הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ד'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

עד כמה שהסרט "פרנקנשטיין" משנת 1910 היה ייחודי ומיוחד כדוגמא מובהקת לקולנוע בראשית דרכו, הסרט "פרנקנשטיין" משנת 1931 הוא היצירה הקלאסית שהשפיע יותר מכל גרסה אחרת על האופן שבו אנו מכירים את הסיפור, יותר אפילו, לדאבוני, מהספר.

עלילת הסרט, מזכירה מאוד את הגרסאות האחרות מלבד כמה הבדלים מהותיים. ראשית, איננו מדברים יותר על סטודנט צעיר, אלא על דוקטור פרנקנשטיין, הארכיטיפ של המדען המשוגע. מכיוון שאנחנו כבר עמוק בתוך המאה העשרים, שבה צריך להיות לפחות בעל תואר שלישי כדי להגיע לאילו שהם הישגים אקדמיים.

עוד מידע חשוב על ד"ר פרנקנשטיין הוא שבסרט זה מדובר באדם אציל – הלורד פרנקנשטיין. מתגורר בטירה מרוחק מהעם.  יש כאן הד לרומן הגותיים שהשפיעו על הספר, אבל יש כאן נקודה נוספת שבה נדון בעוד מספר פסקאות.

באשר ליצור עצמו, הסרט הזה הגדיר בשביל הדורות הבאים את האופן שבו הוא נראה ומתנהג.  הדמות של בוריס קרלוף הייתה כה משפיעה על הדימוי שעד היום, כאשר ילד לובש מסכה המזכירה את הדמות הנראית כאן מימין, אנו אומרים לו "התחפשת לפרנקנשטיין" ולא "התחפשת ליצור של פרנקנשטיין, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמותו של בוריס קרלוף מהגרסה הקולנועית של 1931".

מלבד האיכויות האיקונוקלסטיות המתוארות כאן, היצור בסרט שונה מאוד מהיצור בספר. ראשית, הוא לא מדבר בכלל, בעוד שהיצור היה הדמות הרהוטה ביותר בספר. שנית, בעקבות אקטים מיותרים של התעללות מצד עוזרו של פרנקנשטיין, פריץ, הוא מהר מאוד הופך כעוס ונקמני ומתחיל במסע ההרג שלו. שמהר מאוד מביא את היצור להרוג ילדה קטנה, בין אם במהלך משחק או מתוך טמטום, ללא סיבה נראית לעין.

הפעולה הזו מעוררת על היצור את זעמם של ההמון והם מתקוממים כלפיו ואצים לטירת פרנקנשטיין, בעוד סצנה ארכיטיפית שהסרט היה הראשון לייצר אותה: ההמון הנושא קלשונים ולפידים. כדי להבין מדוע התמונה הזו הפכה כה מוכרת עד היום עלינו להבין את ההקשר ההיסטורי שבו צולם הסרט.

השנה הייתה 1931, שיאו של המשבר  הכלכלי העולמי שהחל בארה"ב בסוף שנת 1929. כזכור פרנקשטיין כאן הוא לודר. בן אצולה עשיר אשר המשחקים הפרטיים שלו, אי שם בטירתו משליכים ישירות על חייהם של האיכרים הפשוטים. מתוך הראייה ההיסטורית הזו, ההמון האוחז בלפידים וקלשונים אינו אלא התקוממות עממית בזעיר אנפין.

הרעיון הזה ממשיך כאשר לבסוף היצור מנוצח, לא בזכות הלורד פרנקנשטיין, אלא בזכות ההמון המגויס. באופן זה העלילה הפשטנית של הסרט מקבלת מעין זרם תת קרקעי של מהפכנות. על פני השטח, וככל שזה נוגע לאולפנים, מדובר בשובר קופות מפחיד המבוסס על קלאסיקה ספרותית, אך למעשה, כפי שראינו כאן, הביסוס הינו שרירותי במקרה הטוב, והמסר הסמוי של הסרט אינו 'הישמר משאיפותיך' או משהו בסגנון זה אלא 'אם הנך סובל מתוצאותיהם של משחקי העשירים מעליך, קום והתקומם'.

