שעת סיפור, מתוך 'מבקר בתרבות'

מאמר זה פורסם בכתב העת המכוון לספרות ילדים ונוער "הפנקס", הוא מיועד גם להיות נספח בסוף הכרך הראשון של אגדות אמתיות.

 1. האם יש מקום לשעת הסיפור בעולם המודרני?

למעלה ממאה שנה חלפו מאז חזונו של דיואי שבית הספר ימלא את החלל שההורים בעולם המודרני לא יכולים למלא, בין אם מטעמים כלכלים או חברתיים.[1] חזון זה יכול לסמן עבורנו את ראשיתה של הצפייה שבית הספר ישלים את המשפחה כגוף החינוכי המרכזי בחברה. עם זאת, לאחר מאה שנה של מחקר וניסיונות חינוכיים, מתבהרת יותר ויותר התמונה לפיה מקומה של המשפחה בתוך המערכת החינוכית הוא לא רק חשוב, אלא הוא הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על חינוכו של הילד. זאת לא רק בהיבט של חינוך לערכים, אלא גם ברכישת המקצועות השונים הנלמדים בבית הספר.[2]

עם זאת, לצד ההכרה ההולכת וגוברת של עובדה זו, דומה שהעולם המודרני נוטל לעצמו יותר ויותר מהזמן המשותף של ההורים עם ילדיהם; ראשית, קשה יותר ויותר למצוא משפחות שרוצות, או מצליחות, להתקיים ממשכורת של מפרנס אחד, כך שהתמונה השגורה של אמא מחכה בבית לילדיה כמעט ונעלמה מהעולם. שנית, ההתפוצצות של מציאות המסכים שהחלה בחצי השני של המאה העשרים וגדלה באופן אקספוננציאלי בזמננו יצרה מצב שבו, גם אם כל המשפחה מוצאת את הזמן להיות ביחד, כל אחד מהם שוקע בבהייה בעולמו שלו.

כך אנו מגיעים למצב הפרדוקסלי שבו ככל שאנחנו מכירים יותר בחשיבות העליונה של המשפחה כמחנך, [3]כך אנו מאבדים יותר מזמן האיכות של המשפחה יחדיו. המאמר הזה מבקש לעזור ליצור מחדש את הזמן והמרחב המתאימים האלה, על ידי החזרה של המוסד המשפחתי הישן והמוכר של "שעת סיפור".

חלק מהקוראים של מאמר זה יכולים להתקומם בשלב זה ולטעון ששעת הסיפור עדיין קיימת, ושבבתים רבים נקראים סיפורים לפני השינה. עם זאת, קיימים בחברה שלנו פערים רבים בין בתים שבהם מתקיימת שעת הסיפור לבין בתים שלא –המקבילים באופן לא מפתיע עם הפערים הסוציואקונומיים בחברה שלנו.

בנוסף, הרוב המוחלט של ספרי הילדים המודפסים בארץ נוטלים דוגמא מהמודל האמריקאי לספרות ילדים מודרנית: ספרים דקים מאוד, עם מעט דפים ומעט מילים. בעוד שאלה עשויים בהחלט להיות איכותיים ומהנים ביותר, רובם נגמרים אחרי חמש או עשר דקות של קריאה. ספרים כאלה הופכים את שעת הקריאה למעין מעשה ידי חובה, אשר משרת יותר להשקטת מצפונם של ההורים מאשר לניצול הפוטנציאל הרב הנחבא בשעת הסיפור.

לפני שנמשיך לתאר מה היא שעת הסיפור, כדאי שנראה קצת מה המחקר החינוכי בנושא שעת הסיפור יכול ללמד אותנו, ואילו תכניות פועלות בעולם בעקבות הממצאים המפליאים של המחקר הזה.

ב-2012 פרסם ארגון הOECD- את המחקר המקיף ביותר בנושא השפעתה של שעת הסיפור על התפתחות ילדים.[4] את המחקר ערך ארגון PISA (התכנית הבינלאומית להערכת תלמידים), שהשווה בין 13 מדינות שונות ובחן תלמידים ממצבים סוציו-אקונומיים שונים. התברר כי קיים יחס ישיר בין קריאת סיפורים לילדים בגיל הרך להצלחתם בגילאי התיכון ואף לאחר מכן.

