‏הצגת רשומות עם תוויות רומא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רומא. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 בפברואר 2016

טיול משפחתי - היום האחרון 06.10.2015


מה נותר לומר? ליום הזה לא תכננו דבר. רק להגיע לשדה התעופה ולחזור לארץ. ועם זאת נותר בי משהו לא פתור. השתמשתי בתירוץ של "צריך עוד קפה" ומיהרתי להתלבש ולצאת, משאיר את אשתי והקטנה בדירה להתארגן. "אני מצטער שאני לא יכול לעזור באריזה" אמרתי לאשתי כשיצאתי מהדלת, והוספתי "I have unfinished business in Rome".

אחרי שהגעתי לרחוב, סימנתי לפני את בית הקפה שבדיוק היה בשלבי פתיחה והמשכתי אל היעד האמתי שלי - חנות המכולת עם המוכר הבנגלדשי. למרבה המזל הוא היה מאחורי הדלפק. עיניו קיבלו אותי במבט שאומר 'קח מה שאתה רוצה ותלך'. הוצאתי בקבוק מים מהמקרר והלכתי לקופה. 

"רק שתדע," אמרתי לו בהזדמנות הראשונה לדו-שיח, באנגלית כמובן, "שסבי תרם להקמת האוניברסיטה בעזה. שכל חיי חונכתי ללכת בדרך הקשה של איש שלום, ושהיום יש לי חברים רבים יהודים, נוצרים ומוסלמים." הוא השפיל עיניו במבוכה לרגע ואז שינה פניו לחיוך מזמין. התלבטתי אם להכות בו על הכשל הלוגי שבלהכליל על קהילה שהיא מכלילה על הקהילה, אבל מה היה הטעם בזה? כשראה שרכישתי נסתיימה ואני פונה ללכת שאל, "עד מתי אתם נשארים פה?" כאילו מנסה להחזיר את הגלגל, לתקן את כל הבקרים הגסים. "אנחנו עוזבים עכשיו" אמרתי, הרמתי אפרסק, נגסתי בו והלכתי לקנות את הקפה שלי.  

זו הנגיסה השנייה באפרסק שתיחרט בזיכרוני לנצח. הראשונה הייתה ביום כיפור, עשרים ומשהו שנים אחורה. הייתי בן שבע או שש, וכל הילדים השכנים בפת דיברו בגאווה על תכניותיהם לצום. כמובן שהתגאתי בתכנית של יממה סגפנית. אבל, מששקעה השמש והכל התפזרו להם במסלולי האפניים השונים בשכונה, ניצלתי את חסות העלטה וברחתי לביתי. הבית היה חשוך וכשדלת המקרר נפתחה, חששתי שמא האור הזה של המקרר בוהק עכשיו בכל השכונה ומסגיר אותי. מהמקרר הוצאתי בזריזות אפרסק אחד. הוא היה ממש מתוק, האפרסק הזה ברומא היה מתוק עוד יותר.

כשסיימנו לארוז, המונית שלנו כבר חיכתה למטה. למרות חששותינו, פקקים לא היו והגענו לשדה התעופה שעה וחצי לפני הצ'ק אין. כך ישבנו על ספסל בחדר המבואה של השדה, בוהים בקירות ומחפשים את עצמנו בין מבוך של זכרונות טריים. כשהחל הצ'ק-אין נחשפנו מיד למולדת.
זה לא היה רעש מופרז, או דיבור אגרסבי או משהו מהקלישאה הישראלית הישנה, אלא רק דבר קטן שחזר עליו שוב ושוב בפנים שונות - שתי עיניים מתגלגלות למעלה בתסכול מתנשא, כאילו כל ישראלי שראינו אמר בליבו "אוף הישראלים האלה". לא ראינו את העניים האלה בשכונות העשירים של ז'נבה ולוזאן, או בהיכלי הקדושה של רומא. הן  לא הופיעו בספינה עם קהל הנופשים ולא בתורים ההמוניים של הקולוסיאום, והנה כאן בתור הישראלי, שוב ושוב ראית זוג מחליף זה עם זה מבט של תסכול שאומר "אלה... אנחנו לא חלק מאלה..." כך תמות הציונות. לא בפיצוץ של פצצה - אלא פשוט בבושה.

כשחזרנו לארץ שמענו שהחל גל של אירועי דקירה שרירותיים בכל הארץ. היום קוראים לזה בביטוי הפרדוקסלי "אנטיפאדת הבודדים". שמענו שאוהד איזו קבוצה תקף בגרזן אוהד של קבוצה יריבה. ראש הממשלה אמר משהו על זה שלנצח נחייה בחרב ואחר כך משהו על החומה שתרחיק מכאן אוייבים וחיות, ואני רק חשבתי על השקט של הטיילת של מונטריי, על השגשוג של הפתיחות הכלכלית של ז'נבה ועל כל הדרכים שמובילות לרומא.
מאז חלפו כבר ארבעה חודשים. יש לנו כבר ראש ממשלה מאחורי סורגים וסדרה של חוקים חדשים, כל אחד מהם נעץ בבועת הדמוקרטיה העדינה שציירנו לעצמנו.  והנה אני מקשקש לעצמי. תסלחו לי, אני פשוט מתקשה לכתוב את הפסקאות האחרונות האלה, מבקש לשווא להשתהות עוד קצת, עוד טיפה - שם. מזל שכבר קנינו כרטיסים לטיול הבא. פסח, 2016, אוקראינה. צ'רניגוב וקייב.

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הקולוסיאום

היו מספר מזכרות שרצינו לרכוש ברומא. מהוותיקן ידענו שאנחנו חייבים לרכוש משהו לאוסף של אשתי. מזה שנים אשתי אוספת חפצי דת, איקונות ותשמישי קדושה מכל העולם. היא קוראת לאוסף הזה "כשלון האנושות". כבעלה, אני יודע שהכותרת הזו היא יותר פרובוקציה מחוייכת ופחות משקפת את האופן וההערכה שהיא מייחסת אל התרבויות השונות שייצרו וסגדו ליצירות האלה. אבל איזה חפף יהיה נכון לקנות מהמקום הזה, שכל כולו תשמיש קדושה אחד גדול? האם פורטרט של האפיפיור או אחד מרבבות הגרסאות של הצלוב שהוצעו למכירה בכל פינה? אשתי ביקשה שנרכוש את לוח השנה של הכמרים, אוסף ובו שנים עשר צילומי פורטרט של הכמרים והבישופים הכי חתיכים שהוותיקן הצליח לאסוף השנה. לא הייתי מוכן להכנים אל הבית שלי תחרות כזו, גם חתיכים וגם קדושים? בשום פנים! ומלבד זאת, ידעתי שישנו דבר אחד שמסמל עבורי, ועבור רוב האנושות, כפסגה של היצירה הנוצרית והאמנותית של הרנסאנס - הפיאטה של מיכאלאנג'לו.
אני יודע, אני יודע, זו יצירה שזכתה לכזו חשיפה שהיא הפכה כמעט לקיטש כמו המונה ליזה. אבל בשבילי היצירה הזאת מסמלת שיעור חשוב. אינני מבין באמנות, יצירות אמנותיות בשבילי נחלקות לדברים שאני יכול או רוצה לשים בביתי ולהמון יצירות שאינני מבין בכלל, לא מה הן, לא איך הן נוצרו, לא מדוע, לא את ההקשר ההיסטורי תרבותי שלהן. רוב האמנות עבורי אינה אלא משפטים בשפה שאינני מבין. כשניגשתי להתכונן אל הטיול הזה, ידעתי שאני צריך להבין אחת ולתמיד את הקטע הזה שקוראים לו "הרנסאנס האיטלקי באמנות". מה ההבדל בינו לבין הספלים הקלאסיים של יוון ורומא? הפיאטה לימדה אותי את התשובה לשאלות האלה. האחדות הכללית של היצירה, האופן שבו, מרחוק, ניתן עדיין לראות את הסלע המקורי שהיא נולדה ממנו, הרכות שרוע הצלוב, ידו השמוטה בקושי פוגעת בבד הפרוע שתחתיה, רגלו המרחפת באוויר הנתמכת על ידי ענף מקרי שכמו מספר את סיפורה של האדמה שלא רצתה בבחור הזה בין שוכניה, ולבסוף, פרצופה הטהור של מריה, צעירה לנצח באכב של הסתכלות פנימית. אינני מבין באמנות כלל וכלל, אבל את השיעור שלמדתי מהפיאטה לא אשכח.
למרבה המזל היו רפליקות של הפסל הזה בכל אחד מדוכני המזכרות הרבים שפוזרו ברחבי הוותיקן ובסביבתו. בכל מידה אפשרית. בחרנו את זו שהתאימה לנו מבחינת הגודל והמחיר. בעבר, היו מייצרים את הפסלים האלה מיציקה שנעשתה על ידי רב אמן, הגרסאות הזולות אף השירו זיכרון של כך בדמות פס דק שהקיף את הפסלון במקום שבו שני חצאי היציקה נשקו זה לזה. אבל הגרסה הנמכרת היום הינה פאר של טכנולוגיה מודרנית. המודל נוצר על ידי רובוט, שאינו אלא סורק תלת מימד מצוייד בלייזרים למדידה מדוייקת. לאחר מכין הפסלון הודפס על ידי מדפסת תלת מימד שהוזנה על ידי שילוש תמיסת דבק מהירה ואבק שיש, רק הפוליש הסופי נעשה על ידי אמנים בשר ודם. התוצאה הינה מודל מדוייק של הפיאטה בכל היבט, מהחומר ועד לקמטים הקטנים ביותר. אכן, למרות רוחה של ההיסטוריה, אנחנו חיים בתקופה נפלאה ביותר.
לאחר שיצאנו מהוותיקן שמנו פעמינו דרומה אל הקולוסיאום. ביום הקודם כיתתנו רגליים דרך השילים הצרים של רחובותיה של העיר שנשתמרו בצורתם עוד מימי הביניים, הפעם החלטנו לצעוד דרך השדרה הגדולה ע"ש וויטוריו עמנואל השני (שאיחד את איטליה ב1878). הדרך, כמו המוניומנט הגדול בסופה נבנתה, למורת רוחם של הרומאים, על ידי מוסוליני הידוע לשמצה. תגידו מה שתגידוו על רודנים פאשיסטים - כבישים הם יודעים לסלול. אי אפשר לדמיין איך רומא של היום, עם התנועה הבלתי נגמרת של המכוניות שלה, הייתה יכולה להתקיים בלי השדרות הענקיות שחצב בתוכה מוסוליני.
אבל רומא חזקה מכל קדמה, והכוח הייחודי של רחובותיה ניצח את השינויים הגיאוגרפיים. הדרך הזאת, המחברת בין הוותיקן והאימפריה הרומית, הייתה מאז ומעולם הדרך שבה ניצבו חנויותיהם של רבי האמנים הגדולים של העיר. מצאנו שם חנות תיקים של אמן עיבוד עורות מהאסכולה הישנה. התיקים היו מחולקים לפי צורותיהן הקלאסיות; מהקלאץ' ברוח פראדה, לתיק היד הקטן בסגנון ליידי דיור ועד ולתיק המלבני הגדול שצורותיו האיקוניות מזוהות היום עם הבירקין והקלי של הרמס. לא יכולנו להתאפק ונכנסנו להציץ, מאמינים בלב שלם שאנחנו נמצאים הרחק מטווח המחירים של ארנקנו. למרבה ההפתאה המחירים היו מותאמים לאופנה העכשווית, או ליתר דיוק - להעדרה, והתיק היפה ביותר שראיתי מימי, עבודת אמן עורות אמתית, עלה רק שישים יורו.
בהמשך השדרה מצאנו חנות פסלים שחלון הראווה שלה התגאה בבאסטים של משוררים ופילוסופים גדולים. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי. את עיני קלט פסל יפהפיה של הומרוס העיוור. שאלתי למחיר, כמו התיקים, גם הוא היה מתומחר מטה באופן מגוכח. עודי מדבר עם איש המכירות האיטלקי החביב ופתאום יצא מחדר סדנא קטן אחורי, איש זקן מאוד שעל עינו נשכחה הזכוכית המגדלת השחורה של אמני הדקויות. היה זה הפסל ג'יאנלי עצמו. רב אמן מהאסכולה האיטלקית הישנה שבפסגת הקריירה שלו יצר את דמותם של דווייט אייזנהאואר ושל נשיא קניה. הוא יצר את הפסל שבדיוק רכשתי, ואת היציקה המקורית שממנה נוצר הפסל האיקוני. היום אנחנו יכולים לקנות את יצירותיו באיביי באלפי שקלים, או ישירות ממנו בכמה עשרות יורו. אחנו חיים בתקופה מוזרה ביותר.
לבסוף, עשירים בתרבות כסנאטור שחזר ממסע כיבוש בפרובינציה ההלניסטית, הגענו אל הקולוסיאום. התחנה הראשונה בתכנון שלנו הייתה השער הנפלא של טיטוס. מי שזכור לדראון יהודי העולם שמחריב בית המקדש, התפאר גם הוא בכך. לא בגלל שעלה בידו להפיל איזה מרד קטן בפרובינציה, פעולה שהוכיחה עצמה קשה באופן מפתיע, אלא בגלל שלאחר בהוא כבש את הטריטוריה בחזרה והחריב את מקדש היהודים, הוא מצא שם אוצר כביר. זכר לאימפריה שאבדה מהעולם. עם ההון האדיר שהושג במסע המלחמה השגרתי הזה נוצרה ההשקעה הראשונית לבניה המונומנטאלית של הקולוסיאום. בית המקדש החדש של הבידור הרומאי, כלי השימור המושלם של תאוות הדם והכיבוש של ההמון התומך באימפריה.

