-תרבותיות – אין תרבות.

עם תהליכי היווצרותה של המדינה המודרנית עקרונות בסיסיים אלה נשמרו ונוסחו בצורת חוקות ומגילות זכויות שונות, עד למידה שהם היום שגורים בפי כל אזרח בעולם החופשי.

היה זה לא אחר מג'ון מילטון שניסח את הנוסח הראשון של חופש העיתונות, בטענה שהדרך אל העדן המצפה לנו מעבר לזמן סלולה רק דרך ההבאה לידיעה של כל עוולה המתרחשת על פני הארץ. רק אחרי שנדע מה יש לתקן – נוכל לעבוד על התיקון.

ג'ון לוק, לאחר מכן, ניסח במאמרו "על הסובלנות" את הטענה שכל עוד לא נמצא בידינו כל המידע לגני האמת  של הקיום האנושי – איננו יכולים לכפות זה על זה את דתנו וודאי לא להרוג בשם דת זו.

 אחריו ג'ון סטיוארט מיל (שיחד עם אשתו הארייט היה לראשון שביטא את הצורך בשוויון זכויות לנשים במדינה), פרסם במאמר מופתי העונה לשם "על החירות" את הנוסח הבסיסי לפיו כל אדם זכאי לחירות מליאה עד הגבול שבו הוא פוגע באדם אחר. הן עקרונותיו של מילטון והן אלה של לוק ושל מיל נרמסו אתמול.

בתהליך ההיסטוריוסופי הקצר שפירטתי בפסקה הקודמת ניתן לראות כיצד החירות המודרנית עוצבה בשלבים מהצורך בעיתונות חופשית, דרך הצורך בסובלנות דתית ועד לחירותו הפרטית של האזרח. כל אחד משלושת הרכיבים האלה הוא אבן יסוד עליה נלחם האדם הנאור מזה שלוש מאוד שנה.

עכשיו, אחרי שבשמה של החירות הזו נערפו ראשים והתמוטטו אימפריות, אנו רואים כיצד היא מתמוססת לכדי ערך דל אשר אינו אלא תירוץ נוסף לעצלותו של האדם המודרני המוכן להילחם עד זוב דם על זכותו הטבעית לזמן המתנה קצר בטלפון ולקוטג' זול מזה שבברלין אך לא על זכותו לחירות וסובלנות. אנשי החירות והסובלנות שותקים בזמן שנשים נדחקות לאחורי האוטובוס, בזמן שכבישים נחסמים ותחבורה ציבורית נפסקת בשמה של שבת, בזמן שילדים מחונכים לשנאה ובורות, בזמן שמאיירים נרצחים.

אתקן. אנשי החירות לא שותקים. הם לא שותקים כלל וכלל. הם מקרקרים ומצרצרים ומשרשרים. הם מפרסמים גינויים, מחבבים את הגינויים האלה ומשתפים את הגינויים האלה. לאחר מכן, מדושנים מאהבה עצמית ומהסיפוק שבמעשה הראוי, הם נשענים לאחור על כורסאותיהם השונות ונותנים לעולם לנהוג כמנהגו.

באסופת מאמרים בנושא הסובלנות, אותה ערך לפני מספר שנים הפרופסור דוד הד מהאוניברסיטה העברית (David Heyd ed. Toleration: An Elusive Virtue, Cambridge 1996), ניתן לראות עד כמה חמקמק הוא אותו הערך של הסובלנות. הסיבה לכך היא שהסובלנות היא מושג עבה ועמום. אסביר, הסבלנות מתקיימת אך ורק דרך האירועים השונים הקוראים לשימוש בה ובין הגבולות המעורפלים שלה: מצד אחד אין ספק שאין זה מעניינה של הסובלנות לבקר כמה מלפפונים כדאי להכניס לשקית ניילון על מנת שזו לא תיפגם, ומצד שני אין ספק שישנן פעולות כרצח של חפים מפשע ואונס של קטינים הנמצאים בקיצון השני של הסובלנות ולעולם לא יורשו להיכנס לתוך גבולותיה של הסובלנות. בין שתי נקודות קיצון אלה ישנו שדה רחב של מקרי בוחן שונים שבהם אין זה כה ברור אם צריך או לא צריך לפעול בסובלנות.

