חופשה משפחתית, פרק 14: דיוון לס-ביינס

זהו. היום האחרון הגיע לסופו. הוא התחיל בטיול בשמוני, המשיך לפיקניק בין מפלים ועכשיו נותר לנו רק להגיע אל המלון, שממנו נצא בשלוש לפנות בוקר לשדה התעופה. מכיוון שמדובר במלון שנהיה בו רק שעות ספורות, חשבתי שיהיה חכם לחסוך קצת כסף ולהזמין משהו זול וקרוב לשדה התעופה. האתר שנבחר היה מלון קטן בעיירת הספא דיוון לס ביינס.
במהלך הטיול עשיתי לא מעט טעויות. מהטעויות באריזה, לנסיעת האופניים בפקקים של היום הראשון. לימים שהתבררו כעמוסים מידי, ולדברים רבים שחשבנו שיהיה אפשר לעשות, בלי לקחת בחשבון דברים כמו מזג אוויר, עומס, עייפות וסתם רצון לרבוץ קצת במקום להגיע לעוד תחנה. מכל הטעויות האלה למדתי והן תרמו לשפר את המשך הטיול. אבל מה יהיה על הטעות הזו של המלון הזה בעיירה הזו? שיהיה ברור. הבחירה במלון הזה, על פני האלטרנטיבות, חסכה לנו בערך שמונים יורו. סכום לא מבוטל, אבל בדיעבד, היה מדובר בחיסכון מיותר במיוחד.
דיוון לס ביינס היא עיירה מהטבעת השנייה של אגם ז'נבה. כמו אנמסה, היא קרובה לעיר ז'נבה אבל היא לא נהנית מחופו של האגם, והיא נאלצת להסתפק באגם קטן משל עצמה. במילים אחרות יש לה נתוני פתיחה טובים וכל מה שנותר זה הבחירות המוניציפליות של העירייה שלה, בקביעת האופי שהם רוצים לעיירתם. אקדים ואומר שהרושם שלי מהמקום הזה מסתמך על היכרות קטנה מאוד וייתכן מאוד שאם היה לנו יותר זמן היינו מתאהבים במקום. אבל כל חוויה היא הצצה להוויה ואני בטוח שתוכלו להבין על מה מתבססות המסקנות שלי.
דיוון לס ביינס אמנם קוראת לעצמה עיירת ספא, ויש לה כמה מלונות יוקרה בחזית הנקייה שלה. המלונות האלה מקיפים את האטרקציה המרכזית של המקום. לא. לא האגם הקטן והחמוד שלה, אלא קזינו בגודל קניון מלחה, המתגאה בשלטים כגון "מופעי צ'יפנדיילז 24/7".
כשהגענו למלון שלנו, בקצה המרוחק ביותר של העיר, ועם זאת, באורח פלא, במרחק הליכה מהקזינו, מיהרתי לרוץ אל הדלפק, כי הפקידה של המלון התקשרה להגיד לנו שהיא עוזבת בשבע והשעה הזאת החלה להקרב. דפקתי על דלת המלון, שלוש דקות לפני שבע, מאוכזב לראות שאין אף אחד בפנים. אבל, למרבה המזל היא פתאום הופיעה מחדר אחורי, גוררת טרולי קטנה מאחורי, מתהדרת בשיער מבולגן באון מחשיד ומאחוריה מזדנב בחור אסייתי עם קוקו משומן וחיוך מפוקפק. לא שופט. העיקר שהיא הייתה שם לפתוח לנו את הדלת ולהסביר לנו איפה החדר שלנו נמצא.
מסתבר שהמלון מחולק למספר בניינים, ושבמקרה בבניין שלנו אין מעלית, למרות שהחדר שלנו בקומה השנייה. בין בניין לבניין צריך לעבור מסדרון אחרי מסדרון שכל אחד מהם נגמר בדלת עם קוד בן 7 ספרות. גררנו את הבנות בין המסדרונות ולמעלה את החדר וכשפתחנו את הדלת והדלקנו את האור, כמו קלישאה מספר קומיקס ראינו חרקים בורחים לחשיכה. אחרי בחינה קצרה הגענו למסקנה שניתן לבנות לישון במיטה הזוגית (שהייתה קטנה מה"מיטה וחצי" של שנות נעוריי), ואנחנו נסתפק בספר הנפתחת שהמצעים שלה היו מתוחים מוכנים מתחת לכיסוי הספה עצמו.
אשתי קילחה את הבנות לפני שנשכיב אותן לישון ואני הלכתי למסע הארוך בחזרה אל האוטו כדי להעלות לחדר את כל המזוודות שלנו. באחת משלוש הנגלות האלה, ראיתי קבוצה של בחורים צעירים ממתינה לחבריהם שיצאו מהמלון. אינני יודע לאן פניהם היו מועדות שכן הם דיברו צרפתית, אבל בהחלט יכולתי להבחין בהישנותה של המילה "בורדל". מקץ שלושה מסעות המזוודות כולן היו למעלה, מוכנות לפרויקט האריזה המורכב לקראת הטיסה, והבנות הלכו לישון. אבל, לפני שנוכל לעשות זאת יש עוד שני דברים שצריך לסגור: היה צריך למלא דלק באוטו כדי שנשיב אותו עם טנק מלא כמו שקיבלנו אותו, ואם היה אפשר, היה נחמד גם אם אצליח למצוא לנו משהו לאכול.
השעה הייתה כבר עשר וכידוע, הצרפתים סוגרים את היקום בשבע וחצי. מסתבר שכך גם קורה עם תחנות הדלק. אבל, למרבה המזל, הייתה תחנת דלק פתוחה ממש מחוץ לעיירה – בשווייץ.
שוויץ תמיד הייתה קרובה אלינו. עברנו דרכה מספר פעמים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצנו להנות משירותיה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות למלא דלק בשווייץ ואני חייב להגיד שזו חוויה מומלצת לכל אדם באשר הוא. למעשה הייתי אומר שזה אחד הדברים שאדם צריך לעשות לפני מותו. לראות את הזוהר הצפוני, לבקר בפריז ולתדלק בשווייץ. ולו בשביל להבין איך העולם הזה יכול להיות.
תחנת הדלק הייתה ממוקמת כעשרה מטרים אחרי הגבול. נכנסתי אליה ועצרתי ליד האקדחים שבאופן מסורתי ממלאים דלק במכוניות. שמח וטוב לב יצאתי מהאוטו, אבל אז קיבל את פני קיר שטוח ולבן מסרט עתידני. חמישה אקדחים קיבלו את פני. שניים מסוג 95, אחד 98 ושניים של דיזל – עם או בלי האקסטה משהו המיוחד. אבל מלבד חמשת המשאבות לא היה שום דבר על הקיר. לא כפתור לתקשורת. לא מקום לאשראי. לא קודן שניתן להגביל בו סכום. כלום. מלבד ארבע אינפוגרמות. ארבעה ציורים מסודרים מהעליון לתחתון. בעליון היה ציור של יד מוציאה משאבה. בשני היה ציור של משאבה מתדלקת, בשלישי היה ציור של יד מחזירה את המשאבה למקום. ברביעי היה ציור של שטרות של כסף.
"מה זה הכישוף המוזר הזה?" תהיתי לעצמי. מתלבט אם מותר לאחד שכמותי לערוך את הפעולות שהציורים מסבירים. החלטתי לאזור אומץ ואז גיליתי להפתעתי שבצד ימין מקיר השאיבה היו גם דיספנסר של שקיות זבל, ודיספנסר נוסף של כפפות חד פעמיות, לאלה שרוצים חוויית תדלוק נקייה יותר. החלטתי להתפרע ולא להשתמש בכפפות. הוצאתי את המשאבה, כפי שהוסבר באיור הראשון, ומיד הבחנתי באחיזה היפה, הארגונומית של האקדח. לאחר מכן, הכנסתי את האקדח לפיה של המכונית ולחצתי על ההדק. אלוהים איזה זרם! בתוך פחות מדקה טנק הדלק היה מלא לחלוטין. עזבתי את ההדק והוצאתי את האקדח ממקומו. אפילו טיפה אחת לא נטפה החוצה. בהתאם לתמונה השלישית החזרתי את המשאבה למקומה ואז גיליתי להפתעתי שכל החוויה היוקרתית הזו עלתה לי בערך שלושים אחוזים פחות ממקבילתה הצרפתית.
בשלב הזה ניצבתי בפני בחירה – האם אכנס אל הרכב ואתחיל לנסוע? או אולי כדאי שאלך אל החנות הצמודה לתחנה ואנסה לברר מהאיש בדלפק איך לעזאזל משלמים על הדלק? החלטתי להימנע מלהסתבך עם השוויצרים ונכנסתי לחנות. איזה ניקיון! איזה מגוון! כמו אידיוט שאלתי את האיש בדלפק אם יש בירות, הוא הסביר לי שזו חנות לנהגים ולכן אמנם יש בירות, אבל אלה ללא אלכוהול. עם זאת, מה שכן היה בחנות זה אגף שלם שהוקדש לסוגים השונים של משקאות אנרגיה. בחרתי רדבול קלאסי וביליתי זמן מה תוהה איזו מידה של רדבול תתאים לנו בשלוש לפנות בוקר. בחרתי שלוש פחיות של חצי ליטר. שילמתי על התענוג ושבתי לצרפת, תוהה היכן אמצא עכשיו בירות ומשהו לאכול.
כזכור, חוק העיירות הצרפתיות הוא שבמרכז של כל עיירה יש מקום אחד פתוח עם אלכוהול ומולו מקום עם אוכל. המקום הפתוח היה בר אירי ששני ילדים תקלטו בו יורו-טראש-צ'יל-האוס עם נגיעות של פסיכדליה רכה. ממול לבר, בצידו השני של הכביש. המתינו לי שתי מסעדות על גלגלים – אחת לפיצה ואחת להמבורגרים. כך, עם טנק מלא, שלוש בירות, מספר רדבולים להתעוררות, וצמד המבורגרים שבתי למלון כמנצח.
בדרך לחדר עברתי בחלל שבין הבניינים, כשלפתע תפס אותי ריח מוכר ומתקתק. יישרתי מבט למקור הניחוח וזיהיה קבוצה של ילדים בראשית שנות העשרים שלהם אשר ישבו על המדרגות עם סיגריות ארוכות מגולגלות שהפיצו את ריח ברור ומובחן של בלונד לבנוני. ביקשתי להצטרף לקטנה, ואחרי מספר שכטות עזבתי את הילדים וחזרתי למלון. הרהרתי לעצמי – גם למלון זול יש את היתרונות שלו...
אכלנו, שתינו, ארזנו ונשכבנו לישון. או ליתר דיוק, לנסות להירדם. היום העמוס הזה עזר לאשתי להתרסק ולישון אבל החשיש, ההתרגשות, והידיעה הברורה והמטרידה שמשהו ששוכן בתוך המיטה הזו מטפס עלי ומגרד לי את הנשמה, הפריעו לי להירדם. כנוע, שמתי מבטחי ברדבולים שמחכים לי ופתחתי טלוויזיה. אחרי שראיתי את כל "המתקפה על הבית הלבן" מדובב לצרפתית, מופתע מכמה מעט מהסרט הפסדתי בגלל פערי השפה, הצלחתי גם לעצום עיניים.
אחרי שעה התעוררנו מהצלצולים. קפצנו מהספה ובזמן שאשתי אספה את עצמה, התחלתי להוריד את המזוודות אל הרכב. בדרך חזור ראיתי בחר מתנודד החוזר לחדרו עם ז'קט מפואר שכתוב עליו "פוקר" וחשבתי לעצמי שאנשים עושים דברים מוזרים מאוד בחופשות שלהם. אחרי המזוודות הגיעה הנגלה של הבנות וכך עזבנו את העיירה הזאת ונסענו לשדה התעופה.
מסתבר שהתקופה האחרונה חישלה את הבנות והן שמרו על מקצועיות לאורך כל התהליך המייגע של החזרת הרכב, מסירת המזוודות, מציאת השער והעלייה למטוס. אבל מיד אחרי שהמראנו, כבר לא היה לי למי להגיד "תראו – הנה המקום שבו נפגשות האבנים השחורות והלבנות".