הודות לרכישת כרטיסים מוקדמת מהאינטרנט גם הכניסה לקולוסיאום, כמו הכניסה לוותיקן, הייתה עניין של שלוש דקות במקום תור של שעתיים.
הרבה מילים נכתבו על הקולוסיאום ואני לא מאמין שיש לי שמהו לחדש על הביקור בו או ההיסטוריה שלו. החוויה שלנו, כתיירים במקום, גם נראית לי לא מעניינת במיוחד. לכן חשבתי להצביע על נקודה אחת קטנה בסיפור של הקולוסיאום, שמשקפת נקודת מבט מעניינת על רומא כולה.
אחד הדברים הראשונים שמקבל את פניהם של המבקרים הוא צלב גדול שהוצב ממש בכניסה, "פונה" אל זירת הדמים. זה משום הכאן, על זירת הקולוסיאום, רומא נכבשה על-ידי הנצרות.
הסיבה היא שהולכו לתוך זירת המשחקים אנשים שונים מכל קצוות האימפריה. זה היה המקום לראות איך לוחש גרמאני יתמודד מול חייל גאלי, או גלדיאטור אפריקאי. בין האנשים האלה היו לא מעט נוצרים, אבל לנוצרים היה קלף אחר בשרוול. הם לא היו הלוחמים הטובים ביותר בכלל, אבל הם מתו בזירה, כמו שאף אחד אחר לא התפגר.
עבור הנוצרים האלו של סביבות שנת 200 לספירה, למות על ידי הרומאים היה ללכת באופן ישיר בדרכו של ישוע המושיע. הם קיבלו את מותם בגאווה ושמחה וסבלו בצורה מוזרה כזו שאלפי הצופים הרומאים צמאי הדם לא יכלו שלא להעריץ אותם.
השאיפה למוות מכובד והסגנון הסטואי של קבלת הסבל, נגעו בנימי הערכים והתרבות הרומאית. פתאום הנצרות לא נתפשה עוד ככת מסתורית  של חורשי מזימות חתרנים, אלא כקבוצה של בעלי סוד, אשר הצליחו להגיע לדרגה גבוהה של שלמות רומאית. מאתיים שנה אחרי-כן, כשקונסנטינוס ימיר את הדת של רומא כולה לנצרות, העם יקבל זאת בהבנה הודות לאופן המיוחד שבו נתפשה הנצרות בעקבות מה שהתרחש בקולוסיאום.
בשלב הזה השמש כבר החלה לשקוע והחלטנו לוותר על ביקור בפורום. כמה שרציתי לראות את המדרגות המפורסמות בהן קיסר חירחר "ברוטוס יא בנז...", תמיד כדאי להשאיר משהו לביקור הבא.
לא דיברתי על כך לפני כן, אבל המסע שלנו הכיל מפגשים שונים עם קבצנים מסוגים שונים. בז'נבה הייתה זו חבורה מתחת לגשר בתחנה המרכזית שמשכה את ענינו, ספציפית היה שם אחד שהיה עסוק במירוק וניקוי זוג נעלי ספורט שמשך את ענינו. הנעלים תחת ידו נראו חדשות לחלוטין. בלוזן היו אלה מבקשי הנדבות מרומניה ש"ממש צריכים כמה גרושים בשביל רכבת לבאר שבע או לבוקרשט". מחוץ לוותיקן היו אלה הסבתות הצועניות שישבו להן עם יד שמוטה ומבט מבקש. להן אשתי שילמה.
אבל ליד הקולוסיאום היו שני מקרים בהם ראינו סוג אחר של קבצנים, או ליתר דיוק - את העטפת שלהם. היו אלה ערימות קרועות של סמרטוטים ישנים שכאילו נאספו שכבה על גבי שכבה לייצר גמות של אדם. דמות האדם הזו שרעה על הרצפה בתנוחה המזכירה מוסלמי בסוף ההתחוות הנמוכה של תפילתו. רק יד אחת, מושטת קדימה חשפה עור. הם לא זזו, רק שכבו כך, בזמן שכוס קטנה מפח מצלצלת לצידם מדי פעם.
הסבתי את תשומת ליבה של אשתי אל היד החשופה. היא הייתה יד של בחור או בחורה צעירים ורזים, עם אזבעות ארוכות ורכות כשל פסנתרן. הציפורניים היו מטופחות להפליא ולא נראה כל צל של כתם של חיי רחוב עליה. לא. זה לא היה קבצן כלל וכלל. זה היה מיצג של קבצן. מיצג של אותו קבצן חולה צרעת שוודאי ישב בדיוק כאן במשך אלפיים השנים האחרונות. אבל אמן שכזה, המביא לצופה מיצג היסטורי נאמן של אחת המשרות העתיקות ברומא, האם הוא לא ראוי לכספנו?
אחרי הקבצן חזרנו במהרה לכיוון דירתנו. החלטנו שהפעם לא ניפול שוב ליין גרוע בחמש יורו מהמכולת של הבנגלדשי עם הנטיות הפוליטיות ועצרנו בחנות משקאות לרכוש בקבוק טוב של קיאנטי (כמובן שבגלל מר לקטור), ב14 יורו.
המסלול חזרה הוביל אותנו דרך העמודים הגדולים המקיפים את רחבת הוותיקן. בדיוק כשעברנו שם חבורה של בישופים יצאה משם. עצרנו על מנת לאפשר להם לעבור אותנו והבחנו פתאום שכולם מלווינים דמות אחת, שצבע גלימתה היה שונה - הארכיבישופ. לתדהמתנו הרבה, הארכיבישופ עצר מיד כשראה את ביתנו הקטנה. הוא רכן אליה ובאנגלית רהוטה אמר, "איזו ילדה מתוקה", אז הניח ידו על מצחה, שתק מספר שניות בעיניים עצומות להוסיף "אלוהים יברך אותך בתי".
אני ואשתי ניצבנו חיוורים, אפילו תודה לא הגינו. משהו בחוויה הזו היה כה עצמתי שגם שנינו וגם הקטנה נשארנו עומדים בשקט, עד שחבורת הכמרים נעלמה במורד הרחוב.
נישאים על כנפי רוחו של המקום קנינו לעצמנו ארוחת ערב במסעדה שליד ביתנו וחזרנו למסיבת פסטה בדירה. אחרי שהקטנה נשכבה לישון, נשארתי עם אשתי על המרפסת הפונה אל הכיפה של סנט פיטר, וביחד רוקנו את בקבוק היין. הוא היה נפלא. שם, באור המלאכותי והמלכותי של הוותיקן, אהבנו זה את זו ככופרים קדושים.
זה היה הלילה האחרון של הטיול שלנו, מחר חוזרים לארץ.

יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הוותיקן

זה היה הבוקר של היום האחרון של המסע שלנו. למחר לא תוכנן דבר מלבד הדרך חזרה לישראל. אחרי אתמול רומא כמעט ניצחה אותנו, אחרי 16 ק"מ של הליכה. הפעם נעשה את זה נכון, החלטתי, תוך ידיעה שהיום הזה אמור להיות ארוך מהקודם. ידעתי איך להתחיל את היום הזה ברגל ימין - אין דרך טובה יותר לפתוח בוקר חדש, מכוסית אספרסו על המרפסת הפונה לכיפה של פיטר הקדוש, בעירום מלא. הוותיקן היה התחנה הראשונה במסעינו היום. לא היו לנו כל כוונות לכבוש אותו, לחרוש אותו, או לראות את כולו. רק לטייל בכמה מחדריו בהנאה.
כך, אחרי ארבעה כוסות אספרסו, יצאנו מהדירה והתחלנו ללכת לכיוון הוותיקן. בדרך ראיתי את חנות המכולת בה קנינו בערבים ובבקרים. היו נחוצים לנו כמה דברים לטיול, כמו בקבוק של מים ומשהו לקטנה, אבל לא היה לי חשק להתחיל את הבוקר בפוליטיקה של אשמה.
כישראלים, אנחנו מורגלים במבט הבוחן שאינו רושם לפניו את הנוף, אלא חוקר בעיון היכן נמצא העוקץ. בז'נבה הוא היה במסעדה על האנייה. ברומא אתמול הוא היה נעוץ עמוק בתוך הקריקטוריסט מפיאצה נבונה, ובכייסים של פיאצה דה-פופולו. אבל אפילו האנינים שבאנינים של אמנויות הקומבינה ידעו להעריך את המתרחש ברחבת שמחוץ לקתדרלה של פיטר הקדוש. עשרות של אנשים השמחים לעזור לך לדלג על התור או לזכות לסיור מודרך בזול. אנשים שלובשים את סיכת המדריך וותיקן הרשמית, וכאלה המתדהדרים בשלוש סיכות רשמיות שונות. אנשים עם תג ועליו השם שלהם מודגש עם איזה תואר רלוונטי ואנשים עם דגלים וסרטים צבעוניים הרומזים לך שהנה אנחנו בדיוק נכנסים ונשאר לנו במקרה מקום פנוי אחד לך ולאשתך.
אחרי מכת ההלם הראשונית הזו, יצאנו מהכיכר ועצרנו לסיגריה של תכנון אסטרטגי. העובדות החדשות בניצבנו מולן היו אלה: א. הכרטיס האלקטרוני שרכשתי באינטרנט מאתר הוותיקן מאפשר לנו לדלג על התור הארוך המוביל למוזיאון, אבל בסוף הסיור במוזיאון נאלץ לעמוד בתור של שעה וחצי עד שעתיים וחצי בשביל להיכנס את הקתדרה. ב. אפשר לרכוש בתוספת של עשרים יורו לאדם כרטיס לקבוצה מודרכת שמדלגת גם על התור השני. ג. אנחנו מעדיפים למות ולא לעמוד בתור של שעתיים עם ילדה בת שנתיים. ד. אנחנו מעדיפים למות בייסורים ולא לכפות על עצמנו ארבע שעות של הליכה עם מדריך. הייתה רק מסקנה אפשרית אחת - נלך למוזיאון ונשער שהקתדרה הזו תחכה לנו גם בביקור הבא. תמיד כדאי לשמור משהו ששווה לחזור בשבילו.

עכשיו, משהייתה ברורה לנו תכניתנו יכולנו לעצור ברחבה המופלאה של כנסיית סנט פיטר, להתבונן בפסלים המכתרים אותה, ולראות את המרטירים המתגאים בסימן מותם הקדוש. את הצלב של ישוע והצלב ההפוך של פיטר. בקצה הימני סימנתי לאשתי את שמעון הקנאי והמסור שלו. אותו קדוש נוסר לשניים במאה השנייה, אולי בגלל תורתו, אולי כעונש על השתתפותו במרד היהודי נגד הרומאים. אחת המסורות מספרת שהוא נוסר בעיר סוניר שבפרס. נשאתי בליבה תפילה אליו, בשם כל אותם אנשים המנוסרים עד היום באדמה הקדושה הזו.
הבטנו על האובליסק הזקור במרכז הכיכר. כל רומא בתמונה אחת. אובליסק מצרי שנלקח והוצב על-ידי הקיסר קליגולה, איש אינו יודע כיצד. סיפרתי לאשתי ובתי את האגדה על האפיפיור שרצה להזיזו. לא אספר אותה כאן, מכיוון שנראה לי שהיא תיכנס לכרך הבא של "אגדות אמתיות".
לאחר מכן הקפנו את המתחם כדי להגיע לכניסה למוזיאון. בדרך עברנו ליד תור ארוך של מבקשים להיכנס, אשר שתדלנים שונים מנסים לדרבנם לדלג על התור. הכרטיס האינטרנטי שהיה ברשותנו הוכיח את עצמו בצורה מדהימה, ולפני שהבנו לאן ללכת, הובלנו על-ידי מכווני התנועה היישר לתוך המוזיאון.
מוזיאון הוותיקן. מאות חדרים המציגים לראווה את האוצר שנאסף מאלפיים שנות ביזה. מכיוון לא ניתן לראותו בביקור אחד, ידענו שיהיה עלינו לבחור מסלול אחד מתוך השישה המסודרים. ידענו שישנם חדרים שאותם אנחנו חייבים לראות בביקור ראשון - חדרי רפאל, חדרי משפחת בורג'יה וכמובן הקפלה של מיכאלאנג'לו, ידענו גם שרוב המסלולים מכילים את החדרים האלה לכן עצרנו שוב לתכנון אסטרטגי. צמצמנו את הבחירה לשני מסלולים מובחרים ולאחר שראינו שרוב המבקרים הולכים במסלול אחד, פנינו ללכת למסלול השני.
המסלול התחיל בתערוכה של ארצות אגן הים התיכון הקדומות. פסלי אלים מבבל ופרס, תבליטים מאשור ועוד אוצרות תרבות שאין לדעת אם נלקחו במסגרת שיגעון הארכיאולוגיה של המאה ה19, או שמא נשתמרו עוד מימי הכיבוש הרומאי, אי שם כשעדיין התפללו לאלים הללו.
משם המשכנו לחדרים של מצריים הקדומה, סרקופגים וחפצי נוי הוצגו לראווה כסמלים של התרבות האבודה. לאמנות המצרית הייתה השפעה רבה על הרומאים. עוד מהימים שבהם אנתוניוס וקליאופטרה נשקו זה לזה בהתחמקם מזעמו של אוקטביאנוס. ניתן לראות את ההשפעה הזו באובליסקים המפוזרים ברחובותיה של רומא, ובצורה האמנותית שייחודית לרומאים, המשלבת את הסימבולים המצרים עם האסתטיקה של הפיסול היווני. 
ואכן, המשכנו משם הלאה לגני פסלים של אלי יוון. שיעשענו את עצמנו בניסיונות לנחש מי האלים הניצבים לפנינו, מבלי לקרוא את הכיתוב. בין הפסלים הוצבו, יצירות אמנות לכל דבר, האמבטיות של אצולת רומא.לא אוכל לפרום כאן את תחושת העודפות הנפלא של עושר תרבותי כה גדול הנדחס לתוך חללים יפהפיים. ועם זאת, בעיני דמיוננו לא היו השלטים בכלל, אלא רק החללים והפסלים וההיסטוריה החיה לנגד עיננו. מה הייתה התחושה של אלה שהלכו כאן, לפני צבאות התיירים? אכן זה הוא מקום שבו הנשמה יכולה להתנשא אל על, הרחק מההמון המתהולל.
חששתי שהטיול כאן יהיה יותר מדי, יותר מדי פסלים, יותר מדי אנשים, יותר מדי יופי נשגב. אך הנשמה, משמזינים אותה באמברוזיה המתוקה של האמנות שנעשתה בתקופה שבה עדיין אמנים ניסו ליצוק את האלוהי והנשגב לתוך צורה, אינה יודעת שובע. היא רק מגלה בתוך עצמה חללים חדשים להכיל בתוכם עוד ועוד מהנקטר הזה.
וכך הלכנו, עם הצוואר מופנה אל על והעיניים מנסות לרשום כל תנוחה של יד, כל משיכת מכחול, כל פיסת בד מרפרפת בקלילות ומושלכת ברשלנות כאילו שאינה עשויה משיש. דרך מזדרונות של ציורים ושל מפות ושל בדים עד שהעין כבר ריחפה לה בין דבר לדבר מתוך ויתור או שחרור מניסיון להכיל הכול אלא רק לנוח, פה ושם, אל עוד פיסה של חן ועושר מלכותי.
לבסוף הצלחנו להגיע לחדרי רפאל, אשר ציורו האסכולה האתונאית הנו מצוות עליה לרגל לכל איש פילוסופיה. זיהינו את אפלטון ואת אריסטו, את הרקליטוס ודיוגינס מסינופה והשתעשענו בניסיונות לנחש את אלה שאיש אינו סגור על זהותם. אבל בחדרים האלה כבר נפגשנו עם זרם הקהל הרב שמכאן כבר החל להתכנס, כפי שנוזל מתמרכז לתוך משפך, בדרכו אל הקפלה הסיסטנית. אבל, עוד לא. הייתה לנו עוד תחנה אחת בדרך, תחנה שתוציא אותנו מההמון בחזרה אל המרווח בו הנשימה שוב תהיה אפשרית - חדרי משפחת בורג'יה. בהם מיקמו את התערוכה של האמנות המודרנית.
אחרי השפע של האnנות הקלאסית, אמנות הרנסאנס וצעצועי הרוקוקו הצבעוניים, לאף אחד אין חשק או רצון לראות אמנות מודרנית, במיוחד משום שנוכח הפרספקטיבה הזו, אמנות ימינו נראית חצי-עשוייה, מתאמצת לבטא מחדש בצורה עצלה, את מה שמיטב כשרונות האנושות הקדישו את חייהם כדי להגיע אליו. 
התפלאנו לראות את הצניעות היחסית של חדרי המשפחה הידועה לשמצה בהיסטוריה, משפחה כה מושחתת שהיא גרמה אפילו לנפוטיזם - מסורת מכובדת בקרב הכס הקדוש - להיראות פסולה. אם הם לא היו ממוקמים היישר מעל הקפלה הסיסטינית, איש לא היה מבקר בהם. למעשה, נראה שבחרו לשים שם את האמנות המודרנית בחדרים אלה כי אחרת לא יהיה שם איש.
ואז, סוף סוף זכינו להיכנס אל הקפלה הסיסטינית. רדו בנו כבעיזים סוררות. ציוו עלינו לשאת תפילה בשקט בזמן שמישהו צועק לתוך המקרופון "אנשים! זהו מקום של תפילה! אנה לכבד!" ניסיתי לצלם אך האבטחה עטה עלי משל זעקתי "אללה הוא אכבר". הצלחתי להשחיל רק ציום אחד, קטן ומושלם. ובו נראה פסלו הריאליסטי של ישו ומאחוריו אחד השדים של השאול מכה בחוטאים. מהזווית שבה צילמתי, נראה כאילו השד מבקש להכות בבן האלוהים. הייתי מאוד סקרן לגבי הפסל הזה. בכל תרבות ייצודו של ישוע דומה באופן מטריד לאנשים של המרחב הגיאוגרפי בו סוגדים לו - כך לדוגמא, ניתן למצוא בכנסייה הרוסית בעיר העתיקה ישו לבן ורך שנראה כאילו איזה איוואנושקה החליט בדיוק אתמול להפסיק לשתות, ובאמריקה ג'יזס נראה כמו הגיבור הלבן והשרירי של הסרטים שלהם. ישו הזה היה קטן ופצוע וחי. צבעיו בצבע העץ של גופה שנשארה על צלב בשלהי הקיץ הירושלמי. ופניו משקפות את השלווה בפני המוות שאותה הרומאים כה העריצו.
ניסינו להביט למעלה, להבחין בסיפורים של הציורים, בפרטים, בנביאים השונים, אך האיצו בנו לשתוק וללכת - או להתפלל. רציתי לצעוק בכל גרוני "אתם חושבים שאכפת לי מהאלים שלכם? טיפה כבוד לאהלוהי הרי אנחנו בחדרו של מיכאלאנג'לו!" אבל לא נראה לי שזה היה עוזר למישהו מלבדי.
לפתע ביתי אחזה בידי ועיניה נעוצות מעלה, אולי על יחזקאל. היה בה שקט ופליאה מוקסמת ועם זאת באחיזתה בי היה משהו לחוץ כמו ביקשה לומר "אבא - אתה רואה את זה גם?" זו הייתה החוויה הדתית לה ציפיתי במקום הזה, והיא לא באה מישוע ולא מהאפיפיור, ולא מהאמנות, אלא ממבטה החד והחם של בתי. אם הייתי צריך לתת שם לאלוהי, הייתי קורא לו אהבה. 

