חייו של אוסקר וויילד, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

 השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אמנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל לשווק סוג חדש של מכנסיים, ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון כדי לכבוש את העיר.

קראו לו אוסקר וויילד והיו לו את כל הכלים הדרושים למשימה: תואר יוקרתי מאוקספורד, מספיק כסף בשביל להיראות כמו עשיר, חוש אופנה מופלא שהבטיח תמיד להשאיר חותם, וכישרון אלוהי להשתמש בשפה. הוא כתב ללא רבב ובמסיבות היה כוכב, שכן תמיד ידע לומר את המילה האחרונה, שגם תמיד הייתה הכי שנונה, מספיק כדי שכל אותו הערב ידברו עליה ועליו, הרבה אחרי שהוא מזמן עזב.

כשהציעו לו משקה היה אומר "אני יכול להתנגד לכל דבר, מלבד לפיתוי", וכשהציעו לו משקה נוסף הרים כוסית ואמר: "הכול במתינות – אפילו מתינות." כששאלו אותו למה הוא תמיד מתבדח השיב: "החיים חשובים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות".

לא עבר זמן רב וכל הקסם האישי הזה הצליח להכניס אותו לכל המקומות הנכונים בעיר. לא הייתה מסיבה טובה, בלי אוסקר בסביבה. לא היה נושא לשיחה שלא הביע עליו דעה מקורית. כששאלו אותו איך הוא יודע הכול, השיב: "אני לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכול". כולם אהבו אותו. הם אהבו אותו כי הוא היה אדם חופשי להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה ולא כמו שצריך. "אני חייב להיות עצמי," היה אומר "כל התפקידים האחרים כבר תפוסים". אבל הם אהבו אותו גם כי הוא חי את החיים שלהם לא היה אומץ לחיות. חיים של בגדים יפים, אמנות גבוהה ומסיבות שלעולם לא נגמרות.

הוא היה להיט כזה גדול, שאפילו הזמינו אותו לסיבוב הופעות בארצות הברית. מאושר, נסע לשם והעביר הרצאות על אמנות וספרות, לכל מי שהיה מוכן לשמוע. גם לקהל בחליפות וגם לעובדים במכרות. כששאלו אותו מדוע הוא לא מתבייש להסתובב עם חברה של פועלים פשוטים, השיב: "כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו מביטים לכוכבים." כולם שמחו לשמוע אותו ולדבר עליו והוא קיבל את זה בהכנעה: "יש דבר אחד גרוע מכך שמדברים עליך, וזה שלא מדברים עליך." כשחזר ללונדון, כל כך שמחו לקבל אותו שחיכו לו יותר הזמנות למסיבות והרצאות מאשר הוא יכול היה לנצל. "יש אנשים שמביאים אושר לכל מקום שהם הולכים, ויש אנשים שמביאים אושר מתי שהם הולכים." הוא אמר לקהל שהיה תמיד סביבו, וזה רק צחק וצחק.

אבל, בלונדון של המלכה וויקטוריה, גם לכוכב עולה היו חוקים שצריך לכבד ולעמוד בהם, במיוחד אם החברה רוצה להרגיש מהוגנת ומכובדת. בין החוקים הלא כתובים האלה היה אחד מתסכל במיוחד: כל גבר מעל גיל כזה וכזה צריך להתחתן ולהקים משפחה. אז הוא התחתן עם הגברת קונסטנס לויד, יורשת עשירה שהייתה מקורבת למשפחת המלוכה ובמהרה לשניים היה בית יפה וגדול ושני ילדים מתוקים. אוסקר אהב מאוד את ילדיו ואת משפחתו, אבל הבית החדש שלהם היה כל כך יקר, שלא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לעבוד.

הוא ניסה לעבוד באוניברסיטה ולכתוב מאמרים רציניים וארוכים ומשעממים, אבל במהרה הרגיש שאמנם חינוך זה דבר נפלא, אבל חשוב לזכור מדי פעם שדברים שבאמת שווה לדעת, אי אפשר ללמד. אז הוא ניסה להיות עיתונאי ולכתוב מאמרי דעה, אבל הציבור הרחב התקשה להבין מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק. "הציבור הוא סובלני במידה נפלאה" אמר, הוא מוכן לסלוח על הכול מלבד על גאונות."

אז הוא החליט לכתוב אגדות לילדים ופתאום אנשים התחילו להבחין שמתחת לשיער הארוך והיפה הזה מסתתר כישרון אמתי. וברגע שאנשים הבינו את זה, הם היו מוכנים לשמוע את דעותיו בנושאים אחרים. לבסוף אוסקר ווילד החליט להפתיע את הקהל שלו ולכתוב רומן. רומן שהיה מפחיד ומופלא, יפה ונורא, מלא במסתורין ומלא באמת, רומן שאפילו זכה בהצלחה מתונה.

אבל אוסקר הגיע כדי לכבוש את לונדון. לא רק לכבוש כמה לבבות של עשירות במסיבות, ולהשיג הערכה מכמה אקדמאים זקנים. והלב של לונדון, אז כמו היום, פעם על בימת התאטרון. אז החליט את הקריירה לשנות ולכתוב כמה מחזות. תחילה כתב מחזות רציניים שהתקבלו ברצינות רבה, אחר כך כתב מחזות שנונים שהשיגו ביקורות שנונות לא פחות. לבסוף כתב קומדיה אחת על טעות שנעשתה בגלל שטות. הוא קרא לה "על חשיבותה של רצינות".

מיד אחרי הערב הראשון כולם מיהרו להלל את האל שהתגלה בארצם. הכוכב פתאום הוכיח שהוא גם שווה משהו. ערב אחרי ערב הכרטיסים נמכרו, ובסוף כל הופעה הוא היה עולה על הבמה ומודה לקהל על ביצוע תפקידו כהלכה. הוא שמח שהקהל מעריך את ההצגה כמעט כמו שהוא בעצמו מעריך אותה, וכולם שמחו וצחקו והללו אותו. כך הבין שאם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת, עליך לגרום להם לצחוק – אחרת הם פשוט יהרגו אותך.

אוסקר ווילד הצליח. הוא כבש את העיר וזכה בתהילה השמורה לראשונים במעלה. אבל עמוק בפנים משהו היה חסר. היה לו את כל מה שחלם עליו: בית גדול, כסף רב, משפחה טובה ותהילה בינלאומית, אבל הוא עדיין לא היה מאושר. עד שיום אחד פגש במשורר צעיר בשם הלורד אלפרד דאגלס, חבריו קראו לו "בוֹזִי", ואצלו הוא מצא את הפיסה החסרה בחייו – אהבה. הוא אהב את אשתו, אבל כמו שאוהבים את הדודה הטובה שלך, והוא מאוד אהב את ילדיו אבל זה לא אותו דבר.

בזמן שהוא בילה עם בוזי הם דיברו וצחקו וזה היה כאילו לא צריך בעולם שום דבר. פתאום הוא לא היה צריך לכבוש ולנצח, להצחיק ולארח. פתאום היה מספיק רק לטייל ולשוחח. הוא אהב את בוזי כמו שאוהבים החברים הכי טובים, או כמו חבר וחברה, אבל כל הזמן הזה הוא זכר שהאהבה של שניהם אסורה.

שכן, בימים ההם היו חוקים ברורים – אסור לבנים לאהוב בנים. כמובן, שתמיד היו זוגות כאלה, אבל רק במחשכים. לכן, זוגות אוהבים היו חייבים להידחק לשעות של הלילה שבהן אנשים הגונים ישנים, או לצאת לבלות רק במקומות אפלים, לצד גנבים ושודדים.

אם לא היה די בכך, לאוסקר ואלפרד הייתה עוד בעיה גדולה. אבא של אלפרד היה ג'ון דאגלס. המרקיז של קווינסבורי. שמלבד תואר האצולה שלו, לא היה בו שום דבר אציל. הוא היה גס ואלים ונהג לקלל בכל משפט שני. כך בלונדון, לצד המפעלים שזיהמו את האוויר, ג'ון היה מפעל של זיהום אווירה. תרומתו היחידה לחברה הייתה קביעת חוקים לקרבות האגרוף שהרשו להמשיך להרביץ למי שנפל. יש מי שהיה רואה במרקיז אדם רע, אבל אוסקר ווילד לא האמין שנכון לחלק אנשים לפי רעים וטובים – עבורו אנשים היו או מקסימים או משעממים, והמרקיז לא היה אדם מקסים בכלל.

