העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם
ג'ינגיס חאן עזב את העולם בשיבה טובה כאשר הוא מוריש לילדיו ולנכדיו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה. הוא לא הוריש להם אימפריה עם גבולות, אלא אימפריה עם חזיתות. ממזרח ג'ונג דו הייתה החזית לעולם שלם של עמים שנשלטו תחת אימפריית הסוּן. ממערב, אחרי כיבוש בוכרה וסמרקנד, חיכתה לילדיו של ג'ינגיס חאן העיר בגדד, בירת האומה האסלמית. ומצפון, אחרי שג'ינגיס חאן כבש ואיחד את השבטים השמאניים של ערבות סיביר, הוא הוריש חזית חדשה לאירופה. מעבר לים השחור, ציפה לו עולם שלם של אנשים חיוורים שלא ראו בו דבר מלבד ברברי.

למרבה הפלא ג'ינגיס חאן לא בנה שום מבנה, שום אנדרטה או מקדש, ארמון או כס מלכות. כל חייו הוא ישן באותו אוהל שבו ישנו חייליו, ואכל את אותו האוכל שאכלו חייליו. כאדם שחי לצדי נהרות ודרכים, הוא נשאר תמיד נאמן לחוק התנועה הנצחי של העולם, ומבני הקבע היחידים שהוא הקים היו גשרים.

המורשת של ג'ינגיס חאן לא הייתה מורכבת רק מאדמה וחזיתות. הוא לא רק הצביע לאן יש לרכב, אלא גם הראה את הדרך לשם. בחזונו, הוא הקים אימפריה כלל עולמית של חופש דת, חופש מסחר וחופש מחשבה מוחלט. הוא קבע חוקה אחידה לכל אדמותיו, עליה שקד כל חייו. הוא ניסח את חוקתו בשירים, כדי שאחרון החיילים האנאלפביתים יוכל לשננם. על מנת לאפשר תנועה של נציגים ממשלתיים, הוא המציא את החסינות הדיפלומטית. בנוסף הוא הסדיר את השפה המונגולית וקבע לה דפוס אחיד.

הוא שינה את מבנה הצבא המונגולי, פירק את השבטים הקטנים ואיחד את כולם לכדי יחידה אחת של מאה אלף פרשים ששום צבא לא היה יכול לה. בתוך עשור, צבאו של החאן הפך את הלחימה המשוריינת של אבירי ימי הביניים לבלתי רלוונטית. ושיטות המצור שלו , חיסלו את עידן הלחימה של הערים המוקפות בחומה.

ג'ינגיס חאן שלט בממלכתו, לא מעיר, אלא מגבו של סוס. ההיגיון המרכזי מאחוריו שיטתו היה הנאמנות: לכל עיר שרצה לכבוש ניתנו שתי אפשרויות – הישבעו אמונים לשליט האחד ותיהנו מהטובות הגשמיים והאינטלקטואליים של להיות חלק מהאימפריה, או תתנגדו ובמקרה זה עירכם תיחרב ליסוד ולא יישאר מכם זכר. כך ג'ינגיס חאן הוריש לצאצאיו אימפריה מוכנה לשימוש, עם תכניות מתקפה לעתיד, מודל שלטוני וכלכלי ואידיאלים חברתיים ודתיים. 

כאשר אנו מגיעים לתקופת שליטתו של נכדו, קובלאי חאן, האימפריה המונגולית שלטה על שטח שהיה גדול מהאימפריות הכבושות של אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר ונפוליאון ביחד. היא כללה את רוב השטחים של סין, אינדונזיה, מלזיה, תאילנד, קוריאה, צפון הודו, מונגוליה, אפגניסטן, פקיסטן, אירן, עיראק, טורקיה, רוסיה, בלרוסיה, אוקראינה, פולין, הונגריה, בולגריה, וסוריה. וקיבלה מיסים וטובות מארצות אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

תחת השפעתם של יועציו הסיניים, קובלאי חאן האמין שלא ניתן לשלוט על אימפריה כה גדולה, כמו אביו, מגבו של סוס. הוא החליט להקים בירה מונגולית חדשה בג'ואנג דוּ, או שונגדו, כפי שקראו לה המונגולים, או זאנאדו, השם האגדי שהיא קיבלה במערב. למרות שהעיר נבנתה בסגנון הסיני האימפריאליסטי, עבודות התכנון והבנייה נעשו על-ידי מהנדסים ואדריכלים מוסלמים מצידה הדרומי של האימפריה. בתוך העיר נבנו, לצד מקומות מסחר גדולים, גם מקדשים לכל הדתות שנהנו מחופש פעולה תחת שלטון המונגולים. היו שם מסגדים, כנסיות, מקדשים בודהיסטים ואפילו בתי כנסת לקהילת רבנים קטנה בה תמך קובלאי חאן. הדתות האלה לא רק נהנו מחופש פעולה עצמאי, בחצרו של קובלאי חאן הם גם  קיימו וויכוחים תיאולוגיים רבים תחת שיפוט באופן שמצביע על פתיחות בין דתית שנדיר למצוא גם בימינו.

במרכז המטרופולין הענקי שכלל בשיאו 11 מיליון תושבים, קובלאי חאן בנה עיר נוספת סגורה בחומות שם היה המשכן המלכותי. העיר הזו הייתה, בניגוד מוחלט לסביבה שלה, עיר מונגולית טיפוסית שנוצרה מאפס. מעגלי אוהלים רחבים השתרעו בתוך ערבה פתוחה שבה נשתלו עצים וצמחים מכל הממלכה. היה שם שטח מרעה רחב לסוסיו הלבנים של השליט ועל גבעה קטנה מעל לכל, נבנה ארמונו של קובלאי חאן עצמו.

אנו רואים כאן את האופן שבו המונגולים הצליחו לשמור על זהותם תוך שמירה על הזהויות השונות של נתיניהם. באופן זה הם לא נטמעו בתוך התרבויות של העמים אותם הם כבשו, כמו שקרה להוּנים, אלך שנים לפניהם.

תחת שלטון המונגולים, דרך  המשי הגשימה את יעודה ההיסטורי. מה שהיה בראשית טפטוף של סחורות שנעו לאט מקום למקום, משבט לשבט, הפך למנגנון מסחר ענקי שנוהל על ידי המונגולים מתוך ההבנה שהתנועה חייבת להיות חופשית ופתוחה. בדים כמו משי, מוסלין, סאטן, הגיעו מהמזרח לערים כמו דמשק ותדמור שם הם עובדו ונרקמו לבדים היפים והיקרים ביותר שניתן להשיג עד היום. פרוות נעו מהצפון אל הדרום. תבלינים שונים נעו מערבה ושינו לחלוטין את החך האירופאי, בזמן שעשבי תיבול מרפא ומשקאות אלכוהוליים נעו מזרחה ושינו את התרבות שם.

אבל לא רק סחורות נעו על הצירים האלה, אחרי מאות שנים שבהם הסינים שמרו על סודותיהם, היו אלה המונגולים שהביאו אל המערב את אבק השריפה, הנייר והדפוס. לרעיונות האלה תהיה השפעה מכרעת על עתידה של אירופה, אבל על כך נספר בפרק הבא.