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

טיול משפחתי - היום הרביעי 04.10.2015 - מקאמפו דה-פיורי לווילה בורגזה

התעוררנו ברומא לבוקר חדש כשבתוכנו עדיין פועמת השלווה השוויצרית. אבל להנאה המנומנמת הזאת היה זמן קצוב, משום שהיום היה מתוכנן לנו יום ארוך במיוחד. כאשר תכננתי את הטיול התבוננתי במפת רומא וסימנתי לפני את כל האתרים המעניינים שפשוט חייבים ללכת אליהם, לאחר מכן סימנתי שני מסלולים בין האתרים האלה: ביום הראשון נחצה את העיר ממערב למזרח, וביום השני נחצה אותה מצפון לדרום, ולמה לא? רומא אמנם לא נבנתה ביום אחד, וכל מדריכי הטיולים הזהירו מפני לנסות לראות אותה ביום אחד, אבל אף אחד לא אמר כלום על יומיים!
באיחור אפנתי ליום כזה ארוך יצאנו מהדירה שלנו בערך בעשר. התחנה הראשונה שלנו הייתה חנות מכולת קטנה שחיכתה לנו במורד הרחוב. בערב לפני כן הייתי בחנות הזאת וקניתי בקבוק נוראי של יין שעלה 5 יורו, שהיה אמור להשלים את הפסטה והפיצה שקניתי מהמסעדה לידו. עכשיו היינו צריכים בקבוק גדול של מים, ואפרסק לילדה.
אמש היה בחנות בחור בנגלדשי רזה שהיה נחמד מאוד, הבוקר היה שם בחור בנגלדשי אחר. בזמן שאני שאלתי אותו כמה עולים המים (יורו אחד), הוא שאל אותי מאיפה הגעתי. "ישראל" השבתי ובתגובה זכיתי למטח של אמירות באנגלית משובשת שמשמעותן הייתה בערך זו: אתם הישראלים רואים פלסטיני אחד רע ומיד מניחים שכולם רעים ומענישים את כולם בהתאם. היה יכול להיות יותר גרוע, אני משער, וחוצמזה, זה היה הבוקר הראשון שלי ברומא ומי רוצה פוליטיקה עכשיו? שתקתי. בחרתי אפרסק בשביל הילדה ושאלתי אותו כמה עולה האפרסק. "2.5 יורו" הוא השיב באקט שנועד לנצל את מעמדו כדי להכניס לצורר. ראיתי שהיה כתוב על האפרסקים שהם עולים 2.5 יורו לקילו וידעתי שאפרסק אחד שוקל בערך 350 גרם, אבל בוקר ורומא ומי צריך את החרא הזה עכשיו? בלעתי את הרוק ושילמתי לו בחיוך.
התחלנו ללכת, בידי הפלאפון טעון עם ג'י פי אס פתוח, ומפה מוכנה אחרי שטענתי אותה ברשת של הדירה. היום לא ניפול בגלל כשל טכנולוגי. כך הלכנו, מקיפים את הוותיקן ומשם דווקא דרך הרחובות הקטנים והישנים של חלקה הימי בניימי של העיר התקדמנו אל עבר התחנה הראשונה שלנו - קאמפו דל-פיורי.
הכיכר הזאת ידועה היום כשוק מקסים מוקף במסעדות שניתן לקנות בו את הגבינה, התבלינים וממרח הכמהין שכה חשוב לחזור איתם מרומא. כשזה נוגע לשיט טיירותי, הייתי נמנע מהדוכנים של הפסלונים והחולצות מכיוון ש... 70 יורו לחולצה לילדים שכתוב עליה I Love Rome.
אבל בשבילי הכיכר הזאת היא לא מה שהיא, אלא בראש ובראשונה מה שהיא הייתה. במרכזה, פסלו הגדול של ג'יורדאנו ברונו דואג להזכיר לכולם, את מה שמעטים היום זוכרים. זו הייתה הכיכר שבה הכנסייה נהגה לשרוף ספרים, מכשפות ואנשי מדע. ג'יורדאנו ברונו זכה לגורל הזה אחרי שהעז לפרסם תיאוריה שלפיה היקום הוא בעצם גדול מהרבה ממה שאנו חושבים. העוקץ בתיאוריה שלו, שהטריד מאוד את הכנסייה, היה ההשערה שלו לגבי חיים על כוכבים אחרים. ברונו אף הגדיל לעשות ושיער כי ייתכן והיצורים מהכוכבים האחרים מתפללים לאלים אחרים משלנו. כאמור, הוא נשרף על הדעות האלה והפך להיות הקדוש המעונה של עידן המדע.
אחרי סיבוב בכיכר החלטנו לעצור באחת המסעדות, שם זכיתי לאכול את הפסטה קרבונרה הכי גרועה שאכלתי בחיים. היה לה טעם של משהו שהגיע קפוא בתוך קופסה וחומם במיקרו. לאחר מכן המשכנו לקנות את הפרמזן, התבלינים והכמהין שכה חשוב לקחת איתנו. זכרתי את הסיפור לפיו הדוכנים כאן שייכיחם למשפחות שמחזיקות בהם כבר דורות על גבי דורות והתפלאתי לראות שאת הדוכנים תפעלו אנשי מכירות בנגלדשים. התהיות שלי התמוססו כשראיתי שבסוף כל טור של בנגלדשים (זה שמוכר לך, זה ששם את זה בשקית, זה ששוקל לך וזה שמסביר לך איך לאכול את זה) יושב רומאי ולוקח את הכסף.
משם המשכנו אל עבר התחנה הבאה - פיאצה נבונה, עם המזרקות המופלאות של ברניני. המקום הזה הקסים את הילדה שלי יותר מכל מקום אחר, היו שם מופעי רחוב כמו יוגי המרחף על מקל, או איש ללא פנים, וציירים שונים. טיילנו בהנאה בין האמנות והאמנים והחלטנו, ככה סתם, לעצור אצל אחד הציירים. מה ששכנע אותנו היה שלט קטן שאמר "10 יורו - 3 דקות". התיישבנו  מול הצייר הזקן שהתגאה בקריקטורות בינוניות וחיכינו לזכות בציור שלנו. אחרי בערך שלושים דקות של ניסיון לשבת בלי תזוזה עם ילדה בת שנתיים, שילמנו את ה30 יורו שלנו (?!) והסתכלנו על הציור. למרבה ההפתעה זכינו לקבל פורטרט משולש של שלושתנו שהיה כל כך גרוע, שהחלטנו שלא נפתח אותו בכלל עד שיעברו מספיק שנים שנוכל לצחוק על כל הסיטואציה.
משם התחלנו את ההליכה אל עבר היעד הבא שלנו - ווילה בורגזה, שם ידעתי שהיום הכניסה לכל המוזיאונים, ובראש ובראשונה אוסף האמנות של משפחת בורגזה, הוא חינם. ההליכה הייתה ארוכה, ארוכה מאוד להפתעתי. ואז הבנתי את התובנה הראשונה שלי לגבי רומא - היא פאקינג ענקית. אחרי כמה דקות ארוכות של הליכה, עצרנו על איזה ספסל בשביל לאסוף את כוחותינו.
העצירה הזאת הייתה אחד האירועים המקסימים שהיו לנו בטיול, מכיוון שלא רחוק מאיתנו היו מספר איטלקים מבוגרים שישבו והאכילו את היונים והילדה שלנו, שדומה היה שסיגלה לעצמה כבר את כל קישורי השפה הנחוצים לה הצליחה, לא רק להצטרף אליהם ולהאכיל את היונים, אלא גם להתרוצץ בין העופות בשמחה שהזכירה לכל יושבי הספסל את יופי הילדות התמים.
עם רוח חדשה במפרשנו יצאנו לחצי השני של הצעדה אל עבר פיאצה דה פופולו - כיכר ההמון. הקשר בין ההמון לשליטם הוא אחד מאמצעי השליטה הפוליטיים החשובים ביותר. כאן ניתן לראות את התכנית הגאונית של השליט - ההמון נמצא בכיכר ענקית ויפה שנבנתה במיוחד בשבילם - מסביבם הם מוקפים באלים השונים של דתם עם מארס מקדימה, נפטון מאחור. השליט ניצב מול העם, אבל בערך מאה מטרים מעליו (ומעל לאלים) ובינו ובין האנשים ישנו שביל מפותל וארוך שבו ניצבו שורות על גבי שורות של חיילים. האסתטיקה של הפוליטיקה בצורתה הטהורה ביותר. לא צריך להגיד כלום. זה לא משנה מה נאמר. התפאורה מבשרת על תוכן ההצגה. 
משם עלינו במעלה השביל המפותל אל עבר ווילה בורגזה. למעלה ראינו פארק ענקי שאי שם בתוכו מחכה לנו התערוכה. כשהגענו למעלה כבר הבנו שנוותר על התערוכה. הפארק כולו, בין כל הווילות שהיו שייכות פעם למשפחות כמו המדיצ'י, היה מלא, עד אפס מקום, בערסים. אולי לא, בכל אופן, ככה זה הרגיש. נטייה יש לערס להשטלט על המרחב שהוא נמצא בו משל לא היה בו אדם מלבדו. והערסים של רומא, יכולים להיראות כאלים בעבור כל הערסים האחרים של העולם.
אתם ואני, יכולים לראות מתחת לתחפושת המגוכחת הזו, את הדלות התרבותית שמייצרת סדר עדיפויות לפיו הרכב שלי חשוב מהאשה שלידי, את הכשל החינוכי שמוביל בנאדם לסתת את גבותיו באופן שגורם למיקי בוגנים להראות כמו מועמד מטעם המפלגה השמרנית, ואז לצאת להרביץ להומואים. אבל אנשים אחרים, יראו את הבוגאטי המשופצרת, עם הV12 שלה שמחריב כל סיכוי לשקט בנהמות של מכונה, את הנעליים של ריבוק (יש עדיין ריבוק?), המכנסיים של אמפוריו ארמני והקפוצ'ון של קאפה, ויאמרו "אמן". כזה הוא העולם, בו בזמן עשיר ועני, גן עדן וגיהינום.
לא היה לנו שום כוח לראות תערוכה עכשיו, אם ההליכה לא גמרה אותנו, והעובדה שהשמש כבר החלה את שקיעתה לא שכנעה אותנו, אז האוכלוסייה המקומית הוציאה מאתנו כל חשק לאשליה של תרבות.
אחרי שישנו קצת לנוח על שפת מזרקה קטנה שהייתה גם מעין אגם מלאכותי, ירדנו בחזרה אל עבר הפיאצה דה פופולו. בצד אחד של הכיכר בחור מהקריביים ניגן שירים של בוב מארלי וסביבו היה מעגל של תיירים צופים. אשתי הסבה את תשומת ליבי אל הקהל ופתאום הבחנתי בשלושה מקרים של כיוס שהתרחשו בו זמנית. זה נראה פחות כמו כיוס ויותר כמו טיול ליקוטים בין עצים אנושיים שפרותיהם הם ארנקים וטלפונים. אחד מהם החל לנוע לכיווננו ואשתי מיד שלחה בו סימן של שתי אצבעות האומרות "ראינו אותך". הוא מיד הסתובב והלך.
משם הלכנו דרך מחוז פראטי ששמענו ששם יש מסעדות טובות, אבל למי יש כוח, והסתכלנו על חנויות האפנה שהרחוב מתגאה בהן. כמובן שרצינו לקנות איזה זוג של נעליים מרומא, או תיק או איזה משהו אפנתי ואיטלקי, אבל הרחובות שם הכילו שילוב בלתי נסבל של מחירים מופרזים וטעם איום. דברים שמיועדים לאותם בעלי הבוגאטי של הווילה בורגזה, שמוכנים להשכיב שבע-מאות יורו בשביל להראות כמו בדיחה.
לקראת שמונה הגענו בחזרה אל הדירה שלנו עייפים ורצוצים. למרות שהייתי קרוב מאוד לאפיסת כוחות, בכל זאת ירדתי בחזרה אל המסעדה החביבה במורד הרחוב, ובכל זאת קניתי עוד בקבוק יין מהמכולת של הבנגלדשי. הפעם השקעתי 6.5 יורו. היין היה נורא אבל האוכל היה סבבה. כשבדקתי את הנייד שלי גיליתי שהלכנו היום 16.5 קילומטר.
אבל הייתה גם נחמה בהליכה הקצרה הזאת של סוף היום, משום שראיתי תיירים אחרים מדדים אל עבר חדריהם השונים, והם כולם היו גמורים ומותשים, חלקם הלכו כבר יחפים וחלקם נשענו על חבריהם. צרת רבים. זה לא אנחנו, פתאום הבנתי, זה רומא.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