תוצאות המחקר הראו כי לא זאת בלבד שילדים שהוריהם קראו להם סיפורים רכשו מיומנויות לשוניות טובות בהרבה מאלה שנרכשו על ידי ילדים שלא הוקראו להם סיפורים לפני השינה, אלא גם שאותם תלמידים נהנו מחדוות קריאה ומאהבה לרכישת ידע, אשר השפיעה בסופו של דבר על ציוניהם בתעודת הבגרות, על סיכויי קבלתם לאוניברסיטה ועל איכות לימודיהם האקדמיים.

עוד נתון מפליא היה העובדה שלהיבטים הסוציו-אקונומיים הייתה השפעה יחסית על הצלחה בלימודים קטנה יותר מאשר לקיומה של שעת הסיפור בבית. אמנם נמצא שמשפחות ממצב סוציו-אקונומי גבוה יותר נוטות לספר יותר סיפורים לילדיהם, אך אנו יכולים לייחס לממצאים האחרונים האלה רפלקטיביות: היות ואנו יודעים שילדים שנהנו משעת סיפור בצעירותם הופכים להורים המנסים לשמור על המסורת הזו ולספר סיפורים לילדיהם, ושילדים שהוריהם מספרים להם סיפור נוטים להצליח בלימודים, ניתן לשאול האם מצבם הסוציו-אקונומי המשופר של ההורים עצמם לא הושפע מכך שהם נהנו משעת סיפור בצעירותם.

ההכרה המתעוררת בעולם לגבי החשיבות של שעת הסיפור הביאה למספר פרויקטים מעניינים בנושא. ב-2002 החל בפולין פרויקט בשם "כל פולין קוראת לילדיה", שבו הוקדש שבוע שלם לחגיגת הקריאה לילדים, תוך מתן הסברה להורים דרך קליפים, פרסומות וסרטים קצרים בהם נראו סלבריטאים קוראים לילדיהם. הפרויקט החל ב250 ערים וכפרים, ותוך מספר שנים גדל להקיף 2500 רשויות. הוא היה כה מוצלח שתחילה הועתק גם לצ'כיה, ולאחר מכן הפך לפרויקט כלל-אירופי בשם "כל אירופה קוראת לילדיה". הארגון גדל עד שהפך לגוף בעל השפעה פוליטית משמעותית, וגיוס הכספים שלו תרם לשימור וטיפוח ספריות ציבוריות ואף אִפשר מלגות מחייה לסופרים צעירים על מנת לקדם יצירה איכותית של ספרות ילדים.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בבריטניה, שם פרויקט בשם "Bookstart", מספק ספרים במתנה ל-95% מילדי אנגליה, וויילס ואירלנד, לצד חומרי הדרכה להורים לגבי שעת הסיפור ויצירת קהילות קוראים המשתפות זו את זו בחוויות ובקשיים ששעת הסיפור מייצרת. זאת, כדי להניח את היסודות לאהבת הקריאה בכלל האוכלוסייה.

2. המרחב הייחודי של שעת הסיפור

כדי להבין מדוע לקיומה של שעת הסיפור השפעה חיובית כל כך על ילדים ומשפחות, עלינו להבין את המרחב הייחודי ששעת הסיפור מייצרת. שעת הסיפור היא בראש ובראשונה מרחב אינטימי ושקט המספק הזדמנות למפגש איכותי בין הורה לילד. זוהי הזדמנות לסכם את היום ולהפוך את המעבר מעירות לשינה לתהליך טבעי ושליו, השונה לחלוטין מהתמונה המוכרת מדי של וויכוחים וחיכוכים בין ההורה לילד סביב נושא השינה.