לכן, דומה בעיני שיש לערוך בחינה מחדש וניסוח ברור של גבולות הסובלנות בעידן הפוסט-מודרני. הניסוח שברצוני להציע כאן הוא כזה: "אני סובלני כלפי כל דעה ואמונה, מלבד זו שאינה סובלנית". ניסוח ברור ופשוט זה מחביא בתוכו מרווח רחב ביותר של התנהגויות שאינם מקובלות ושכאדם סובלני עלי לגנות ולהילחם למגרן – שנאת זרים, קנאות דתית, גזענות, הומופוביה ושוביניזם, אינן תופעות חברתיות של תת-תרבויות שיש להבין – אלא תופעות אנטי-תרבותיות במובן הכי טהור של המילה. משחר ההיסטוריה לא הייתה תרבות שהצדיקה אותם שראויה לשם תרבות.

לפני שיראה האוויל הקורא מילים אלה כקריאה להתקומם כנגד האסלם, אזכיר שאותם עקרונות רב-תרבותיים עמדו ביסוד האסלם מימי מוחמד ועד פסגת האימפריה המוסלמית בבגדאד ובדמשק. היה זה מוחמד הנביא עצמו שפעל לשנות את מעמדם המשפטי של הנשים, האלמנות, היתומים והעניים בעולם בו הוא חי. הוא אמנם ניהל מלחמת קודש כנגש עובדי האלילים – אך זו זכתה לתוקף המוסרי שלה בדיוק בגלל שאותם עובדי אלילים פעלו דרך נקמות דם וקרבן אדם. זה היה הוא שטען שיש לכבד את "עמי הספר" – הנצרות והיהדות - משום שנביאיהם לוקחים חלק בלתי נפרד בהתגלות האלוהית. בימי השיא של האימפריה המוסלמית היהודים והנוצרים החיים בתרבות שילמו אמנם מס מיוחד מתוקף היותם דת חיצונית לאסלם, אך מס זה היה קטן מהמס שכל מוסלמי התבקש לשלם במסגרת המאבק הפנים מוסלמי לשיפור איכות חיי העניים באימפריה.

נטייה אנושית היא, בבואנו להתנגד לנקודת קיצון אחת, להתבצר בעמדת נגד בנקודת הקיצון המנוגדת. אדם מתנגד לאסלם הקיצוני ומתבצר מאחורי עמדה גזענית של שנאה דתית. לכן יש להישמר מפני תגובה רגשית-מידית אלא לשקול את הערכים הבסיסיים שברצוננו לשמר, ולהבין שאם חופש הדת, הסובלנות והחירות הם ערכים הקרובים ללבנו הרי ששתי העמדות הקיצוניות פסולות ומגונות באותה מידה.

אם נמשיך להישאר שאננים מתחת לשמיכה חמימה זו של אדישות, נמצא את עצמנו בעוד מספר עשורים מתדיינים על הצורך בהבנת ה"רייפוהוליסטים" – החולים המכורים לאונס שיש להבין את מחלתם משום שאינם יכולים להתאפק מלאנוס.

בעולם כשלנו הכפוף לחוקי האבולוציה ולתנועה החד כיוונית של הזמן, אין עמידה במקום. מי שמשלה את עצמו שהוא זכה לנחלה שבה הוא יכול ליהנות מפירות העבר מבלי להמשיך את החתירה המתמדת לעבר עתיד טוב יותר, נידון להתבונן מהצד בזמן שאלה הבוחרים כן להילחם על ערכיהם נוטלים את מקומו בעיצוב אותו העתיד.

אנו, הדור הצעיר שנולד לחברה ללא גבול, ללא שם, ללא דת, ללא מין וללא שפה אחת, לא נולדנו לתוך חברה ללא ערכים. הערכים הבסיסיים שבהם אנו מחזיקים הם ערכים אשר אבות אבותינו מג'יורדאנו ברונו ועד לצ'ארלס דארווין, ממונטסקייה ועד רוזה פארקס, מלינקולן ועד צ'רצ'יל,     ממרטין לותר ועד מרטין לותר קינג, לחמו כדי לזכות אותנו בהם.

לכן אסור לתת למשיכת החבל הזו בין קיצוני השנאה משני הצדדים להסיט את מבטינו מהמלחמה האמתית – המלחמה לחירות. העובדה שנולדנו זכאים לחירות זו מתוקף היותנו חלק מהמין האנושי, לא אומרת שניתנה לנו הזכות לתת לחירות הזו להתמוסס לכדי אין-אונות מוסרית.

הלחימה בזכות הזכות לסובלנות אינה היעדר כבוד לדת ולרגישות הדתית של המאמינים בה. יש לי כבוד רב לרגישות הדתית של אחי לכדור הזה, עד שבשמה של אותה רגישות הם דורשים מבתי להתלבש צנוע יותר, מאשתי לחצות את הכביש, וממני לשתוק.

