חופשה משפחתית, פרק 9: וויזיל

הסיבה שהיה לי חשוב לערוך טיול היסטורי בגרנובל המספר על האירועים המקדימים למהפכה הצרפתית הייתה שמספר קילומטרים דרומית לגרנובל, שכנה לה העיירה וויזיל. עיירה הידועה בדבר אחד בלבד: אחרי שהסדר הושב לגרנובל על ידי הצבא, האזרחים, אשר לא היו מוכנים לוותר על זכותם להשמיע את קולם, ערכו בטירה של ויזיל, את פגישת המועצה המקומית הראשונה בצרפת, שבה ניתנן ייצוג שווה לנציגי האצולה, הכמורה והמעמד השלישי – העם. משם יצאה ההודעה הרשמית – קנט ווי אול ג'אסט גט אלונג?
הבעיה של העם בצרפת המלוכנית הייתה פשוטה יחסית – קולם לא נשמע בקבלת ההחלטות, למרות שהם היו המעמד החברתי היחיד שמשלם מיסים. הכתר והכנסייה לא רק שלטו בעם – הם גם נהנו מהפריבילגיה של פטור ממס. זה תיסכל את האזרח במידת מה, והם החליטו לנער קצת את העניינים עם משהו קטן בשם המהפכה הצרפתית.
בעיני, אי אפשר לערוך טיול משפחתי בצרפת, בלי לספר על המהפכה הצרפתית, במיוחד עכשיו, אחרי שביססנו את הנרטיב ההיסטורי של המסע: מהרפורמציה עם קאלווין וסרווטוס, אל הנאורות עם וולטיר והאנציקלופדיה, משם אל "ליל הרעפים" בגרנובל. כך, עם קרקע רעיונית יציבה, יכולנו ללכת לאותה טירה בעיירה וויזיל, אשר למרבה המזל הפכה למוזיאון המוקדש כולו למהפכה הצרפתית.
אבל לפני כן, אי אפשר לבקר בטירה הזו בלי לנצל את הרגעים הקטנים שבהם הגשם החליט להתפוגג לו, ולטייל בפארק המופלא המקיף את הטירה. עם האגם הפרטי שלו, הברבורים, הגשרים, הנהר הקטן, החורשה המתקתקה לצייד והמדשאות הרחבות. טיילנו בפארק ארבעים דקות מאושרים, ולא ראינו עשירית ממנו. היינו שמחים לבלות שם עוד שעות, לפתוח שולחן עם איזה פיקניק קטן, או סתם לטייל שם, אבל הגשם אותת לנו למהר ולמצוא מחסה במוזיאון.
הדבר הראשון שמבחינים במוזיאון הזה הוא שהכניסה אליו היא בחינם ושאנחנו, ככל הנראה בין האורחים היחידים שפקדו את המקום. כאמור, רוב הצרפתים הוציא אפם מהחלון באותו הבוקר, ומשנרטב חוטמם החליטו לוותר על העולם. הדבר השני שמבחינים בו במוזיאון, הוא שלמרות כל הפסלים והציורים שממלאים את חלליו הרבים, לא היה שומר אחד במקום, מלבד שזקן הנחמד שפתח לנו את הדלת. זה היה כאילו המקום נתן בנו אמון מלא שננצל את זכותנו להשכלה, בלי לגעת. הקטע המוזר היה שהבנות, בקטע מוזר ולא אופייני בעליל, החליטו להשיב למתן האמון הזה בהתנהגות מופתית. הן לא נגעו בכלום ואפילו שאלו לפעמים שאלות על הדימויים הרבים שהקיפו אותנו.
בשביל פטפטן שכמותי זה היה פשוט מושלם. הייתי יכול לטייל בין פסלים של דנטון, מארה ולפייט ולספר על התהליכים שהובילו למהפכה. הייתי יכול לעצור ליד ציור של "מצעד הנשים לוורסאי", או ליד עותק של "הצהרת זכויות האדם והאזרח" ולספר על הולדתה של המדינה המודרנית. ואפילו נוצרה שם סביבה מכבדת ואיכותית כדי לדבר על הטרור ועל הסכנה הגדולה שנולדה עם הולדת המדינה המודרנית – הפוליטיקאים.
באחד החדרים, הייתה תערוכה חדשה שהוקדשה ללואי ה17. בנם הקטן של לואי ה16 ומארי אנטואנט אשר נקרע מזרועות הוריו, נכלא בתא קטן שם "חונך מחדש" על ידי סדיסט חולה שעדכן אותו ברשימת הראשים שהתגלגלו בחוץ. יורש העצר שלבסוף מצא את מותו באותו התא מורעב, חולה ומכוסה בצואה. החדר הזה אפשר לנו לראות את המהפכה מכיוון אחר, פחות הירואי ויותר אמפאתי, ועזר לנו להעביר קצת מהמורכבות העמוקה של תהליך פוליטי גדול כזה.
מאושרים, לא רק מהטיול, אלא גם מהעובדה שהוא לא עלה לנו כלום, הבטחנו לעצמנו לשוב לכאן בעתיד וחזרנו לגרנובל לבלות את שארית היום במלון הדירות שלנו, בזמן שמזג האוויר יתבהר.
תכננו לצאת לאיזו מסעדה, אבל החמימות של הדירה הקטנה שלנו הביאה אותנו לוותר על כך, לערוך גיחה קטנה לסופר ליד, ולתת לבנות ארוחת ערב משפחתית כמו שמגיע להן. עם כל הכבוד לאוכל הצרפתי, יש זמנים שסיר גדול של פסטה ברוטב שמנת ופטריות הוא זיכרון של בית. את הפסטה הורדנו עם בקבוק נפלא של מוסקדה. יין צלול, עדין ומרענן שנותן למשפט "אוויר הרים צלול כיין" אתגר קשוח לעמוד בפניו. יין, אגב, שאין לו שום קשר למוסקטו.
אחרי שהבנות נרדמו, קינחנו גם בבורדו לבן שהתהדר בארומה ברורה של צואת פרות. שמעתי שיש קטע כזה לכמה יינות צרפתיים, למרות כל הפלצנות שאני אוהב לייחס לעצמי, זה היה פחות הכיוון שלי. עם זאת, את הבקבוק כמובן סיימנו.