בנוסף, בעוד שרוב הזמן במערכת היחסים בין הורים לילדים נסוב סביב דאגה לצרכים ולחובות, שעת הסיפור היא מרחב של רצונות: ילדים צריכים לקום בבוקר, צריכים לצחצח שיניים, צריכים לצאת לגן או לבית הספר, צריכים לאכול טוב ולעשות שיעורי בית, והחובה של שמירה על כל הדברים האלה מוטלת על ההורים ומעצבת חלק גדול מהמפגשים שלהם עם ילדיהם. שעת הסיפור מאפשרת לקבל את הזמן הזה בחזרה.

אין חובה לקרוא סיפור בסוף היום; הילדים הם שרוצים שיקראו להם סיפור, רוצים לצאת קצת מהרצף התחום של היום אל עבר האפשרויות האינסופיות של הלילה, לטייל קצת בארצות רחוקות וקסומות ולחוות דברים שהעולם המודרני, על כל הסרטונים הקצרים שלו, לא יכול לספק להם.

בעולם שבו גירויים רבים נלחמים על כל שנייה של הכרתנו, והרודנות של השעון שולטת בכל, שעת הסיפור נמצאת מחוץ לזמן. זו אינה "שעה שבה מספרים סיפור"; היא עשויה להימשך בין עשרים דקות לשעתיים, בהתאם לאירוע החד פעמי של המפגש הזה.

שעת הסיפור היא מסע משותף שבו שני הצדדים חברים למסע. ממש כמו במסע ברחבי הטבע, אנו לא אמורים להתקדם אם חברנו עצר בצד הדרך; אנו אמורים לעצור ולשאול למה אנחנו עוצרים עכשיו? מי יודע, אולי הוא רואה נוף יפהפה שאתם פספסתם? אולי הוא פשוט רוצה קצת אוויר?

הסיבה לכך שייתכנו עצירות בדרך היא ששעת הסיפור, בשל האיכות השקטה והמרגיעה שלה, היא זמן שבו דברים מתחילים לצוף לתודעה; דברים שקרו בבית או בחוץ, רגשות שהרגשתי, שאלות ששאלתי, או חוויות שחוויתי ולא היה לי זמן לעבד. שעת הסיפור היא מרחב מצוין להתמודד אתם.

במקום הבטוח הזה שכל כולו השתתפות, אפשר לדבר על הדברים ממקום אחר, פחות שיפוטי ויותר משתף. אפשר ללמוד קצת על עולמו של הילד, על מערכות יחסים שלו עם חבריו, על הדאגות שלו וההישגים שלו, ולנסות ביחד לגבש אסטרטגיה לקראת המחר.

לכן מותר, ואפילו כדאי, שלא לקדש את הספר בשעת הסיפור. הספר הוא כלי בידינו, הוא לא המטרה. מותר להניח אותו לחלוטין בצד במהלך שעת הסיפור ולהקדיש אותה לדברים אחרים, חשובים יותר. דברים שלא היה לנו הזמן, הנכונות והאינטימיות המתאימה להתמודד אתם אלמלא היינו מייצרים את ההפסקה הזו בתוך ההמולה של היום.

לא חייבים בכלל לקרוא ספר, אפשר להמציא סיפור; להניח את התשתיות וביחד לברוא עולם. כשטולקין סיפר לילדיו על עלילות ההוביטים הקטנים לבית באגינס, הוא לא חשב כלל לערוך אותם לכדי ספר, ובוודאי שלא שהספר יהיה הספר הנמכר ביותר במאה העשרים אחרי התנ"ך.

יכול להיות שהורים הקוראים מילים אלה חושבים לעצמם: יופי, הוא רוצה שנהיה מלאכי חינוך סובלניים ונקדיש את כל כולנו למפגש קסום עם הילדים שלנו, כשאנחנו (מה לעשות) גם בני אדם, וגם לנו לפעמים קשה ולא מתאים; אבל שעת הסיפור היא דווקא מרחב שבו ההורים יכולים להרשות לעצמם להיות פחות מושלמים בעיני הילדים, מרחב שבו הילדים פוגשים אותנו לא פחות מאשר אנחנו פוגשים אותם.