העיר, פרק שמונה עשרה - סיכום, חלק א'

לתחילת הספר

המסע שלנו בזמן ובמרחב מתקרב לסופו, וכמו בכל מסע, מספר הדרכים בהן צעדנו קטן בהרבה ממספר הדרכים בהן יכולנו לצעוד. ולצדי הדרכים בהן לא הלכנו, ערים רבות נותרו רחוקות משדה הראיה שלנו. לא נגענו בממפיס ותבי, ערי המלכים המצריות, ולא באלכסנדריה פנינת החכמה וההשכלה ההלניסטית. לא ביקרנו בנינוה או קרטגו אשר זכו למקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי של המערב. וכמובן, ערים רבות מודרניות מצאו את עצמן מחוץ לנרטיב הכולל – ערים כמו סנט פטרסבורג, טוקיו, מומבאי, ברלין והרשימה הזו יכולה להימשך עד אינסוף.

שלא יהיה ספק, לכל אחת מהערים האלה מקום חשוב בסיפור הכולל שלנו. אך מטעמים של רוחב היריעה והרצון ליצור תמונה רציפה העוקבת אחר ההתפתחות של סדרה של רעיונות בסיסיים, הלוך ושוב ממזרח למערב וקדימה עם חצו של הזמן, מצאתי לנכון לברור ולבחור את הערים שהופיעו בספר זה. מתוך כוונה לעמוד על העיקרון הבסיסי של התנועה כתנאי הכרחי לקיומה של עיר משגשגת ועל הקשר ההדוק הקיים בין כל הערים האלה.

אלמלא לונדון לא הייתה ניו-יורק ואלמלא רומא לא הייתה לונדון. אלמלא פירנצה לא הייתה הפריחה התרבותית בוינה ואלמלא זאנאדו לא הייתה הפריחה התרבותית של פירנצה.

התנועה הנצחית הזו שמצאה לה משכן בערים שונות לאורך ההיסטוריה נטלה אתה טכנולוגיה ודת, גישות כלכליות ורעיונות פילוסופיים, סחורות וערכים. כל מקום שדרכו היא עברה התאים את מתנותיה לזמנו ולמקומו ובדרך זו תרם את חלקו באבולוציה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה היום.

כל הערים בהן ביקרנו פרחו הודות לקבלת התנועה הזו ומהרגע שבו הם ביקשו לעצור, להינטע בעולמם ולעצור את השינוי המתמיד שמביאה אתה התנועה, הם התחילו להתנוון ולגווע. והתנועה מצאה לעצמה עיר חדשה לנוע דרכה.

מתוך כל הערים שבחנו, ניתן להוציא מספר עקרונות מהותיים שחזרו על עצמם מעיר לעיר. מימי חמורבי והלאה אנו יכולים למצוא שוב ושוב את עיקרון השוויון בפני החוק. החוק הוא אחד וכל התושבים, כולל המלך, נמצאים מתחתיו. כאשר, אלפיים שנה אחרי-כן, לואי ה14 ניסה להעמיד עצמו מעל לחוק, הדבר החל שרשרת נסיבתית שנגמרה עם הפלת השלטון המונרכי והשבת החוק למקומו הטבעי.

חמורבי גם חשף בפנינו את הצורך של העיר לשמר את כל קבוצותיה, ולספק עזרה לקבוצות החלשות על מנת שלא יירמסו על ידי הקבוצות החזקות. זאת משום שמנגנון התנועה של העיר, כשעון מכאני משוכלל, לא יכול להרשות לעצמו לאבד גם את הקטן שבגלגלי שיניו.

עיקרון נוסף המשמר את התנועה הוא החירות. הפרסים זכו לתמיכת העמים אותם כבשו היות והם שיווקו את עצמם כמשחרר מפני הכובש הבבלי. האתונאים אחדו את ערי יוון והתנגדו לפרסים בשם אותה חירות בדיוק. האימפריה הרומית ראתה את עצמה כמשחררת את העמים שהיא כובש מכבלי הבערות והברבריות אל עולמה של הזכות להיות אזרחים רומאים. בגדד פרחה הודות לחופש השיח והמחשבה שהתאפשר בכיתותיה.

