וולטיר, מתוך "אגדות אמיתיות" כרך ב'

הסיפור שלנו מתחיל בחצרו של המלך לואי ה14, השליט הגדול של צרפת שזכה לכינוי "מלך השמש" מכיוון שהאמין שכל העולם נסוב סביבו.

זה היה עידן של שקרים וחנופה, עידן שבו איש לא הראה את פרצופו האמיתי ואפילו הגברים הסתירו את פניהם מתחת לפיאות גדולות ומאחורי שכבות עבות של איפור.

הסיבה לכך הייתה כפולה – מצד אחד, מי שהשכיל להתחנף למלך זה ליהנות מחברתו והשפעתו, מצד שני, מי שהעז להגיד שמשהו רע בממלכה המושלמת של מלך השמש, זכה לראות את הצד הפנימי של תא המאסר, או שפשוט איבד את ראשו.

בעולם כזה, שבו שקרים מסתירים את כל הסודות, ספרים שמגלים את האמת מביאים למהפכות. ולכאן נולד פרנסווה-מארי ארואה בשנת 1694, בעיר פאריז.

משפחת ארואה לא היו עשירים במיוחד אבל היה להם מספיק בשביל לספק לילדיהם את הדברים החשובים בחיים: קורת גג נאה ומרווחת, מזון מזין ואיכותי, בגדים נאים וחינוך טוב בבית ספר יוקרתי ואיכותי. פרנסווה-מארי אהב מאוד את הלימודים, ועוד לפני שסיים את לימודיו פנה לאביו בהתרגשות והכריז שהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: סופר!

אביו, פרנסוואה ארואה היה עורך דין בהשכלתו ואף הצליח להשיג משרה מכובדת כפקיד זוטר במשרד האוצר, ולכן האמין בלב שלם שהוא יודע דבר או שניים על כסף. הוא אמר בסמכות של אחד שמעולם לא שם לב שהוא שוגה שהוא מסרב בכל תוקף שבנו הצעיר יהיה סופר. הוא ידע היטב שמעולם לא היה אדם אחד שהצליח להתעשר כסופר ושלכן רוב האנשים שחוטאים בכתיבה הם או עניים ומסכנים, או בני אצולה עשירים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז את זמנם. מכיוון שידע כי בנו אינו ממשפחת אצולה עשירה שכזו, ומכיוון שלא רצה שבנו יהיה עני ומסכן כל חייו סירב בכל תוקף שבנו ימשיך בחלומותיו הספרותיים ועוד הוסיף שהוא לא מוכן שהשם המכובד של משפחת ארואה יגיע לדפוס.

פרנסוואה מארי הקשיב לאביו ארוכות. הוא הבין את התבונה מאחורי דבריו וידע שעליו לכבד את רצונו של אביו – הוא הסכים שהשם ארואה לא יגיע לעולם אל הדפוס ומיד כשסיים את לימודיו, עזב את ביתו והתחיל לכתוב ברצינות.

כדי להיות סופר גדול באמת, לא מספיק רצון לכתוב, צריך גם שיהיה מה להגיד. פרנסוואה-מארי ידע זאת היטב, הוא ידע שמה שהוא רוצה לכתוב עליו זה לא עוד קשקושים ריקניים כמו של שאר הכתבנים – הוא רצה לכתוב על האמת, לגלות את הכסוי, לחשוף את המוסתר ולצעוק את המושתק. אבל מה הם בדיוק כל הדברים האלה? זאת לא היה לו מושג. אז הוא בילה וכילה את זמנו בחיפושים, עד שלבסוף התגנבה לאזנו שמועה שהמלך לואי ה15, יורשו הצעיר והמפונק של מלך השמש בכבודו ובעצמו מתנהג לא יפה בכלל.

מצאתי! אמר לעצמו, מצאתי נושא לשירי הראשון – ומיד התיישב לכתוב שיר לפרסום שבו הוא מכריז לכולם שהוד מעלתו לא מתנהג יפה בכלל. גאה בעצמו במיוחד, הלך לפרסם את שירו הרציני הראשון. אבל אבוי, למרות שציפה ששיר זה יביא לו תהילה ושגשוג וייקח אותו אל כל המסיבות הכי טובות בפאריז, השיר הזה הצליח לקחת אותו רק למקום אחד – לתא קטן בבסטיליה, בית הכלא הידוע לשמצה של פאריז.