טיול משפחתי - היום השלישי 03.10.2015 - רומא

עם התקליט בידינו ואוסף של מתנות קטנות מחנות תיירים המצאנו בדרך, חזרנו אל המלון שלנו, שם חיכו לנו המזוודות, מוכנות לדרך אל התחנה הבאה - רומא. המלון סיפק לנו כרטיס נסיעה חינם בתחבורה הציבורית של ז'נבה לכל שהותנו וזה היה הזמן להשתמש בו. כך, גם הנסיעה אל שדה התעופה, כמו הנסיעה ממנו לפני-כן (האמנם חלפו להם רק יומיים מאז שהגענו?) הייתה בחינם. כששאלתי את פקידת הקבלה של המלון איזה אוטובוס עלינו לקחת לשדה התעופה. היא הסבירה לי את כיצד ללכת אל התחנה, ושההליכה נמשכת בערך ארבע דקות. לאחר מכן היא הוציאה כרטיס ישן שהכיל את שעות האוטובוסים. בטבלה היא הראתה לי שיש אוטובוס בעוד שש דקות ועוד אחד עשר דקות אחריו, והציעה לי לחכות כאן מספר דקות לפני שנצא.
למה לחכות? תהיתי, ברציונל הישראלי המוטבע בי, הרי היינו כבר מוכנים לצאת ומלבד זאת - מה לעזאזל אכפת לנו לחכות אחרי שמצאנו את התחנה הנכונה? אבל הרציונל השווייצרי מאמין שלכל אדם יש את הדרך שלו ובדרך הזו עליו לנוע עם מינימום חיכוך עם הפרעות חיצוניות. כך הם בנו את עירם, את חוקיהם ואת דרך חייהם. אף אחד לא מתעניין בך בשווייץ, לאף אחד לא אכפת במה אתה תומך, מה דעתך על המצב במזרח התיכון, או לאיזה אל אתה מתפלל בלילה, אם בכלל. כל עוד, כמובן, תנועתך בדרכך לא תפריע להם לנוע בדרכם. למהר לתפוס את האוטובוס, או, רחמנא ליצלן, לפספס את האוטובוס ולהמתין בחוץ את כל עשר הדקות שיחלפו עד האוטובוס הבא, נתפש בעיניהם כטירוף גמור - הרי סידרנו לך מרווח מספק אוטובוסים וסביבה נוחה להמתין בה.
יצאנו לדרך. כמובן שפספסנו את האוטובוס וחיכינו לבא בתור. כשהגענו אל התחנה היא הייתה ריקה, אך בשלוש הדקות האחרונות להמתנה שלנו היא התמלאה באנשים. שווייצרים.
היה שלום ז'נבה, עוד אשוב אלייך בתקווה בקרוב, והיה שלום לך שווייץ. אני מודה לך על הכנסת האורחים הנעימה שלך, מקנא בך על הסדר המושלם שלך, אני מקווה לזכות למות בחיקך כשנכדיי כבר יראו לי תמונות של נינים.
את לימדת אותי שיש להילחם על הדרך שלי ולא פחות מכך - להילחם על איכות התנועה של אדם בדרכו. את לימדת אותי שאם רק ניתן לאדם להשיל מעליו את כבלי שכלו הוא יוכל ליצור דברים נפלאים ולברוא עולם שבו לא רק אפשר לחיות - זה גם די נעים לחיות בו, עולם שבו האל מפנה את חוקותיו בפני חוקיו של האדם. ואלה, גם אם הם רבים יותר ומפורטים יותר, מהווים מקור של חופש, להבדיל מחומה או גבול.
טיסתנו לרומא הייתה קצרה וחסרת אירועים. כשהגענו לנמל, מצאנו את עגלת התינוקת שלנו זרוקה לה בצד, במרחק שישה מטרים מהמקום המסומן לעגלות ולמטען חורג. לא דורותי, אנחנו כבר לא בז'נבה.
ידענו מראש שאת הדרך למלון, בשעה שכבר השמש מאיימת לשקוע, אנחנו רוצים לעשות במונית. הוזהרנו שלא לקבל שתדלנים ושעלינו ללכת ישירות לתחנת המוניות, אבל כמו תמיד, בסחרחורת הזאת של מקום חדש, כשהריאות עוד לא הסתגלו לאוויר החדש והשכל מתאמץ להבין את מארג הסמלים החדש שיהיה עליו להתרגל לפענח מעתה והלאה, לתכניות יש נטייה להשתנות ברגע.
"טקסי?" שמענו מישהו אומר והלכנו אחריו כמו עיוורים. הוא הוביל אותנו למכונית מסחרית שחורה, עם חלונות שחורים, שם פגשנו בחברו הנהג והשניים כבר החלו להעמיס את מזוודותינו לאחורי הרכב. לפני שהבנו מה קורה, היינו שלושתנו במושב האחורי של מסחרית עם שני זרים (אחד מהם מגודל במיוחד) נוסעים בדרך שאנחנו לא מכירים, ללא יכולת לדעת לאן היא מובילה אותנו והאם היא מובילה אותנו בדרך הנכונה. "נחטפנו" לחשתי לאשתי. 
בדקתי את הטלפון שלי. לא הייתה לי רשת, ולא ג'י פי אס. שום דרך לדעת היכן אנחנו ולאן אנו הולכים. בנוסף לכל אלה, מה שהעלה את סף החרדה הכללי היה שהנסיעה הייתה ארוכה מאוד ובדרכים כל כך ראשיות שבדרך ראינו שילוט אפילו לערים כמו פירנצה.
"אתה רציני?" שאלה אותי אשתי, והשבתי לה שלא, זו הייתה סתם בדיחה גרועה, אבל גלגלי השיניים של הראש שלה כבר החלו בעבודה המורכבת של ניתוח מהלכים. כבר אמרתי מקודם שאשתי הייתה ספורטאית מקצועית, הספורט שבו התמקדה בשנות החטיבה והתיכון היה אמנות הלחימה הקוריאנית טאי קוואן דו.
למען האמת נפגשנו בילדים באותו החוג. אחרי מספר שנים בהן למדנו את כל התנועות, המכות, ההגנות והפומסאים השונים הגיע מאמן מלונדון לצפות בתלמידים. המורה שלנו בחר בשני תלמידיו הטובים ביותר - אשתי ואני - והורה עלינו להילחם זה בזו. זה היה הקרב הראשון שהיה לשנינו. קרעתי לה את הצורה. שנינו היינו מדוכדכים בסוף הקרב, אני על כך שהאמנות היפה שלמדתי עברה שינוי והפכה פתאום לספורט תחרותי, היא בגלל שהיא הפסידה. אחרי כן היא כתבה ביומן שלה על איזה תום אחד שניצח אותה, ושהוא שוויצר כזה שעושה כל הזמן שפגטים וגלגלונים במקום להתאמן. אחרי אותו אירוע, אני פרשתי מהספורט והתחלתי ללמוד אמנות חדשה, נגינה בגיטרה, שתלווה אותי לשארית חיי, והיא המשיכה להיות שש פעמים אלופת ישראל. עכשיו, בטעות, לחצתי על הכפתור שהעיר את הלוחמת. יכולתי לראות איך היא שוקלת את היעילות וההשלכות של פעולות הגנה והתקפה שונות. אם תהיה בעיה אמתית, אמרתי לעצמי, פשוט תקשיב לאשתך.
"אני די בטוח שהכול בסדר" לחשתי לה בניסיון להרגיע אותה, אבל היה מאוחר מדי. עד שנגיע בשלום אל היעד, אאלץ לנסוע בחבר שני זרים, תינוקת ופנתר.
צ'יקו ודיקו הורידו אותנו ביעד המבוקש ועזרו לנו להוריד את הדברים, רק אז גילינו שאין להם מושג באנגלית ולכן הם לא דיברו כל הנסיעה.
כך הגענו לדירה שלנו ברומא, בעל הדירה הראה לנו את מיקומם של כל הדברים ומיהר ללכת, כשיצאנו למרפסת פתאום ראינו בוהקת, בקו אווירי של לא יותר משש-מאות מטר, את הכיפה המרהיבה של הוותיקן. "פאק!" פלטתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש, "הי!" אמר לי בעל הבית שבדיוק הלך לו על השביל מתחת למרפסת. חמש דקות ברומא, חשבתי לעצמי, וכבר אתה מוציא שם רע לישראלים.