מותר לנו להתנצל שאנחנו לא נמצאים הערב במקום הנכון בשביל להקריא סיפור; לספר להם על היום שלנו ועל כל הדברים שקרו היום שמפריעים לנו להירגע ולהתכרבל עכשיו עם הספר. תתפלאו, לפעמים לילדים יש בדיוק המשפט שאתם צריכים כדי להשאיר את השטויות מאחור ולעסוק במה שחשוב באמת - כמו מה קרה לפיטר הארנב אחרי שעבר את הגדר?

מותר גם להודות שיש לא מעט דברים שאנחנו פשוט לא יודעים. אם פתאום במהלך הקריאה הילד שואל 'מי היו ההוגונאוטים?' או 'ממה עשוי בד מוסלין?'. אפשר להמציא איזו שטות, או לספק את המעט שאנחנו יודעים בנושא. אבל אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לבדוק ביחד: לפתוח את אחד המסכים הנגישים האלה שיספק לנו את המידע, או אפילו את הספר שמכיל את התשובה. אם רואים שזו מסוג השאלות שצריך קצת יותר זמן לענות עליהן, אפשר לקחת "שיעורי בית" מהילד ולהבטיח לו שתבדקו את העניין ותספרו לו מחר. מותר גם פשוט להגיד "אני לא יודע", זו יכולה להיות התשובה הכי טובה שתתנו לילד, ויכול להיות שהיא תלַמד אותו יותר מכל תשובה עניינית או נכונה יותר.

שעת הסיפור היא לא מרחב מושלם, זוהי סדרה של תנאים שבתוכם ניתן ליצור זמן איכות שישליך ישירות על שאר היום. אחרי שראינו שלקיומה של שעת הסיפור השפעה חיובית על איכות הלמידה הבית ספרית של הילדים, אפשר גם לראות כיצד איכות השיח בין ההורים והילדים יכולה ליהנות ממנה.

3. שעת סיפור מהלכה למעשה

במהלך המחקר למאמר זה ניהלתי שיחות רבות עם הורים צעירים. אצל כולם היה רצון או כוונה לקיים שעת סיפור, אך אצל רבים מההורים עלו שאלות לגבי ההיבט המעשי של שעת הסיפור. אייחד מקום לשאלות הנפוצות ביותר שעלו.

א.      מתי כדאי להתחיל לקיים את שעת הסיפור?

באופן מסורתי, נוטים להתחיל לקיים את שעת הסיפור ברגע שבו ההתפתחות הלשונית של הילד מאפשרת זאת - בין גיל שנתיים לגיל ארבע, כאשר ניתן לקיים שיחה עשירה עם הילד ויש לו יכולת ריכוז להקשיב למקטעים שלמים של מלל. עם זאת, שעת סיפור אפקטיבית ביותר בגילאים גבוהים יותר – בין חמש לשמונה שנים.

אך למעשה, ניתן להתחיל לקיים את שעת הסיפור בגילאים צעירים הרבה יותר, כחלק אינהרנטי מתהליך ההרדמה. לפי שיטה זו מתחילים לקיים את שעת הסיפור ברגע שהרגלי השינה של העולל מתייצבים דיים כדי לייחד מקום להשכבה בערב. כך הילד מתרגל לחוויה לפני שאפשר ליצוק לתוכה תוכן: לקול השקט המדבר אתו אל תוך השינה ואל המקצב הנעים של הדיבור, גם בלי להבין את המילים. הורים שהצעתי להם לעשות כך הביעו תמיהה לגבי האפקטיביות של קיום שעת סיפור לפני שהתינוקות מתקשרים באופן מילולי; אך לאחר שהתנסו בזה מספר פעמים הם דיווחו על תהליך נעים יותר של מעבר אל השינה, שינה ארוכה יותר וטובה יותר; ואפילו היה זוג שדיווח על שיפור בהתפתחות הלשונית של התינוק.

ב.       מתי כדאי להפסיק את שעת הסיפור?