במהלך הזמן שבילה בתא המאסר היה לפראנסווה-מארי די והותר זמן לחשוב על טעותו. לא מספיק להיות צודק, אמר לעצמו, חשוב גם להיות חכם. אבי צדק, חשב, כך לעולם לא אהיה עשיר, שלא לומר – מאושר. הוא החליט להתחיל מהתחלה ושינה את שמו לוולטיר. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על רצונו לכתוב על האמת, אבל הוא הבין שמעתה יהיה עליו לעשות זאת בצורה חכמה יותר.

לכן החליט שבמקום לכתוב שיר על מלך צרפת, יכתוב מחזה על אדיפוס, המלך האגדי מיוון העתיקה. כך, אוכל להגיד את כל מה שארצה, מבלי שמישהו יטען שאני פוגע בכבוד הממלכה.

אל תוך סיפור המחזה הוא הכניס את כל הסודות והעובדות שניתן היה לגלות על המלך, אך מכיוון שכולם חשבו שמדובר במלך שחי לפני אלפי שנים, איש לא חשב שיש כאן בעיה. רק מעטים, משכילים וחכמים, הצליחו להבין את תחבולתו של וולטיר, אבל אלה ידעו לשמור על סודו.

מיד כשיצא מתא המעצר הלך אל בית התאטרון המלכותי והחל להפוך את המחזה להצגה. מכיוון שלוולטיר היה גם כישרון ולא רק רצון, ההצגה הפכה במהרה להצלחה אדירה. ואפילו המלך בעצמו הגיעה לחזות בה. תארו לעצמכם את מלך צרפת הגדול והמכובד צופה בהצגה הזו, מגלה באמצע הדרך שכל סודותיו הכמוסים הועלו על הבמה ושאינו יכול לעשות דבר בנידון שכן אם רק יעז לכעוס על וולטיר יגלה מיד לכולם שיש אמת בשמועות לגביו. כך וולטיר גילה את הדרך שבה ניתן לדבר על האמת במדינה המתקיימת על סודות – האירוניה, או  אמירת שקר כאשר האמת ידועה.

מיד לאחר מכן כיוון את עטו, כמו שקשת מכוון את חיציו, למטרה הבאה – בימים ההם צרפת כולה געשה בגל של שנאה וקנאה דתית, מכל מקום הגיעו עדויות על אנשים הנרדפים החוצה מביתם, רק בשל אמונתם. כאדם נאור ומחונך וולטיר האמין שזו חובתו להילחם למען חופש האמונה ונגד הכפייה הדתית, אבל הוא גם ידע שהכפייה הזו זוכה להגנתו של צו מלכותי – הרי היה זה המלך לואי בעצמו שביטל את חופש הדת בממלכתו. מה יעשה? הוא החליט לכתוב את היצירה הגדולה "ההנריאדה" – אפוס לאומי גדול שכל כולו כבוד והלל לבית המלוכה הצרפתי. גיבור היצירה היה המלך הנרי הרביעי – אבא של סבא של המלך לואי ה15. השיר תיאר את גדולתו של המלך ההוא, שלחם בגאווה נגד רדיפה דתית ושהצליח להביא במו ידיו לסופן של מלחמות הדת האיומות ששררו באירופה במאה ה16, על ידי חקיקת החוק המבטיח לכל אזרח צרפתי חופש מרדיפה בשל אמונותיו. אותו החוק בדיוק שהמלך הנוכחי מצא לנכון לבטל.

היצירה הזו הצליחה מאוד בקרב העם הצרפתי, ולמרות שהיא עצבנה מאוד את הכנסייה ואת בית המלוכה, איש לא יכול היה לומר שום דבר, שכן השיר היה כולו הילולה לבית המלוכה והכנסייה. הם אפילו נאלצו לתת לוולטיר פרס ממשלתי מכובד. בין רגע וולטיר הצליח להפוך לאחד השמות המפורסמים ביותר בכל אירופה, הוא הוזמן למסיבות המפוארות ביותר וכולם המתינו למוצא פיו.

באחת המסיבות האלה, השבלייה דה רוהן, שהיה מהאצילים האלה שאין בהם שום דבר אצילי, העיר לוולטר שוודאי זה נחמד מאוד להמציא לעצמך שם חדש מתי שזה נוח. וולטיר השיב בחיוך נעים ואדיב שזה וודאי עדיף מאשר להרוס שם ישן ומכובד.

כולם צחקו. מלבד השבלייה. אבל, במקום לנסות לענות, או לחילופין להודות בתבוסה ולשתוק, הוא החליט לנקום בוולטיר בדרכם של פחדנים נאלחים: כשוולטיר יצא מהמסיבה, חבורה של ביריונים שהיו בשירותיו של האציל, התנפלו עליו והכו אותו נמרצות. עצוב ומושפל וולטיר רצה להגן על כבודו בדו קרב מול השבלייה, אבל זה שוב בחר בדרכו של הפחדן וניצל את קשריו כדי להביא למעצרו של וולטיר.