חופשה משפחתית, פרק 13: מעגל פרסת הברזל

הגענו לסופו של הנרטיב שלנו. מהפילוסופיה של וולטיר והנאורות, למעשה המהפכה הצרפתית. מטירות האבירים, למדינה דמוקרטית ששומרת על החירות שלה כאילו שזה משהו שאפשר לאבד בקלות. מהבלי האדם לאדישותו של הטבע הכביר. מחלומות על נסיכות, לארוחות קטנות בחיק המשפחה. זה הסיפור שרציתי לספר לבנותי. על הכוח של הרעיונות, על הגבורה והסכנה שבמעשים, ועל איך הכל מתגמד בצילו של הר. עתה הגיע הזמן לקרשנדו האחרון. לא טירה, לא מבצר. אפילו לא הר. אלא פשוט משהו גדול ויפה שאפשר לטייל בתוכו ולהרגיש פיצפון.
ליעד שאחרון שלנו למסע בחרנו במקום שנקרא Cirque du fer a cheval, או מעגל פרסת הברזל. עיגול ענקי של צוקים, אשר עשרות מפלים חפרו בצלעיהם חגבים צרים. אבל לפני כן, כמו תמיד, צריך היה להגיע לשם. בקו אווירי המקום היה בערך עשרים קילומטר משמוני, אבל בין לבין היו קצת אלפים שצריך לעקוף ולהקיף. בשלב הזה התיאוריה שלנו לגבי הקושי של הצרפתים בחישוב מהירויות מותרות לכבישים הפכה לעובדה מוגמרת. במקום שבו נפתח לפנינו כביש רחב המתהדר בשני נטיבים עשרות שלטים של "50" מפוזרים בכל פנייה. במקום שבו פניה אחת לא נכונה תוביל למוות - "90" היה באופן קבוע כתוב ע ל השלטים. מכיוון שאנחנו אוהבים את חיינו נסענו 50 בכבישים של 90, ומכיוון שאנחנו אוהבים את ארנקנו, נסענו 50 גם בכבישים של 50. אחרי שעה וארבעים הגענו אל היעד.
מרחוק ניתן היה לראות את ההרים הענקיים שהיו יעדנו, אבל מרחוק הכול נראה קטן. היינו צריכים ממש להיכנס לשם כדי להבין שהכל עדיין רחוק והדבר היחיד שקטן – זה אנחנו. בכניסה למתחם הענקי קיבלה את פנינו מפה מפורטת של פעילויות ומסלולים, לכולם צמוד חישוב זמנים. "אם תלכו בכיוון הזה במשך שעה וחצי – תגיעו למפל קסום המתרסק לאגם צלול". "אם תלכו מכאן במשך שעתיים תמצאו מערה". בחרנו את המסלול הקצר – רבע שעה בחורשה קטנה שמאחוריה מתגלה שדה ירוק ענקי המוקף בפרסה האדירה של מפלים.
מסביבנו ראינו כיתות של ילדים בטיול, עלמות רצות, גברברים חתיכים רוכבים על אופניים, ולא רחוק מהמקום שבו התמקמנו – אב ובנו מתאמנים לקראת טיפוס הרים. הטיפוס על המצוקים האלה אמור להיות יפה במיוחד, אבל גם ידוע לשמצה במיוחד. בעבר האמינו שיש זהב מאחורי המפלים הגבוהים האלה. ז'אק בלמונט, הבחור שכבש ראשון את המון בלאן, מצא כאן את מותו בחיפוש אחר הזהב הזה.
אבל אנחנו לא באנו לטפס ולא לרוץ ולא לשחות. אחרי שבוע שלם מלא בהרפתקאות, כל מה שרצינו זה לנוח, ואיזו דרך טובה יותר לנוח מפיקניק במרכז השדה הירוק, כאשר רקפות מבצבצות מכל פינה מסביבנו, עם רחש המפלים ופכפוך הנחלים?
אחרי הנשנושים והרביצה הממושכת, הצלחנו לאסוף כוחות בשביל ללכת קצת, אל זוג סוסים שראינו באופק. מרחוק חשבנו שמדובר בסוסה ובסייח שלה, אבל כשהתקרבנו גילינו שהסוס השני היה פשוט פוני קטן שהצליח לברוח מסרט מצויר. בתי הקטנה, שפיתחה לאחרונה אובססיה לכל הדברים הקשורים בסוסים, ממש הייתה עצובה לגלות שהסוסים נמצאים מאחורי גדר ושאבא דורש שלא נעבור אותה בלי רשות. אז ניסינו לקרוא לסוסים ולמרבה ההפתעה הפוני הגיע להגיד שלום. 
למרבה הצער, לכל דבר טוב יש סוף והגיעה השעה לנסוע הלאה, עברנו כפר אחרי כפר עד שזה הפך כבר לבדיחה. כל כפר הכיל ארבעה בתים בשורה. אחריהם היו עשרים מטרים של כלום לפני שהתחיל הכפר הבא. צרפת היא אחת המדינות האחרונות בעולם הראשון שבה יש יותר תושבים בכפר מאשר בעיר. הכלכלה שלה כולה עובדת על מגוון רחב של מוצרים שמיותרים בחוות קטנות ומתמחות. הרבה יקבים קטנים, המון חוות לאינסוף גבינות. בכל העולם המערבי החיים בכפר הפכו לדבר מיותר שלא מאפשר ממש מחייה נורמלית. גם בארץ אין מקומות תעסוקה בפריפריה. אבל שם הצליחו לשמר ערכים סוציאליים מבלי ליפול לסוציאליזם. המבנה הקטן הזה מאפשר גם לשמור על איכות חיים טובה לא רק לאיכרים, אלא גם לבעלי החיים שהם מגדלים. כמובן שניתן למצוא בצרפת את המקומות התעשייתיים הגדולים שמייצרים כמות, אבל בתרבות שלמדה להעריך איכות מעל הכול, המקומות האלה לא נהנים מהכבוד והשגשוג היחסי שהם היו מקבלים במדינה אחרת.
אבל לפני שנשגה לחשוב שהכול כאן קטן וחמדמוד, בקצה השורה הארוכה של הכפרים הגענו לסופר ענקי שריכז את הקניות של המחוז כולו. עצרנו לסבב קניות אחרונות. עוד כמה גבינות להביא הביתה, עוד איזה בקבוק יין או שניים. בקופות ראינו איש עם זקן מדובלל בבגדים בלויים קונה לעצמו ארבעה בקבוקי שמפנייה וחריץ גבינה. לעזאזל, חשבתי, אפילו אלכוהוליזם הם עושים נכון. 
ועתה הגיעה השעה לרדת מהאלפים, אל עבר התחנה האחרונה שלנו לפני הטיסה הביתה. חזרנו אל האוטו והתחלנו לנסוע למטה בחזרה לכיוון אגם ז'נבה. בשלב הזה, לא ידענו כמה נמוך נצטרך לרדת.