יש מושג במדעי האבולוציה הנקרא פיצול, או התפצלות בגנוס, מושג זה מתייחס למקרים שבהם ממקור אחד נוצרים בתהליך האבולוציוני מספר של זנים נבדלים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא בני האדם. הטענה שהאבולוציה טוענת שבני האדם מקורם מהקוף הינה שגיאה שגורה בימינו. על פי הגישה האבולוציונית, מקורם של בני האדם, ושאר קבוצות הקופים דמויי האדם (השימפנזה, הגורילה וכו') מאותו אב קדום שהיה משותף להם. סטייה זו מנושא דיוננו הינה הכרחית משום שהייתי רוצה לטעון שבתהליך האבולוציוני של פרנקנשטיין, אותו אנו מלווים כעת, הסרט משנץ 1931 מהווה נקודה כזו של פיצול בגנוס.  

ראשית – המפלצת. הזכרנו כבר את האיכויות האיקונוקלסטיות, של היצור של קרלוף, לימים היצור הזה ייקרא בפשטות פרנקנשטיין והוא, בגרסה הזו, קטלני ואילם, יהפוך להיות הדמות השנייה בקולנוע במספר ההופעות בסרטים, אחרי קינג קונג. עד שנות התשעים נעשו קרוב לשמונים סרטי קולנוע ועוד מאות סרטי חובבנים עם היצור. רק בשנת 1994, הסרט הקרוי "פרנקנשטיין של מרי שלי" בבימויו של קנת' בראנה ובכיכובו של רוברט דה נירו, חרג מהמסורת של הסרט ההוא וניסה ליצור ייצור התואם יותר לסיפור עצמו. אך, גם הסרט מ1994 לא יכול היה שלא להיות מושפע מהסרטים הקלאסיים והביא גרסה משלו לכלתו של פרנקנשטיין, דמות שלא הייתה אלא כרעיון בספר המקורי.

שנית – הצלחתו המסחררת של הסרט הביאה להתפוצצות של ז'אנר המדע בדיוני והאימה בקולנוע, באופן מדויק יותר, התת סוגה הקולנועית המתייחסת למצב שבו בני האדם הפשוטים מוצאים עצמם מותקפים על-ידי ייצור שהם יצרו בעצמם – שליחות קטלנית ומטריקס יכולים להוות דוגמאות מצוינות לכך.

שלישית – הסרט תיאר את היצור כדבר הזה שקם מהמתים, אילם מלבד לנהמות וחרחורים, תנועתו נוקשה וגסה וידיו מושתות קדימה –הדבר הזה הוא לא אחר מגרסה ראשונית של המושא של הפרק הבא במחקרינו - הזומבים.

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק זה נדון בסרט של פרנקנשטיין משנת 1910, מכיוון שהסרט בן למעלה ממאה שנה, אין עליו זכויות יוצרים וניתן להביאו במלואו לפניכם, אני ממליץ על צפייה בסרט לפני קריאת החלק הבא.

מעט מאה שנה אחרי כתיבת הספר המקורי, פרנקנשטיין זכה לתחייה מחודשת. מאז פרסומו, הרומן נותר רב מכר, ועכשיו, עם המצאת הקולנוע, הסיפור הפך להיות אחד העיבודים הראשון של רומן לסרט.

הסרט הופק על ידי לא אחר מתומס אדיסון, אחד הממציאים הגדולים של ראשית המאה ולצד לומייר הצרפתי, אחד האחראיים על פיתוח טכניקות הצילום הקולנועי וההקרנה שלו. בימאי הסרט, ג'יימס סירל דוולי היה אחד הבימאים הראשונים של הקולנוע האמריקאי. הסרט שאורכו רק 12 דקות, צולם בשלושה ימים והשחקנים שלו, חלוצים כפי שהיו, לא קיבלו תשלום על עבודתם.

עלילת הסרט מבוססת באופן ליברלי על סיפרה של מרי שלי. פרנקנשטיין הצעיר עוזב את ביתו לקולג' וכעבור שנתיים מגלה את סוד החיים. הוא מבקש ליצור את האדם המושלם, אך במקום זאת נאמר לנו שהרוע שבתוכו מביא אותו ליצור מפלצת.