כשהגיע לאב השמועה על כך שבנו נצפה מתהולל עם ידוען, הוא זעם כל כך שמיהר ללכת אל המועדון שבו בילה אוסקר ולמסור לו מכתב מעליב שישפיל אותו בפני כולם. הוא קרוב לוודאי קיווה שאוסקר יצא לפגוש אותו לקרב אגרופים ברחוב, אבל אוסקר היה איש תרבותי וכשפוגעים באיש תרבות, הוא לא הולך מכות – הוא הולך לבית המשפט.

אוסקר לא האמין שהמרקיז ילך אתו לבית המשפט. הוא לא האמין שהוא אדם כל כך גאה עד שיתעקש לנצח גם במחיר השפלת בנו בציבור. הו, כמה הוא טעה. במקום לפתור את העניין בשקט, ג'ון דאגלס החליט לצאת למלחמה בבית המשפט, גם במחיר השפלה ציבורית של בנו ושל כל מעגל חבריו.

בזה אחר זה הביאו לדוכן העדים את כל האנשים שראו את זוג האוהבים. וכך, המשפט הוציא לאור את מה שאוסקר ווילד ניסה להסתיר אפילו מעצמו: את העובדה שהוא אוהב בנים. היו אנשים דתיים שניסו להפציר בו שדרכו לא מובילה לגן עדן אבל הוא השיב: "אני לא רוצה ללכת לגן עדן – אף אחד מהחברים שלי לא שם."

כך אוסקר וויילד נמצא אשם בפשע ללא קורבנות, פשע שהחטא היחיד שלו הוא אהבה, והוא נידון לשנתיים של עבודות פרך. מבית המשפט הובילו אותו לבית המעצר. שם קרעו את בגדיו היפים והלבישו אותו סמרטוטים אפורים ומלוכלכים, הם גילחו שערותיו היפות והובילו אותו בשלשלאות למחנה העבודה.

בדרך עצרו בתחנת רכבת. שם ההמון, שזיהה את אוסקר מהעיתון, מיהר לקלל אותו, ולצחוק עליו, ולירוק עליו. זה עצוב, אבל יש בעולם אנשים שצריכים להקטין אחרים בשביל להרגיש שהם גדולים.

יום אחרי יום הוא, שמעולם לא היה בנוי לעבודות כפיים, נאלץ לקום לפני הזריחה ולשבור סלעים עד השקיעה. בכל ערב, מותש ומיוסר, הוא מצא מזור במקום היחיד שהכיר – בכתיבה. הוא כתב יצירה חכמה, יפה ועגומה, כואבת ומלאת תקווה בשם "ממעמקים" שם כתב: "נולדתי כדי להיות יוצא מן הכלל, לא בשביל לעמוד בכללים" והוסיף: "הדבר הנורא ביותר הוא לא הלב שנשבר - לבבות נוצרו כדי להישבר – אלא שהלב אט אט הופך לאבן."

כשסוף סוף יצא משם, חולה ושבור, ידע שלעולם לא יוכל לשוב ללונדון. העיר הזאת שנשאה אותו על כתפיה בשמחה, עכשיו הפנתה לו את הגב. כל המחזות שלו ירדו מהבמה ואת הספרים שלו זרקו למדורה כל מי שרצו להציג עצמם כאנשים מהוגנים.

למרבה המזל נותרו לו כמה חברים נאמנים ואלה דאגו לו לדירה בבית מלון יוקרתי בצרפת, ולמשכורת נאה שאשתו שלחה אליו בתנאי שלא יבייש כך שוב את המשפחה. אט אט הוא החל להחלים ולרגע נדמה היה שיוכל לחיות כך בנוחות של הגלות. היה לו אוכל טוב ומיטה נוחה, הוא אפילו החל שוב לכתוב. מה עוד מותר לאדם לבקש? אבל האהבה נותרה שם. מחכה לו. ואיתה הבטחה לאושר. אז הוא וויתר על הכסף והנוחות ושלח מכתב ובו קרא לבוזי שלו שיבוא שוב אליו.

הוא עזב את המלון היוקרתי ויצא לרואן. שם, סוף סוף, התאחד עם אהובו אחרי שנים של חיים בודדים. מאושרים, השניים יצאו יחדיו לחופשה בנאפולי. אשתו של אוסקר מיד ביטלה את תמיכתה, אבל הם הצליחו לחיות בזכות דמי כיס שבוזי קיבל מאמו, ולרגע נדמה היה שהכול יכול להיות שוב בסדר.

שם, על שפת הים, עם השקיעה, ברגעים שקטים של אהבה, פתאום היה אפשר לשכוח מכל ההשפלה ומהסבל הנורא שהגורל הטיל על השניים, וללכת לאיבוד בחיבוק.

אבל אז אמו של בוזי הגיעה למסקנה שבנה הגיע לגיל שבו כל אדם מהוגן צריך להתחתן ולהקים משפחה. היא כתבה לו מכתב ובו הסבירה שאם לא יחזור מיד הביתה, היא תפסיק לשלם את מחייתו והוסיפה שאם אוסקר יואיל בטובו לעזוב, היא תשלם לו על כך בנדיבות. השניים ידעו שבלי התמיכה שלה, אין להם סיכוי לחיות ואוסקר היה צריך לוותר על אהבתו ועל האושר שהיא הביאה לו, בפעם שנייה.

לבד הוא עזב לפאריז ושם ניסה לשווא לחזור לחיים של מסיבות וכתיבה, אבל, כמו שכל מתאגרף יודע, הגוף לא יכול לשאת כל כך הרבה מכות. כך, כשהכסף נגמר הוא מצא את עצמו ברחובות, מקבץ נדבות מחברים שהכיר מחיים אחרים. את מותו הוא מצא בפונדק קטן, עם חבר קבצן וילד שסחר בגפרורים, להם סיפר בלילות אגדות. הם ראו בו איש טוב וחכם ונדיב ואהבו אותו כמו חברים אמתיים.

שבעים שנים אחרי-כן החוק הבריטי סוף סוף השתנה. ב1967 כבר לא היה אפשר לכלוא גברים בגלל אהבה לגברים. בשנת 2000 הרשו להם אפילו להתגייס לצבא. החל משנת 2013 כבר היה מותר להם להתחתן ולאמץ ילדים ולבסוף, בשנת 2017, אוסקר ווילד בעצמו, ביחד עם עוד חמישים אלף אנשים שנמצאו אשמים בגלל האהבה, קיבל חנינה רשמית מהממשלה הבריטית.

החיים הם לפעמים לא אגדה פשוטה ויפה. לפעמים קורים דברים נוראיים לפני שאנחנו סוף סוף מבינים את מוסר ההשכל. אבל כל עוד בסוף אנחנו לומדים שאין שום דבר רע באהבה, ושאסור לאסור משנאה או קנאה – יש עדיין אור בקצה המנהרה.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 27

זו הסיבה שאני מסב לך עונג

הסיבה לירידתך לארץ

אחרת, אדון שלושת העולמות,

אהבתך תהיה לשקר

זו הסיבה שאני מסב לך עונג

הסיבה לירידתך לארץ.

אני חלק מהחיבור שבך,

עוויתות הרגש שלך

זורמות בלבי

אני חלק מהחיבור שבך,

עוויתות הרגש שלך

זורמות בלבי
פניהם הרבות של גלי געגועיך
משתקפים בחיי.
זו הסיבה שאני מסב לך עונג
הסיבה לירידתך לארץ.