יום ראשון, 17 במרץ 2013

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק רביעי



הבעיה האמתית בשליטה ריכוזית אינה מבנית בלבד. בשל הכוח הרב המוענק לשליט, טיב השלטון אינו מוגן על ידי מערכות של איזונים ובלמים - כפי שהוא מוגן במערכות פחות ריכוזיות - אלא הופך לתלוי ישירות  באיכותו של השליט עצמו. (כך, לדוגמה, שליטים טובים כמו אוגוסטוס או מרכוס אאורליוס הביאו את האימפריה לשגשוג, לעומת שליטים כמו קליגולה או נירון שגרמו לכרסום ביציבות השלטונית).
תהליכים היסטוריים אינם ניתנים לצמצום לאירועים היסטוריים בלבד, אלא הם תנועה לאורך זמן.  לא ניתן כך, אי אפשר לצמצם את נפילת האימפריה הרומית לכדי אירוע או קבוצה של אירועים שהובילו לתוצאה זו. עלינו לאמץ גישה תהליכית יותר, הרואה באירועים סדרה של נקודות ציון; אלה הם רק ביטוי של תהליך רחב ומתמשך.
מתוך ההבנה שהאימפריה הרומית, כפי שהיא הייתה קיימת בימי הקיסרים, איננה עוד, עלינו לנוע אחורה בזמן לנקודות הציון המהותיות שהשפיעו על תהליך אבולוציוני זה. לא היה בוקר אחד שבו אזרחי רומא התעוררו וגילו שהאימפריה אבדה.
העיר רומא עודנה קיימת היום, כעיר הבירה של מדינת איטליה. אך בתוך העיר רומא חבויה עיר אחרת, שהיא הצאצא הישיר של האימפריה הרומית - הוותיקן. הוותיקן איננו בירת רומא, אלא המרכז הריבוני של האימפריה הקתולית (אם ניתן לקרוא לה כך), המאגדת בתוכה כ-1.2 מיליארד מאמינים בכל העולם. הוותיקן מחזיק באדמות ובמבנים בכל העולם אשר שליטה ריבונית כפולה חלה עליהם: הן של המדינה "המארחת" אותם והן של הכנסייה הקאתולית. הכנסייה הקאתולית עצמה היא תוצר של תהליכים רבים אשר בבסיסם מצוי החיבור בין שני ההורים שלה - הנצרות והאימפריה הרומית. שליטתה של "האימפריה הרומית הקדושה" הורגשה בכל אירופה זמן רב לאחר שהאימפריה הרומית איבדה את כוחה. 

במבנה הזה של האימפריה הרומית הקדושה, אשר וולטיר הגדירה כ"לא אימפריה, לא רומית, ולא קדושה", האפיפיור היה הקיסר במעין אחדות מוחלטת של דת ומדינה. בעוד שהיו לכל אזור ומחוז באירופה היו שליטים מקומיים, כולם ללא יוצא מן הכלל היו חייבים לשלם מס לכנסייה המרכזית (מציאות זו הייתה גורם מהותי בהיווצרות הרפורמציה במקומות כמו גרמניה ואנגליה).
אוגוסטינוס מהיפו
כדי להגיע למקורה של התנועה ששינתה את אופייה של רומא מאימפריה מדינית לאימפריה דתית, עלינו לנוע אחורה עד ל-410 לסה"נ - השנה שבה שבטים גרמאניים מהצפון בשם הוויזיגותים (משם המונח גותי לתיאור ארכיטקטורה ואמנות גרמאנית מהחצי הראשון של האלף השני) הצליחו לכבוש ולבזוז את העיר רומא. עד אז, כינוייה של העיר רומא בפי אזרחיה היה 'העיר הנצחית'. אמנם רומא נכבשה ונבזזה גם בעבר; אך מאז שהפכה לאימפריה לא היה אירוע כזה. לצד משבר האמונה שאירוע זה יצר בלבבות האזרחים, לצד השאלה העמוקה שעלתה בהם, קמה גם תשובה: תשובתו של אוגוסטינוס, הבישופ הלובי שישב באלכסנדריה והיה ידוע לכל כאחד המורים הגדולים של הכנסייה.
בעוד שאוגוסטינוס ידוע היום במיוחד בגלל היצירה האוטוביוגרפית שלו 'הווידויים',  יצירה לא פחות חשובה שלו בשם 'עיר האלוהים' קמה כתשובה לביזת רומא. יצירה זו מבקשת להשיב על שאלות מהותיות באמונה הנוצרית הקתולית - כמו לדוגמה כיצד ייתכן שילוש שהוא אחד. בטיעונו של אוגוסטינוס מצויה תשובה למשבר האמונה הגדול שהתרחש עם ביזת רומא: כל דבר על פני הארץ הוא זמני. האימפריה הרומית הייתה ארצית, ולפיכך זמנית ובת-חלוף. לכן, עלינו לשים את מבטחנו בעיר אחרת - עיר האלוהים, אשר אינה ארצית ולפיכך אינה זמנית אלא נצחית.
בנוסף להחלפה הברורה בין רומא כ'עיר הנצחית' לעיר האלוהים כ'עיר הנצחית', דבר נוסף הנחבא מתחת לפני השטח: זיווג בין הרעיון הנוצרי ובין הרעיון היווני, בפרט זה של אפלטון. ההצבה של הארצי כזמני, אל מול העולם העליון הנתפס כנצחי ובלתי משתנה, נעשתה על ידי אפלטון ביצירה העירונית שלו - ה'פוליתיאה', שבה מוצב עולם הרעיונות או האידיאות הנצחי אל מול העולם הארצי ובן החלוף. מתוך תפיסה זו, אפלטון קרא להקמת עיר שבראשה יעמוד הפילוסוף העוסק בנצחי. אוגוסטינוס, במקביל, קרא להצבת השליט איש-הדת בראש העיר השואפת לנצחי.
אוגוסטינוס לא יכול היה להסביר את רעיונו זה על עיר האלוהים הנצחית מבלי שרומא הייתה כבר אז נוצרית ברובה. כדי להבין כיצד האימפריה הזו נעה מאמונה באלים רבים לאמונה באל אחד, נפנה אחורה בזמן, כמאתיים שנה - לרומא אחרת, מפוררת ומחולקת, שאוחדה מחדש על ידי מנהיג אחד - קונסטנטין.
קונסטנטין הגיע לשלטון כאשר – לאחר שהאימפריה הרומית הוגדרה כ'כל מקום שבו נסחר המטבע הרומי' - היה מחסור כלכלי, בעיקר בעקבות הוצאות צבאיות רבות מדי. נוצר צורך לדלל את המטבע כדי לשמור על תפוצה רחבה שלו; לשם כך צמצמו את תכולת הכסף במטבעות עצמן. כך נוצר מצב של ריבוי מטבעות אשר ערכן אינו שקול לערכו של מטבע כסף טהור - מה שהביא לחוסר אמון במטבע הרומי או, במילים אחרות, לאינפלציה.
משבר האמון במטבע, אחד הסמלים החשובים של האימפריה, חוזק בחוסר אמון שלטוני, עם בואם המקביל של מספר טוענים לכתר השליט על האימפריה, מה שהביא, בסופו של דבר, לחלוקת האימפריה לשניים - הצד המזרחי והצד המערבי.
קונסטנטין הגיע אל תוך מצב זה. הוא ביקש לאחד מחדש את הממלכה וליטול לעצמו את כס השלטון. לא היה עתה די במטבעות כדי לזכות באמון החיילים: לא היה להם כל אמון בדסקיות אלו של בדיל, ברזל וכסף. קונסטנטין היה זקוק לסמל אחר כדי לכבוש את לב חייליו. על פי האגדה, בעקבות חיזיון מיסטי, הוא הצע להם את סמל האמונה בישוע הנוצרי. 
הנצרות הייתה כבר קיימת אז, והתקיימה ברומא כדת קטונה ונרדפת שלא זכתה
בזכויות או בהבנה שדתות אחרות, כמו היהדות, זכו להן. קונסטנטין דרש עתה מכל חייליו להניף את סמלו של ישוע המשיח, ולהציב אותו על מגניהם. כך, אפופים בתחושת האחדות הזו הנובעת מאמונה משותפת של החיילים ושל מנהיגם בסמל אחד, הצליח צבאו של קונסטנטין להביס את האויבים ולאחד מחדש את האימפריה הרומית. הקיסר קונסטנטין דרש שכל האימפריה וכל אזרחיה ימירו דתם לנצרות. היו אלה שחשבו שביזת רומא מאתיים שנה לאחר מכן באה כתוצאה מנטישת האלים הקדומים; אך ספרו של אוגוסטינוס  נתן תשובה לעניין זה.