כאשר נגיע לפרק על סופרמן נדון בהרחבה על הרעיון הזה של ראשית המאה העשרים של האדם מושלם והשפעתו של הרעיון על עיצוב פניה של המאה כולה. אך בשלב זה חשוב להתייחס כאן לגישה הפסיכולוגית שמתגבשת גם היא בימים שבהם הסרט מצולם. הרוע הטמון בתוך פרנקנשטיין מוקרן החוצה והופך ליצור. העולם הפנימי של האדם יוצא החוצה אל העולם החיצון.

תהליך יצירת המפלצת בסרט הינו כימי-מיסטי להבדיל מרפואי, פרנקנשטיין מתמש בשיקויים ואבקות ליצור את היצור, במקום בחלקי הגופות. מבחינה קולנועית היה זה אחד האפקטים הראשונים. יוצרי הסרט בנו בובה של המפלצת, שרפו אותה ואז הציבו את הסליל במהופך כך שתהליך השריפה הפך לתהליך היצירה של המפלצת. הצילום הקסום הזה היה מהפכני ומזעזע בזמנו והוא זיכה את הסרט בתואר המכובד של סרט האימה הראשון.

מזועזע מהזוועה אותה הוא יצר פרנקנשטיין מתעלף ומאפשר למפלצת לברוח. לאחר מכן הוא חוזר לביתו ולארוסתו כאשר לפתע המפלצת מופיעה כדי לנקום בו על היווצרותה, אך בדיוק ברגע שבו הוא רוצה להרוג את פרנקנשטיין, היצור רואה את דמותו במראה. כשדיברנו על הספר התחלנו את מוטיב הכיעור המלווה אותו, כאן הכיעור מזעזע את היצור באופן זהה לזעזוע שהוא יוצר ביוצר. מבועת היצור בורח בשנית.

בערב הכלולות של פרנקנשטיין המפלצת חוזרת במטרה לנקום את נקמתה האחרונה, אך ברגע שבו הוא מתכוון לרצוח את הכלה המסכנה, פרנקנשטיין נחלץ לעזרתה, היצור רואה את האהבה ונאמר לנו שהאהבה מנצחת את הרוע שבתוכו.

כך אף אחד לא מת בגרסה הזו. סיבה נוספת להיעדר המוות, הן בסצנת יצירת היצור והן בעלילת הסיפור, היא שבאותה תקופה הניחו שלראות סצנת מוות בקולנוע תהייה דבר מזעזע מדי בעבור הצופים, שכן הונח שחוויית הצפייה שונה באופן מהותי מחוויית הקריאה. גישה תמימה זו של ראשית המאה העשרים מהדהדת את התפיסה של המאה העשרים שהכול החל אתה. בהקשר הזה, הגישה הזו מתעלמת מכך שסצנות זוועה ל רצח ומוות הציתו את הדמיון מראשית המצאת הכתב, ושלראות מוות לא זר לאף צופה תאטרון.

במקום לסיים את הסרט כפי שנסתיים הספר – במותם של כל הדמויות החשובות, הבימאי בחר לסיים את הסרט בהשלמה של מוטיב הדופלגאנגר (הכפיל) המלווה את עלילת הסרט. המפלצת הבורחת זוג הנאהבים מוצאת את עצמה שוב מול המראה, אך הפעם, במקום לברוח מבבואתו, היצור בוחר להתמודד עם דמותו, בהרף עין, בקסם הקולנוע, היצור נעלם מהזירה ונשאר בתוך המראה, תוך מספר רגעים פרנקנשיין מופיע, בחיפוש אחר היצור, הוא לפתע מגלה את היצור במראה, במקום שבו בבואתו שלו אמורה להופיע. כך הוא נאלץ להתמודד עם הרוע הנמצא בתוכו, הרוע שהביא להיווצרות היצור מלכתחילה.

