התעוררנו ברומא לבוקר חדש כשבתוכנו עדיין פועמת השלווה השוויצרית. אבל להנאה המנומנמת הזאת היה זמן קצוב, משום שהיום היה מתוכנן לנו יום ארוך במיוחד. כאשר תכננתי את הטיול התבוננתי במפת רומא וסימנתי לפני את כל האתרים המעניינים שפשוט חייבים ללכת אליהם, לאחר מכן סימנתי שני מסלולים בין האתרים האלה: ביום הראשון נחצה את העיר ממערב למזרח, וביום השני נחצה אותה מצפון לדרום, ולמה לא? רומא אמנם לא נבנתה ביום אחד, וכל מדריכי הטיולים הזהירו מפני לנסות לראות אותה ביום אחד, אבל אף אחד לא אמר כלום על יומיים!
באיחור אפנתי ליום כזה ארוך יצאנו מהדירה שלנו בערך בעשר. התחנה הראשונה שלנו הייתה חנות מכולת קטנה שחיכתה לנו במורד הרחוב. בערב לפני כן הייתי בחנות הזאת וקניתי בקבוק נוראי של יין שעלה 5 יורו, שהיה אמור להשלים את הפסטה והפיצה שקניתי מהמסעדה לידו. עכשיו היינו צריכים בקבוק גדול של מים, ואפרסק לילדה.
אמש היה בחנות בחור בנגלדשי רזה שהיה נחמד מאוד, הבוקר היה שם בחור בנגלדשי אחר. בזמן שאני שאלתי אותו כמה עולים המים (יורו אחד), הוא שאל אותי מאיפה הגעתי. "ישראל" השבתי ובתגובה זכיתי למטח של אמירות באנגלית משובשת שמשמעותן הייתה בערך זו: אתם הישראלים רואים פלסטיני אחד רע ומיד מניחים שכולם רעים ומענישים את כולם בהתאם. היה יכול להיות יותר גרוע, אני משער, וחוצמזה, זה היה הבוקר הראשון שלי ברומא ומי רוצה פוליטיקה עכשיו? שתקתי. בחרתי אפרסק בשביל הילדה ושאלתי אותו כמה עולה האפרסק. "2.5 יורו" הוא השיב באקט שנועד לנצל את מעמדו כדי להכניס לצורר. ראיתי שהיה כתוב על האפרסקים שהם עולים 2.5 יורו לקילו וידעתי שאפרסק אחד שוקל בערך 350 גרם, אבל בוקר ורומא ומי צריך את החרא הזה עכשיו? בלעתי את הרוק ושילמתי לו בחיוך.
התחלנו ללכת, בידי הפלאפון טעון עם ג'י פי אס פתוח, ומפה מוכנה אחרי שטענתי אותה ברשת של הדירה. היום לא ניפול בגלל כשל טכנולוגי. כך הלכנו, מקיפים את הוותיקן ומשם דווקא דרך הרחובות הקטנים והישנים של חלקה הימי בניימי של העיר התקדמנו אל עבר התחנה הראשונה שלנו - קאמפו דל-פיורי.
הכיכר הזאת ידועה היום כשוק מקסים מוקף במסעדות שניתן לקנות בו את הגבינה, התבלינים וממרח הכמהין שכה חשוב לחזור איתם מרומא. כשזה נוגע לשיט טיירותי, הייתי נמנע מהדוכנים של הפסלונים והחולצות מכיוון ש... 70 יורו לחולצה לילדים שכתוב עליה I Love Rome.
אבל בשבילי הכיכר הזאת היא לא מה שהיא, אלא בראש ובראשונה מה שהיא הייתה. במרכזה, פסלו הגדול של ג'יורדאנו ברונו דואג להזכיר לכולם, את מה שמעטים היום זוכרים. זו הייתה הכיכר שבה הכנסייה נהגה לשרוף ספרים, מכשפות ואנשי מדע. ג'יורדאנו ברונו זכה לגורל הזה אחרי שהעז לפרסם תיאוריה שלפיה היקום הוא בעצם גדול מהרבה ממה שאנו חושבים. העוקץ בתיאוריה שלו, שהטריד מאוד את הכנסייה, היה ההשערה שלו לגבי חיים על כוכבים אחרים. ברונו אף הגדיל לעשות ושיער כי ייתכן והיצורים מהכוכבים האחרים מתפללים לאלים אחרים משלנו. כאמור, הוא נשרף על הדעות האלה והפך להיות הקדוש המעונה של עידן המדע.