זו הסיבה, למרות שאתה מלך המלכים,
שאתה ממשיך לשוב אל תוך לבי
בלבוש מכשף
אתה תמיד ער, אדוני

זו הסיבה, למרות שאתה מלך המלכים,

שאתה ממשיך לשוב אל תוך לבי

בלבוש מכשף

אתה תמיד ער, אדוני

זו הסיבה שאתה פה, אדוני,

זו הסיבה שאהבתך נמצאת באהבה

של אוהביך

זו הסיבה שאתה פה, אדוני,

זו הסיבה שאהבתך נמצאת באהבה

של אוהביך

צורתך מבוטאת בשלמות

כששניים הופכים אחד

זו הסיבה שאני מסב לך עונג

הסיבה לירידתך לארץ.

(56)

כך הדבר ששמחתך בתוכי היא כה מלאה. כך הדבר שבשמו ירדת מטה אליי. הו אדון כל הרקיעים, היכן תמצא אהבתך בהעדרי!

לקחתני כשותף בעושר זה של עולמות. בלבי המשחק האינסופי של הנאותיך. בחיי רצונך לנצח ממשיך ליטול צורה.

ולשם כך, אתה אשר הינו מלך המלכים, עיטרת עצמך בחן לשבות את לבי. ולשם כף אהבתך מאבדת את עצמה בתוך אהבתו של אוהבך ושם אתה נראה בבירור באיחוד השלם של השניים.

  

מה זאת אהבה? 3. מה האהבה היא כן?

בפרק הקודם סיימנו באווירה קצת עגומה. התאכזבנו לגלות שהאהבה היא לא דבר שקל, או שבכלל אפשר, להגדיר. מכיוון שהאהבה היא לא דבר שחי בנוח בתוך גדרות. בנוסף, גילינו שכל אותם ייצוגים ידועים של אהבה הניתנים לנו ביצירות הספרות, הקולנוע והטלוויזיה, אינם מספרים על אהבה בכלל, אלא על התאהבות.

היום ננסה לגלות מה האהבה היא כן, דרך קריאה במאמרו של פרסי ביש שלי, המשורר הרומנטי, הקרוי "על האהבה".

אבל לפני כן, בפסקה הקודמת הזכרתי מילה המתקשרת באופן כמעט סימביוטי עם מושג האהבה. המילה הזו היא 'רומנטיקה'. מה זו רומנטיקה? כששאלתי זאת את תלמידי, הם מיהרו להגיד דברים מתוקים המתקשרים עם הרצף האסוציאטיבי של כולנו עם המושג 'רומנטיקה': פרחים, שוקולד, טיולים על החוף ונרות ריחניים. אחרי הפרק הקודם אנו יכולים כבר לראות שכל הדברים האלה אינם שייכים לאהבה של החיים אלא לאותה "אהבה של הסרטים" אשר ממנה אנו מנסים להתרחק.

אז מה זה רומנטיקה?

תנועת הרומנטיקה היא זרם הגותי שהחל בראשית המאה ה19, למרות שהיא ידועה בעיקר בגלל המשוררים הרומנטים האנגלים – בלייק, קולרידג', וורדסוורת', שלי, קיטס וביירון. היא גם מיוצגת על ידי מלחינים כגון ליסט, שופן, מנדלסון וואגנר.

אחרי תקופת הנאורות שהדגישה את כוחו של ההיגיון והחשיבה הרציונלית ושאפה לצייר תמונה אובייקטיבית של העולם, הרומנטיקה, כתגובת נגד לנאורות, הדגישה את כוחו של הדמיון היוצר אל מול ההיגיון, וציירה תפיסה עולם סובייקטיבית המתמקדת בעולם כפי שהוא נחשף לפרט המתבונן בו.

המאמר הקטן של פרסי ביש שלי (תרגום של המאמר נצמא לנוחיותכם כאן) נראה ממבט ראשון מוזר ומבולבל. לא ברור כיצד אנו עוברים מפסקה לפסקה, מה הנקודות החשובות ומה הוא מבנה הטיעון שלו. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ניתן להוציא ממנו מספר מרכיבים מהותיים שיכולים לכוון אותנו אל עבר תשובה לשאלה "מה היא אהבה?"

שלי מתחיל את המאמר במילים האלה:

"מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?"

כאן הוא מעלה את הבעיה שאנחנו העלינו בפרק הקודם – שאהבה היא לא דבר שאפשר להגדיר, אבל משיב על בעיה זו בכך שהסוגד לא צריך לדעת מה הוא אלוהים כדי לסגוד, והחי לא צריך לדעת מה הם החיים כדי לחיות.

לאחר מכן שלי ממשיך בתיאור הבעיה הקיומית הנובעת מתפיסת העולם הרומנטית המעמידה את הסובייקטיביות במרכז. אני רואה אנשים והם נראים לי דומים לי, אך כשאני מנסה לדבר איתם על העולם הפנימי שלי, נראה כאילו שאנחנו מדברים בשפות שונות.

במקום הזה פתאום הבחנתי במבטיהם המזוגגים של תלמידי. אחרי עשור באקדמיה, משפטים כמו "מה ששלי מדבר עליו הוא הבעיה הסובייקטיבית" נשמעים לי ברורים והגיוניים, אבל לתלמידים שנחשפים פעם ראשונה למשפט כזה ולמאמר כזה מוזר כמו של שלי, כדאי להסביר קצת את משמעות הביטוי הזה.

לשם כך ביצעתי תרגיל בכיתה. בחרתי תלמיד ושאלתי אותו "מה אתה רואה דבר ראשון כשאתה קם בבוקר?" התלמיד תיאר את הקיר והארון והחלון המופיעים בחדרו בכל בוקר מחדש. תלמידים אחרים מיהרו לשתף שגם אצלם בחדר יש קיר וארון וחלון. אז הסבתי את תשומת הלב של הכיתה לכך שלכל אחד מאתנו יש חלון וקיר וארון שונים. כשהתלמיד תיאר את חדרו, כל אחד מיהר לצייר בדמיונו את חדרו שלו, כאשר, למעשה, לכל אחד חדר שונה, ולמעשה עולם שונה לחלוטין אליו הוא מתעורר בכל בוקר.

אנחנו לא יכולים שלא לשכוח את העובדה הזו ביום יום – כשאדם אומר את המילה "כלב" אנחנו מבינים על מה הוא מדבר, ולא עוצרים לרגע לחשוב על כך שהתמונות בראשו התואמות למילה "כלב" שונות לחלוטין מאלה המופיעות בראשינו. זו הבעיה הסובייקטיבית בקצרה ומי שמכיר בה במלוא כובד המשמעות שלה, לא יכול שלא לחוש את הבדידות והניכור ששלי מתאר בראשית מאמרו.

אבל כאן נכנסת האהבה כפתרון מקורי לבעיה המטאפיזית הזו. האהבה עבור שלי, היא המקום שדרכו אני יוצא מהכלא הסובייקטיבי שלי ונפגש עם אדם אחר. אדם שיכול להבין אותי, לקבל את עולמי ולאשר אותי.

"למה זה כל כך חשוב שמישהו "יאשר" אותי?" שאל אחד התלמידים המבריקים. והוסיף – "תגיד לי מה הקשר בין אישור לפילוסופיה?"

למרבה המזל השפה העברית באה לעזרתי. "אם מישהו מאשר אותי", השבתי לו "אז אני..." כאן חיכיתי שהכיתה תשלים את המשפט – "מאושר!".

האם זה מקרי? או שמא מסתתרת כאן פרשנות מרתקת למשמעות האושר. אדם רוצה להיות מאושר. הוא מחפש זאת בהנאה, או במנוחה, בשקט או במוסיקה, והנה בא אדם אחר ומאשר אותו. אותו ואת העולם המוזר הזה שנחשף מעיניו. והנה האדם מאושר. כדי להשלים את התמונה שאלתי את הכיתה – "אם אני רוצה להיות מאושר – מי הכי חשוב שיאשר אותי?" – אני. תראה לי אדם שמאשר את עצמו ואראה לך אדם מאושר.

שלי עוד מרחיב את היריעה ורואה באהבה כ"קשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים".

האהבה היא הדלת אשר, בפותחנו אותה, אנו יוצאים מעולמנו שלנו ונכנסים אל תוך העולם. בלי החוש הזה הטמון בתוכנו אין לנו דרך להשתחרר מהבעיה הסובייקטיבית. אדם יכול לספר לי רבות על עולמו, אך אם אני אתרגם כל מילה שהוא אומר לשפתי שלי – האם באמת שמעתי את דבריו?