זמן קצר לאחר צילום הסרט הסליל המקורי נעלם, והסרט הפך לשמוע בלבד, הערת שוליים בספרות על תולדות הקולנוע, עד לאמצע שנות השבעים, אז נמצא לפתע עותק של הסרט המקורי בביתו של אספן בוויסקונסין.

כמה שהסרט היה בעל חשיבות היסטורית, הן כאחד הסרטים הראשונים בקולנוע והן כסרט האימה הראשון בכל הזמנים, לסיפורו של פרנקנשטיין היה לסרט אחר השפעה רבה הרבה יותר – בחלק הבא נפגוש את הגרסה של הסיפור משנת 1931, בכיכובו של בוריס קרלוף, ללא ספר הגרסה המשפיעה ביותר על האופן שבו אנו מזהים את פרנקנשטיין עד היום.

לחלק הבא

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ב'

לתחילת הספר

לחלק הקודם

הרומן פרנקנשטיין, הוא אחד הרומנים המצליחים ביותר במאה ה-19, הישג מרשים ביותר בהתחשב בעובדה שבמאה הזו פעלו גם צ'רלס דיקנס, פיודור דוטוייבסקי, ליאו טולסטוי, אדגר אלן פו, הנרי ג'יימס, ג'יין אוסטין ועוד רבים ורבות אחרות, ובהתחשב בעובדה שאת שלד הסיפור כתבה מרי וולסטונקרפט שלי כשהייתה נערה בת 17 ופרסמה כשהייתה בחורה בת 19.

כפי שנראה בהמשך, קשה למקם את הספר מבחינה סוגתית, מצד אחד זה הוא רומן אימה פנטסטי, אך ככל שזה נוגע לספר עצמו, בשום שלב לא מתרחש שם דבר מה "קסום" או מופלא, אפילו תהליך יצירת היצור מתואר כתהליך מדעי לחלוטין, תוצר של השכל הפועל של היוצר ולא של התערבות שטנית או אלוהית.

שלד הסיפור משתייך לסוגה פופולארית ביותר מהמאה ה-19 – רומן המסע, ויותר ספציפית רומן המסע הימי. המאה ה-19 הייתה עידן של מסעות מהפכנים והמלווים בסיפורים על שבטים אבודים, אם למנות כמה דוגמאות לכך, ניתן להביא את 'סיפורו של ארתור גורדון פין' של אדגר אלן פו, את 'אי המטמון' של רוברט לואיס סטיבנסון, את 'רובינזון קרוזו' של דינאל דפו, וכמובן את ספריו של ג'וזף קונרד כמו 'לב האפילה', ואת יצירת המופת 'מובי דיק' של הרמן מלוויל.

בסיפור השלד של פרנקנשטיין מסופר על קברניט צעיר של ספינה, היוצא למסע אדיר ממדים אל עבר הקוטב הצפוני, כבר כאן אנו רואים את השחצנות הייחודית למאה העשרים, את הרצון לחרוג מההישגים האנושיים, לחתור למחוזות חדשים, ולכבוש פסגות חדשות, תכונות שבאות לידי ביטוי בדמותו של פרנקנשטיין עצמו. הקברניט הצעיר כותב לאהובתו המחכה לו אי שם ביבשה, על תצפית מסתורית שביצעו חבריו למסע ועל מפגש עם אדם בשם פרנקנשטיין המספר לו את סיפור חייו.

למען האמת, הסיפור כולו מובא לפנינו כסדרה של מכתבים אותם שולח הקברניט לאהובתו, מה שגורם לנו לחשוב שאולי מדובר, מבחינה סוגתית, ברומן במכתבים, סוגה ספרותית שהייתה פופולרית מאוד במאה ה18 אשר הייצוג הגדול ביותר שלה הוא 'ייסורי וורתר הצעיר' של גיתה, יצירת מופת אשר השפיעה רבות, ואולי אף יצרה, את העידן הרומנטי במאה ה19.

אך, בניגוד לסיפור מסע ימי, הספינה עומדת רוב הזמן תקועה במקומה, ובמהרה מתברר שהמפלצת המסתורית שנחזתה איננה תוצר של מחוזות רחוקים אלא היא אירופאית ומערבית כמו שאר הצוות. בנוסף, הרומן מוותר מהר מאוד גם על הצורה של רומן במכתבים, ובמהרה מפנה את מקומו לנרטיב בגוף ראשון של גיבור הסיפור הלא הוא פרנקנשטיין עצמו.