חופשה משפחתית, פרק 11: שאטו דה תורנס

עזבנו את גרנובל עם תחושה קלה של החמצה. בסופו של דבר, למרות שראינו שזו עיר מרתקת וצעירה, מזג האוויר לא אפשר לנו ממש לחקור אותה לעומק. לכן, כשיצאנו מהעיר לקראת היעד הבא הבטחנו לעצמנו שנחזור לעיר ביום מן הימים.
בדרך אל היעד הבא עברנו ביחד על הטירות השונות שביקרנו בהן עד כה: הייתה את טירת המודרנית של וולטיר, טירה שהיא יותר ווילה אלגנטית בסדר גודל גרנדיוזי. הייתה את טירת האבירים שם ראינו חיילים יורים בתותח וסיווגנו חרבות בהתלהבות יתרה. הייתה את הטירה היפהפה והמרדימה של היפהפייה הנרדמת, ואת הטירה האדירה של וויזיל שהפכה למוזיאון. לכל טירה היה סיפור ואווירה, ואופן מסוים שבו הבעלים שלה בחרו לאפשר למבקרים הצצה לחייהם, או לעברם. אחרי כל כך הרבה טירות בהן רק ביקרנו, הגיע הזמן אולי לגור בטירה, אפילו אם זה רק ללילה אחד. בדרך לאל האלפים, בנקיק בין הרים, שוכנת לה שאטו דה תורנס, אשר הבעלים שלה, אדם מקסים ואדיב, הפך אגף ממנה למלון. 
כשהגענו אל הטירה, אחרי נסיעה ארוכה שהתארכה עוד יותר, השמש כבר החלה לשקוע ואנחנו מיהרנו לנצל את האור שנותר שלנו: ראשית, בעזרת התחפושות המאולתרות שרכשנו בגרנובל השתעשענו יחדיו בחצר, מסתחררים מידי פעם מהנוף המשכר שמקיף אותנו מכל כיוון. הטירה נבנתה במאה ה16, בסגנון הרנסאנס, סביב מגדל שמירה עגול מהמאה ה13. המגדל הזה, היה הכניסה לדירתנו. הרהיטים בדירה גם הם סיפרו על חיים אחרים משנים רחוקות, בהן בחדר הילדות היה עדיין כיסא ליד הקיר, שם האומנת ישבה והמתינה שהנסיכות יתחילו לנחור, לפני שהרשתה לעצמה להתפנות למגוריה.
ערכנו לעצמנו סעודת נישנושים, עם בקבוק של בורדו סופירייר שלא היה סופירייר בכלל וממש הזכיר מרלו ארצישארלי. בזמן הסעודה סיפרתי לבנותיי את האגדה על המקום הזה שבו אנו ישנים: מסתבר שבמהלך המאה 13, המבצר הזה היה עמדת שמירה של חיילים אשר היו אמונים על אחד המעברים החשובים מהאלפים לצרפת. זה היה מקום אסטרטגי חשוב, אבל בה במידה זה היה גם מקום מבודד מאוד, אשר בחורפים נותר חשוף לאקלים הקשה. ככל הנראה, המפקד של המבצר הזה איבד את שפיותו במהלך אחד החורפים הקשים, והחל להתעלל בפקודיו ולבצע בהם מה שהמקורות שמצאתי תיארו רק כ"זוועות שלא ניתן לדבר עליהן". המלך של המחוז, משמע על האימה, ציווה לפרק את המבצר ולשחרר את חייליו, גם במחיר הפקרת העמדה לחלוטין. כעבור מספר עשורים, המבצר ניתן לאדם מכובד שהמלך רצה בחסדו, וזה הקים שם את הטירה בה אנו שוכנים. האיש הזה היה הסבא של הסבא של הרב-רב-רב סבא, של האיש שקיבל את פנינו באותו היום. 
בכל הווייתי התאפקתי מלסיים את סיפורי במילים "ויש האומרים שניתן לשמוע את צווחות החיילים עד היום" אבל ממש רציתי לבלות את המשך הערב עם אשתי, ולא עם שתי ילדות צווחות מאימה. לאחר שהבנות נרדמו על מיטות נוחות של נסיכות, פתחנו לעצמנו בקבוק נפלא של ברוגוגני שרדונה שהיה מתקתק בדיוק במידה ולא יותר מכך ובכוחות אחרונים שתינו אותו, מנסים להישאר ערים עוד טיפה ולהנות מהקסם של החלל.
כשהגיע הבוקר, התעוררנו ביקיצה הטבעית השמורה לנסיכות, אכלנו יוגורט פירותי ויצאנו לחקור קצת את הסביבה של טירתנו. כל כך נהנו מהטיול הקצר שפספסנו לחלוטין את שעת העזיבה שלנו, ובחן ישראלי מפוקפק התנצלנו והודנו להם מקרב לב, משתדלים להימנע מלהציע תשלום על יציאה מאוחרת. היה קשה לעזוב את הטירה, אבל מה שחיכה לנו בהמשך היה מרגש לא פחות, ולמעשה, כך גילינו אחרי-כן, אפילו יותר...

אביב באוקראינה - 2. האוכל, חלק ראשון.

איך אפשר להתחיל את סיפור המסע הזה? כאמור, בגלל ייחודיות החוויה שהוא השרה עלי, בחרתי לספר את סיפור מסעינו באוקראינה דרך נושאים, להבדיל מתיאור כרונולוגי של רצף האירועים. אבל - מנין אתחיל? דרך טובה להתחיל תהיה סיפור המסע שלנו מארוחה לארוחה. שהרי, תמיד צריך לאכול וכל מקום שהיינו בו, בין אם זה היה בבית הדודים, בכפר, מסעדה בצ'רניגוב או דוכן בקייב, האוכל מספר סיפור מסע בפני עצמו. 

מיד כשהעגנו לצ'רניגוב, עיר מנומנמת ושקטה הנמצאת כשעה וחצי נסיעה צפון מזרח מקייב, קביל את פנינו השולחן המסורתי האוקראיני, אותו אני מכיר מארוחות  חגיגיות בחיק משפחתה של אשתי, בפרט בנובי גוד (השנה החדשה)

תמיד טענתי שישנו משהו דומה מאוד בין משפחתי האוקראינית לזו המרוקאית בגישת ה"פותחים שולחן" הזו. הפריטים והטעמים כמובן שונים, אבל ריבוי הסלטים, מנת הדג ומנת הבשר ובעיקר התחושה הזו של שפע שמתקבלת כשיושבים לשולחן, מוכרת לי עוד מילדותי, כאשר ביקרנו את משפחתי באופקים.

היו שם הרבה מהכוכבים המוכרים של המטבח: פרוסות באגט עם חמאה ואיקרה, נקניק ציידים בסדנות מוסקוואי, פילמני בחמאה וחומץ, בליצ'יקי (בלינצ'ס) במילוי בשר, דגים מלוחים ודגים מטוגנים, צנוניות ומלפפונים מושלמים וטריים שהגיעו היישר המשדה, וכמובן ברנדי, יין, וקוניאק.

את הקוניאק אנחנו הבאנו כמנחה למארחינו, דבר שהתברר בדיעבד כטעות מרה, היות ואב המשפחה לקח על עצמו כאתגר להשקות אותי בכל הבקבוק הארור ההוא, מתוך כבוד והוכרת תודה, כמובן. אשתי ההרה לא הייתה יכולה לעזור לי במלאכת השתייה הזו ולי לא הייתה כל כוונה לסרב למאחינו היקר כאשר, פעם אחרי פעם הפנה את פיו של הבקבוק לכיוון כוסי. הגענו לאוקראינה, אמרתי לעצמי ובשמחה שאין לי כל כוונה לנהוג בעשרה ימים הקרובים, רוקנתי ללועי כוסית אחר כוסית. מנשנש מטעם זה או אחר בין לבין כדי לשמור על קיבה מאוזנת.

הטיול התחיל ברגל ימין, אמרנו לעצמנו כשדידינו בחזרה לדירתנו עם כוונה שלימה להתרסק אל תוך שנת ישרים. לא היה לנו כל מושג מה צופן לנו העתיד.

למחרת בבוקר התעוררתי עם צורך קיומי לפחמימות שומנים ומלחים. משהו היה צריך להיכנס לקיבתי ולהתניע אותה בחזרה לתפקוד אופטימלי. אבל לפני-כן - קפה. בדירה ששכרנו היה קומקום וארבעה סוגים שונים של תה, אבל שום קפה לרפואה. כך, יצאתי מהדירה למסע ציד של בוקר בחיפוש אחר כוס חמה של אספרסו, או חמש.

השעה הייתה שבע וחצי וצ'רניגוב עוד לא שטפה פנים. חנויות היו סגורות, ואפילו מסעדות ובתי קפה לא הראו כל סימני חיים. צעדתי לאורך השדרה המרכזית של העיר, מסנוור מהשמש הודות לחמרמורת עד שמצאתי לבסוף חנות של מכונות אספרסו ופולי קפה מיובאים שכדרך אגב גם מכרה כוסות של אספרסו כ"טעימות". בשורת האספרסו בדיוק הגיעה לצ'רניגוב וכל המכונות שהיו למכירו היו על תקן קפה טחון ולא קפסולות. זה היה הרמז הראשון שלנו לכך שהעיר הזאת נעה בכזו איטיות, שעכשיו הגיעה אליה שנת 1996.