כך וולטיר מצא את עצמו שוב בבסטיליה הארורה, הפעם רק לימים ספורים. הותר לו לצאת מהמאסר בתנאי ויסכים לגלות הרחק מצרפת, מולדתו האהובה. למרבה המזל לוולטיר היו חברים באנגליה והדוקס מבולינברוק שמח להזמין אותו להתארח באחוזתו.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה. הוא נדהם לגלות שם הוגים שונים שאינם מסכימים על דבר ובכל זאת מסכימים לשבת זה עם זה ולנהל אחד עם השני שיחה מנומסת. שום נושא לא היה אסור או מצונזר, ובמקום בו בפריס היו שולפים אגרופים בלונדון שלפו טיעונים מנומקים.

באחד הימים וולטיר זכה להיות מוזמן להלוויה מלכותית גדולה שאליה כל מכובדי האומה התכנסו. לתדהמתו של וולטיר הלוויה לא הייתה למלך או לדוכס אלא לאדם שנולד ללא מעמד בכלל, אדם בשם אייזק ניוטון. את סיפורו המופלא של המדען הדגול הזה נשמור לפעם אחרת, בינתיים נעיר שהוא היה אחד המוחות הגדולים ביותר שכוכב הלכת הקטן שלנו זכה לאכלס ושגילוייו המדעיים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.

וולטיר נדהם מהכבוד הרב שהאנגלים נותנים למדען מהאוניברסיטה. בצרפת, הדרך היחידה שמדען יכול היה לזכות לכבוד, הייתה אם יפרסם מאמר שמסביר מדוע מבחינה מתמטית ופיזיולוגית, המלך הוא הטוב ביותר בעולם.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה, החברה שבה שהה כיבדה אותו מאוד, לא מתוקף איזה תואר שהירש, אלא בזכות מה שעשה ומי שהיה. הוא למד מאנגליה כל כך הרבה שהיה חייב לשתף את לימודיו עם צרפת מולדתו. כך, בסדרה של מכתבים הוא סיפר לצרפת על כל התגליות הגדולות שגילה אצל שכנתם. הוא סיפר על הסובלנות הדתית ששררה בלונדון, הודות לכך שבאנגליה חיו זה לצד זה אנשים מדתות רבות ושונות. כך, בדרכו האירונית והעקיפה ביקר את הקנאות הדתית של הכנסייה בצרפת ואת צרות האופקים של אזרחיה.

הוא סיפר לכולם על תגליות המדע והפילוסופיה שפגש באנגליה ועל האופן שבו, הודות למדע, מצילים חיים באנגליה וממגרים מגיפות בעזרת חיסונים. הגישה הכללית של ההוגים השונים באנגליה הייתה שהמילה האחרונה לא נאמרה, ולכן העולם מלא בפלא ובסימני שאלה. מנקודת המבט הזו, לא ניתן להכריע באופן מוחלט וסופי לגבי שום דבר וודאי שלא כדאי לכפות על אחרים את דעותינו שלנו, כמה שלא נאמין שהן נכונות.

בנוסף לכל אלה, וולטיר למד באנגליה שיעור חשוב נוסף: בצרפת האצולה בזה לעבודה ולעצם העיסוק בעסקים. אציל אמיתי, כך האמינו, לא צריך להתעסק בכסף ובתעשייה, אלא רק להתאמן באמנות החנפנות. לעומת זאת באנגליה וולטיר ראה שכל מי שמצליח לגייס לעצמו הון ראשוני, מיד ממהר לנהל את כספיו, להשקיע בתעשיה ובמסחר וכך להגדיל ואף להכפיל את השקעתו הראשונית. את השיעור הזה וולטיר יישם בעצמו ומאותו הרגע, את כל הכסף שהרוויח מספריו והמחזותיו, מיהר להשקיע במסחר.

אחרי שהות ארוכה של שנתיים, וולטיר החליט שהגיע הזמן לשוב לפאריז. מיד כשהגיע, מיהר לפרסם את רשמיו הרבים מאנגליה, בספר ששמו "מכתבים פילוסופיים". כצפוי, הספר עורר תגובות רבות וקשות. הממשלה גינתה אותו, הכנסייה גינתה אותו, האצולה גינתה אותו וכולם מיהרו לקנות אותו ולקרוא אותו. הספר הפך כל כך פופולארי, שלוולטיר לא הייתה ברירה אלא לברוח שוב מפאריז לפני שאנשי המלך ישלחו אותו לכלא בשלישית, הפעם לזרועותיה הפתוחות של הגבירה אמילי דה שאטלה.