אחרי סיבוב בכיכר החלטנו לעצור באחת המסעדות, שם זכיתי לאכול את הפסטה קרבונרה הכי גרועה שאכלתי בחיים. היה לה טעם של משהו שהגיע קפוא בתוך קופסה וחומם במיקרו. לאחר מכן המשכנו לקנות את הפרמזן, התבלינים והכמהין שכה חשוב לקחת איתנו. זכרתי את הסיפור לפיו הדוכנים כאן שייכיחם למשפחות שמחזיקות בהם כבר דורות על גבי דורות והתפלאתי לראות שאת הדוכנים תפעלו אנשי מכירות בנגלדשים. התהיות שלי התמוססו כשראיתי שבסוף כל טור של בנגלדשים (זה שמוכר לך, זה ששם את זה בשקית, זה ששוקל לך וזה שמסביר לך איך לאכול את זה) יושב רומאי ולוקח את הכסף.
משם המשכנו אל עבר התחנה הבאה - פיאצה נבונה, עם המזרקות המופלאות של ברניני. המקום הזה הקסים את הילדה שלי יותר מכל מקום אחר, היו שם מופעי רחוב כמו יוגי המרחף על מקל, או איש ללא פנים, וציירים שונים. טיילנו בהנאה בין האמנות והאמנים והחלטנו, ככה סתם, לעצור אצל אחד הציירים. מה ששכנע אותנו היה שלט קטן שאמר "10 יורו - 3 דקות". התיישבנו מול הצייר הזקן שהתגאה בקריקטורות בינוניות וחיכינו לזכות בציור שלנו. אחרי בערך שלושים דקות של ניסיון לשבת בלי תזוזה עם ילדה בת שנתיים, שילמנו את ה30 יורו שלנו (?!) והסתכלנו על הציור. למרבה ההפתעה זכינו לקבל פורטרט משולש של שלושתנו שהיה כל כך גרוע, שהחלטנו שלא נפתח אותו בכלל עד שיעברו מספיק שנים שנוכל לצחוק על כל הסיטואציה.
משם התחלנו את ההליכה אל עבר היעד הבא שלנו - ווילה בורגזה, שם ידעתי שהיום הכניסה לכל המוזיאונים, ובראש ובראשונה אוסף האמנות של משפחת בורגזה, הוא חינם. ההליכה הייתה ארוכה, ארוכה מאוד להפתעתי. ואז הבנתי את התובנה הראשונה שלי לגבי רומא - היא פאקינג ענקית. אחרי כמה דקות ארוכות של הליכה, עצרנו על איזה ספסל בשביל לאסוף את כוחותינו.
העצירה הזאת הייתה אחד האירועים המקסימים שהיו לנו בטיול, מכיוון שלא רחוק מאיתנו היו מספר איטלקים מבוגרים שישבו והאכילו את היונים והילדה שלנו, שדומה היה שסיגלה לעצמה כבר את כל קישורי השפה הנחוצים לה הצליחה, לא רק להצטרף אליהם ולהאכיל את היונים, אלא גם להתרוצץ בין העופות בשמחה שהזכירה לכל יושבי הספסל את יופי הילדות התמים.
עם רוח חדשה במפרשנו יצאנו לחצי השני של הצעדה אל עבר פיאצה דה פופולו - כיכר ההמון. הקשר בין ההמון לשליטם הוא אחד מאמצעי השליטה הפוליטיים החשובים ביותר. כאן ניתן לראות את התכנית הגאונית של השליט - ההמון נמצא בכיכר ענקית ויפה שנבנתה במיוחד בשבילם - מסביבם הם מוקפים באלים השונים של דתם עם מארס מקדימה, נפטון מאחור. השליט ניצב מול העם, אבל בערך מאה מטרים מעליו (ומעל לאלים) ובינו ובין האנשים ישנו שביל מפותל וארוך שבו ניצבו שורות על גבי שורות של חיילים. האסתטיקה של הפוליטיקה בצורתה הטהורה ביותר. לא צריך להגיד כלום. זה לא משנה מה נאמר. התפאורה מבשרת על תוכן ההצגה.
משם עלינו במעלה השביל המפותל אל עבר ווילה בורגזה. למעלה ראינו פארק ענקי שאי שם בתוכו מחכה לנו התערוכה. כשהגענו למעלה כבר הבנו שנוותר על התערוכה. הפארק כולו, בין כל הווילות שהיו שייכות פעם למשפחות כמו המדיצ'י, היה מלא, עד אפס מקום, בערסים. אולי לא, בכל אופן, ככה זה הרגיש. נטייה יש לערס להשטלט על המרחב שהוא נמצא בו משל לא היה בו אדם מלבדו. והערסים של רומא, יכולים להיראות כאלים בעבור כל הערסים האחרים של העולם.