אחרי אספרסו כפול לרפואה שבתי לדירה לאסוף את משפחתי על מנת להובילה בחזרה לתחנת הקפה המבורכת. משם המשכנו בחיפוש אחר מקום לארוחת בוקר. השעה הייתה כבר תשע ורוב העיר עדיין לא התעוררה, או לתחות המסעדות שלה עדיין לא התעוררו. לבסוף מצאנו פיצריה נחמדה שהייתה כבר פתוחה. כארוחת בוקה פיצה אינה מקובלת אך, כפי שכל סטודנט מוכה הלם שעומד בבוקר מול מיקרוגל מסתובב אחרי לילה של מסיבות, היא מושלמת.

משם המשכנו לדירה של המשפחה שלנו שם חיכו לנו על מנת להתחיל את היום. מה רבה הייתה התדהמה שלנו כאשר, בשעה עשר בבוקר, חיכה לנו אותו שולחן ערוך וחגיגי של אתמול רק שהבלינצ'יקי היו ממולאים הפעם בפרג, אבל הכול היה שם, כולל הקוניאק. היינו כבר שבעים אבל מפאת כבוד לא יכולנו לסרב. כאמור מכיוון שבתי בת שנתיים ואשתי הרה, נטל ה"לחיים" נפל עלי. בשלב הזה שקלתי להתחיל להתפלל. אלוהים, למה לא התחלתי להפלל?

אחרי שטעמתי מכל מטעמי השולחן ולגמתי בערך ארבע כוסות של ברנדי, קוניאק ועוד איזה ליקר מתוק ואלכוהולי ברמה מפתיעה במיוחד היינו מוכנים לצאת לטיול שלנו של היום. השעה הייתה עשר וחצי בבוקר.

התחנה הבאה שלנו הייתה הכפר נובוסליבקה שנמצא ממש בפאתי צ'רניגוב, עוד אקדיש לכפר הזה דיון נרחב משל עצמו, אבל עכשיו בואו נדבר על הארוחה שאכלנו שם. התארחנו אצל משפחה שקיבלה אותנו באהבה ואפילו ערכה לכבודנו את השולחן החגיגי והמסורתי השמור בעיקר לימי חג ולמועדים מיוחדים. לא טעיתם. זה היה אותו שולחן. הפעם הופיעה גם מנה של פירה גס שבושל עם חתיכות נקניק כפרי שהייתה טעימה באופן פנומנאלי. הבדל נוסף היה שאת המיץ החליף "מיץ עצים" שזה מיץ שיוצא מגזע של עץ ויש לו טעם של מיץ שהוציאו מגזע של עץ, ואת הברנדי החליפה וודקה. 

אחרי יום נפלא בכפר שהמשיך לעוד מספר רב של אתרים בצ'רניגוב, הוזמנו עם ערב לביתם של מארחינו לכוס של תה של לפני השינה. הסכמנו בשמחה. איזו סכנה יכולה להיות בכוס של תה. אלוהים כמה שטעינו. כשהגענו קיבל את פנינו שולחן ערוך בחגיגיות מסורתית עם הבאגטים עם החמאה וביצי הסלמון, והנקניק והגבינה הצהובה, והדגים והבליצ'קים והצנוניות והמלפפונים. אהה... וכמובן הקוניאק שלא הצלחתי משום מה לסיים בבוקר. תה, מיותר לציין, לא היה שם.

היום השלישי התחיל במחשבה הבאה: "יומני היקר, צואתי מתרככת מיום ליום. מזג האוויר האביבי נוח." במהלך הסיורים השונים בעיר גילינו שלא רחוק מדירתנו ישנו סניף של רשת בתי קפה בשם צ'שקה שנפתחת בכל יום בשעה שמונה (כי מי לעזאזל שותה קפה לפני שמונה?) שם בחרנו להתחיל את היום שלנו, עם כוונה מליאה למלא עצמנו במזון שאינו חגיגי. אחרי כוס קפה מבחיל שהזכיר את הקפה פילטר של מקדונלדס הזמנו אגז בנדיקט. מה יכול להיות רע בלחם, ביצה עלומה ורוטב הולנדז? זה לא היה טוב ביוחד אבל זה היה שינוי מהרוטינה ולפיכך - מושלם. 

מעניין יותר מהאוכל בצ'אשקה היה הקהל. כמו שאמרתי צ'רניגוב לא מתעוררת בשמונה בבוקר, רוב החנויות לא נפתחות עד עשר ואפילו אחת עשרה לכן הקהל של בית קפה מקומי יהיה מורכב מאוכלוסיית השוליים של העיר. האדם הראון שפגשנו היה גבר אמריקאי בגיל הבלות ששבר את שיניו גדי לדבר ברוסית איומה. הוא חיכה מעט עד שנפגש עם עלמה מקומית צעירה. עוד אדבר על הנשים של אוקראינה בפוסט אחר, אבל זו הייתה הזדמנות מדהימנה לראות בעניים שלנו את הסיפור הזה של "כלה אוקראינית". מהצד, הכל נראה קורקטי בין השניים, אבל אסור לשכוח מאחורי כל סיפור כזה על זקן ערירי שמצא לו אהבה צעירה (סיפור שמכיל את הבעיתיות שלו) מסתתרת העובדה שהרוב המוחלט של ה"כלות למכירה" אינן אלא סיפור כיסוי של רשת חולה של סחר בבני אדם.

אחרי שאלה שתו כו קפה והלכו להם, החליפו את מקומם שתי נערות. לא היה שום קשר בניהן מלבד התזמון והן התיישבו כל אחת בשולחן משלה. אבל היה בשתיהן משהו שרמז שהן אמורות להיות דמות מרכזית ברומן רוסי שלא נכתב. הראשונה הייתה עלמה יפהפייה עם רגל ביונית מהסוג החדש, שנראית כאילו היא עוצבה ליעל ולא לבת אדם. היא ישבה ואחרי זמן מה הזמינה כוס תה, איתה שיחקה כמעט שעה. כסופר, אני מרשה לעצמי לבהות באנשים יותר מהרגיל, אשתי מעירה לי על כך אך ללא תוצאות. ראיתי איך היא עוצרת את הדמעות שלה מלהתפרץ במשך זמן רב ואז, פתאום, מוציאה מתיקה הקטן קופסא של איפון 6. במכאניות מהירה שמראה שמדובר ברוטינה שגורה, היא הוציאה את חלקי המכשיר הרכיבה אותם יחדיו, הכניסה כרטיס והתקשרה. השיחה הייתה קצרה מאוד ואחריה שהיא פירקה בחזרה את המכשיר לרכיביו השונים, הכזירה אותו לקופסא ושבה לשחק עם התה שלה ולעצור את הדמעות.

שולחן לידה ישבה העלמה השנייה. היא הגיעה עם תיק גב גדול וכלוב של חתול אותו החזיקה על ברכיה כל אותו הזמן. היא ישבה זמן מה בחולמנות, משחת עם החתול השמנמן שהציץ מתוך הכלוב עד ששיחת טלפון העירה אותה מחלומותיה. "הכול בסדר" היא אמרה ברוסית שאפילו אני הבנתי והוסיפה, "אני אוכלת משהו בשביל שאוכל לקחת את הכדורים". היא הזמינה עוגת גבינה, נטלה ממנה כזית לעצמה, האכילה את החתול ביתר העוגה ולאחר מכן הזמינה כוס מים, בלעה מספר כדורים ומיהרה ללכת.

למרות שהאוכל בצ'שקה היה נוראי ולמרות שהם נתנו לנו סנדביץ' דוחה של קישואים וכדורי בשר לא מזוהה כשהזמנו פניני, הגיוון וכמובן הבידור שבבהייה בזרים הביא אותנו למסקנה שבהחלט יש טעם לצאת ולאכול בחוץ. מיד כשפגשנו את מארחינו האוהבים הכרזנו - היום בערב אנחנו רוצים להזמין אתכם למסעדה. אם חשבנו שהיה טירוף לאכול בבית, כלום לא הכין אותנו לטירוף של אכילה בחוץ באוקראינה, אבל על זה נדבר כבר בפרק הבא...

אביב באוקראינה - 1. יוצאים לדרך

יצאתי לאוקראינה כי הילדה רצתה עוד טיול. יצאתי לאוקראינה כי מאז הנישואין יש לי משפחה שם. יצאתי לאוקראינה כדי להבין מה-דה-פאק קורה שם באוקראינה?

אין ממש דרך להסביר את זה; בשנים האחרונות המדינה הזאת מופיעה מדי פעם בחדשות כמו עוד מקום שיש בו בלגאן, אבל לא בלגאן מתמשך, כמו בחדשות על מקומות עגומים כמו עירק, או סוריה, או ישראל.  אלא, ברוח מזרח אירופאית, כמקום בו מדי פעם יש בלגאן מטורף ואז להישכח במעין "טוב, שם זה תמיד היה כך..." אבל - איזה בלגאן?