לפי שלי, לעולם ישנו איזו תואם סודי עם ליבנו "זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה" .

אז מה היא האהבה הרומנטית? או - מה האהבה היא כן? ראשית מדובר ברגש, שכן זה הוא עולם הרומנטיקה שבו הרגש מחליף את השכל. שנית מדובר בחיבור עם אחר. מישהו שאני יכול לחלוק איתו את חיי ואת עולמי הפנימי. מישהו שיאשר את העולם שלי ובזאת יעשה אותי מאושר. האהבה לפיכך היא חיבור. כתכונה הטבועה בנו היא יכולה להיות לא רק חיבור עם אדם אחר, אלא עם העולם כולו.

נכון. זו אינה הגדרה, אלא תכונות של דבר שאין להגדיר. כמו לומר על האל שהוא חנון ורחום, מבלי לדעת מי הוא האל הזה שעליו אנו מדברים.

אז יש לנו עכשיו מושג לגבי מה זה אהבה, אבל – איפה אפשר למצוא אותה? על כך בחלק הבא.

מה זאת אהבה? 2. מה האהבה היא לא?

בתחילת השיעור הראשון, כתבנו את המילה "אהבה" במרכז הלוח וניסינו להגדיר אותה באמצעות רצף אסוציאציות ומחשבות על מודלים או ייצוגים מוכרים של אהבה. במהלך התרגיל הזה, שהעלה הרבה רעיונות, נכנס מנהל בית הספר להודיע הודעה חשובה בפנים זועפות. לאחר שהוא הודיע את הודעתו ביקשתי שאם כבר הוא מפריע לנו בשיעור, שיגיד לנו לפחות מה היא האהבה.

המנהל אמר, כפי שצפוי מאדם שמודיע הודעות בפנים זעופות, שהאהבה היא פעילות של ניורו-טרנסמיסטורים במוח המפעילים מספר הורמונים כגון דופאמין וסראטונין. הודיתי לו על טעותו והסברתי לתלמידים שבמהלך השיעור נוכיח את הדעה הנפוצה הזו כשגיאה. אבל לפני כן, ביקשתי שנדבר על ייצוגים של אהבה בתרבות.

עתה הופצצתי על ידי רשימה גדולה של סרטים, סדרות וטלנובלות כולן מספרות את אותו הסיפור: זוג מתאהב, נתקל בקשיים, מתגבר על הקשיים האלה וכך האהבה מנצחת. לא עבר זמן רב ורומיאו ויוליה נכנסו למרכז הבמה.

נשאלת השאלה – "האם רומיאו ויוליה אהבו זה את זו?"

לכאורה מדובר בשאלה רטורית, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על סיפור האהבה המפורסם ביותר בהיסטוריה, שהיווה מודל לכל אותם סיפורי "אהבה מהסרטים". אבל – וכאן הפניתי את השאלה לתלמידים – איך יוליה הייתה מגיבה אם רומיאו היה נוטה להפליץ? ומה אם יוליה הייתה נוחרת בלילה ומפריעה לרומיאו לישון? למרבה המזל שני הנערים האלה התפגרו לפני שהם זכו לגלות את התשובות לשאלות האלה.

הבעיה הזו מעלה את הדבר החשוב ביותר לגבי האהבה – האהבה של רומיאו ויוליה, כמו כל סיפורי האהבה של הסרטים היא תמיד לקראת – לקראת התממשות, לקראת החיים, לקראת המוות. היא לעולם לא מתרחשת או מתמשכת או מתממשת. רומיאו ויוליה מתים מכיוון שאין להם ברירה אלא למות. שכן, אם לרגע נראה את אהבתם לאור היומיומיות של החיים, בועת האהבה הזו תתפוצץ בשנייה.

המודל של רומיאו ויוליה הוא מודל בסיסי המייצג את כל תמונת האהבה של המאה ה14-15. בעולם שבו נישואין היו עניין עסקי בין משפחות, לאהבה נותר מקום רק אצל האיכרים ופשוטי העם. אבל אלה, על פי רוב, לא ידעו קרוא וכתוב ולכן השירה שהגיעה אלינו מהתקופה היא זו של המעמד הגבוה – המעמד שעבורו האהבה היא דבר שרוצים בו, אך לא חיים איתו.

זו הייתה האהבה החצרונית (מלשון חצר המלך – המקום שבו המלך העסיק את האצילים כדי שאלה לא יתעסקו עם האיכרות). זו הייתה תקופת שירת הטרובדורים, העידן שהביא לנו את התמונה של האיש עם הגיטרה מתחת לחלון.

בשירת הטרובדורים, כמו גם ביצירות אחרות מהתקופה, כמו רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולד, אנו פוגשים שוב ושוב באביר המוכן למות למען אהבתו, בזוג המעדיף למות יחדיו מאשר לחיות בנפרד. בקיצור – כולם מוכנים למות בשביל האהבה, אבל אף אחד לא מוכן, ולא יכול, לחיות בשבילה.

הסיבה היא שבשביל לחיות בשביל האהבה, אדם צריך להיות מוכן לוויתורים הרבה יותר גדולים מאשר רק חייו. וויתורים על דברים כמו מעמד ונכסים, דברים כמו ירושה ונדל"ן. אף אחד לא היה מוכן באמת לחתור תחת הסדר הקיים והשמור מזה אלף שנים של ימי ביניים, ולכן אף אחד לא ממש עשה זאת.

ראו לדוגמה מה קרה עם אבלאר ואלואיז שאהבתם מכשפת אותנו מהמאה ה12 ועד היום. הם באמת חיו ביחד, התווכחו ביחד, רבו והשלימו יחדיו. ובשביל חיי האהבה שלהם, שניהם סיימו מבודדים במנזרים שונים, עצובים, שבורים ובמקרה של אבלאר, גם מסורסים.

כמה קל לומר – "אלחם בדרקון למענך!", או "אקריב את עצמי על מזבח אהבתינו"? הרבה יותר קל מלומר – "תנוחי מתוקה, היום אני אשטוף כלים ואזרוק את הזבל".

אם רומיאו ויוליה היו חיים, הם היו מנודים מהחברה אותה הכירו. מנודים ממשפחותיהם ומירושתם. רומיאו, כבן למשפחה נכבדה, לא למד מעולם מקצוע שיוכל לשרת אותו בעולם של המעמדות הנמוכים. בהנחה שהוא ידע קרוא וכתוב, ייתכן והוא היה יכול למצוא עבודה כלבלר מזדמן, מכין מכתבים או פניות לבית משפט בעבור אלה שלא יכולים לעשות זאת בעצמם. אבל אותם אנשים גם לא מסוגלים לשלם כראוי בעבור עבודה מסוג זה. בכל אופן, יש לזכור שרומיאו הוא נער מתלהם בן ארבע-עשרה. צעיר מדי ופזיז מדי בשביל למצוא כזו עבודה. אם נטל הפרנסה היה נופל על יוליה, נערה יפה ללא גיבוי כלכלי. במציאות כזו, הסיכויים אומרים שהיא יוצאת בלילות למכור את גופה. האם רומיאו אהב אותה עד כדי כך שאהבתם תנצח מבחן שכזה?

מסיבה זו, האהבה החצרונית לעולם לא הייתה יכולה להתממש. זו אהבה שאין לה סיכוי, שכן ברגע שהיא מתממשת – היא מתפוגגת. זו הסיבה שהסופר האופטימי שבחר לסיים את סיפורי האהבה שלו עם שני האוהבים חיים, סיים במילים "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". הסופר יודע שהחלק הזה ה"והם חיו..." הוא הוא האהבה, אך ידו אינה משגת לכתוב את הסיפור הזה – הסיפור האמיתי על אהבה.

כל הסיפורים האלה, על זוגות מתפגרים ונסיכות מתחתנות, על אישה יפה וגבר עשיר, על דרקונים שחוטים ומגדלים גבוהים, אינם מספרים על האהבה. הם מספרים רק, אולי, על ההתאהבות. אותו רגע חולף וזמני של התרגשות ראשונית, של הקסם שבמפגש, של הסוד שבאפשרות. הם מספרים את הסיפור של הניורו-טרנסמיטורים שעל-פי המדע המודרני לא יכולים לפעול בצורה זו יותר משלושה שבועות.  