אתם ואני, יכולים לראות מתחת לתחפושת המגוכחת הזו, את הדלות התרבותית שמייצרת סדר עדיפויות לפיו הרכב שלי חשוב מהאשה שלידי, את הכשל החינוכי שמוביל בנאדם לסתת את גבותיו באופן שגורם למיקי בוגנים להראות כמו מועמד מטעם המפלגה השמרנית, ואז לצאת להרביץ להומואים. אבל אנשים אחרים, יראו את הבוגאטי המשופצרת, עם הV12 שלה שמחריב כל סיכוי לשקט בנהמות של מכונה, את הנעליים של ריבוק (יש עדיין ריבוק?), המכנסיים של אמפוריו ארמני והקפוצ'ון של קאפה, ויאמרו "אמן". כזה הוא העולם, בו בזמן עשיר ועני, גן עדן וגיהינום.
לא היה לנו שום כוח לראות תערוכה עכשיו, אם ההליכה לא גמרה אותנו, והעובדה שהשמש כבר החלה את שקיעתה לא שכנעה אותנו, אז האוכלוסייה המקומית הוציאה מאתנו כל חשק לאשליה של תרבות.
אחרי שישנו קצת לנוח על שפת מזרקה קטנה שהייתה גם מעין אגם מלאכותי, ירדנו בחזרה אל עבר הפיאצה דה פופולו. בצד אחד של הכיכר בחור מהקריביים ניגן שירים של בוב מארלי וסביבו היה מעגל של תיירים צופים. אשתי הסבה את תשומת ליבי אל הקהל ופתאום הבחנתי בשלושה מקרים של כיוס שהתרחשו בו זמנית. זה נראה פחות כמו כיוס ויותר כמו טיול ליקוטים בין עצים אנושיים שפרותיהם הם ארנקים וטלפונים. אחד מהם החל לנוע לכיווננו ואשתי מיד שלחה בו סימן של שתי אצבעות האומרות "ראינו אותך". הוא מיד הסתובב והלך.
משם הלכנו דרך מחוז פראטי ששמענו ששם יש מסעדות טובות, אבל למי יש כוח, והסתכלנו על חנויות האפנה שהרחוב מתגאה בהן. כמובן שרצינו לקנות איזה זוג של נעליים מרומא, או תיק או איזה משהו אפנתי ואיטלקי, אבל הרחובות שם הכילו שילוב בלתי נסבל של מחירים מופרזים וטעם איום. דברים שמיועדים לאותם בעלי הבוגאטי של הווילה בורגזה, שמוכנים להשכיב שבע-מאות יורו בשביל להראות כמו בדיחה.
לקראת שמונה הגענו בחזרה אל הדירה שלנו עייפים ורצוצים. למרות שהייתי קרוב מאוד לאפיסת כוחות, בכל זאת ירדתי בחזרה אל המסעדה החביבה במורד הרחוב, ובכל זאת קניתי עוד בקבוק יין מהמכולת של הבנגלדשי. הפעם השקעתי 6.5 יורו. היין היה נורא אבל האוכל היה סבבה. כשבדקתי את הנייד שלי גיליתי שהלכנו היום 16.5 קילומטר.
אבל הייתה גם נחמה בהליכה הקצרה הזאת של סוף היום, משום שראיתי תיירים אחרים מדדים אל עבר חדריהם השונים, והם כולם היו גמורים ומותשים, חלקם הלכו כבר יחפים וחלקם נשענו על חבריהם. צרת רבים. זה לא אנחנו, פתאום הבנתי, זה רומא.
זה לא היה רעש מופרז, או דיבור אגרסבי או משהו מהקלישאה הישראלית הישנה, אלא רק דבר קטן שחזר עליו שוב ושוב בפנים שונות - שתי עיניים מתגלגלות למעלה בתסכול מתנשא, כאילו כל ישראלי שראינו אמר בליבו "אוף הישראלים האלה". לא ראינו את העניים האלה בשכונות העשירים של ז'נבה ולוזאן, או בהיכלי הקדושה של רומא. הן לא הופיעו בספינה עם קהל הנופשים ולא בתורים ההמוניים של הקולוסיאום, והנה כאן בתור הישראלי, שוב ושוב ראית זוג מחליף זה עם זה מבט של תסכול שאומר "אלה... אנחנו לא חלק מאלה..." כך תמות הציונות. לא בפיצוץ של פצצה - אלא פשוט בבושה.