התשובה לשאלה זו מורכבת. מצד אחד אפשר להמשיך את שעת הסיפור כל עוד הילדים וההורים נהנים ממנה. מצד שני, אפשר ליצור תהליך לפיו עם רכישת כישורי הקריאה של הילד, אט אט מתחלפים בתפקידים עד שהילד קורא את הסיפור להורה.

אבל למעשה, התשובה האמתית לגבי הגיל שבו מפסיקים את שעת הסיפור לא ניתנת על ידי חוקרים או על ידי מאמרים, אלא על ידי הילדים עצמם: כשהם אומרים לנו שהם גדולים מדי בשביל שעת סיפור והם רוצים ללכת לישון לבד, או לקרוא בעצמם לעצמם סיפור לפני השינה – זהו הזמן המדויק.

ג.         בהנחה שלא התחלתי לקרוא לילדיי סיפורים בגיל צעיר, מתי כבר מאוחר מדי?

שאלה זו עלתה במהלך המחקר המקיף של ארגון PISA, אחרי שהראו את האפקטיביות המדהימה של שעת הסיפור על התפתחות הילד, הם קיבלו פניות רבות מהורים שלא קיימו שעת סיפור בביתם ותהו אם לא מאוחר מדי.

המסקנה הייתה חד-משמעית – אף פעם לא מאוחר מדי. הורים לילדים בגילאי היסודי המאוחר החלו לאמץ את שעת הסיפור, ותוך מספר חודשים דיווחו על שיפור משמעותי ביכולות הוורבליות של הילדים, באהבה שלהם לספרים ובשיפור איכות הדיאלוג בינם לילדיהם.

ד.       איך יודעים אילו ספרים מתאימים לאיזה ילד?

ההנחיה הרשמית של מוכרי ספרים בחנויות היא שגיל הגיבור של הספר מקביל לגיל הקוראים. הנחיה זו יכולה להוות עבורנו בסיס ראשוני בתהליך בחירת ספרים; אך היא עלולה להיות גם מגבילה ביותר. אין מוכר בחנות ספרים שמכיר את ילדכם טוב מכם; אתם יודעים הכי טוב מה מתאים לילדכם מבחינת התכנים והשפה.

בנוסף, אם היו אומרים לכם "זה מתאים לגיל 7", האם זה צריך לשנות לכם? יש ילדים שבגיל הזה ימצאו את הספר משעמם ופשטני, ויש כאלה שייהנו ממנו רק כשיגיעו לגיל 11. יכולת ההנאה מספר כמו "הרפתקאותיו של תום סוייר" או "שלושת המוסקטרים" נוגעת ליכולת להתמודד עם התכנים והלשון שבה הספרים כתובים, ועם אורך הפרקים, ואין לה כך קשר למספר הסיבובים שהכוכב שלנו ביצע סביב השמש מאז שהילד נולד.

אפשר להתחיל עם ספרי הילדים הקטנים ששוק הספרים שלנו רווי בהם ולהתקדם משם. כאן יש להדגיש נקודה חשובה: תהליך הקריאה הוא תהליך של התפתחות. ילדים יכולים ליהנות מאוד מספריה של ג'וליה דונלדסון, או מספרי הילדים של מאיר שלו; אבל תפקידנו כהורים הוא להתקדם מנקודה זו, אל סיפורים עשירים יותר ומורכבים יותר. בבתים רבים אנו רואים כיצד "ננעלים" על ספרים במידה מסוימת, ולמרות שכל המשפחה כבר מכירה את הספר בעל פה, לא מתקדמים ממנו הלאה. גם אם הספר אהוב על כולם, זו לא סיבה להישאר בו, העולם מלא בספרים טובים. מלבד זאת, אם הספר חוזר למדף, תמיד אפשר לחזור אליו.