אין ספק שרומיאו ויוליה התאהבו אבל האם הם אהבו זה את זו?

כאן יש מקום להבדיל בין שני מושגים שונים – האהבה וההתאהבות. ההתאהבות היא ראשונית, זמנית וחולפת ואילו האהבה? אם היא יכולה להיות משהו, היא חייבת להיות. להיות דבר קיים. זכרו שאנחנו בשיעור פילוסופיה, אנחנו עוסקים במה שישנו.

בתחילת השיעור ניסינו ללא הצלחה להגדיר את האהבה, אבל אולי האהבה היא לא דבר ששוכן בתוך גדרות של הגדרה? ואם לא ניתן להגדיר דבר מה – האם הוא לא קיים? אם כך אז מה הם החיים? מה היא החירות? מה הוא המושלם? האם זה יהיה נכון ללומר שמושג שאינו ניתן להגדרה אינו קיים? וודאי שלא.

לסיכום, לעת עתה איננו יודעים מה היא האהבה, אבל אין לנו ספק לגבי מה היא לא – האהבה היא לא שאיפה לדבר מה שלעולם לא יתממש. היא לא מסתכמת בהתאהבות. היא לא זמנית וחולפת. האהבה היא לא מהסרטים - היא מהחיים. האהבה היא לא משהו שמתים בשבילו, אלא משהו שחיים בתוכו.

בפרק הבא נמשיך אל הרומנטיקה, ונתחיל לראות מה האהבה היא כן.

מה זאת אהבה? 1. הקדמה

לפני שנתיים חלמתי חלום. ובחלום התעוררתי בבוקר שמח ומאושר – כי היום אני הולך לעבודה! קפצתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, התקלחתי והתגלחתי במהירות, בנחישות ובשמחה – כי היום אני הולך לעבודה! לאחר מכן התלבשתי ושתיתי קפה בחפזה, מעל הכיור, ממהר לצאת – כי היום אני הולך לעבודה! כשהייתי כבר באוטו, בדרך לעבודה, התחלתי לתהות – מדוע לעזאזל אני כל כך שמח ללכת לעבודה? ובעצם – איפה אני עובד?

יש להעיר שמתוך שבע-עשרה השנים שבהן אני לוקח חלק במעגל הפרנסה, חוויה זו הייתה עבורי נדירה מאוד, וגם אם היו מקרים שבהן שמחתי לעבוד, או נהניתי במקום העבודה שלי – האושר הטהור הזה שחשתי בחלום היה זר עבורי כמו להסתכל על העולם מעיניים של אחר.

לאחר הנסיעה לעבודה המסתורית מצאתי את עצמי מול דלת. כשפתחתי את הדלת מצאתי שהיא מובילה לכיתה.

החלום נגמר שם. באותה שנה נרשמתי ללימודי הוראה באוניברסיטה העברית בתכנית מרוכזת המשלימה את כל הדרישות לתעודת הוראה בתוך שנה אחת. למרות שבשנה הזאת גם זכיתי לגדל ילדה מקסימה וגם לעבוד בערבים, שם, בין הכיתות של האוניברסיטה לכיתות בית הספר, ביליתי את מרבית השנה האחרונה.

במסגרת ההשתלמות המעשית זכיתי ללמד פילוסופיה בכיתה י' בבית הספר 'דקל וילנאי' שבמעלה אדומים. הכיתה הייתה מקסימה ומחברתם למדתי המון על הוראה, על פילוסופיה  ובעיקר על החיים, כפי שהם משתקפים מעיניהם של נערים הניצבים על סף העולם. ספנים לעתיד העומדים על החוף ומביטים בהשתאות על האופק הימי הנפרש לפניהם, ועל כל ההרפתקאות שהוא מבטיח.

לימודי הפילוסופיה היו מורכבים משתי חטיבות: חטיבה אחת של לימודי אתיקה: בהם למדנו את התורות המוסריות של ג'ון סטיוארט מיל ועמנואל קאנט וחטיבה נוספת שנאמר לי שתוכנה נתון לבחירתי.

במקור, הכנתי מערכת לימודים שנתית סביב רעיון "האני" (אשר את ראשי הפרקים שלה ניתן למצוא במאמר שלי "קיצור תולדות הסלפי") ומאוד התאכזבתי לגלות שעלי להקריב חלק נכבד מהשעות שניתנו לי בחברת הנערים והנערות ללימוד האתיקה. אך, לאחר שראיתי כיצד הנושא הנלמד עורר בהם רגשות עזים ופתח בכיתה דיונים סוערים על דברים כמו המתת חסד, אונס וזנות, על עבדות וגזענות, למדתי עד כמה חכמה הייתה המנחה שלנו, אשר התעקשה (למרות הפצרותיי) שנלמד את החטיבה הראשונה.

לאחר מכן הגיע הזמן להעביר את החטיבה השנייה ולמרות שהייתה לי תכנית מוכנה ללימוד מושג ה"אני" החלטתי לאמץ רעיון שלמדתי עשור לפני כן, כאשר עבדתי כמנהל ספריה בבית הספר היסודי "יאנוש קורצ'אק" שבגבעה הצרפתית. שם, מלבד להיות אחראי על העבודה השוטפת של הספרייה, העברתי שיעורים שונים לכיתות בית הספר. במסגרת זו, מתוך המפגש עם הילדים המתוקים של בית הספר, התפתחו להן הראשונות שבאגדות האמתיות שלי.

הרעיון שאימצתי לכיתה היה להעביר את בחירת הנושא אותו נלמד לידי התלמידים. ב'יאנוש קורצ'ק' הילדים היו מחליטים איזו אגדה הם רוצים לשמוע (מתוך מבחר שהכנתי מראש), ב'דקל וילנאי' העברתי אל התלמידים את הבחירה לגבי איזו חטיבה הם רוצים ללמוד. 

האפשרויות היו:

א. "אתיקה ב' – צדק חלוקתי", בה היינו ממשיכים את נושא האתיקה תוך התייחסות לדיון העכשווי שבין ג'ון רולס ונוזיק סביב שאלת הצדק החלוקתי.

ב. "תורת ההכרה" – על העולם המוכר לנו ועל הקשר בינו לבין העולם המופיע בחושינו.

ג. "אני" – על שאלת האותנטיות מרוסו, דרך קירקגור, היידגר, סארטר ובובר.

ד. "אהבה" – נושא לימוד שהועלה על ידי התלמידים, אשר לא היה לי מושג כיצד להעביר אותו.

לאחר הצבעה דמוקרטית בשני סבבים, הנושא "אהבה" נבחר ברוב מוחץ של קולות, תוך התנגדות של שתי ילדות נפלאות שהתעקשו ללמוד על ה"אני", מכיוון "שאנחנו נמצאים בגיל כזה שאנחנו לא ממש מכירים את עצמנו ולא יודעים מה אנחנו רוצים להיות".

ההחלטה נפלה ואני נותרתי עם הזמן שנתנה לי חופשת הפסח להבין איך בדיוק אפשר ללמד נושא שבאופן מסורתי מדברים עליו כאילו אי אפשר להבין אותו, שלא לדבר על ללמד אותו או לנסח אותו במילים.

התוצאה הייתה סדרה של ארבעה שיעורים שבמהלכם למדנו:

1.      מה אהבה היא לא?

2.      מה היא כן?

3.      איפה אפשר למצוא אותה?

4.      איך אפשר לשמור עליה?

עכשיו, אחרי שסיימנו ללמוד את החטיבה הגעתי למסקנה שהתהליך שנוצר כאן, והיופי של התוצאה הסופית הופכים את התוצאה למעניינת מספיק כדי להעלות אותה על הכתב.