הפעם האחרונה שהטירוף השתולל שם, הייתה באפריל 2014, כאשר הממשלה פתחה באש על מפגינים שביטאו זעם כלפי גניבת הבחירות. נגיע לזה. בינתיים אולי כדאי שנתחיל בהתחלה.

זה לא היה טיול רגיל. לא, בכל אופן, כמו שאני נוהג לתכנן טיול. עם טבלאות ותכניות וחישובים ומפות מוכנות ומסודרות מלוות בגיבויים ובגיבויים לגיבויים בצורת אופציות חלופיות לכל תכנית. לא. זה לא היה טיול כזה, לפחות לא בראשיתו.

כפי שאמרתי, מאז נישואי יש לי משפחה באוקראינה אותה פגשתי רק לפני שנתיים וחצי, כאשר הם ביקרו בישראל. עתה היה תורנו לבוא לבקר ולכן כל החצי הראשון של הטיול נמסר לידיהם הנאמנות.

כבר בשדה התעופה הישראלי הייתי צריך להבין שזה הולך להיות טיול שונה. כאשר הילד, שנהנית כמו אביה לחבר מילים שהיא אוהבת לכדי שיר, החליטה להניח בצד את הלהיטים המוצלחים שלה ("אני רוקדת על הבמה וסתם עושה שטויות", ו"גבירותי ורבותי קבלו את הקרקס שלי - לרקוד!") והתחילה לשיר שיר חדש שלא שמענו עד כה. מילותיו היו: "אלוהים - בוא נהרוג את כולם!" והיא צווחה אותן בקולי קולות שהדהדו לאורכו ולרוחבו של הדיוטי-פרי.

היה זה סימן שהטיול הזה לא יהיה כמו אף טיול משפחתי אחר. ואכן, הוא לא היה כזה. מהסיבה הזו, החלטתי שלא לכתוב את הנרטיב שלו באותו אופן כרונולוגי מסודר שבו סיפרתי את מהלך הטיול שלנו לשווייץ ואיטליה ולספר את הסיפור של אוקראינה קצת אחרת. דרך הרכיבים השונים שבנו את הטיול. לכל פרק יהיה נושא, להבדיל ממקום. הנושאים יהיו כמו "אוכל", "הכפר", "היער", "ארץ הביניים", "פסחא בקייב", "נשות צ'רניגוב", "האביב האוקראיני", "חלום" וכו'.

השאלה החשובה שביקשתי להבין בטיול שלי הייתה "לאן אוקראינה הולכת?" כידוע אוקראינה נמצאת היום, כפי שהייתה פעמים רבות בעבר נמשכת לשלושה כיוונים: מזרחה להצטרף לביתה החורגת רוסיה, מערבה להצטרף לאירופה והכיוון השלישי הוא להישאר אוקראינה עצמאית.

אולי זה הזמן להגיד שהשם של המדינה הזו - אוקראינה - משמעותו היא "ארץ הביניים" או "האזור המחלק". מי שמסתכל על הטבע הפראי על המישורים הירוקים, היערות העבים והנהרות המתוקים והשקטים יכול בקלות ליחס לנופים אלו את השם המוכר מארץ ביניים חלומית אחרת - Middlearth.

למרבה הפתעתי חזרתי מהטיול עם תשובה ברורה וחד משמעית. בניגוד לאיזה תובנה פילוסופית מתחמקת בסגנון "אין לדעת...", אבל, על מנת שאוכל לבסס את מסקנותיי, יהיה עלי לשטוח ראשית את טענותיי וזאת אעשה בפרקים הבאים.

לסיום אעיר רק שדרך אמנות הרחוב של אוקראינה (אשר מבחר מתוכה מופיעה בפרק זה), ראיתי שיש כאן דור צעיר עשיר בכשרון וברצון לצייר אוקראינה אחרת, אחת שהיא חלק מהעולם ולא אחת שהעולם מסתכל לעברה כמו שמסתכלים על הדוד המוזר ההוא שלא מצליח לעמוד על הרגליים. לדור הזה אני רוצה להקדיש את הסיפור שלי.

טיול משפחתי - היום האחרון 06.10.2015

מה נותר לומר? ליום הזה לא תכננו דבר. רק להגיע לשדה התעופה ולחזור לארץ. ועם זאת נותר בי משהו לא פתור. השתמשתי בתירוץ של "צריך עוד קפה" ומיהרתי להתלבש ולצאת, משאיר את אשתי והקטנה בדירה להתארגן. "אני מצטער שאני לא יכול לעזור באריזה" אמרתי לאשתי כשיצאתי מהדלת, והוספתי "I have unfinished business in Rome".

אחרי שהגעתי לרחוב, סימנתי לפני את בית הקפה שבדיוק היה בשלבי פתיחה והמשכתי אל היעד האמתי שלי - חנות המכולת עם המוכר הבנגלדשי. למרבה המזל הוא היה מאחורי הדלפק. עיניו קיבלו אותי במבט שאומר 'קח מה שאתה רוצה ותלך'. הוצאתי בקבוק מים מהמקרר והלכתי לקופה. 

"רק שתדע," אמרתי לו בהזדמנות הראשונה לדו-שיח, באנגלית כמובן, "שסבי תרם להקמת האוניברסיטה בעזה. שכל חיי חונכתי ללכת בדרך הקשה של איש שלום, ושהיום יש לי חברים רבים יהודים, נוצרים ומוסלמים." הוא השפיל עיניו במבוכה לרגע ואז שינה פניו לחיוך מזמין. התלבטתי אם להכות בו על הכשל הלוגי שבלהכליל על קהילה שהיא מכלילה על הקהילה, אבל מה היה הטעם בזה? כשראה שרכישתי נסתיימה ואני פונה ללכת שאל, "עד מתי אתם נשארים פה?" כאילו מנסה להחזיר את הגלגל, לתקן את כל הבקרים הגסים. "אנחנו עוזבים עכשיו" אמרתי, הרמתי אפרסק, נגסתי בו והלכתי לקנות את הקפה שלי.  

זו הנגיסה השנייה באפרסק שתיחרט בזיכרוני לנצח. הראשונה הייתה ביום כיפור, עשרים ומשהו שנים אחורה. הייתי בן שבע או שש, וכל הילדים השכנים בפת דיברו בגאווה על תכניותיהם לצום. כמובן שהתגאתי בתכנית של יממה סגפנית. אבל, מששקעה השמש והכל התפזרו להם במסלולי האפניים השונים בשכונה, ניצלתי את חסות העלטה וברחתי לביתי. הבית היה חשוך וכשדלת המקרר נפתחה, חששתי שמא האור הזה של המקרר בוהק עכשיו בכל השכונה ומסגיר אותי. מהמקרר הוצאתי בזריזות אפרסק אחד. הוא היה ממש מתוק, האפרסק הזה ברומא היה מתוק עוד יותר.

כשסיימנו לארוז, המונית שלנו כבר חיכתה למטה. למרות חששותינו, פקקים לא היו והגענו לשדה התעופה שעה וחצי לפני הצ'ק אין. כך ישבנו על ספסל בחדר המבואה של השדה, בוהים בקירות ומחפשים את עצמנו בין מבוך של זכרונות טריים. כשהחל הצ'ק-אין נחשפנו מיד למולדת.

זה לא היה רעש מופרז, או דיבור אגרסבי או משהו מהקלישאה הישראלית הישנה, אלא רק דבר קטן שחזר עליו שוב ושוב בפנים שונות - שתי עיניים מתגלגלות למעלה בתסכול מתנשא, כאילו כל ישראלי שראינו אמר בליבו "אוף הישראלים האלה". לא ראינו את העניים האלה בשכונות העשירים של ז'נבה ולוזאן, או בהיכלי הקדושה של רומא. הן  לא הופיעו בספינה עם קהל הנופשים ולא בתורים ההמוניים של הקולוסיאום, והנה כאן בתור הישראלי, שוב ושוב ראית זוג מחליף זה עם זה מבט של תסכול שאומר "אלה... אנחנו לא חלק מאלה..." כך תמות הציונות. לא בפיצוץ של פצצה - אלא פשוט בבושה.

כשחזרנו לארץ שמענו שהחל גל של אירועי דקירה שרירותיים בכל הארץ. היום קוראים לזה בביטוי הפרדוקסלי "אנטיפאדת הבודדים". שמענו שאוהד איזו קבוצה תקף בגרזן אוהד של קבוצה יריבה. ראש הממשלה אמר משהו על זה שלנצח נחייה בחרב ואחר כך משהו על החומה שתרחיק מכאן אוייבים וחיות, ואני רק חשבתי על השקט של הטיילת של מונטריי, על השגשוג של הפתיחות הכלכלית של ז'נבה ועל כל הדרכים שמובילות לרומא.

מאז חלפו כבר ארבעה חודשים. יש לנו כבר ראש ממשלה מאחורי סורגים וסדרה של חוקים חדשים, כל אחד מהם נעץ בבועת הדמוקרטיה העדינה שציירנו לעצמנו.  והנה אני מקשקש לעצמי. תסלחו לי, אני פשוט מתקשה לכתוב את הפסקאות האחרונות האלה, מבקש לשווא להשתהות עוד קצת, עוד טיפה - שם. מזל שכבר קנינו כרטיסים לטיול הבא. פסח, 2016, אוקראינה. צ'רניגוב וקייב.