בעקבות הנרטיב של פרנקנשטיין, הרבה מבקרים נוטים לייחס לסיפור את הסוגה של רומן גותי. סוגה שהייתה פופולארית ביותר במאה ה19, המיוחסת לספרים רבים ושונים, כמו ג'יין אייר, אנקת גבהים, דרקולה, ו'תמונתו של דוריין גריי, בגלל שהם מכילים מידה זו או אחרת של אפלוליות. ייחוס הכותרת 'רומן גותי' לספרים אלה, כמו גם ל'פרנקנשטיין', הינו שגוי לחלוטין. אין ספר שראוי קריאה שלא מכיל מידה זו או אחרת של אפלוליות ולפיכך זה לא יכול להיות הקריטריון להכלה בסוגה זו. הרומן הגותי, כפי שהתייחסו אליו בתקופה שבה רומנים כאלה נכתבו והיו פופולאריים, בנוי בצורה הרבה יותר נוקשה ומובחנת – בראשית הרומן מופיעה תופעה מסתורית כמו רוח רפאים, או פרש בלי ראש, ובסופו, בסיום אשר זכה לכינוי 'סיום סקובי דו' מתברר שהמסתורין היה אשליה ותו לא. 'טירת אורטנו' של הורציו וואלפול, הוא דוגמא מצוינת לרומן מסוג זה.

פרנקנשטיין בהחלט מתכתב עם הרומן הגותי, באופן דומה לכך שהוא מתכתב עם הסוגות האחרות שהזכרנו כאן, אבל עם הבדל מהותי אחד. מרי שלי הפכה את המבנה של הרומן הגותי על פיו – במקום למקם את ההסבר של הסיפור בסוף הרומן, היא מיקמה אתו בתחילת הרומן – וכף בפועל היא המציאה סוגה חדשה לחלוטין בספרות, אשר תהפוך לפופולרית במיוחד במאה ה20 – פרנקנשטיין הוא רומן המדע בדיוני הראשון.

הרומן הגותי התאים מאוד לרוח התקופה של סוף ראשית המאה ה-19, עידן שבו דומה היה שהמדע מחליף את המיסטיקה. תהליך היטורי זה בא לידי ביטוי בגיבור הסיפור, פרנקנשטיין עצמו אשר מתחיל את דרכו החוקרת לא בספרי המדע, אלא בספרי המיסטיקה והאוקולטיזם, של הוגים ימי ביניימים שונים כקורניליוס אגריפה. למרות שהוא לא דוחה את החקירה הזו, הוא מתאים אותה לרוח התקופה ונרשם ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטה.

הרבה קוראים מפספסים את הנקודה הזו, שהאדון פרנקנשטיין, האחראי על יצירת המפלצת הינו סטודנט בתחילת דרכו. גילו הצעיר נשכח מעיני הקורא, וכפי שנראה בהמשך, נדחה על ידי יצירות מאוחרות לסיפור. אבל הרי זה העידן הרומנטי, עידן שבו העולם חווה את כוחם המהפכני של הנעורים על בשרו. מי אם לא אדם צעיר יוכל לשבור את ההגמוניה השמרנית של המדע האוניברסיטאי ולחדור אל תוך הסוד הגדול של החיים עצמם?

עם האש הבוערת בתוכו ברצון לכבוש את הפסגה האחרונה של המדע – המוות, פרנקנשטיין יוצר יצור חי דמוי אנוש, אותו הוא מרכיב מחומרים כימיים וחלקי גופות של חיות ושל בני אדם. את כוח החיים הוא מכניס בתוך הגולם באמצעות כוחו המסתורי של החשמל – הברק. יש להעיר בנקודה זו, שבראשית המאה ה19 כבר היה ברור שישנו דבר מה מופלא שהוא החשמל, אך לא היו כל יישומים שימושיים עבורו, בעיקר בגלל ששגו לחשוב שמדובר בנוזל וניסו לאגור אותו כנוזל. עד היום אנו מדברים על 'זרם' חשמלי.