קונסטנטין היה אחראי גם להקמת תנועה חדשה במפת התנועות הגלובאלית: הוא הקים לחלק המזרחי של האימפריה בירה חדשה, לה קרא 'עירו של קונסנטין'  - ביוונית 'קונסטנטין-פוליס', או בקיצור 'קונסטנטינופול  (בעגה ערבית - 'איסטנבול'). 

קונסטנטין

יום ראשון, 10 במרץ 2013

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק שלישי



צבאו הנאמן של קיסר השתלט בקלות רבה על העיר רומא, בתוך מספר ימים, בתמיכתם של תושבי העיר. קיסר הוכתר לשליטה של העיר רומא; עם זאת, הסנאט הרומאי לא ויתר בקלות על כוחו , וכך - עוד לפני שיושמו רפורמות מהותיות בעיר - קיסר נרצח על ידי הסנאט באחת הסצנות הדרמטיות ביותר בתרבות המערב.
לאחר תקופה של חוסר יציבות שלטונית, עלה לשלטון בנו המאומץ של קיסר – אוקטביאנוס - ששינה את שמו מיד לאוגוסטוס קיסר. ליתר דיוק, לא הוא שינה את שמו אלא הסנאט הוא שהכתיר אותו 'אוגוסטוס' - שפירושו 'הנשגב' או 'המרומם'.  יש להניח כמובן שאוגוסטוס נטל חלק פעיל בעיצוב דמותו השלטונית, ולא הייתה זו רק הכרת התודה של הסנאט שהכתירה אותו לשליט עליון. אוגוסטוס, כמו כורש לפניו, הכיר בחשיבותו של הדימוי הציבורי. לו העם היה רואה בו טירן - או דיקטטור - היה מתנגד לו בשל ערכיו הרפובליקניים; אבל לאחר תקופה ארוכה של מלחמות פנימיות, העם שמח לראות בו גיבור אשר נבחר - כמו פריקלס האתונאי - להשיב את הסדר הישן לרומא המתחדשת.
כדי להימנע מדימוי של שליט יחיד, אוגוסטוס העניק לעצמו תואר צבאי מכובד (להבדיל מתואר בעל אופי מדיני) – "אימפרטור", או 'הכובש' במובן הצבאי של המילה. הרומאים לא היו מוכנים להישבע אמונחם לטירן, ולאחר קיסר גם לא לדיקטטור; אבל להישבע לאימפרטור היה דבר של מה בכך: כל חייל התכבד להישבע אמונים למפקדו, והעברה של נוהג צבאי זה לתוך העיר לא נתפסה כשינוי מהותי מבחינה ערכית. באשר לצבא אשר נשבע אמונים ישירות אליו, כזכור, צבאו של יוליוס קיסר נשבע אמונים לקיסר עצמו. עתה, מששמו של אוקטביאנוס שונה, בין היתר, לקיסר - אמונו של צבאו של אביו המאמץ עבר אליו ישירות (כיום, כל אחד מהשמות של אוקטביאנוס - אוגוסטוס, קיסר ואימפראטור - הם שמות נרדפים לשליט יחיד).
השינויים האלה בשמו של אוקטביאנוס המובאים כאן נעשו כדי לבסס את הבנתו העמוקה בנושא השליטה בעיר, אשר מתחיל מאמון הציבור. היה זה הציבור שהכתיר אותו אוגוסטוס ואימפרטור, כשם שהיה זה הציבור ש"ביקש ממנו" - ליטול שליטה על רוב מחוזות האימפריה ועל הצבא, כדי להשיב את הסדר לרומא. כמובן שהיו לאוגוסטוס מקורבים בתוך הסנאט שהניעו תהליכים אלה; אבל, מבחינת התודעה הציבורית, הייתה זו בחירתם של נבחריהם.
הבנתו של אוגוסטוס לא הייתה מצומצמת לענייני צבא ותחבולות שלטוניות; הוא ידע שכבודה של העיר לא יכול להתבסס אך ורק על כיבושיה, אלא גם על הייצוא התרבותי שלה. כך, אנו רואים בתקופת שלטונו את פריחתו של תור הזהב של התרבות הרומאית. בתמיכתו הישירה של אוגוסטוס פעלו משוררים כאובידיוס קאטולוס וורגיליוס, שתרמו לא רק להאדרת התרבות הרומאית אלא גם קשרו תרבות צעירה זו עם התרבות המכובדת והעשירה של יוון.
יחסם של הרומאים ליוונים היה אמביוולנטי, בלשון המעטה: מצד אחר הם ראו ביוונים רכיכות בעלי זהות מגדרית מפוקפקת, ומצד שני לא יכלו לשלול את עליונותה התרבותית של יוון על פני אחותה הצעירה.
בשום מקום אנו לא רואים את הקשר התרבותי בין יוון לרומא כמו בפואמה 'איניאס' של ורגיליוס. באפוס זה וורגיליוס מספר מחדש את סיפור כינונה של העיר רומא - הפעם ללא התייחסות לרומולוס ורמוס, אלא דרך המיתוס היווני. (לחבר פיסקאות!) באפוס זה הרומאים מתוארים כצאצאי ניצוליה של העיר טרויה: איניאס הטרויאני הציל מספר מתושבי העיר והוביל אותם לאדמת המבטחים של איטליה, שם הקימו את ביתם החדש. השיר איגד בתוכו אירועים משני הטקסטים ההומריים המכוננים של התרבות היוונית - האיליאדה והאודיסיאה - וכך ניכס אותם לרומא.
הקשר עם היוונים, כמו גם האיבה בין הרומאים ליוונים, מתבססים דרך סיפורה החדש של רומא. כיבושה של יוון על-ידי רומא נתפס מעתה כסגירת מעגל, כנקמה על עוול קדמוני (אשר, למען האמת, מעולם לא קרה). כך הפכה האימפריה הרומית ליורשת של האימפריה המקדונית, הן מבחינת עוצמה והן מבחינה תרבותית. 

עם זאת, קצת אחרי שאוגוסטוס כונן את מלכותו על הארץ, בחור יהודי צעיר נכנס לירושלים והכל, למורת רוחם של השליטים הרומאים, לדבר על מלכות אחרת - מלכות שמיים. שמו היה ישוע וזה היה התהליך שהוא החל שהביא, בסופו של דבר, לנפילת האימפריה הרומית.

יום ראשון, 3 במרץ 2013

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק שני



נפנה עתה לתיאור השליטה בתוך העיר, שבשלב מוקדם כבר מנתה למעלה ממיליון תושבים. נבחן כיצד המציאות הצבאית והשלטונית הביאה למשבר כלכלי ייחודי, שבסופו של דבר הביא לנפילת הרפובליקה הרומית וללידת האימפריה הרומית. 
כפי שאמרנו, אסור היה לצבא הרומאי להיכנס לתוך העיר, פרט לקבוצה מייצגת של הצבא בתהלוכות ניצחון. האופן שבו רומא התמודדה עם הצורך לשלוט בתושבי העיר ללא כל רשות מבצעת, היה באמצעות חלוקת העיר לרובעים אשר לכל אחד מהם היה מנהיג עממי, ראש משפחה גדולה שהייתה לו היכולת - בדמות כנופיות אזרחיות - לשמור על שקט יחסי באזורו. כל אחד מראשי המשפחות קיים קשר הדוק עם סנאטור שיכול היה לדאוג לאינטרסים שלו בתוך הסנאט. כל ראש משפחה היה אחראי שבאזור שלו לא יהיו מקרי אלימות, לא תהייה פשיעה, ושהסוחרים ינהגו בצורה הוגנת. בתמורה לכך, הוא היה זכאי לגבות מהתושבים שבאזורו דמי שמירה.
בזמן שבתוך העיר רומא החיים התנהלו בצורה מסודרת, רומא שמחוץ לעיר גדלה והלכה. הצבאות, אשר היו בפיקודם של סנאטורים לעתיד, כבשו שטחים אדירים מהעולם המוכר. אך למרות ריבוי השטחים, לא הייתה לחיילים הרומאים עצמם כל זכות על השטח שנכבש; רק שכרם וזכותם לביזה היוו חלקם בפירות הכיבושים הרבים של הרפובליקה. השטחים עצמם היו שייכים למפקד של כל לגיון; וכשהוא פרש מהשירות הצבאי ושב לעיר, הוא היה זכאי לניהול המסים של מחוזות אלה, וכן היה אחראי על שמירת השקט באזורים האלה.
כך נוצר מצב שבו מצד אחד העיר רומא עצמה הייתה מלאה עד אפס מקום; ומצד שני - מספר קטן של סנאטורים שלטו בשטחים ענקיים שלעתים היו בגודל של מספר מדינות. כמו כן נוצר מעמד גדל והולך של חיילים ותיקים, שהשתתפו בכיבושי אדמות רבות ולא זכו באדמה משל עצמם. למעמד לוחמים זה לא היה מקום בעיר - שלא לדבר על הקושי התרבותי הקיים במעבר מחיים רבות בשדה הקרב לחיים בתוך העיר. 