המונח חירות היה שגור על שפתותיהם של כל העמים שהוזכרו בסיפורנו, אך הוא חווה שינוי מהותי במהלך הנאורות. בעידן שהו החלו להיות נדונים חוקים אוניברסאליים של הטבע במשנה תוקף, היו אלה שדנו בזכויות האוניברסאליות של האזרחים. בבסיס הדיון החדש הזה על זכויות האזרח ניצבה החירות באור חדש. למרות מה שנהוג לחשוב, הגורם לכך לא היה רק הודות להתפתחויות פילוסופיות בחברה, אלא גם הודות לשינוי מהותי בכלכלה העולמית. עד העידן הזה היחס בין המחיר של הסחורות ומחירם של בני אדם נטה לכיוון הסחורות – חומרי גלם היו יקרים וקשים להשגה, בעוד שידיים עובדות היו בשפע. אחרי המגפה השחורה וההיווצרות של איגודים וגילדות מקצועיות, בד בבד עם התפתחויות בסחר הימי והצפת הדרכים בחומרי גלם שונים, נוצר מצב שבו ערכן של הידיים העובדות עלה על ערכו של חומר הגלם. במציאות כלכלית חדשה זו, מן הסתם שיתעורר דיון בזכויות האזרח שכן, אדם יכול ליטול את חירותו (ואת ידיו) וללכת למקום שבו יעריכו את עבודתו והיא תזכה אותו, לא רק בשכר נאה, אלא גם בזכויות ראויות. גם כאן אנו רואים את כוחה ומקומה של התנועה.

באשר לכלכלה; האימפריה הבבלית, הפרסית, הרומאית, כמו גם האומה האסלמית, האימפריה המונגולית, הרפובליקה ההולנדית, האימפריה הצרפתית האימפריה הבריטית וארצות הברית, כולן שגשגו הודות ליכולת שלהן להעביר דרכן סחורות באופן חופשי ככל האפשר ולא רק, כפי שהיסטוריונים רבים מנסים לתאר, בזכות היתרון הצבאי היחסי שלהן. יתרון צבאי כובש שטחים, כלכלה חופשית ומוסדרת הופכת את השטחים האלה לאדמותיה של מעצמה.

המונחים 'אדמות' ו'שטחים', שהוזכרו בפסקה הקודמת, מביא אותנו לשגיאה נוספת הנפוצה בקשר לאימפריות. אנו נוטים לחשוב על אימפריות, ועל מדינות בכלל, כדבר התחום בתוך גבולות גיאוגרפיים. תפיסה זו נובעת מהשינוי המהותי בהגדרת המושג 'מדינה'. בין מקיאבלי בפירנצה למהפכה הצרפתית בפריס התגבש רעיון המדינה כדבר המאחד עמים שונים או דומים בתוך גבולות אחידים ותחת חוק אחד ושפה אחת.

תפיסה זו עומדת בסתירה עם המבנה של מעצמות הלכה למעשה. מעצמות מתחילות בעיר ונובעות ממנה החוצה. עם התקדמות המעצמה החוצה, ערים אחרות נכפפות אליה ודרכים נסללות בין הערים האלה. כמובן, ישנם כפרים ומושבות ומערכות קטנות ולא אורבניות בין עיר אחת לשנייה, אך אלה נשלטות על ידי העיר שכשבה את העיר שמקבלת את תנובתם ומסיהם. כך נוצרת מערכת של תנועה, מערכת של דרכים. ככל שהמעצמה משגשגת, הדרכים האלה עמוסות יותר. ככל שהדרכים עמוסות יותר, המעצמה משגשגת יותר.

אל תוך המערכת הזו מוצגות לעיתים חומות. אלה מבשרות על סופה של האימפריה, לא רק במרחב, אלא גם בזמן. חומת הדריאנוס גזרה את דינה של רומא, כשם שהחומה הסינית חתמה את דינה של האימפריה המונגולית.

אנו, שנתרגלנו למפות מדיניות המחולקות באופן נעים לעין בין גבולות שונים, נוטים לצייר בדמיוננו את האימפריות כתחומות בגבולות דומים. אך אין זה נכון. בתקופת רומא נאמר שהאימפריה הרומית משרעת לכל מקום בו המטבע הרומי נסחר, זו יכולה להיות צורה נכונה יותר להבין את התמונה. מפות עתיקות, כמו הארץ עצמה, לא הכילו גבולות, אלא רק את אלה שהגיאולוגיה יצרה; הרים, ימים ונהרות. רק במהלך מלחמת העולם הראשונה ובהסכמי החלוקה המדיניים שהתרחשו אחריה, נוצר מצב שבו אנו מוצאים גבולות הן על דפי המפות והן על הארץ, בדמות גדרות תיל ושדות מוקשים.