היצור נעור לתחייה ופרנקנשטיין, מזועזע מהמראה המכוער שלו, דוחה אותו מעליו ונוטש אותו.  הרבה דיו נשפך על השאלה מדוע פרנקנשטיין נפטר מהיצור. המחברת נותנת כהסבר את העובדה שהוא תכנן שהיצור יהיה יפה וסימטרי אך במקום זאת הוא קיבל יצור מכוער ומעוות. אין ספק שזו סיבה לא מספקת. התיאוריה האהובה עלי, מתוך שלל התיאוריות בנושא, מפרשת את דחיית היצור כשמעין דיכאון אחרי לידה; אחרי חודשים רבים שבהם הוא טיפח את היצור ודאג לו, אחרי כל הזמן שהוא חיכה לו, הנה מופיע לפניו יצור אמתי שאינו מה שהוא ציפה. יצור מכוער וטיפש שהוא לא תכנן בכלל לגדל ולחנך.

תהיה אשר תהיה הסיבה לנטישת היצור. באקט הנטישה עצמו פרנקנשטיין יוצר את היצור בשנית. באופן דומה שכרוניקה הידועה מראש של התדרדרותם של ילדים נטושים אל עולם השוליים של החברה, היצור של פרנקנשטיין ניטש לשרוד בעולם בכוחות עצמו, ללא שפה וכלים להישרדות. במובן זה אני רואה בספר ככלי טיפולי נפלא בעבודה עם נערים חוסים. בעיקר בגלל שהיצור של פרקנשטיין מצליח לקנות לעצמו חינוך נפלא.

כתוב שהוא החל את לימודיו בקריאת יצירות מופת הומניסטיות כמו 'גן העדן האבוד' של מילטון, 'ייסורי וורתר הצעיר' של גיתה, ו'חיי אישים' של פלוטארכוס. לאורך כל הספר היצור מתגלה כנשמה עמוקה, כאדם הרהוט ביותר בספר אשר ערכיו נעלים מאלה של כל דמות אחרת.

דרישתו היחידה של היצור לבוראו היא לחברה, הוא מבקש מבוראו שייצור לו בת זוג כדי שאלה יבלו את חייהם יחדיו. פרנקנשטיין מסרב, מבלי להציע סיבה ברורה וכך הרומן נדחף קדימה אל עבר סופו הטראגי והבלתי נמנע.

הרומן הזה הינו ללא ספק טרגדיה. כמו החיים עצמם, הוא עשיר במוות מיותר ובלתי נמנע. אך למרות האסונות הרבים הפוקדים את גיבורי הסיפור השונים, כמו בחיים עצמם, אין רעים בסיפור הזה, אין מפלצות מרושעות, אין אלים חומדי לצון, רק נסיבות ורצונות המתנגשים זה בזה ומפזרים ניצוצות של הרס לכל עבר.

היצור של פרנקנשטיין שורד את הסיפור, אך הוא מבטיח לאבד עצמו לדעת כאשר יצר הנקם שנזרע בו יבוא על סיפוקו. אך הוא שורד את הסיפור בעוד מובן, בחלק הבא נראה כיצד הסיפור והיצור זוכים לחיים חדשים עם בוא המאה העשרים ואתה ההמצאה המהפכנית אשר מחיה דומם לחיים בכוחו של חשמל – הקולנוע.

לחלק הבא

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק א'

לתחילת הספר

לחלק הקודם

בעשירי לאפריל 1815, הר הגעש טָמְבּוֹרַה, הממוקם באינדונזיה של ימינו, התפרץ. זו הייתה התפרצות הר הגעש החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של המין האנושי, ועל-פי נתונים גיאולוגיים החמורה ביותר שהתרחשה מזה 10,000 שנה. משערים שקרוב לעשרת-אלפים בני אדם נהרגו באופן מידי מההתפרצות, שבסופה מניין ההרוגים היה קרוב למאה-אלף הרוגים.