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הקולוסיאום

היו מספר מזכרות שרצינו לרכוש ברומא. מהוותיקן ידענו שאנחנו חייבים לרכוש משהו לאוסף של אשתי. מזה שנים אשתי אוספת חפצי דת, איקונות ותשמישי קדושה מכל העולם. היא קוראת לאוסף הזה "כשלון האנושות". כבעלה, אני יודע שהכותרת הזו היא יותר פרובוקציה מחוייכת ופחות משקפת את האופן וההערכה שהיא מייחסת אל התרבויות השונות שייצרו וסגדו ליצירות האלה. אבל איזה חפף יהיה נכון לקנות מהמקום הזה, שכל כולו תשמיש קדושה אחד גדול? האם פורטרט של האפיפיור או אחד מרבבות הגרסאות של הצלוב שהוצעו למכירה בכל פינה? אשתי ביקשה שנרכוש את לוח השנה של הכמרים, אוסף ובו שנים עשר צילומי פורטרט של הכמרים והבישופים הכי חתיכים שהוותיקן הצליח לאסוף השנה. לא הייתי מוכן להכנים אל הבית שלי תחרות כזו, גם חתיכים וגם קדושים? בשום פנים! ומלבד זאת, ידעתי שישנו דבר אחד שמסמל עבורי, ועבור רוב האנושות, כפסגה של היצירה הנוצרית והאמנותית של הרנסאנס - הפיאטה של מיכאלאנג'לו.

אני יודע, אני יודע, זו יצירה שזכתה לכזו חשיפה שהיא הפכה כמעט לקיטש כמו המונה ליזה. אבל בשבילי היצירה הזאת מסמלת שיעור חשוב. אינני מבין באמנות, יצירות אמנותיות בשבילי נחלקות לדברים שאני יכול או רוצה לשים בביתי ולהמון יצירות שאינני מבין בכלל, לא מה הן, לא איך הן נוצרו, לא מדוע, לא את ההקשר ההיסטורי תרבותי שלהן. רוב האמנות עבורי אינה אלא משפטים בשפה שאינני מבין. כשניגשתי להתכונן אל הטיול הזה, ידעתי שאני צריך להבין אחת ולתמיד את הקטע הזה שקוראים לו "הרנסאנס האיטלקי באמנות". מה ההבדל בינו לבין הספלים הקלאסיים של יוון ורומא? הפיאטה לימדה אותי את התשובה לשאלות האלה. האחדות הכללית של היצירה, האופן שבו, מרחוק, ניתן עדיין לראות את הסלע המקורי שהיא נולדה ממנו, הרכות שרוע הצלוב, ידו השמוטה בקושי פוגעת בבד הפרוע שתחתיה, רגלו המרחפת באוויר הנתמכת על ידי ענף מקרי שכמו מספר את סיפורה של האדמה שלא רצתה בבחור הזה בין שוכניה, ולבסוף, פרצופה הטהור של מריה, צעירה לנצח באכב של הסתכלות פנימית. אינני מבין באמנות כלל וכלל, אבל את השיעור שלמדתי מהפיאטה לא אשכח.

למרבה המזל היו רפליקות של הפסל הזה בכל אחד מדוכני המזכרות הרבים שפוזרו ברחבי הוותיקן ובסביבתו. בכל מידה אפשרית. בחרנו את זו שהתאימה לנו מבחינת הגודל והמחיר. בעבר, היו מייצרים את הפסלים האלה מיציקה שנעשתה על ידי רב אמן, הגרסאות הזולות אף השירו זיכרון של כך בדמות פס דק שהקיף את הפסלון במקום שבו שני חצאי היציקה נשקו זה לזה. אבל הגרסה הנמכרת היום הינה פאר של טכנולוגיה מודרנית. המודל נוצר על ידי רובוט, שאינו אלא סורק תלת מימד מצוייד בלייזרים למדידה מדוייקת. לאחר מכין הפסלון הודפס על ידי מדפסת תלת מימד שהוזנה על ידי שילוש תמיסת דבק מהירה ואבק שיש, רק הפוליש הסופי נעשה על ידי אמנים בשר ודם. התוצאה הינה מודל מדוייק של הפיאטה בכל היבט, מהחומר ועד לקמטים הקטנים ביותר. אכן, למרות רוחה של ההיסטוריה, אנחנו חיים בתקופה נפלאה ביותר.

לאחר שיצאנו מהוותיקן שמנו פעמינו דרומה אל הקולוסיאום. ביום הקודם כיתתנו רגליים דרך השילים הצרים של רחובותיה של העיר שנשתמרו בצורתם עוד מימי הביניים, הפעם החלטנו לצעוד דרך השדרה הגדולה ע"ש וויטוריו עמנואל השני (שאיחד את איטליה ב1878). הדרך, כמו המוניומנט הגדול בסופה נבנתה, למורת רוחם של הרומאים, על ידי מוסוליני הידוע לשמצה. תגידו מה שתגידוו על רודנים פאשיסטים - כבישים הם יודעים לסלול. אי אפשר לדמיין איך רומא של היום, עם התנועה הבלתי נגמרת של המכוניות שלה, הייתה יכולה להתקיים בלי השדרות הענקיות שחצב בתוכה מוסוליני.

אבל רומא חזקה מכל קדמה, והכוח הייחודי של רחובותיה ניצח את השינויים הגיאוגרפיים. הדרך הזאת, המחברת בין הוותיקן והאימפריה הרומית, הייתה מאז ומעולם הדרך שבה ניצבו חנויותיהם של רבי האמנים הגדולים של העיר. מצאנו שם חנות תיקים של אמן עיבוד עורות מהאסכולה הישנה. התיקים היו מחולקים לפי צורותיהן הקלאסיות; מהקלאץ' ברוח פראדה, לתיק היד הקטן בסגנון ליידי דיור ועד ולתיק המלבני הגדול שצורותיו האיקוניות מזוהות היום עם הבירקין והקלי של הרמס. לא יכולנו להתאפק ונכנסנו להציץ, מאמינים בלב שלם שאנחנו נמצאים הרחק מטווח המחירים של ארנקנו. למרבה ההפתאה המחירים היו מותאמים לאופנה העכשווית, או ליתר דיוק - להעדרה, והתיק היפה ביותר שראיתי מימי, עבודת אמן עורות אמתית, עלה רק שישים יורו.

בהמשך השדרה מצאנו חנות פסלים שחלון הראווה שלה התגאה בבאסטים של משוררים ופילוסופים גדולים. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי. את עיני קלט פסל יפהפיה של הומרוס העיוור. שאלתי למחיר, כמו התיקים, גם הוא היה מתומחר מטה באופן מגוכח. עודי מדבר עם איש המכירות האיטלקי החביב ופתאום יצא מחדר סדנא קטן אחורי, איש זקן מאוד שעל עינו נשכחה הזכוכית המגדלת השחורה של אמני הדקויות. היה זה הפסל ג'יאנלי עצמו. רב אמן מהאסכולה האיטלקית הישנה שבפסגת הקריירה שלו יצר את דמותם של דווייט אייזנהאואר ושל נשיא קניה. הוא יצר את הפסל שבדיוק רכשתי, ואת היציקה המקורית שממנה נוצר הפסל האיקוני. היום אנחנו יכולים לקנות את יצירותיו באיביי באלפי שקלים, או ישירות ממנו בכמה עשרות יורו. אחנו חיים בתקופה מוזרה ביותר.

לבסוף, עשירים בתרבות כסנאטור שחזר ממסע כיבוש בפרובינציה ההלניסטית, הגענו אל הקולוסיאום. התחנה הראשונה בתכנון שלנו הייתה השער הנפלא של טיטוס. מי שזכור לדראון יהודי העולם שמחריב בית המקדש, התפאר גם הוא בכך. לא בגלל שעלה בידו להפיל איזה מרד קטן בפרובינציה, פעולה שהוכיחה עצמה קשה באופן מפתיע, אלא בגלל שלאחר בהוא כבש את הטריטוריה בחזרה והחריב את מקדש היהודים, הוא מצא שם אוצר כביר. זכר לאימפריה שאבדה מהעולם. עם ההון האדיר שהושג במסע המלחמה השגרתי הזה נוצרה ההשקעה הראשונית לבניה המונומנטאלית של הקולוסיאום. בית המקדש החדש של הבידור הרומאי, כלי השימור המושלם של תאוות הדם והכיבוש של ההמון התומך באימפריה.