למרות שאין בידינו יכולת מעשית לבדוק זאת, ניתן לטעון עם וודאות מסויימת שמדאם אמילי דה שאטלה הייתה האישה החכמה ביותר באירופה באותה תקופה. היא אהבה ריקודים ואלגברה ויהלומים ופיזיקה ובגדים יפים וכימיה, ולא התביישה להיות גם יפה וגם חכמה. ספריה הסבירו את המשוואות המסובכות של ניוטון בצורה כה בהירה שכל מי שבאמת רצה להבין את העולם החדש נעזר בהם. כמו כל אירופה, גם היא עקבה אחרי פרסומיו של וולטיר וקראה בשקיקה את ספריו, ועכשיו, כשגילתה שהוא שוב נרדף, שמחה לפתוח את שערי אחוזתה בפניו.

השניים התאהבו מיד. היא לימדה אותו מתמטיקה, והוא לימד אותה לחייך מהלב. ובכל ערב השניים היו יושבים זה לצד זה בחדר הקריאה, לומדים ועובדים יחדיו, לעיתים מפסיקים בשביל לגלוש אל תוך שיחה קולחת בנושאים ברומו של עולם. וולטיר למד ממנה בעיקר את חשיבותה של רצינות בעבודה, הוא למד שאם ברצונו לכתוב דברים גדולים באמת, לא מספיק להסתפק בהשראה ובשנינות, אלא יש לערוך מחקר מעמיק ולתכנן את הצעדים בקפידה. 

בהנחייתה, וולטיר כתב ספרים על פילוסופיה ועל מדע, הוא כתב שירה ותיאטרון ואף פרסם מחקרים בהיסטוריה שהציבו אותו במהרה כגדול ההיסטוריונים של דורו. לא עבר זמן רב ואף זכה לתואר "ההיסטוריון המלכותי", והיה להוגה הדעות החשוב ביותר באירופה.

גם בעוגה המתוקה ביותר נחבא קמצוץ של מלח, ולא ניתן לחיות חיים מאושרים באמת, בלי לפעמים לטעום את הטעם המר של האבדן. וכך, אחרי מספר שנים מאושרות יחדיו, אמילי דה שאטלה נפלה למשכב ועזבה את העולם. וולטיר, שחיוכו המאושר היה מוכר לכל, היה עצוב מאוד. הוא מצא עצמו ללא בית, ללא מולדת ובלי החברה הנפלאה של אהובתו. 

בדיוק בזמן הזה הגיע לידיו מכתב מהוד מעלתו המהולל, קיסר האימפריה הפרוסית, פרידריך הגדול. פרידריך שיבח את וולטר על ספריו הרבים, שיבח אותו על תרומתו להפצת התבונה בעולם ועל מלחמתו בחוסר הסובלנות הפושה על הארץ והזמין אותו לארמונו להיות לו ליועץ מלכותי.

אל המכתב הקיסר צירף גם ספרון שכתב בשם 'אנטי-מקיאבלי' בו הסביר שהשליט הנאור צריך לדאוג לרווחת התושבים ולחינוכם ולא רק למיסים וכיבושים. כשסיים לקרוא את המכתב והספרון וולטיר מצא כי עיניו דומעות. הפעם, לא היו אלה דמעות של צער, כי אם דמעות של התרגשות ושמחה.

הידד! אמר לעצמו, אוכל להיות הפילוסוף האישי של הקיסר, להדריך אותו בעניינים של מוסר והשכלה ולעזור לו להביא את פרוסיה לעידן הנאורות. בעיני רוחו כבר ראה כיצד הוא עוזר להקים בתי ספר ולבסס שלום של אמת בין פרוסיה ושכניה.

מה רבה הייתה אכזבתו כשהגיע לארמונו המפואר של פרידריך הגדול, וגילה שיועד לו תפקיד אחר לחלוטין. פרידריך רצה אותו בחצרו, לא כהוגה, אלא כליצן הנקרא מידי פעם לשעשע את האורחים בשיחה או סיפור. הוא אמנם ראה בוולטיר מורה, אבל לא מורה המוביל להשכלה, אלא מורה לכתיבת שירה. מטלה שהתגלתה כקשה במיוחד, ברגע שקרא את שירתו האיומה של הקיסר. 

וולטיר היה מאוכזב מאוד מהתפקיד שייעד לו הקיסר, אבל – לאן ילך? כך נשאר בחצר הארמון כציפור שיר הכלואה בכלוב של זהב. מידי פעם יוצא לשעשע אצילים, ובזמנו הפרטי עמל על כתיבת ספרים חדשים. כעבור שלוש שנים הגיע קש ששבר את גב הגמל. הקיסר, שכתב בספרו בשבחי השלום, החליט להכריז מלחמה.