העיר, פרק שלוש עשרה - פריז, חלק ב'

אחרי לואי ה-14, 'קיסר השמש', המצב בפאריז לא השתפר. נינו, לואי ה-15, היה מנותק לא פחות מקודמו וביזה את כס המלכות בפילגשים רבות ובמסיבות ללא סוף. כשהוריש את הכס לנכדו לואי ה-16, לא נותר לעם אמון במסורת הצרפתית העתיקה - שהייתה קיימת מאז ימי שרלמיין - שהאל הוא הממליך מלכים. העובדה שלואי ה-16 העדיף לבנות שעונים כשהוא ספון בחדרו, במקום לדאוג לניהול המדינה.

צמיחתם של הפערים החברתיים וההתנתקות של בית המלוכה נבעו משני גורמים עיקריים - האחד כלכלי והשני חברתי. ראשית, בעקבות חייו הבזבזנים של לואי ה-14 היה צורך בהגדלה מתמדת של המיסים. נטל המס נפל במיוחד על מעמד הביניים והמעמד הנמוך; שני המעמדות הגבוהים – האצולה והכמורה – היו פטורים ממס.

ההיבט החברתי היה מורכב יותר. צרפת תססה בעקבות התפשטות הדפוס. בפריז, שהכילה אחוז גבוהה של תושבים יודעי קרוא וכתוב, החל להתגבש מרחב ציבורי שהתדיין על ענייני דת, מדינה ופילוסופיה. תרבות זאת של סלונים ומקומות מפגש הפכה את פריז למרכז גועש של רעיונות. אנשים כמו ד'אלאמבר ודידרו התחילו לבנות - בעזרתם של הוגים כוולטר ורוסו - מפעל רעיוני כביר ממדים בשם 'האנציקלופדיה': אוסף של מסות קצרות שהיה מחולק לפי נושאים, ושאף להכיל את הידע האנושי כולו בצורה שתהפוך אותו נגיש לכל קורא. האנציקלופדיה הפכה לסמל הנאורות והכילה - בנוסף למסות היסטוריות ופילוסופיות - גם ערכים מקצועיים על טכניקות ייצור וכלי עבודה. זה היה חלק מתהליך הדמוקרטיזציה של המחשבה.