הודות לרכישת כרטיסים מוקדמת מהאינטרנט גם הכניסה לקולוסיאום, כמו הכניסה לוותיקן, הייתה עניין של שלוש דקות במקום תור של שעתיים.
הרבה מילים נכתבו על הקולוסיאום ואני לא מאמין שיש לי שמהו לחדש על הביקור בו או ההיסטוריה שלו. החוויה שלנו, כתיירים במקום, גם נראית לי לא מעניינת במיוחד. לכן חשבתי להצביע על נקודה אחת קטנה בסיפור של הקולוסיאום, שמשקפת נקודת מבט מעניינת על רומא כולה.
אחד הדברים הראשונים שמקבל את פניהם של המבקרים הוא צלב גדול שהוצב ממש בכניסה, "פונה" אל זירת הדמים. זה משום הכאן, על זירת הקולוסיאום, רומא נכבשה על-ידי הנצרות.
הסיבה היא שהולכו לתוך זירת המשחקים אנשים שונים מכל קצוות האימפריה. זה היה המקום לראות איך לוחש גרמאני יתמודד מול חייל גאלי, או גלדיאטור אפריקאי. בין האנשים האלה היו לא מעט נוצרים, אבל לנוצרים היה קלף אחר בשרוול. הם לא היו הלוחמים הטובים ביותר בכלל, אבל הם מתו בזירה, כמו שאף אחד אחר לא התפגר.
עבור הנוצרים האלו של סביבות שנת 200 לספירה, למות על ידי הרומאים היה ללכת באופן ישיר בדרכו של ישוע המושיע. הם קיבלו את מותם בגאווה ושמחה וסבלו בצורה מוזרה כזו שאלפי הצופים הרומאים צמאי הדם לא יכלו שלא להעריץ אותם.
השאיפה למוות מכובד והסגנון הסטואי של קבלת הסבל, נגעו בנימי הערכים והתרבות הרומאית. פתאום הנצרות לא נתפשה עוד ככת מסתורית  של חורשי מזימות חתרנים, אלא כקבוצה של בעלי סוד, אשר הצליחו להגיע לדרגה גבוהה של שלמות רומאית. מאתיים שנה אחרי-כן, כשקונסנטינוס ימיר את הדת של רומא כולה לנצרות, העם יקבל זאת בהבנה הודות לאופן המיוחד שבו נתפשה הנצרות בעקבות מה שהתרחש בקולוסיאום.
בשלב הזה השמש כבר החלה לשקוע והחלטנו לוותר על ביקור בפורום. כמה שרציתי לראות את המדרגות המפורסמות בהן קיסר חירחר "ברוטוס יא בנז...", תמיד כדאי להשאיר משהו לביקור הבא.
לא דיברתי על כך לפני כן, אבל המסע שלנו הכיל מפגשים שונים עם קבצנים מסוגים שונים. בז'נבה הייתה זו חבורה מתחת לגשר בתחנה המרכזית שמשכה את ענינו, ספציפית היה שם אחד שהיה עסוק במירוק וניקוי זוג נעלי ספורט שמשך את ענינו. הנעלים תחת ידו נראו חדשות לחלוטין. בלוזן היו אלה מבקשי הנדבות מרומניה ש"ממש צריכים כמה גרושים בשביל רכבת לבאר שבע או לבוקרשט". מחוץ לוותיקן היו אלה הסבתות הצועניות שישבו להן עם יד שמוטה ומבט מבקש. להן אשתי שילמה.
אבל ליד הקולוסיאום היו שני מקרים בהם ראינו סוג אחר של קבצנים, או ליתר דיוק - את העטפת שלהם. היו אלה ערימות קרועות של סמרטוטים ישנים שכאילו נאספו שכבה על גבי שכבה לייצר גמות של אדם. דמות האדם הזו שרעה על הרצפה בתנוחה המזכירה מוסלמי בסוף ההתחוות הנמוכה של תפילתו. רק יד אחת, מושטת קדימה חשפה עור. הם לא זזו, רק שכבו כך, בזמן שכוס קטנה מפח מצלצלת לצידם מדי פעם.
הסבתי את תשומת ליבה של אשתי אל היד החשופה. היא הייתה יד של בחור או בחורה צעירים ורזים, עם אזבעות ארוכות ורכות כשל פסנתרן. הציפורניים היו מטופחות להפליא ולא נראה כל צל של כתם של חיי רחוב עליה. לא. זה לא היה קבצן כלל וכלל. זה היה מיצג של קבצן. מיצג של אותו קבצן חולה צרעת שוודאי ישב בדיוק כאן במשך אלפיים השנים האחרונות. אבל אמן שכזה, המביא לצופה מיצג היסטורי נאמן של אחת המשרות העתיקות ברומא, האם הוא לא ראוי לכספנו?
אחרי הקבצן חזרנו במהרה לכיוון דירתנו. החלטנו שהפעם לא ניפול שוב ליין גרוע בחמש יורו מהמכולת של הבנגלדשי עם הנטיות הפוליטיות ועצרנו בחנות משקאות לרכוש בקבוק טוב של קיאנטי (כמובן שבגלל מר לקטור), ב14 יורו.
המסלול חזרה הוביל אותנו דרך העמודים הגדולים המקיפים את רחבת הוותיקן. בדיוק כשעברנו שם חבורה של בישופים יצאה משם. עצרנו על מנת לאפשר להם לעבור אותנו והבחנו פתאום שכולם מלווינים דמות אחת, שצבע גלימתה היה שונה - הארכיבישופ. לתדהמתנו הרבה, הארכיבישופ עצר מיד כשראה את ביתנו הקטנה. הוא רכן אליה ובאנגלית רהוטה אמר, "איזו ילדה מתוקה", אז הניח ידו על מצחה, שתק מספר שניות בעיניים עצומות להוסיף "אלוהים יברך אותך בתי".
אני ואשתי ניצבנו חיוורים, אפילו תודה לא הגינו. משהו בחוויה הזו היה כה עצמתי שגם שנינו וגם הקטנה נשארנו עומדים בשקט, עד שחבורת הכמרים נעלמה במורד הרחוב.
נישאים על כנפי רוחו של המקום קנינו לעצמנו ארוחת ערב במסעדה שליד ביתנו וחזרנו למסיבת פסטה בדירה. אחרי שהקטנה נשכבה לישון, נשארתי עם אשתי על המרפסת הפונה אל הכיפה של סנט פיטר, וביחד רוקנו את בקבוק היין. הוא היה נפלא. שם, באור המלאכותי והמלכותי של הוותיקן, אהבנו זה את זו ככופרים קדושים.
זה היה הלילה האחרון של הטיול שלנו, מחר חוזרים לארץ.

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הוותיקן

זה היה הבוקר של היום האחרון של המסע שלנו. למחר לא תוכנן דבר מלבד הדרך חזרה לישראל. אחרי אתמול רומא כמעט ניצחה אותנו, אחרי 16 ק"מ של הליכה. הפעם נעשה את זה נכון, החלטתי, תוך ידיעה שהיום הזה אמור להיות ארוך מהקודם. ידעתי איך להתחיל את היום הזה ברגל ימין - אין דרך טובה יותר לפתוח בוקר חדש, מכוסית אספרסו על המרפסת הפונה לכיפה של פיטר הקדוש, בעירום מלא. הוותיקן היה התחנה הראשונה במסעינו היום. לא היו לנו כל כוונות לכבוש אותו, לחרוש אותו, או לראות את כולו. רק לטייל בכמה מחדריו בהנאה.
כך, אחרי ארבעה כוסות אספרסו, יצאנו מהדירה והתחלנו ללכת לכיוון הוותיקן. בדרך ראיתי את חנות המכולת בה קנינו בערבים ובבקרים. היו נחוצים לנו כמה דברים לטיול, כמו בקבוק של מים ומשהו לקטנה, אבל לא היה לי חשק להתחיל את הבוקר בפוליטיקה של אשמה.
כישראלים, אנחנו מורגלים במבט הבוחן שאינו רושם לפניו את הנוף, אלא חוקר בעיון היכן נמצא העוקץ. בז'נבה הוא היה במסעדה על האנייה. ברומא אתמול הוא היה נעוץ עמוק בתוך הקריקטוריסט מפיאצה נבונה, ובכייסים של פיאצה דה-פופולו. אבל אפילו האנינים שבאנינים של אמנויות הקומבינה ידעו להעריך את המתרחש ברחבת שמחוץ לקתדרלה של פיטר הקדוש. עשרות של אנשים השמחים לעזור לך לדלג על התור או לזכות לסיור מודרך בזול. אנשים שלובשים את סיכת המדריך וותיקן הרשמית, וכאלה המתדהדרים בשלוש סיכות רשמיות שונות. אנשים עם תג ועליו השם שלהם מודגש עם איזה תואר רלוונטי ואנשים עם דגלים וסרטים צבעוניים הרומזים לך שהנה אנחנו בדיוק נכנסים ונשאר לנו במקרה מקום פנוי אחד לך ולאשתך.
אחרי מכת ההלם הראשונית הזו, יצאנו מהכיכר ועצרנו לסיגריה של תכנון אסטרטגי. העובדות החדשות בניצבנו מולן היו אלה: א. הכרטיס האלקטרוני שרכשתי באינטרנט מאתר הוותיקן מאפשר לנו לדלג על התור הארוך המוביל למוזיאון, אבל בסוף הסיור במוזיאון נאלץ לעמוד בתור של שעה וחצי עד שעתיים וחצי בשביל להיכנס את הקתדרה. ב. אפשר לרכוש בתוספת של עשרים יורו לאדם כרטיס לקבוצה מודרכת שמדלגת גם על התור השני. ג. אנחנו מעדיפים למות ולא לעמוד בתור של שעתיים עם ילדה בת שנתיים. ד. אנחנו מעדיפים למות בייסורים ולא לכפות על עצמנו ארבע שעות של הליכה עם מדריך. הייתה רק מסקנה אפשרית אחת - נלך למוזיאון ונשער שהקתדרה הזו תחכה לנו גם בביקור הבא. תמיד כדאי לשמור משהו ששווה לחזור בשבילו.