וולטיר ניסה לשווא להסביר לו שאין שום סיבה טובה לשלוח חיילים צעירים למותם, אבל הקיסר הסביר לו בעדינות אצילה, שהיום מלחמה זה פשוט באופנה.

ולטיר לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא לא ייתן יד למלחמות מיותרות. וכך, באישון לילה, החליט לברוח מארמון המלוכה. ליתר ביטחון, החליט לקחת אתו אוסף משיריו הגרועים של הקיסר – אם רק ינסה להחזיר אותי, הוא חשב, אפרסם אותם והוא יהפוך לבדיחה של כל אירופה.

כשהקיסר גילה שוולטיר ברח וששיריו חסרים, מיד שלח בעקבותיו חייליו חמושים שהצליחו ללכוד אותו ליד הגבול ולהציב אותו במאסר.

כעבור חמישה שבועות ארוכים במאסר, הקיסר הסכים לשחרר את וולטיר ולשלוח אותו לדרכו. אבל, לאן ילך? השמועה הייתה שבעיר ז'נבה אנשים נוטים שלא להתעניין זה בענייניו של זה. שהם אוהבים לחיות איש איש את חייו בלי התערבות. זה נשמע מקום מושלם בשבילי! חשב וולטיר, ומיהר לקנות בית עירוני מרווח בז'נבה.

הוא אפילו חזר לכתוב מחזות תיאטרון ובמהרה התיאטרון של ז'נבה התכבד להעלות הצגה מקורית חדשה של הסופר הנערץ וולטיר.

אבל אז קרה לתושבי ז'נבה דבר נורא – כל אירופה שמעה שוולטיר מעלה הצגה דשה ומיהרה לקנות כרטיסים. במהרה, העיר השקטה ליד האגם הפכה למרכז שוקק של כל המי ומי, אצילים, אמנים, ומלכים הגיעו למלונותיה והביאו איתם גם פמליות גדולות של רוכלים ורכלנים.

במהרה, תושבי ז'נבה גילו שדווקא הם, שאוהבים שאיש לא מתעניין בהם, הפכו למרכז העניינים של העולם כולו. והכל בגלל איש אחד שהעלה הצגה.

באסיפה העירונית, חשבו תושבי ז'נבה מה אפשר לעשות? הרי אי אפשר לגרש אדם סתם בגלל שהוא מצליח. ההצגה שהעלה לא הייתה אירונית ועוקצנית ולא פגעה ברגשותיו של אף אחד ולכן, לא ניתן היה לגרשו בגללה.

לבסוף החליטו להחזיר לתוקף חוק ישן מלפני למעלה ממאה שנים. על פי החוק הזה – אסור היה להעלות הצגות תיאטרון על אדמת העיר בשום פנים.

לוולטיר נמאס. בכל פעם שחשב שהנה מצא לעצמו מקום שבו יוכל לחיות ולכתוב בשקט, הופיעה בעיה חדשה שהכריחה אותה לעזוב. עתה הוא היה כבר בין שישים וחמש. והגיע הזמן שימצא לעצמו מקום משל עצמו.

למרבה המזל, השנים בהן השקיע את כספיו בתעשייה ומסחר הניבו תוצאות מספקות ביותר ועתה היה אחד האנשים העשירים ביותר באירופה. היום ישנם סופרים רבים שמצליחים לחיות מאומנותם וחלקם אפילו מצליחים להצליח ולשגשג, אבל וולטיר היה הראשון להיות סופר שהפך מיליונר.

כך, עם כספו בכיסו, החליט לצאת למרחק של שני קילומרים מז'נבה, לעיירה הקטנה פרנה. הוא בחר בעיירה הזו משום שהים ניצבה בדיוק על הגבול שבין צרפת לשוויץ, כך אם תהיינה בעיות עם אחת המדינות, יוכל לדלג מעבד לגבול למקום מבטחים, אצל השכנים.

בפרנה הוא רכש את בית האחוזה הגדול ביותר, שהיה מוקף באדמות רבות, אותן הפך לגנים, חורשות וגינות נעימות. שם בילה את ימיו בהנאה, עובד את האדמה. לאיכרים שעבדו דאג לתת את שכר גבוה יותר מכל אחד אחר ובמהרה יצא שמו כבעל האחוזה הטוב ביותר שניתן לעבוד אצלו.

