אנו נוטים לחשוב על הזמן כדבר אחיד וקבוע הנע, בכיוונו האחיד, קדימה.
מתוך התנועה הזו קדימה, אנו לעיטים שוגים לחשוב שהעבר כבר מאחורינו ושבשעה טובה
הגענו אל העתיד. עם זאת, למרות כל המכשירים החכמים, למרות כל הרשתות הווירטואליות
וזמינות המידע, אנחנו עדיין נמצאים על אותו קו עיקש שעליו עמדו קודמנו. וחיינו
אינם תשובה לשאלות העבר, אלא המשך של התחבטות בה.
גיבוריה של תרבות הם דרכה של החברה להתמודד עם ערכיה. כפי שראינו
במחקר זה, החברה שלנו שמה לפניה כגיבורים את אותן דמויות המשקפות התמודדות עם
השאלות הבוערות בה. השאלה הראשונה היא שאלת החיים, או ליתר דיוק, שאלת המוות. בסוף
המאה ה18 וראשית המאה ה19 נדמה היה שאחרי ניוטון ועם בואה של המהפכה התעשייתית,
ניתנה תשובה לכל שאלות העבר ורק המוות נותר כבעיה לא פתורה. פראנקנשטיין ניסה
לענות על השאלה הזו בדרכי המדע והטכנולוגיה והותיר את החברה שלנו היום עם שאלת
כוחו של המדע וסכנותיו – שאלה שהעסיקה את המאה העשרים ביותר מדרך אחת. מתוך השאלה
הזו המצאנו עוד ועוד כלים לייצר מוות, יעיל יותר, מרוחק יותר, מנוכר יותר אבל לא
השבנו על שאלת החיים. ודומה שהתשובה שלנו לחיים אחרי המוות נראית יותר כמו זומבי
מאשר כמו מלאך.
מתוך חוסר היכולת שלנו לענות על השאלה הזו רוממנו לפנינו את אלה
שניצחוה, היצורים הנצחיים, הלא-מתים או אל-מתים – הערפדים הינם הדוגמה הבולטת
ביותר לכך. הערפדים למרות ואולי בזכות האפילה הרומנטית העונה אותם מבטאים במבטם
השאנן את הלאות שלנו מהזמניות שלנו. במשחק של חיים הפסדנו מראש. הפרספקטיבה
העל-זמנית הזו אינה שמורה לגזע הערפדים בלבד, אלא גם לגזעים אחרים – האלפים והליצ'ים
הם דוגמאות בודדות בלבד.
לצד שאלת החיים נותרה בהינה שאלת האדם – היצור האנושי הזה העשיר
בחולשות. מתוך האנושיות שלנו בחרנו, כחברה, לא לחגוג ולרומם את האנושיות שלנו
בעידון תרבותי כמו חברת הרנסנס באיטליה, אלא להציב אלטרנטיבות על אנושיות שלא ניתן להתחרות בהן: סופרמן אינו רק יותר חזק ומהיר
מכל אדם, הוא גם יותר מוסרי, יותר טוב, ואם זה אפשרי, יותר בנאדם.
ניצחון נוסף על פני האדם מוצב מצד האיש-זאב שבניגוד לאדם אינו מתנצל
או כואב על החלק החייתי שבו, אלא הוא חוגג אותו, חי אתו. הוא לא צריך לעדן או לרכך
את החיה שבו, היא חופשיה משלשלאות החברה האוזקים אותנו.
שאלת האדם בחברה הביאה אתה לא רק את התאוריות החברתיות של המאה ה19 –
הסוציאליזם והניאו קפיטליזם, אלא גם את צורות הכיבוש המתועשות – השעבוד הפיננסי
והקולוניאליזם. אנו כחברה המספרת לעצמה שהיא כבר כפר גלובלי, עודנו ספרים את
סיפורי המסע הבין חללי ועודנו מציבים את גזע האדם (הלבן?) במרכז היקום.
ואולי דווקא כאן נמצאת התשובה שכל אחד מהגיבורים שלנו מציע. בכל אחד
מהסיפורים שבחנו אמנם התהילה נשמרה ליצורים השונים – למפלצות השונות של ד"ר פראנקנשטיין
ולדראקולות למיניהם אבל אצל כל אחד מהסיפורים האלה האדם היה גיבורו. בין אם מדובר
בד"ר פראנקנשטיין המיוסר, בוואן הלסינג, בחיים השורדים שבשואת הזומבים או
באנשים שסופרמן מציל או אלה שמנצחים את החייזרים הפולשים פעם אחרי פעם.
ואכן, מנקודת המבט של האדם הלוחם, של הצורך בהתנגדות פעילה אנו יכולים
להבין מדוע אנחנו עדיין מספרים את אותם סיפורים. אנו מספרים אותם כי עדיין עלינו
להילחם. עלינו להילחם מכיוון שהמכונות שבראנו משתלטות על חיינו, ואנו מטמיעים את
עצמנו בתוך עולם ווירטואלי מנוכר תחת מעטה של אשלייה חברתית, מבלי להבחין שאיננו
הופכים לדבר מלבד זומבים, בוהים בריקנות ומצפים לפעם הבאה שלאר נוכל שלא לספק את
תאוותינו הבסיסיות ביותר.
עלינו להילחם כי אין מי שילחם בשבילנו ומכיוון שבזמן שציפינו לאיזה
סופרמן או משיח שיבוא, נכבשנו על-ידי גזע זר ולא אנושי שמתעקש להכניס את כולנו
לתאי-משרד קטנים ולהפוך כך את כולנו לאנשים קטנים ואפורים.
אבל אנחנו עדיין לא שם. ולמרות הכול אנחנו עדיין לא נמצאים בעתיד. אלא
רק מביטים קדימה לקראתו. אז עד שנגיע לשם, עד שנתחיל ליצור את השאלות החדשות,
שעליהם ינסו לענות שוכני המאה הבאה, נמשיך להכין את עצמנו. על ידי יצירה תרבותית
של גיבורים חדשים, שמתוך האבולוציה הפנימית שלהם יכינו אותנו לתרחישים הבאים.
כל שעלינו לעשות הוא להיות קשובים.