רוסו

נקודה חשובה נוספת: באירופה של אותה תקופה השפה הצרפתית הייתה שפת האצולה - שושלת הבסבורג באימפריה האוסטרו-הונגרית ושושלת רומנוב ברוסיה, כולם דיברו צרפתית. מתוך כך גם הספרות הגבוהה הודפסה בשפה הצרפתית, דבר שהעניק בעקיפין לתושבי פריז יתרון, בהתפשטותם של רעיונות בתוך העיר.

ספרו של ז'אן ז'אק רוסו 'על האמנה החברתית', היה בעל ההשפעה הרבה ביותר באותה תקופה. בספר זה רוסו מעלה את הרעיון המהפכני של 'מדינת כל אזרחיה' - מדינה שתוקם על עקרונות ההשכלה של שוויון וחשיבה רציונלית, ולא על עקרונות דתיים או עקרונות הנובעים מקפריזות של מלך. יש להדגיש שזה לא היה חזון דמוקרטי כפי אנחנו מבינים אותו; רוסו מבקש בספרו מכל אזרח להפקיד את זכויותיו בידיה של המדינה - כלומר, לוותר על זכויותיו למען חירותו.

תהליך היווצרות המדינה המודרנית, אשר ספרו של רוסו שימש כנקודה מכרעת בתוכו, היה תהליך חילוני. המדינה המודרנית באה להחליף ערכים דתיים של ממלכה נוצרית, בערכים חילוניים של זהות לאומית וחשיבה רציונלית. עם זאת, החילוניות לא הייתה אתאיזם (למרות שהיו גם ניצנים של אתאיזם אצל דמויות שונות באירופה של אותה תקופה). האמונה השלטת בקרב ההשכלה הפריזאית, אשר וולטיר היה להוגה הבולט שלה, נקראה 'דֵאיזם' - אמונה בעולם שנברא על ידי האל, אך קיים ללא נגיעה שלו.

אילו רוב תושבי פריז היו נשאלים לדתם, היו משיבים שהם קתולים; אך משמעותו של מונח זה התדלדלה מאוד: הדת הממוסדת הפכה לסדרה של טקסים ללא משמעות, וכל ניסיון לייחס ערכים מיסטיים או לבנות עולמות מטאפיזיים של מעלה או של מטה, נתפס כדעה קדומה שאינה מתיישבת עם העולם המודרני. החברה הפריזאית של אותה תקופה לא הייתה יכולה לדמיין את החזרה לדת שתופיעה במאה ה-19.

מארי אנטואנט

בסופו של דבר, למרות השפעתם החשובה של הרעיונות החדשים היה זה מחיר הלחם שהצית את פריז - ובמהרה את אירופה כולה. יוקר המחייה בפריז התבטא סמלית במחיר הלחם. ערב המהפכה, כיכר לחם עלתה כמו משכורת שבועית, ולעתים כמו משכורת חודשית של סוחר עירוני. ההמון החל מתקבץ סביב הארמון בדרישה ללחם, שהובילה להתבטאות הידועה לשמצה של אשתו הצעירה של לואי ה-16: "אם אין לחם, תאכלו עוגות". הערה זאת לא הייתה אמירה מתנשאת של ילדה מפונקת, אלא סמל לניתוק העמוק בין העם והשלטון.

ספרים רבים נכתבו על השתלשלות האירועים עד למהפכה הצרפתית, ולא כאן המקום לפרטם. נזכיר כאן רק את משמעותו של אחד הסמלים הבולטים של המהפכה – הגיליוטינה. המצאה פריזאית זאת הייתה למודל של המודרנה: לא עוד ניאלץ לצפות בעריפת ראשים ברברית עם להב קהה וייסורים מיותרים; אפשר היה עתה לערוף ראשים ביעילות חסרת תקדים. תוך פחות משנה, קרוב לארבעים אלף ראשים התגלגלו על רצפות פריז – קודם ראשי האצולה, ולבסוף ראשיהם של מארגני המהפכה ומנהיגם – רובספייר.