לא עבר זמן רב וביתו החדש הפך למקום עלייה לרגל של אושיות העולם. והוא אירח את כולם בהנאה וסובלנות, עם החיוך הנעים המתנוסס על פניו. סופרים צעירים שעלו לרגל לביתו מצאו פעמים רבות שק של זהב באמתחתם שהוחבא שם לפני שעזבו.

אבל יותר מהאירוח והעבודה בגינה, הוא בעיקר ישב כותב.

בפרני הוא כתב למעלה ממאה ספרים ואלפי מאמרים ומכתבים. כשהיה לו משהו מסוכן להגיד, פרסם אותו תחת שם בדוי, ואף דאג לפרסם בשמו גינוי רשמי לאותו הדבר שפרסם בשמו של אחר. כך, הבטיח לעצמו שקט מצד השלטונות, וגם הבטיח עבודה רבה לחוקרים שיבואו אחריו לאסוף את כתביו.

עם עטו כחרבו, הוא לא הפסיק להילחם – נגד קנאות דתית, נגד עינויים ועבדות, נגד מערכת משפט שמדירה חלשים לטובת בעלי ממון. הוא כתב למלכים נגד מלחמה ולראשי ערים על רדיפות דתיות במחוזותיהם. הוא כתב בעד חיסונים וקידום הרפואה המדעית להצלת חיים ובעד כל אדם שפועל למען קידום האנושות וטיפוח הגינה הגדולה שהיא עולמנו. ומעל לכול כתב בעד הערכים הגדולים של השלום, השכלה והסובלנות.

 כעבור עשרים שנים נפלאות של עשיה, מלך צרפת לואי ה15 עזב את העולם ואת מקומו ירש בנו - לואי ה16. ביחד עם מעבר השלטון נגמרו החשבונות הישנים של ממשלת צרפת, וצו המאסר של וולטיר פג מהעולם. פתאום, והוא אחרי גיל שמונים, וולטיר קיבל הזמנה מלכותית לשוב לעיר פריז אהובתו כאורח הכבוד בהפקת תאטרון של המחזה האחרון שלו.

וולטיר הסכים ובהתרגשות עלה על הכרכרה שתביא אותו לעיר הולדתו. את ההצגה הוא לא ראה. פשוט משום שברגע שהופיע בתא הכבוד של התאטרון, הקהל התזמורת וכל השחקנים מחאו כפיים לכבודו עד שהידיים לא יכלו לשאת עוד מחיאות.

גבולות הסובלנות, מתוך 'מבקר בתרבות'

אתמול, בזמן שמדינת ישראל כשלה בעוד מבחן התארגנות לסופה ולא התכוננה לשום תרחיש מלבד לזה הגרוע מכל, נרצחו בפאריז, שני שוטרים, עורך עיתון, שישה עובדים ושלושה מאיירים. זה היה פיגוע טרור מתוכנן ששם לו למטרה לפגוע בנפש בגוף תקשורת שפגע ברגישות הדתית של מחבליו. צומת הדרכים העקובה מדם בין חירות לאמונה שבתה קורבנות נוספים.

דומה בעיני שזה יהיה טמטום גמור להוסיף גינוי למה שהוא ללא ספק מעשה מגונה – רצח אלים וגס כזה של חפים מפשע מאז ומעולם היה מגונה על ידי כל התרבויות שהאנושות יכולה לזכור. לכן רציתי לייחד את התייחסותי כאן למה שאני רואה כאחד הגורמים שהביאו לפגיעה כה חמורה בחיי אדם ובערכי החירות.

מאז הכניסה לאלף החדש, ערך הסובלנות טבע בביצה הפוסטמודרנית של רוח תקופתנו ויצא ממנה נחוש מתמיד אך משולל מאותה מערכת ערכים בסיסית, שהוא עד כה היווה חלק בלתי נפרד והכרחי ממנה.

בספרי "העיר" הראיתי כיצד ההיסטוריה של תהליכי האורבניזציה האנושית, הכילה מאז ראשיתה מספר עקרונות בסיסיים אשר הנחו את האנושות במעבר מתרבות כפרית למערכת סבוכה של ערי מדינה ואימפריות. בין עקרונות אלה ניתן מקום מיוחד לערך הסובלנות.

מאז חוקי חמורבי, דרך אתונה ורומא, ועד המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים בארה"ב,  דגלה של החירות התנוסס מעל כל אימפריה מתהווה. המרווח הבין תרבותי הנחוץ לקיום קשרי סחר בין לאומיים כּוּבַּד על ידי סוחרים מדרך המשי ועד ל"חברת מזרח הודו" הבריטית. בלי עקרון זה לא תיתכן התנועה הזורמת המקיימת כל תרבות גדולה. במילים אחרות – בלי רב-תרבותיות – אין תרבות.