הנשמה של צ'ייקובסקי, מתוך 'אגדות אמתיות'

אם היינו יכולים לבקר את המלחין הרוסי הגדול פיוטור איליץ' צ'ייקובסקי בשנת 1888, היינו מוצאים אותו באחוזתו הגדולה, כותב את הסימפוניה החמישית שלו. אם היינו פוגשים אותו בשנה הזו, היינו פוגשים באדם מבוגר שהצלחתו מבוססת ומוכרת על ידי העולם כולו, היינו פוגשים אדם שליו שיודע להתעלם ממבקריו ולשמוח במעריציו. אם היינו פוגשים בצ'ייקובסקי בשנת 1888 לא היה לנו שום מושג כמה קשה הייתה דרכו להצלחה וכמה קשים עוד יותר היו חייו לאחר ההצלחה.

כבר כילד, פיוטר הקטן, היה שונה משאר הילדים; הוא לא אהב להשתולל בחוץ ולהתלכלך, ולא משחקים של ספורט וסיפורי מלחמה. הוא היה ילד עדין רגיש מאוד ונטה לבכות מכל דבר קטן. לפעמים נדרשו שעות רבות להרגיע אותו.

שתי אהבות גדולות היו לו בילדותו: אמו היקרה יותר מכל, והמוסיקה. כבר בגיל צעיר היה מקשיב בהנאה לאמו מנגנת בפסנתר הקטן בסלון ומתמוגג מהתרגשות מהמנגינות המופלאות שאצבעותיה העדינות הפיקו.

אביו לא אהב בכלל את רצונו של המלחין הצעיר להיות מוסיקאי מקצועי. באותן שנים ברוסיה המוסיקה נחשבה עיסוק לנשים, תחביב לגברים ומקצוע של זרים.
שהפך הילד לנער אביו החליט לשלוח אותו ל"בית הספר למשפטים של הצאר" – מוסד גדול ומכובד שנועד להפוך נערים צעירים לגברים רציניים שעובדים בעבודות רציניות כמו עריכת דין ופקידות ממשלתית.

לבה של אמו נכמר להפצרותיו של הנער להישאר לצידה, אבל היא האמינה גם כן שעם הכנסות ממוסיקה אי אפשר להקים בית ומשפחה. ביום הראשון ללימודים היא נסעה איתו בכרכרה המשפחתית אל עבר בית הספר והסבירה לו שהמקום אליו הם נוסעים הוא פנימייה שהנערים ישנים בה כל ימות השבוע ונוסעים לבקר את משפחותיהם רק בחגים.
פיוטר הצעיר בכה ובכה כל הנסיעה, הוא לא פחד מהלימודים הקשים ולא מהילדים האחרים, הוא פשוט לא רצה להיות רחוק מאמו האהובה למשך כל כך הרבה זמן.

שעה ארוכה היא עמדה לצדו מחוץ לבית הספר וניסתה להסביר לו שזה הדבר הנכון בשבילו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. אחרי שהיא נישקה אותו נשיקה אחרונה לשלום ועלתה חזרה על הכרכרה היא ציוותה על הנהג להאיץ בסוסים. כשהביטה לאחור, ראתה את בנה הצעיר מנסה לשווא לרוץ אחרי הכרכרה בוכה וקורא לה.
"זה היה היום הכי עצוב בחיי" נזכר המלחין הגדול שנים אחרי-כן.

הפנימייה הייתה מקום נוקשה מאוד והלימודים בה נמשכו מהבוקר עד הערב, שישה ימים בשבוע. רק ביום ראשון היה צ'ייקובסקי הצעיר חפשי לנגן על הפסנתר. למרות הקשיים העלם סיים את הלימודים בהצלחה וכבר עם שחרורו בגיל 19 זכה למשרה מכובדת כפקיד ממשלתי.

הנשמה היא דבר מוזר מאוד, גם אם כל העולם אומר לי שאני צריך להיות במקום מסוים,  ואפילו אם אני מנסה לסביר זאת לעצמי – הנשמה יודעת מה שהיא רוצה, יותר מכל הנשמה יודעת מתי היא לא נמצאת במקום שבו הייתה רוצה להיות.

פיוטר עבד כאדם מבוגר, הובטח לו שהמשרה שלו בטוחה ושאם יתמיד בה יוכל לעבוד כפקיד ממשלתי מכובד עם גיל הפרישה. הוא עבד קשה אבל לא נהנה משום רגע בעבודה, אפילו לא מהרגע שבו מקבלים את המשכורת. כדי לפצות על החוסר הזה שחש בנשמתו היה מבזבז את כל כספי המשכורת שלו על אוכל שתייה והימורים. דברים, שבגלל שהם יכולים לספק הנאה רגעית, יכולים לגרום לאדם להרגיש לרגע שהכול בעצם בסדר.

יום אחד, אביו של פיוטר שהגיע לביקור ומצא את הבחור הצעיר עייף וחולה מרוב בילויים. מי האב הבין את הטעות שעשה לפני שנים כה רבות. "טעיתי", הוא אמר לבנו, אתה לא צריך להיות פקיד ממשלתי למרות שזו עבודה רצינית ובטוחה, אתה צריך לעסוק במוסיקה.

בדיוק באותו הזמן נפתח לראשונה הקונסרבטוריום למוסיקה של אנטון רובינשטיין. רובינשטיין היה מלחין בעל השכלה גרמנית שהחליט להביא את הציבור הרוסי למקצועיות בתחומי המוסיקה השונים (נגינה, הלחנה וניצוח) לרמה הגבוהה שהעולם המערבי הגיע אליה.

צ'ייקובסקי נרשם ללימודים בהיסוס, תחילה הוא שמר על עבודתו הבטוחה ולמד בקונסרבטוריום רק בזמנו הפנוי, אבל במהרה הוא הבחין כמה נשמתו פורחת ובוערת בקונסרבטוריום ואיך היא דועכת וכבה כשהוא עוזר את מרכז הלימודים והולך לעבודה. לא עבר זמן רב וצ'ייקובסקי עזב את עבודתו המשעממת ופנה ללמוד מוסיקה במשרה מליאה.

כעבור מספר שנים הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ואף זכה לעבודה כמלחין מקצועי במוסקבה. גם אז דרכו להצלחה לא הייתה קלה, למרות שהקהל אהב אותו, המבקרים לא הרפו ממנו, המבקרים הרוסיים אמרו שהוא מערבי מדי והמבקרים המערביים אמרו שהוא רוסי מדי, המבקרים המודרניים אמרו שהוא שמרני מדי והמבקרים השמרניים אמרו שהוא מודרני מדי, בקיצור אף אחד לא היה מרוצה. ואם אף אחד לא היה מרוצה – איך צ'ייקובסקי בעצמו יהיה מרוצה?

תחילה הוא היה נעלב ונפגע מהביקורות הקשות וניסה לכתוב יצירות שספקו את המבקרים אבל אז הוא שנא את המוסיקה שהוא כתב יותר מכולם. לבסוף הוא הבין שמה שהוא צריך להוציא לעולם זה לא סגנון רוסי או גרמני, מודרני או מסורתי – אלא פשוט את עצמו, הוא צריך פשוט להקשיב לנשמתו שלו ולתת לה לשיר דרך התווים.

למרבה ההפתעה מהרגע שהוא החל לעשות כך וכתב את המוסיקה שהוא הרגיש, לא רק שהוא יצר יצירות מופלאות שהוא אהב בעצמו, אלא גם הקהל אהב את היצירות שלו וגם המבקרים שיבחו אותו. לא עבר זמן רב וצ'ייקובסקי היה למלחין המצליח והמפורסם ביותר בכל רוסיה, ולמלחין הרוסי המפורסם בעולם.

האם כל ההצלחה הזו הפכה אותו למאושר? לא ולא. הסיבה לכך הייתה שככל שהיה יותר מפורסם, כך החל לחשוש יותר ויותר שסודו יתגלה. איזה סוד? לצ'ייקובסקי היה סוד אחד שהוא שמר עמוק בלבו ולא גילה לאיש מלבד לחבריו הקרובים ביותר.

רוב הבחורים בעולם רוצים למצוא אישה, להתחתן ולהפוך לגברים מכובדים שלובשים חליפה ולוחצים ידיים חזק מדי. אבל, כפי שכבר למדנו עליו עד כה, צ'ייקובסקי לא היה כמו רוב הגברים בעולם. הוא לא רצה להתחתן, ובכלל הוא לא רצה אישה. במקום חליפות ונשים צ'ייקובסקי אהב ללבוש שמלות ולאהוב גברים.