בנוסף לכל זאת, לא היו די חקלאים שיעבדו את האדמות הרבות הכבושות ויהפכו אותן לפרודוקטיביות, בעידן שבו הוצאותיה של הרפובליקה עלו על הכנסותיה.
האחים גראקוס
אחד הניסיונות האציליים והטרגיים להתמודד עם הבעיה הזו היה ניסיונם של שני האחים גראקוס. ראשית ניסה האח הגדול, טיבריוס גראקוס, להעביר סדרה של רפורמות כלכליות רחבות במדיניות הניהול הרומאי של השטחים הכבושים. בראש ובראשונה הייתה הצעת חוק המבקש להגביל את כמות האדמות שאדם אחד יכול להחזיק בהן. הוא הציע שהמדינה תלאים את האדמות הנוספות ותחלק אותן באופן שווה לחיילים הוותיקים ולמעמד הנמוך באוכלוסייה, כדי שאלה יוכלו לכלכל את עצמם ואת משפחותיהם, וכן יהפכו לגורם התורם לרפובליקה בסחורות או במסים.
תגובת השומעים להצעת החוק הזאת מעל בימת הסנאט הייתה רומאית ביותר: הם עקרו את הקרשים שהרכיבו את הספסלים ישבו עליהם, והיכו את טיבריוס גראקוס למוות. 
עשר שנים לאחר מכן גאיוס גראקוס, אחיו של טיבריוס, ניסה להעביר סדרה דומה של רפורמות. הפעם ניגש למטרה זו מכיוון אחר: על מנת למנוע מצב שבו יגמור את חייו כמו אחיו, גאיוס הקים תנועה עממית יותר. הוא אסף אליו קבוצת מחאה גדולה שתתייצב לצדו, שהורכבה בעיקר מעניי העיר. הסנאט, שביקש להימנע מתקרית נוספת, נתן לגאיוס לאסוף את "אגודת העניים" שלו, אך פרסם הצהרה שהסנאט לא יביע התנגדות אם במקרה תימצא גופתו של גאיוס ברחובות. לא עברו מספר חודשים וגאיוס מצא את מותו מחרבו של עבד; הסנאט הגדיר אירוע זה כהתאבדות. 
לבסוף הסנאט עצמו הבין שאין טעם בהמשך ההתפשטות של האימפריה הרומית, אם הם לא יכולים להרוויח מכך. על כן ביקשו ממספר מפקדים להשיב את חיילותיהם מהגבולות. אחד המפקדים האלה היה יוליוס קיסר.
קיסר היה מנהיג צעיר ממשפחת אצולה מכובדת אשר היה אהוב על מאוד על חייליו, והוכיח עצמו במהרה כאחד המצביאים הגדולים שידעה הרפובליקה. הוא היה כה אהוב על ידי חייליו שהם נשבעו אמונים ישירות אליו, להבדיל משבועת האמונים לרומא עצמה.
יוליוס קיסר
יש לשער שהתנהלותו של הסנאט, השחיתות השלטונית ושאלת האדמות הכבושות לא נעלמה מהשיחות הליליות בין חייליו של קיסר. כך, שכאשר הגיעה הקריאה להשיב את הצבא אל תוך גבולות הרפובליקה, הקצינים הצעירים וקיסר ביניהם הבינו שהסנאטורים הוותיקים יותר לא יאפשרו להם לבנות לעצמם כוח פוליטי על ידי צבירת אדמות, דבר שיערער את יחסי הכוחות הקיימים בתוך העיר. פעולתו של קיסר הייתה אמיצה במידה שהייתה חתרנית: הוא קיבל את הפקודה להשיב את חייליו, אך לא נעצר במקום המיועד לכך אלא המשיך עם הצבא, חצה את נהר הרוביקון ונכנס חמוש אל תוך העיר. בתוך מספר ימים השתלט צבאו של קיסר על העיר רומא. הוא נטל על עצמו תפקיד זמני של 'מכתיב חוקים' - או בלטינית דיקטטור – ומינה את עצמו לנהל את העיר עד שהסנאט יהיה נקי מהשחיתות השוררת בתוכו.

מבחינת התושבים הרומאים זו הייתה השתלטות מבורכת: הם רצו בנפילת השלטון הישן, ושמחו לראות את המפקד הצעיר נוטל את הכוח לידיו. נקודה זאת בהיסטוריה נחשבת לסוף הרפובליקה הרומית ולתחילת האימפריה.

יום ראשון, 24 בפברואר 2013

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק ראשון



מסענו ממשיך בעקבות העיר מערבה מאתונה, אל עבר עיר שהפכה למודל של עיר שהיא אימפריה - או אימפריה שהיא עיר - רומא. בבואנו להתחקות אחר המקורות של העיר הזו אנו מוצאים שני סיפורים מקבילים קיימים בדבר הקמתה של העיר ושמה. כל אחד מסיפורים אלה חושף לפנינו פנים אחרות שלה. כפילות זו ראויה ביותר גם במובן הסמלי, שכן מקובל לטעון שהיו לרומא שתי צורות: הרפובליקה, והאימפריה אשר החליפה אותה. טיעון זה אינו בהכרח נכון. לרומא, כמו לכל עיר אחרת, הייתה היסטוריה אחת; והיא הייתה לאורך חייה רפובליקה ואימפריה גם יחד.
על פי האגדה הקדומה, שני אחים – רומוּלוּס ורֵמוּס - נזנחו בינקותם על ידי אמם בשטח הפראי של העולם. זאבה מצאה אותם, היניקה אותם וגידלה אותם עד לבגרות. האחים גדלו כרועי צאן, אך צורת חיים זאת לא נראתה להם ראויה. הם רצו להיות מלכים, והחליטו שכדי להיות מלכים הם זקוקים לעיר.

שני האחים עמלו יחדיו על הקמתה של עיר אשר תעמוד בכל מצור, ואי אפשר יהיה למוטטה. לאחר הקמת העיר הגיע הזמן לשלוט בה - וכך מסופר לנו שרומולוס רצח את אחיו, בפעולה המזכירה לנו את המיתוס היהודי בדבר הקמת העיר הראשונה על-ידי קין: רק לאחר תודעת הרצח, רק לאחר שנוצר הקשר בין דם, רֵעות ואדמה, אפשר באמת להקים עיר. לאחר מכן לאחר רומולוס קרא לעיר על שמו - רומא.
רומלוס ורמוס
תפיסה נוספת מבינה את העיר כמקום שרק אדם אחד יכול לשלוט בו, ולעולם לא שניים (ספרטה הייתה העיר היחידה אשר הונהגה באופן מסורתי על ידי שני מלכים: ספרטה רצתה שתמיד יוכל מלך אחד לשלוט בעיר, ומלך שני יוביל את צבאה).
סיפור זה קושר את העיר לא רק עם תודעת הרצח והמוסר הגזור מתודעה זו, אלא גם עם תודעת הקרב. רומא גדלה והתקיימה לכל אורך ההיסטוריה שלה הודות להבנה המהותית שלהם לגבי חשיבותה של העליונות הצבאית, בסיפור הראשון אנו רואים את הצורך בהקמת עיר אשר אי אפשר למוטטה. הצבא הרומאי הפך להיות שלוחה של העיר הזו והוכיח, עיר אחר עיר, כיצד רומא עמדה על חורבות החלשים.
אתוס המלחמה היה מהותי להתפתחותה של רומא. כאן אנו פוגשים לראשונה צבא מקצועי: לא עוד צבא  מתנדבים או שכירי חרב, המתבקשים להביא אתם את נשקם למלחמה, אלא צבא אחיד ומאוחד המסודר - כמו כל צבא מאז ועד היום – בפלוגות, כיתות וקבוצות. כל האנשים שהרכיבו את הצבא, פרט למפקדיו, היו ממעמד נפרד של לוחמים. שכן, כדי לשמור על מעמדה של העיר רומא במרכז ההתפרסות, בני האצולה של העיר נשלחו לפקד על החיילים כחלק מתהליך ההתבגרות של סנאטורים לעתיד.
צבא רומא נע לכל קצוות העולם המוכר, כדי לרומם ולפאר את שמה של העיר, וכן מתוך תקווה של כל אחד מחייליו לזכות במוות ראוי. הרומאים האמינו שהזכות למות בקרב מתורגמת לעולם הבא: החללים הגיבורים זוכים ליהנות מחיי נצח באיליסיום - שדות הציד הנצחיים (שלושת המושגים המרכיבים את הרעיון של איליסיום הם השדה - הריהו המרחב הלא עירוני המוחלט, מרחב של טבע מוחלט; הציד - הסיבה שלא לחדול מנשיאת החרב בעולם ללא אויבים; והנצח - הניצחון האמיתי, הניצחון על הזמן. אנו רואים כאן לראשונה את תודעת הנצח אצל הרומאים, שלעומתה חייהם הזמניים של החיילים מתגמדים בחשיבותם: הם הופכים לתנועה חסרת משמעות אל עבר המוות. הרומאים פיארו את המוות, מתוך תפיסה המזהה את הכיליון החבוי בתוך המושג תכלית, או את התכלית בכיליון.

תנועה זאת של הצבא הותירה עקבות הקיימים עד היום. הסיבה ש"כל הדרכים מובילות לרומא" היא שהצבא הרומאי סלל את כל הדרכים. אנו רואים כיצד, מתוך הבנה של מהותה של העיר כתנועה, הליגיונרים הביאו איתם לכל מקום שהגיעו אליו דרכים סלולות, אשר יכולות להביא איתן תגבורת ואספקה במהירויות שהעולם לא ראה עד אז. הדרכים הללו יכלו להעביר גם מבנים חדשים אשר היו אז פלא הטכנולוגיה - שוברי מצור שונים. האיום הרומאי הפך כל עיר לניתנת לכיבוש: החומות הגבוהות שערים כמו ירושלים התגאו בהן, התמוטטו תחת הכוח הכביר של רומא.
Traditional roman siege engines.
שוברי מצור רומאיים
הצבא העביר בתנועתו לא רק כלי נשק ולא השאיר מאחוריו רק דרכים. עיר נודדת שלמה של סוחרים, זונות, ומוסדות הימורים נעה אחרי הצבא לכל מקום שאליו הוא נע. התוצאה הייתה שהמטבע הרומאי היה נפוץ בכל שטחי הממלכה. כך נאמר על רומא שגבולותיה הם בכל מקום שבו נסחר המטבע שלה (סוג זה של אימפריאליזם מיוצג היום על-ידי הדולר האמריקני).
המילה "אימפריה", שמשמעותה ניצחון במובן הצבאי של המילה, עלולה לגרום לנו לחשוב שהרומאים לא ידעו את השלום, או לא רצו בו. הרומאים אכן רצו בשלום - אבל בשלום רומאי (Pax Romana), אשר משמעותו הייתה: כל אחד יכול לחיות חיים של שקט ושלווה תחת השלטון הרומי, כל עוד הערים הכבושות יקיימו שני חוקים פשוטים: ישלמו מסים, וישמרו על השקט. עיר ששמרה על חוקים אלה זכתה לשגשוג בזכות התנועה האדירה שרומא הביאה אחריה; עיר שלא שמרה על החוקים - עלתה בלהבות.

בעוד שנדמה היה שלצבא הרומי לא היו גבולות, גבול אחד היה בגדר חוק בל יעבור - לצבא אסור היה לחצות את נהר הרוביקון המוביל אל העיר רומא עצמה. כוחו של הצבא ויכולתו לכבוש כל עיר הביא לחשש שגם העיר רומא עצמה יכולה ליפול. כך נוצר החוק שהגן על הרפובליקה הרומית מפני הצבא הרומי (מפני האימפריה הרומית).