עכשיו, משהייתה ברורה לנו תכניתנו יכולנו לעצור ברחבה המופלאה של כנסיית סנט פיטר, להתבונן בפסלים המכתרים אותה, ולראות את המרטירים המתגאים בסימן מותם הקדוש. את הצלב של ישוע והצלב ההפוך של פיטר. בקצה הימני סימנתי לאשתי את שמעון הקנאי והמסור שלו. אותו קדוש נוסר לשניים במאה השנייה, אולי בגלל תורתו, אולי כעונש על השתתפותו במרד היהודי נגד הרומאים. אחת המסורות מספרת שהוא נוסר בעיר סוניר שבפרס. נשאתי בליבה תפילה אליו, בשם כל אותם אנשים המנוסרים עד היום באדמה הקדושה הזו.
הבטנו על האובליסק הזקור במרכז הכיכר. כל רומא בתמונה אחת. אובליסק מצרי שנלקח והוצב על-ידי הקיסר קליגולה, איש אינו יודע כיצד. סיפרתי לאשתי ובתי את האגדה על האפיפיור שרצה להזיזו. לא אספר אותה כאן, מכיוון שנראה לי שהיא תיכנס לכרך הבא של "אגדות אמתיות".
לאחר מכן הקפנו את המתחם כדי להגיע לכניסה למוזיאון. בדרך עברנו ליד תור ארוך של מבקשים להיכנס, אשר שתדלנים שונים מנסים לדרבנם לדלג על התור. הכרטיס האינטרנטי שהיה ברשותנו הוכיח את עצמו בצורה מדהימה, ולפני שהבנו לאן ללכת, הובלנו על-ידי מכווני התנועה היישר לתוך המוזיאון.
מוזיאון הוותיקן. מאות חדרים המציגים לראווה את האוצר שנאסף מאלפיים שנות ביזה. מכיוון לא ניתן לראותו בביקור אחד, ידענו שיהיה עלינו לבחור מסלול אחד מתוך השישה המסודרים. ידענו שישנם חדרים שאותם אנחנו חייבים לראות בביקור ראשון - חדרי רפאל, חדרי משפחת בורג'יה וכמובן הקפלה של מיכאלאנג'לו, ידענו גם שרוב המסלולים מכילים את החדרים האלה לכן עצרנו שוב לתכנון אסטרטגי. צמצמנו את הבחירה לשני מסלולים מובחרים ולאחר שראינו שרוב המבקרים הולכים במסלול אחד, פנינו ללכת למסלול השני.
המסלול התחיל בתערוכה של ארצות אגן הים התיכון הקדומות. פסלי אלים מבבל ופרס, תבליטים מאשור ועוד אוצרות תרבות שאין לדעת אם נלקחו במסגרת שיגעון הארכיאולוגיה של המאה ה19, או שמא נשתמרו עוד מימי הכיבוש הרומאי, אי שם כשעדיין התפללו לאלים הללו.
משם המשכנו לחדרים של מצריים הקדומה, סרקופגים וחפצי נוי הוצגו לראווה כסמלים של התרבות האבודה. לאמנות המצרית הייתה השפעה רבה על הרומאים. עוד מהימים שבהם אנתוניוס וקליאופטרה נשקו זה לזה בהתחמקם מזעמו של אוקטביאנוס. ניתן לראות את ההשפעה הזו באובליסקים המפוזרים ברחובותיה של רומא, ובצורה האמנותית שייחודית לרומאים, המשלבת את הסימבולים המצרים עם האסתטיקה של הפיסול היווני. 
ואכן, המשכנו משם הלאה לגני פסלים של אלי יוון. שיעשענו את עצמנו בניסיונות לנחש מי האלים הניצבים לפנינו, מבלי לקרוא את הכיתוב. בין הפסלים הוצבו, יצירות אמנות לכל דבר, האמבטיות של אצולת רומא.לא אוכל לפרום כאן את תחושת העודפות הנפלא של עושר תרבותי כה גדול הנדחס לתוך חללים יפהפיים. ועם זאת, בעיני דמיוננו לא היו השלטים בכלל, אלא רק החללים והפסלים וההיסטוריה החיה לנגד עיננו. מה הייתה התחושה של אלה שהלכו כאן, לפני צבאות התיירים? אכן זה הוא מקום שבו הנשמה יכולה להתנשא אל על, הרחק מההמון המתהולל.
חששתי שהטיול כאן יהיה יותר מדי, יותר מדי פסלים, יותר מדי אנשים, יותר מדי יופי נשגב. אך הנשמה, משמזינים אותה באמברוזיה המתוקה של האמנות שנעשתה בתקופה שבה עדיין אמנים ניסו ליצוק את האלוהי והנשגב לתוך צורה, אינה יודעת שובע. היא רק מגלה בתוך עצמה חללים חדשים להכיל בתוכם עוד ועוד מהנקטר הזה.
וכך הלכנו, עם הצוואר מופנה אל על והעיניים מנסות לרשום כל תנוחה של יד, כל משיכת מכחול, כל פיסת בד מרפרפת בקלילות ומושלכת ברשלנות כאילו שאינה עשויה משיש. דרך מזדרונות של ציורים ושל מפות ושל בדים עד שהעין כבר ריחפה לה בין דבר לדבר מתוך ויתור או שחרור מניסיון להכיל הכול אלא רק לנוח, פה ושם, אל עוד פיסה של חן ועושר מלכותי.
לבסוף הצלחנו להגיע לחדרי רפאל, אשר ציורו האסכולה האתונאית הנו מצוות עליה לרגל לכל איש פילוסופיה. זיהינו את אפלטון ואת אריסטו, את הרקליטוס ודיוגינס מסינופה והשתעשענו בניסיונות לנחש את אלה שאיש אינו סגור על זהותם. אבל בחדרים האלה כבר נפגשנו עם זרם הקהל הרב שמכאן כבר החל להתכנס, כפי שנוזל מתמרכז לתוך משפך, בדרכו אל הקפלה הסיסטנית. אבל, עוד לא. הייתה לנו עוד תחנה אחת בדרך, תחנה שתוציא אותנו מההמון בחזרה אל המרווח בו הנשימה שוב תהיה אפשרית - חדרי משפחת בורג'יה. בהם מיקמו את התערוכה של האמנות המודרנית.
אחרי השפע של האnנות הקלאסית, אמנות הרנסאנס וצעצועי הרוקוקו הצבעוניים, לאף אחד אין חשק או רצון לראות אמנות מודרנית, במיוחד משום שנוכח הפרספקטיבה הזו, אמנות ימינו נראית חצי-עשוייה, מתאמצת לבטא מחדש בצורה עצלה, את מה שמיטב כשרונות האנושות הקדישו את חייהם כדי להגיע אליו. 
התפלאנו לראות את הצניעות היחסית של חדרי המשפחה הידועה לשמצה בהיסטוריה, משפחה כה מושחתת שהיא גרמה אפילו לנפוטיזם - מסורת מכובדת בקרב הכס הקדוש - להיראות פסולה. אם הם לא היו ממוקמים היישר מעל הקפלה הסיסטינית, איש לא היה מבקר בהם. למעשה, נראה שבחרו לשים שם את האמנות המודרנית בחדרים אלה כי אחרת לא יהיה שם איש.
ואז, סוף סוף זכינו להיכנס אל הקפלה הסיסטינית. רדו בנו כבעיזים סוררות. ציוו עלינו לשאת תפילה בשקט בזמן שמישהו צועק לתוך המקרופון "אנשים! זהו מקום של תפילה! אנה לכבד!" ניסיתי לצלם אך האבטחה עטה עלי משל זעקתי "אללה הוא אכבר". הצלחתי להשחיל רק ציום אחד, קטן ומושלם. ובו נראה פסלו הריאליסטי של ישו ומאחוריו אחד השדים של השאול מכה בחוטאים. מהזווית שבה צילמתי, נראה כאילו השד מבקש להכות בבן האלוהים. הייתי מאוד סקרן לגבי הפסל הזה. בכל תרבות ייצודו של ישוע דומה באופן מטריד לאנשים של המרחב הגיאוגרפי בו סוגדים לו - כך לדוגמא, ניתן למצוא בכנסייה הרוסית בעיר העתיקה ישו לבן ורך שנראה כאילו איזה איוואנושקה החליט בדיוק אתמול להפסיק לשתות, ובאמריקה ג'יזס נראה כמו הגיבור הלבן והשרירי של הסרטים שלהם. ישו הזה היה קטן ופצוע וחי. צבעיו בצבע העץ של גופה שנשארה על צלב בשלהי הקיץ הירושלמי. ופניו משקפות את השלווה בפני המוות שאותה הרומאים כה העריצו.
ניסינו להביט למעלה, להבחין בסיפורים של הציורים, בפרטים, בנביאים השונים, אך האיצו בנו לשתוק וללכת - או להתפלל. רציתי לצעוק בכל גרוני "אתם חושבים שאכפת לי מהאלים שלכם? טיפה כבוד לאהלוהי הרי אנחנו בחדרו של מיכאלאנג'לו!" אבל לא נראה לי שזה היה עוזר למישהו מלבדי.
לפתע ביתי אחזה בידי ועיניה נעוצות מעלה, אולי על יחזקאל. היה בה שקט ופליאה מוקסמת ועם זאת באחיזתה בי היה משהו לחוץ כמו ביקשה לומר "אבא - אתה רואה את זה גם?" זו הייתה החוויה הדתית לה ציפיתי במקום הזה, והיא לא באה מישוע ולא מהאפיפיור, ולא מהאמנות, אלא ממבטה החד והחם של בתי. אם הייתי צריך לתת שם לאלוהי, הייתי קורא לו אהבה.