היום אנחנו כבר יודעים שכל אחד מאתנו נולד עם אהבה בלבו ושלכל אחד ואחד יש מושא שונה לאהבה הזו וזכות מלאה למצוא אהבה בעולם: יש גברים צעירים שאוהבים נשים צעירות, ונשים מבוגרות שאוהבות גברים צעירים, יש נשים רזות שאוהבות גברים שמנים וגברים שמנים שאוהבים נשים עשירות. ויש גם נשים שאוהבות נשים וגברים שאוהבים גברים. כי באהבה אין נכון ולא נכון, כל עוד שני האנשים השונים אוהבים אחד את השני, אך אחד לא יכול להגיד להם מה מותר ומה אסור באהבה. כי גם אם כולנו שונים זה מזה ואוהבים אנשים שונים זה מזה, האהבה שאנחנו מרגישים בלב היא תמיד זהה.

אבל ברוסיה הצארית של המאה ה19, למרות שהיו הרבה גברים שאוהבים גברים, זה עדיין נחשב דבר מה שיש להתבייש בו ולהסתיר אותו מכולם. אנשים שסודם היה מתגלה היו מיד מנודים מהחברה, מאבדים את עבודתם ולפעמים אפילו נשלחים למאסר.

כך, ככל שצ'ייקובסקי הפך מפורסם יותר ויותר הוא חשש יותר ויותר שמא סודו יתגלה. לבסוף הוא החליט לעשות מעשה. במכתב שהוא כתב לאחיו הוא אמר: "החלטתי להתחתן עם אישה! עדיין לא מצאתי אישה, אבל החלטתי להתחתן."

לא עבר חודש וצ'ייקובסקי מצא את עצמו מתחת לחופה לצד אנטונינה מיליוקובה, אישה משוגעת שהתאהבו בו כשהיה בקונסרבטוריום ועקבה אחריו מאז, בהמתנה להזדמנות הזו בדיוק. השניים התחתנו ויצאו לירח דבש. אבל ברגע שאנטונינה ביקשה ממנו לתת לה נשיקה, בחילה עלתה בגרונו של צ'ייקובסקי. הוא מיד הבין את הטעות המרה שהוא עשה וברח לביתו, משאיר אותה מאחור עם שפתיה הקפוצות. זו הייתה הפעם האחרונה שהשניים נפגשו.

אז צ'ייקובסקי הבין סוף סוף את השיעור שכל חייו ניסו ללמד אותו. הוא הבין שהנשמה יודעת את מקומה, שאי אפשר לסגור מוסיקאי במשרד אפור ואי אפשר לגרום ללב לאהוב את מה שהלב לא אוהב. שאי אפשר לתקן את הנשמה ושבעצם – לא צריך.

וכך אנו מוצאים אותו בשנת 1888,רגוע ושליו בבית האחוזה שלו מטייל, מארח, מנגן וכותב מוסיקה. זה לקח לו חמישים שנה אבל סוף סוף הוא זכה לאושר הגדול של להיות שלם עם עצמך.

אבל איך הוא יספר זאת לכולם? הרי 'איך להיות מאושר?' זו אחת השאלות הגדולות ביותר שיש בעולם והנה צ'ייקובסקי מצא את התשובה. אסביר זאת בשפתי שלי, בשפתה של הנשמה שלי – במוסיקה! וכך הוא התיישב לכתוב את הסימפוניה החמישית שלו שהנושא שלה היה הסוד שלו. אם יצא לכם להקשיב לסימפוניה הזו, תוכלו לשמוע איך היא מתחילה עצובה ומפחידה והופכת לקשה ומסובכת ואיך, ככל שהיא מתקדמת, היא מתחילה להראות סימנים של תקווה ולבסוף אפילו ניצחון ושמחה.

אהבתם העצובה של אבלארד ואלואיז, מתוך 'אגדות אמיתיות'

כולם אוהבים סיפורי אהבה, אפילו אם סיפור האהבה הוא עצוב. כולם יודעים שמי שמעולם לא אהב, כאילו מעולם לא חי. הסיפור הבא הוא סיפור על אחת האהבות החזקות והעצובות ביותר שאני מכיר.

פייר אבלארד היה מלומד שחי בראשית המאה ה-12 בצרפת. הוא אהב ללמוד, לחקור, ללמד ולהתווכח בכל הזדמנות. בימים ההם האוניברסיטה והכנסייה היו, בעצם, אותו דבר. לימדו שם לא רק נושאי דת אלא גם את כל המדעים והאומנויות של העולם הזה.

אבלארד אהב יותר מכל המדעים דווקא את מדע הלוגיקה – תורת ההיגיון. זהו הצד בפילוסופיה שרוצה לדעת איך משפטים מתנהגים אחד עם השני, ולמה בדיוק משפט אחד, כמה מילים, יכול להצליח לשכנע מישהו שהוא טועה, או להוכיח שמישהו אחר צודק.

אבלארד היה גדול חוקרי הלוגיקה של זמנו, וב-1115 הוזמן להיות פרופסור בפריז, בכנסיית נוטרדאם המפורסמת.

הוא היה בן שלושים ותשע כשפגש בכנסייה זאת עלמה צעירה ומשכילה בשם אלואיז. אבלארד לא יכול היה שלא להתאהב בה; הוא מעולם לא ראה עלמה יפה ממנה, חכמה ממנה או טובה ממנה.

האהבה תנצח אפילו את הפרופסור הגדול ביותר לתורת ההיגיון, כי לאהבה לא אכפת מהיגיון. לשווא אבלארד הפציר בלבו שלא להתאהב, הסביר ללבו שהוא פרופסור בכנסייה ושהיא תלמידה ולכן זה יהיה לא מוסרי. הוא ניסה לשכנע את עצמו שאהבה זאת אסורה מכל מיני סיבות. לבסוף, הוא נכנע ללבו והתחיל להיפגש עם אלואיז בחשאי.

אלואיז גם היא אהבה את אבלארד עד מאוד. היא נהנתה לשוחח אתו, להתפלסף אתו וללמוד ממנו. לא רק שאהבה אותו, היא גם העריצה אותו כאדם הגדול ביותר בדורו.

מוזר מאוד להיות מאוהב.  פתאום כל סדרי העדיפויות שהתאמצת כל-כך לסדר נראים מטופשים, ומושא האהבה תופס את מקומו בגאון בראש הרשימה. אבלארד הפסיק להתעניין רק במדעי ההיגיון, והתחיל לכתוב שירי אהבה.

השניים נהנו זה מחברתו של זו בכל הזדמנות, גם אם היה עליהם להתגנב זה אל חדרה של זו באישון לילה. כשלא היו ביחד הם הרבו לכתוב זה לזו מכתבים, ובזאת להקל מעט על כאב הגעגועים.

השנים חלפו ולשניים נולד ילד. אבלארד התחנן אל אלואיז שתתחתן אתו, כך שהם יהיו זוג אמתי ולא רק ייפגשו בחשאי. אבל אלואיז לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. היא ידעה שלפרופסורים בכנסייה אסור להתחתן, ושאם אבלארד יתחתן הוא יאבד את משרתו. היא לא הייתה יכולה לקחת מהעולם מורה כה גדול רק מן הסיבות האנוכיות שלה. עם זאת היא הייתה גאה בכך שהיא הפילגש של אבלארד; וכך הם המשיכו להיפגש בחשאי.

מכיוון שאלואיז הייתה צעירה ולא נשואה, היא הייתה נתונה תחת חסותו של דודה פולבר שהיה אדם דתי מאוד, שמרן מאוד וקנאי מאוד. הוא אסר עליה להיפגש עם אבלארד וציווה שתישאר במנזר.

גם אם אפשר לצוות על אוהבים לא להיפגש, אי אפשר לצוות עליהם שלא לרצות להיפגש; והרצון, כשלא מקשיבים לו, גדל וגדל עד שקשה מאוד לסרב לו. כך, אבלארד ואלואיז המשיכו להיפגש, למורת רוחו של הדוד הקנאי.