עם תהליכי היווצרותה של המדינה המודרנית עקרונות בסיסיים אלה נשמרו ונוסחו בצורת חוקות ומגילות זכויות שונות, עד למידה שהם היום שגורים בפי כל אזרח בעולם החופשי.

היה זה לא אחר מג'ון מילטון שניסח את הנוסח הראשון של חופש העיתונות, בטענה שהדרך אל העדן המצפה לנו מעבר לזמן סלולה רק דרך ההבאה לידיעה של כל עוולה המתרחשת על פני הארץ. רק אחרי שנדע מה יש לתקן – נוכל לעבוד על התיקון.

ג'ון לוק, לאחר מכן, ניסח במאמרו "על הסובלנות" את הטענה שכל עוד לא נמצא בידינו כל המידע לגני האמת  של הקיום האנושי – איננו יכולים לכפות זה על זה את דתנו וודאי לא להרוג בשם דת זו.

 אחריו ג'ון סטיוארט מיל (שיחד עם אשתו הארייט היה לראשון שביטא את הצורך בשוויון זכויות לנשים במדינה), פרסם במאמר מופתי העונה לשם "על החירות" את הנוסח הבסיסי לפיו כל אדם זכאי לחירות מליאה עד הגבול שבו הוא פוגע באדם אחר. הן עקרונותיו של מילטון והן אלה של לוק ושל מיל נרמסו אתמול.

בתהליך ההיסטוריוסופי הקצר שפירטתי בפסקה הקודמת ניתן לראות כיצד החירות המודרנית עוצבה בשלבים מהצורך בעיתונות חופשית, דרך הצורך בסובלנות דתית ועד לחירותו הפרטית של האזרח. כל אחד משלושת הרכיבים האלה הוא אבן יסוד עליה נלחם האדם הנאור מזה שלוש מאוד שנה.

עכשיו, אחרי שבשמה של החירות הזו נערפו ראשים והתמוטטו אימפריות, אנו רואים כיצד היא מתמוססת לכדי ערך דל אשר אינו אלא תירוץ נוסף לעצלותו של האדם המודרני המוכן להילחם עד זוב דם על זכותו הטבעית לזמן המתנה קצר בטלפון ולקוטג' זול מזה שבברלין אך לא על זכותו לחירות וסובלנות. אנשי החירות והסובלנות שותקים בזמן שנשים נדחקות לאחורי האוטובוס, בזמן שכבישים נחסמים ותחבורה ציבורית נפסקת בשמה של שבת, בזמן שילדים מחונכים לשנאה ובורות, בזמן שמאיירים נרצחים.

אתקן. אנשי החירות לא שותקים. הם לא שותקים כלל וכלל. הם מקרקרים ומצרצרים ומשרשרים. הם מפרסמים גינויים, מחבבים את הגינויים האלה ומשתפים את הגינויים האלה. לאחר מכן, מדושנים מאהבה עצמית ומהסיפוק שבמעשה הראוי, הם נשענים לאחור על כורסאותיהם השונות ונותנים לעולם לנהוג כמנהגו.

באסופת מאמרים בנושא הסובלנות, אותה ערך לפני מספר שנים הפרופסור דוד הד מהאוניברסיטה העברית (David Heyd ed. Toleration: An Elusive Virtue, Cambridge 1996), ניתן לראות עד כמה חמקמק הוא אותו הערך של הסובלנות. הסיבה לכך היא שהסובלנות היא מושג עבה ועמום. אסביר, הסבלנות מתקיימת אך ורק דרך האירועים השונים הקוראים לשימוש בה ובין הגבולות המעורפלים שלה: מצד אחד אין ספק שאין זה מעניינה של הסובלנות לבקר כמה מלפפונים כדאי להכניס לשקית ניילון על מנת שזו לא תיפגם, ומצד שני אין ספק שישנן פעולות כרצח של חפים מפשע ואונס של קטינים הנמצאים בקיצון השני של הסובלנות ולעולם לא יורשו להיכנס לתוך גבולותיה של הסובלנות. בין שתי נקודות קיצון אלה ישנו שדה רחב של מקרי בוחן שונים שבהם אין זה כה ברור אם צריך או לא צריך לפעול בסובלנות.