בסופו של דבר, כמו כל תהליך, בחירת הסיפורים מכילה הרבה ניסוי וטעייה, אך למרבה המזל יש לנו מדד ברור לגבי מה נכון ומתאים – הילדים עצמם. כבר אמרנו ששעת הסיפור היא מרחב של "רוצה" ולא של "צריך". אנו יכולים לבקש מהילדים "לתת צ'אנס" לספר; אך הם כבר יגידו לנו אם הם רוצים להמשיך עם הספר או לעבור לספר אחר. אמנם זה עלול להיות מאוד מתסכל להורים, שממש רוצים לקרוא כבר את הספר שהם אהבו כילדים; אבל צריך לזכור שהספר יחכה לנו גם בעתיד. אם ננסה לדחוף אותו לילדים בכוח רק נזכה מהם להתנגדות שתשניא אותו עליהם, לפני שגילו את איכויותיו.

ה.      האם יש להבחין בין ספרים לבנים וספרים לבנות? 

בפירוש לא. אמנם ישנם ספרים שנכתבו לקהל יעד מגדרי ברור; אך אין טעם שאנו כהורים נאמץ החלטה שיווקית של סופרים או של הוצאות ספרים. ספר כמו "המצפן הזהוב" יכול לספק הנאה לכל בן, למרות שהגיבורה שלו היא בת. בנוסף, אסור לנו כהורים במאה ה-21 להגביל את החשיפה לעולם של הילדים שלנו לפי מגבלות מגדריות, מכיוון שבדרך זו הם יפתחו תפיסת מציאות משוסעת הרואה עולם נפרד לבנים ועולם נפרד לבנות. תפיסה זו קיימת יותר מדי בקרב אנשי הדור שלנו, ועלינו לעבוד קשה שלא להוריש אותה לדור הבא. כהורים אנו צריכים לדאוג לפתח דור טוב מאתנו, להוריש את המיטב של חכמת אבותינו, לא את השיניים הקהות של מורשת הורינו.

4. קצת עזרה מחברים

הרעיון להחזיר את שעת הסיפור לחיים המודרניים וליצור מחדש את המפגש הייחודי הזה בין הורים וילדים, הביא אותי לחשוב כיצד ניתן להשתמש בחידושי העולם המודרני כדי להעשיר ולשפר את שעת הסיפור של כל אחד מאתנו.

תוך כדי ההכנה למאמר ראיתי מה רב רצונם של הורים להכניס את הקריאה אל העולם שלהם, ועם זאת כמה שאלות עולות כאשר אלה מבקשים להתחיל ואינן בטוחים כיצד. מצד שני, הורים רבים מקיימים שעת סיפור, וראיתי כמה הניסיון שלהם יכול לעזור להורים אחרים. בנוסף, לכל אחד היו ספרים רבים להמליץ לקריאה לילדים, וחוויות שונות שהם שמחו לשתף בהן. לכן החלטתי שעם פרסום מאמר זה, אקים קבוצת פייסבוק בשם "שעת סיפור – הורים קוראים", שבה הורים יוכלו לשאול אחד את השני שאלות, לקבל המלצות על ספרים, לשתף תסכולים ולחגוג הצלחות.

אם הפרויקט יצליח, אני מקווה לבנות מתוך הדיונים האלה מאגר של המלצות על ספרים, טיפים שונים להורים מתחילים וקווים מנחים לשעת הסיפור, שיוכלו לעבור הלאה מניסיון של הורה אחד לאחר. ביחד נוכל ליצור חברה טובה יותר ושלווה יותר ערב אחר ערב, וסיפור אחר סיפור.

קישור לקבוצה המתהווה:

https://www.facebook.com/groups/1622830941321724/

קישור למחקר של ארגון PISA בעבור הOECD:

http://www.oecd.org/pisa/pisaproducts/Parent%20Factor_e-book-new%20logo_FINAL_new%20page%2047.pdf

---

[1] דיואי, ג'ון, בית הספר והחברה, הוצאת אוצר המורה, 1956, עמ'  6-7-

[2] ראה: פסטרנק, רחל. המעגל הראשון, המשפחה כמחנכת-חממה או מלכודת? הוצאת איתיאב, 2002, פרק ה'  עמ' 55-78

[3] ראה:   Leichter, Hope Jensen , The Family as Educator. New York: Teacher's College Press, 1975.

[4] OECD, Let's Read Them a Story! The Parent Factor in Education, OECD, 2012