הדוד פולבר רתח מזעם על שלא מקשיבים לו, והחליט לעשות מעשה שיפסיק אחת ולתמיד את סיפור האהבה הזה. לילה אחד הוא ושני בריונים שהוא שכר, התגנבו לחדרו של אבלארד. כשהוא ישן, הם התנפלו עליו בסכינים שלופות וחתכו את האיבר שמבדיל בין בנים לבנות.

אבלארד האומלל ברח מצרפת למנזר באנגליה, שם הסתגר לשארית חייו. אלואיז, עדיין אוהבת ונאמנה, הסתגרה במנזר גם היא והפכה לנזירה בעצמה, ושניהם נשבעו לא לאהוב יותר לעולם.

בהיותו במנזר אבלארד חזר ללימודיו. הוא ניסה בכל כוחו להתרכז בלימודים ולשכוח את סיפור האהבה האומלל שלו. אבל הגורל זימן לו צרות נוספות.

הכנסייה שמעה על סיפור האהבה האסור הזה, ולאחר אסיפה גדולה הוחלט להכריז על אבלארד "כופר" ולשרוף את כל ספריו. הם אספו את כל הספרים שלו שמצאו בערימה גדולה בכיכר העיר, ולמרות שבספרים היה כתוב על נושאים רבים - על דת, על החיים, ועל תורת ההיגיון ולא רק על אהבה - הם שרפו את כולם במדורה אחת גדולה.

יום אחד פגש אבלארד אדם בשם פילינטוס שסיפר לו שחייו היו קשים מאוד ושאין אדם אומלל ממנו. אבלארד שמע את הדברים האלה והחליט לכתוב לפילינטוס מכתב ובו לפרט את סיפור חייו הקשים, כדי להקל ולו במעט על העצב של פילינטוס.

רצה הגורל והמכתב הגיע לידיה של אלואיז במנזר שלה בצרפת. אחרי שקראה כך את סיפור אהבתם העגום, היא התמלאה בכאב ובגעגועים והחליטה לכתוב לאבלארד.

האם אפשר לדמיין את גודל ההפתעה של אבלארד לקבל פתאום מכתב מאהובתו, שלמרות השנים והמרחק מעולם לא הפסיקה לאהוב אותו? הם החליפו כך מספר מכתבים, אבל אלה רק חיזקו את הכאב הגדול של הגעגועים שהיה קשה מנשוא. לבסוף הם החליטו שלא לכתוב זה אל זו יותר לעולם.

אבלארד נפטר בגיל שישים - בודד, אומלל ומנודה. עשרים שנה לאחר  מכן גם אלואיז עזבה את העולם.

האהבה כנראה חזקה אפילו יותר מהמוות: גופותיהם של אבלארד ואלואיז נטמנו לבסוף זה לצד זו בקבר משותף. הם היו נפרדים בחייהם, אבל במותם אוחדו שוב לעד.

המכתבים של אבלארד ואלואיז נשמרו עד היום, ומי שרוצה לקרוא בהם ולא מפחד להיות קצת עצוב, יכול ללכת לספרייה או לחנות הספרים, ולמצוא עותק של מכתביהם. 

קברם המשותף של אבלארד ואלואיז

על האהבה – פרסי ביש שלי

פרסי ביש שלי

לונדון, 1829

מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?

איני יודע את חוקתם הפנימית של אחרים, אפילו לא את של אלה אליהם אני פונה עכשיו. אני רואה שבכמה תכונות חיצוניות הם דומים לי, אך כאשר, מוטעה ממראה זה, חשבתי לפנות אל משהו משותף ולהקל על משאיה הפנימיים של נפשי עימם, מצאתי שאינם מבינים את שפתי, משל הייתי אדם מארץ רחוקה ופראית. ככל שהם הציעו יותר הזדמנויות לחוויה, רחב יותר נראה החיץ בנינו, ולמרחק רב יותר נמתחו נקודות ההזדהות. בעל רוח שאינה מתאימה להכיל עדות שכזו, רועד ונחלש נוכח עדינותה, חיפשתי בכל מקום ומצאתי רק דחייה ואכזבה.

הנך דורש לדעת מה היא אהבה. זו היא המשיכה העזה לקראת כל מה שאנו מכירים, או פוחדים מפניו, או מקווים מעבר לעצמנו, כאשר אנו מוצאים בתוך מחשבותנו שלנו תהום של ריק שאין לספקו, ומחפשים לעורר את כל הדברים שהינם, ליצור קהילה עם כל שאנו חווים בתוך עצמנו. אם נדון בהיגיון, נהיה מובנים; אם נדמיין נביא לכך שילד האוויר של מוחנו יוולד מחדש אצל אחר; אם נחוש נביא לכך שעצביו של אחר ירטטו לקצב עצבנו, כך שקרני עיניהם יוצתו בן רגע, יתערבבו ויתמוססו אל עיננו; ששפתיים של קרח קפוא לא יוכלו להשיב לשפתיים רועדות ובוערות במיטב דמו של הלב:- זו האהבה.

זה הקשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים. אנו נולדים אל תוך העולם, וישנו דבר מה בתוכנו, אשר מהרגע שאנו חייים, אנו צמאים עוד ועוד אחריו. זה וודאי נמצא תואם לחוק לפיו פעוט יונק חלב מחזה אימו; נטייה טבעית זו מפתחת עצמה עם התפתחות הטבע.  אנו רואים עמומות בטבענו השכלי, מיניאטורה לכאורה של כל עצמיותנו, עם זאת, משוללים מכל מה שאנו מגנים או מבזים, מהאבטיפוס האידיאלי של כל דבר נאצל או אהוב שאנו מסוגלים לתופשו כשייך לטבע האדם. לא רק דמותו של קיומנו החיצוני, אלא תצרף של החלקיקים הזעירים ביותר מהם מורכב טבענו: מראה אשר משטחה אינו משקף אלא את צורות הטוהר והבוהק: נשמה בתוך נשמתנו המתארת מעגל הסובב אחר גן העדן של עצמו, אשר כאב יגון ורוע אינם מעיזים לעקוף. לזאת אנו מכוונים בנחישות את כל חושינו, צמאים שהם יידמו זאת ויתאימו עצמם לזאת.
הגילוי של הנוגד לזה; הפגישה עם הבנה המסוגלת להעריך בבירור את הבנתנו; דמיון שראוי שיכנס אל תוך וייתפוש את היחידויות העדינות והדקות שאנו התענגנו על נצירתם לכיסויים בסוד, עם מסגרת שעצביה, כאקורדים של שתי לירות, הנפרטים לליווי קולנו הנפלא, רוטטים עם רטיטותינו; וצירוף של כל אלה בהתאמה כזו כפי שהסוג הפנימי שלנו דורש: זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה;
להחזיק במה שדוחף קדימה את כוחות האדם, לעצור את הצל הקלוש ביותר שלו, בלי האחיזה הזו אין ללב הנשלט על ידיה כל מנוחה או הפוגה. מכאן שבבדידות או במצב הנטוש הזה שבו אנו מוקפים בישויות אנושיות ואם זאת אין להם הזדהות עימנו, אנו אוהבים את הפרחים, הדשא, המים והשמיים. בתנועות עלי האביב עצמם, האוויר הכחול, יש שם אם כן איזה תואם סודי עם לבנו.
ישנו כושר התבטאות ברוח חסרת הלשון, ונעימה בפלגים הזורמים וברשרוש קני הסוף לצידם, אשר בעזרת יחסם הבלתי נתפש למשהו בתוך הנשמה מעורר את הרוחות לריקוד של אושר עוצר נשימה, ומביא דמעות של נועם מיסתורי אל העיניים, כהתלהבותה של הצלחה פטריוטית, או קולה של אהובה השרה לך לבדך. סטרן אומר שאם הוא היה במדבר הוא היה אוהב איזה ברוש. בו ברגע שצורך או כוח זה מת האדם הופך למצבה של חיה של עצמו, ומה שעוד שורד הוא רק קליפה של מה שפעם היה.