ההתפרצות בהר טמבורה

 מלבד הנזקים האדירים לתושבים באזור, מאות אלפי מטרים מרובעים של עשן וזיהום נפלטו לאוויר וכתוצאה מכך עלטה כבדה כיסתה את השמיים לחודשים הבאים. האובך הסמיך הגיע עד לאירופה ולצפון אמריקה וכיסה את כל החצי הצפוני של כדור הארץ. בעקבותיו שנת 1816 לנצח תיזכר כ"שנה ללא קיץ".

שנת 1816 ידועה גם בארכיבי ההיסטוריה כשנה שבה נגמרו מלחמות נפוליאון ואירופה סוף סוף השתחררה מעולן של שבע שנים של מלחמה כוללת, אשר אחריהן היא תהנה מקרוב למאה שנות שלום יחסי, שתסתיימנה במלחמת העולם הראשונה.

באותו הקיץ, חבורה צעירה של בריטים, אשר שמחה שסוף סוף ניתן לנפוש באירופה, יצאה לה לחופשה בוילה דִיוֹדֵטִי באגם ז'נבה. בין הנופשים היו;

ווילה דיודטי

בעל הוילה – הלורד ג'ורג' גורדון ביירון, משורר ומהפכן שחייו הוללים זיכו אותו בכינוי 'רע, משוגע ומסוכן', אשר שירו האפי 'עלייתו לרגל של הילד הרולד' הפך אותו מפורסם בן לילה ואם להשתמש בעגה של קיבוצניק בן זמננו, לסלברי'קה הראשון בהיסטוריה. חברו של ביירון פרסי ביש שלי, משורר צעיר ואחד מההוגים החשובים של הרומנטיקה האנגלית. מרי וולסטונקראפט, נערה כבת 17 שהייתה ביתם הממזרה של ההוגה הפמיניסטית הראשונה מרי וולסטונקראפט ושל הפילוסוף והסופר וויליאם גודווין, שהייתה המאהבת של פרסי שלי. קלייר קליירמונד, בת דודתה של מרי וולסטונקראפט והמאהבת של הלודר ביירון, וד"ר ג'ון וויליאם פולידורי חברו הטוב ורופאו האישי של הלורד ביירון.

התכנית לחופשה הייתה פשוטה, כמה חודשים של שכשוך באגם ז'נבה, אהבה חופשית וכל היין החשיש והאופיום שהד"ר היקר יוכל לספק. בשלב זה כדאי להעיר שהן ביירון והן שלי היו נשואים באותה תקופה, אשתו של שלי, מדוכאת מכך שבעלה ברח לחופשה עם בחורה צעירה, בחרה להתאבד בלונדון. אשתו של ביירון, לעומת זאת, בחרה פשוט לאמץ מספר מאהבים משל עצמה.

אבל השנה הייתה 1816 ומזג האוויר הקודר הכריח את החמישה לבלות את זמנם בתוך הווילה. וכך הם בילו את זמנם בישיבה לצד האח, כשאור נרות מרצד סביבם, וקראו זה לזה אגדות אימה גרמניים. לא עבר זמן רב ואחד מהצעירים הציע לקיים תחרות חברותית שבה כל אחד ינסה את כוחו בכתיבת סיפור אימה.

פרסי שלי וקלייר קליירמונד במהרה נשרו מהתחרות. הלורד ביירון ניסה את כוחו בכתיבת סיפור אוריינטליסטי על אדם המבקש לקום לתחייה אחרי מותו, אך במהרה וויתר על הפרויקט שנשמר בידינו תחת הכותרת 'פרגמנט של סיפור'. ד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה אותה נפגוש בהמשך, אבל אין ספק שהמנצחת הגדולה בתחרות הזו הייתה מרי וולסטונקראפט, שעתידה להיקרא, אחרי שתינשא למאהבה פרסי ביש שלי, מרי שלי. בשבוע הבא נבחן את הסיפור שהיא כתבה, הלא הוא 'פרנקנשטיין'. 
לחלק הבא

לורד ביירון

מרי וולסטונקראפט שלי

ד"ר פולידורי

פרסי ביש שלי

קלייר קליירמונד