לכן, דומה בעיני שיש לערוך בחינה מחדש וניסוח ברור של גבולות הסובלנות בעידן הפוסט-מודרני. הניסוח שברצוני להציע כאן הוא כזה: "אני סובלני כלפי כל דעה ואמונה, מלבד זו שאינה סובלנית". ניסוח ברור ופשוט זה מחביא בתוכו מרווח רחב ביותר של התנהגויות שאינם מקובלות ושכאדם סובלני עלי לגנות ולהילחם למגרן – שנאת זרים, קנאות דתית, גזענות, הומופוביה ושוביניזם, אינן תופעות חברתיות של תת-תרבויות שיש להבין – אלא תופעות אנטי-תרבותיות במובן הכי טהור של המילה. משחר ההיסטוריה לא הייתה תרבות שהצדיקה אותם שראויה לשם תרבות.

לפני שיראה האוויל הקורא מילים אלה כקריאה להתקומם כנגד האסלם, אזכיר שאותם עקרונות רב-תרבותיים עמדו ביסוד האסלם מימי מוחמד ועד פסגת האימפריה המוסלמית בבגדאד ובדמשק. היה זה מוחמד הנביא עצמו שפעל לשנות את מעמדם המשפטי של הנשים, האלמנות, היתומים והעניים בעולם בו הוא חי. הוא אמנם ניהל מלחמת קודש כנגש עובדי האלילים – אך זו זכתה לתוקף המוסרי שלה בדיוק בגלל שאותם עובדי אלילים פעלו דרך נקמות דם וקרבן אדם. זה היה הוא שטען שיש לכבד את "עמי הספר" – הנצרות והיהדות - משום שנביאיהם לוקחים חלק בלתי נפרד בהתגלות האלוהית. בימי השיא של האימפריה המוסלמית היהודים והנוצרים החיים בתרבות שילמו אמנם מס מיוחד מתוקף היותם דת חיצונית לאסלם, אך מס זה היה קטן מהמס שכל מוסלמי התבקש לשלם במסגרת המאבק הפנים מוסלמי לשיפור איכות חיי העניים באימפריה.

נטייה אנושית היא, בבואנו להתנגד לנקודת קיצון אחת, להתבצר בעמדת נגד בנקודת הקיצון המנוגדת. אדם מתנגד לאסלם הקיצוני ומתבצר מאחורי עמדה גזענית של שנאה דתית. לכן יש להישמר מפני תגובה רגשית-מידית אלא לשקול את הערכים הבסיסיים שברצוננו לשמר, ולהבין שאם חופש הדת, הסובלנות והחירות הם ערכים הקרובים ללבנו הרי ששתי העמדות הקיצוניות פסולות ומגונות באותה מידה.

אם נמשיך להישאר שאננים מתחת לשמיכה חמימה זו של אדישות, נמצא את עצמנו בעוד מספר עשורים מתדיינים על הצורך בהבנת ה"רייפוהוליסטים" – החולים המכורים לאונס שיש להבין את מחלתם משום שאינם יכולים להתאפק מלאנוס.

בעולם כשלנו הכפוף לחוקי האבולוציה ולתנועה החד כיוונית של הזמן, אין עמידה במקום. מי שמשלה את עצמו שהוא זכה לנחלה שבה הוא יכול ליהנות מפירות העבר מבלי להמשיך את החתירה המתמדת לעבר עתיד טוב יותר, נידון להתבונן מהצד בזמן שאלה הבוחרים כן להילחם על ערכיהם נוטלים את מקומו בעיצוב אותו העתיד.

אנו, הדור הצעיר שנולד לחברה ללא גבול, ללא שם, ללא דת, ללא מין וללא שפה אחת, לא נולדנו לתוך חברה ללא ערכים. הערכים הבסיסיים שבהם אנו מחזיקים הם ערכים אשר אבות אבותינו מג'יורדאנו ברונו ועד לצ'ארלס דארווין, ממונטסקייה ועד רוזה פארקס, מלינקולן ועד צ'רצ'יל,     ממרטין לותר ועד מרטין לותר קינג, לחמו כדי לזכות אותנו בהם.

לכן אסור לתת למשיכת החבל הזו בין קיצוני השנאה משני הצדדים להסיט את מבטינו מהמלחמה האמתית – המלחמה לחירות. העובדה שנולדנו זכאים לחירות זו מתוקף היותנו חלק מהמין האנושי, לא אומרת שניתנה לנו הזכות לתת לחירות הזו להתמוסס לכדי אין-אונות מוסרית.

הלחימה בזכות הזכות לסובלנות אינה היעדר כבוד לדת ולרגישות הדתית של המאמינים בה. יש לי כבוד רב לרגישות הדתית של אחי לכדור הזה, עד שבשמה של אותה רגישות הם דורשים מבתי להתלבש צנוע יותר, מאשתי לחצות את הכביש, וממני לשתוק.