תופעה עירונית נוספת שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית - אם כי בדרך עקיפה - הייתה המסעדה. האמנים הקולינרים השונים שפריז הייתה ידועה בהם, מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה. כפתרון למצוקתם החלו לפתוח - על פי המודל הפריזאי של חנויות תמרוקים - 'חנות לאוכל', אשר בתוכה יוכלו אנשים מכל מהמעמדות לרכוש מנות שעד כה היו שמורות לאצולה ולמלוכה בלבד.

במקום השלטון הישן קמה מדינה חדשה, שהוענק בה שוויון זכויות לבני מיעוטים כמו פרוטסטנטים ויהודים. הגטאות, שנתפסו כסמל של השלטון הישן, פורקו. המדינה חולקה ליחידות ביורוקרטיות מרובעות בצורתן (הד לחשיבה הרציונלית שביקשה לעצב מדינה בצלמה); הוחלה שיטת משפט חדשה שבה חבר מושבעים החליף את פקידי הממשל: לא עוד מעצרים ללא משפט, ואשמה תוכרע על-ידי אזרחים. צבא העם החליף את צבא המלך. כדי לבנות את הצבא הזה צרפת הביאה לעולם המצאה חדשה – מילואים. כל אזרח גויס למאבק; הצעירים נקראו להילחם בשדה הקרב, והזקנים - בשדה התעמולה.

התוצאה הייתה חסרת תקדים: צבא לאומי מאוחד ומיומן שצבא מלך לא יכול היה להשתוות לו בנאמנות חייליו. החיילים החדשים לא נלחמו בעבור שכר-חרב, ולא למען מלך אלא למען חירותם. עם ההנהגה הנכונה יכול היה צבא זה לנצח כל מקבילה באירופה. הנהגה נכונה זאת הגיעה בדמות אחד המצביאים הגדולים שראתה ההיסטוריה ואחד המנהיגים האינטליגנטים ביותר – נפוליאון.

נפוליאון, בן למשפחה דוברת איטלקית בשטח שסופח לצרפת, הגיע לפריז בגל צעיר והשתתף בפגישות היעקובינים. הוא היה קצין למופת, וניכר בתכונה האלוהית - כריזמה של מנהיג. תוך מספר שנים הצליח להשתלט על כס השלטון בצרפת, לכבוש את אירופה ולעצבה מחדש, ולהכריז על עצמו כקיסר. הוא חילק את אירופה מחדש ליחידות גדולות ואחידות, במקום אותם פרובינציות מפוררות של בני האצולה; הוא הקים את שווייץ ועיצב את גבולותיה של גרמניה. הוא החל כמשחרר הדמוקרטי שיביא את המהפכה הצרפתית לכל אירופה, וסיים כקיסר החדש שסידר לכל משפחתו תוארי אצולה.

נפוליאון נפל לבסוף בשל אקט עירוני לחלוטין. הצאר הרוסי, שידע שהוא לא יוכל לנצח את נפוליאון בשדה הקרב, משך אותו עוד ועוד לתוככי רוסיה. לפני שנפוליאון הגיע למוסקבה, העיר האדירה הזו (שלצערי היא אחת הערים שנשמטו מספרון זה) רוקנה לחלוטין מתושביה, והוצתה בלהבות. צבאו של נפוליאון הגיע לעיר וגילה ערימת חורבות לוהטת, בהיעדר מזון ומחסה, הצבא נאלץ לשוב על עקבותיו ולנוע חזרה לפריז. תשעים אחוזים מהצבה המופלא של נפוליאון חוסלו במסע הזה מקור ומרעב, ואירופה שלאחר נפוליאון נדרשה להשלים עם העובדה שהעולם המוכר לה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.