באשר לשפה, כאן נחבאת לה שגיאה נוספת. אנו נוטים לחשוב שבערים שבהן דנו דיברו בשפה של השליט שלהן – שברומא דיברו לטינית, בפירנצה איטלקית, ובניו-יורק אנגלית. אמנם, ייתכן ולמי מקוראי נדמה הדבר כמובן מאליו, אך זו שגיאה חמורה. בכל אחת מהערים שבהן דנו בספר זה דיברו שפות רבות. שכן העיר המשגשגת הינה מקום של מפגש. אמנם מערכת המשפט, מתוך רצון לשמר אל אחדותו של החוק, התנהלה עם שפה רשמית אחת, אך החיים עצמם נידונו בשפות רבות. ברומא דיברו בניבים שונים של ארמית, עברית, יוונית, לטינית, פרסית וגאלית. בפירנצה השיח המרכזי היה בניב הקטלוני, שלימים, לא מעט בזכות שירתו של דנטה אליגיירי, תהפוך לבסיס של השפה האיטלקית המודרנית. אך השיח הציבורי נהנה גם מיוונית, לטינית, עברית וערבית. בניו-יורק היום אדם יכול לחיות חיים מלאים אם שפה אחת, בין אם זו אנגלית, ספרדית, רוסית, ערבית, עברית או יידיש. האמונה הזו, באחדותה של השפה נובעת מתפיסות לאומניות שנוצרו במהלך המאה ה19 וה20, ואין לה אחיזה במציאות, אלא רק בדמיון הקודח של לאומנים רדיקאליים, שאינם מבינים את טיבו של העולם.

אלה המאמינים בארץ אחת, המתקיימת עם שפה אחת, מאמינים בארץ שנידונה לגווע ולהישכח. שכן, בהיעדר רב לשוניות, כשם שבהיעדר רב תרבותיות, לא ייתכן מפגש של אמת. בהעדרו של מפגש לא תיתכן תנועה רציפה. בהיעדרה של תנועה כל עיר גוועת.

אריסטו חלם על עיר המכלכלת את עצמה. מתוך הראייה הנוצרת מספר זה, חלום זה הינו בדיוני ובלתי אפשרי כמו הערים של טומאסו קמפנלה ותומס מור.

בחלק הבא, נבחן עוד שתי גישות נפוצות בימינו הנשללות בספר זה – תפיסתו של הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות והתפיסה של האחר בפילוסופיה הקונטננטלית. 

שירת זעמי המתוק #17

והם אומרים לי

"אין מה לעשות, זו דמוקרטיה

והעם אוהב אותו"

אני מזעיף בחיוך מר ועייף

"העם?"

העם בכה במות קיסר

ולמחרת נשא את ברוטוס על כתפיו.

העם הצדיע לקליגולה, לנירון ולטיטוס,

כאילו שהיו בניו.

העם תמיד סגד לפריץ,

כמו שזונה אוהבת את הסרסור שמכה אותה.

העם בכה במות סטאלין,

העם בחר באוסטרי הקטן.

העם ברח מחופש,

בכל פעם שמצא פרצה לעצלותו.

בכל פעם שמצא מפלט

מהיום-יום הנוראי הזה,

שהעם לא יודע שבכוחו לשנות.

וזה בסדר, כי העם עייף.

כי העם לא נח יותר

כי העם נקרע בכל בוקר ממיטתו,

למהר ולשבת מול מסך בעבודה,

ואחר מכן העם נקרא,

לשבת מול מסך בבית

ולראות תשדירים של דברים

שהעם נקרא בזאת לקנות.

העם כלוא בשלשלאות

שבנתה האמונה שכך זה היה תמיד

וכך זה גם לנצח יהיה

הראשון לא נכון,

השני לא יהיה.

העם כלוא מאחורי בריחים

של המחשבה שמישהו פה

משרת את האינטרסים שלו.

אף אחד לא משרת משרתים.

העם כלוא מאחורי חומות

המפרידות אותו ומחלקות אותו

לשקרים של ימין ושמאל,

רק כדי למנוע מהעם להתאחד

ולבקש קצת שקט.

או להגיד להם ללכת,

או להתחיל לרוץ.

העם חסום וחנוק עמוק בתוך האשליה

שהפגנות הן דרכים לשנות.

הפגנות הן רק דרך לגרום לאנשים לצאת.

לצאת, ולחזור הביתה,

מלאים בהרגשה שהם עשו מעשה

ומחר לקום מוקדם כי צריך לעבוד.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

כל התרופות היו בחינם.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

תקציבי החינוך והביטחון היו מחליפים את מקומם.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

תקווה הייתה נחלת כולם.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,

הייתה פה לפחות חתירה לשקט.

כי זה מה שהעם רוצה,

לפני אדמה ושלום,

לפני נחלה ומקום,

רק פינה קטנה של שקט,

שנוכל בה לשבת, 

או לישון, או לחלום,

או ליצור, או לשמור

על השפיות.

רק בשביל חירות שווה למות.

בחזרה לשירת זעמי המתוק