מאמר תיאולוגי מדיני

בבוקר ט' בתשרי, בשנה השמינית למלכותו של בנימין השלישי, התתי"ט, היה חם ויבש כמו בכל קיץ ירושלמי. באותו יום חברו זה לזה ערב שבת וערב יום הכיפורים. למרות כוונותיה הטובות של העירייה, הרחובות נותרו מזוהמים מחגיגות ראש השנה. ריח בישולים עלה באפי מדירות שכניי ופניתי אל המקרר. נותר לי לֶבֶּן אחד וחשבתי שכדאי שאוכל אותו לפני כניסת כיפור, שמא יתקלקל לאחר שיורידו את מפסק החשמל של העיר.

אבי היה מספר לי שכאשר היה ילד, לפני שהושלמה החומה, הוא יכול היה להדליק אורות בשבת בלי שזה יגרור למאסר. "אמנם", הוא היה ממשיך, "מפאת כבוד לשכניי, הייתי משתדל להימנע מזה". כזה היה אבי, פייסן.

איני יודע אם הייתה זו הקדושה של היום, או העצלות שלי, אבל משהו אמר לי שצריך למרוח לאט את היום הזה. זהו יום שאפשר להתחיל לקרוא בו ספר חדש, חשבתי. לפני מספר ימים, חבר שאת שמו לא אזכיר מסיבות ברורות, נתן לי צרור של ליקוטי מוהר"ן. הבטתי בו בתמיהה, הוא היה בין המעטים שהכירו את נטיות לבי. אבל הוא רק חייך ולחש "כרך ג' אהוב עלי במיוחד".

כשהגעתי הביתה באותו יום מיהרתי להגיף את התריסים ולהציץ בכרך ג'. מתחת לעטיפה החיצונית התחבא לו, ישן ומרופט, הספר "מאמר תיאולוגי-מדיני" של ברוך שפינוזה.

'שפינוזה': כבר שהייתי ילד הפחידו אותי מפני חוטא זה ששמו נמסר בלחישה, לצד שמות כמו אפיקורוס, שבתאי צבי ודארווין. חשתי התרגשות מהולה בחרדה. ידעתי שאם ספר זה יתגלה בביתי, גורלי וודאי נחרץ. מיהרתי לבדוק את הכרכים האחרים, הם הכילו את מה שכותרתם טענה שהם מכילים.

ביום בו קיבלתי את הספר, לא טרחתי אפילו לפתוח אותו. מיהרתי אל שולחן העבודה ודחפתי אותו הרחק מהקיר. רכנתי מטה במרווח בין הקיר לשולחן וחיפשתי את התפר הנעלם שבין שני לוחות הגבס של הקיר. בעזרת סכין דקה פתחתי סדק בין הלוחות, ועל ידי הטיה של הסכין לצד אחד חשפתי מרווח בין הלוחות שניתן היה להשחיל לתוכו את הספר.

מאז אותו יום לא הצצתי בספר. נהניתי מהידיעה שהוא ברשותי, כמו קמיע סודי, אבל לא חשבתי לקרוא בו - עד לאותו הבוקר של ט' בתשרי.

אינני יודע אם היה זה שעמום, רוח שטות או השטן בעצמו, אבל משהו הביא אותי באותו הרגע למשוך את השולחן, לפעור את הסדק בקיר ולמשות את הספר. בשקט החמים של בוקר שישי התיישבתי על כורסתי והתחלתי בוחן את כריכתו. הוא נראה עתיק ובלוי, צדו האחורי הודבק בסרט דבק עבה וחום ופינותיו היו מעוגלות מרוב ידיים מזיעות שדפדפו בו בחטף. הרחתי אותו וריחו הזכיר לי מרתף ישן של כנסייה.

בחיל ורעדה פתחתי את הספר, מצפה למצוא בו סודות שטניים, לחשים וכישופים. ציפיתי למצוא בראשיתו אזהרה בסגנון, "קורא יקר הישמר לנשמתך לבל תאבד בין עמודיו של ספר זה". במקום זאת, מצאתי עמוד שער לקוני שאמר: 'ברוך שפינוזה – מאמר תיאולוגי-מדיני, תרגם והוסיף קצת הערות ח. וירשובסקי.'.

וירשובסקי, חשבתי, איזה שם עתיק, לא פוגשים עוד שמות משפחה כאלה. בתחתית העמוד נכתב: 'הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.' מתי הייתה פה אוניברסיטה? חשבתי. אם הייתה פה אי פעם אוניברסיטה, אבי וודאי היה זוכר זאת, אבל זה לא מסוג הדברים שהוא היה מספר לי עליהם. אבי סיפר לי סיפורים רבים על החיים בעולם הישן, אבל הם כולם נגעו לעבודתו ולחבריו. כזה היה אבי, עוסק רק בענייניו.

פתאום נזכרתי שלא הנחתי תפילין עדיין. זה היה מין בוקר עצל כזה שנע מכאן לשם ללא תכנית ברורה. אבל לא להניח תפילין - זה כבר מחדל אמתי. מיהרתי ללכת אל חלון דירתי הפונה לרחוב, הסטטי את התריסים, ניצבתי כשפני אל העוברים ושבים, והתחלתי להתפלל.

תוך ליפוף התפילין על ידי דאגתי שוב ושוב ליצור קשר עין עם ההולכים ברחוב. משלכדתי את מבטם חייכתי והנהנתי לשלום, תוך כדי ששפתי נעו במהירות. לאחר מכן רכנתי להרים את הטלית ובזהירות רבה נטלתי גם את ספרו של שפינוזה והנחתי אותו לפני פתוח בעמוד הראשון. מיד אחר כך הנפתי את הטלית מעל ראשי, דואג להניחה כך שהרחוב יוכל לראות את שפתי הנעות, אך לא את עיני הקוראות. כך, עטוף ומלופף כצדיק, התחלתי לקרוא בספר.

כבר עם השורה הראשונה נלכדתי במילותיו של המחבר. ציפייתי לספר כישוף אסור, או לספר הבלים בשבחי השטן, התבדתה במהרה. נדהמתי לגלות שהספר דן בשבחי השכל הישר ובגנות האמונה התפלה. אם כך, חשבתי, מדוע אסור הוא? במהרה הבנתי. הפירוש המפתיע  שלו לאמונה תפלה לא כיוון לעבודת אלילים או לאתאיזם, אלא לאמונה מסוג אחר לחלוטין. עיניי בערו עם כל שורה שקראתי. שתיתי את המילים בשקיקה כאילו היה מדובר בבקבוק היין הניתן לכל אזרח בחג פורים.

עם הזמן התחלתי להתנועע במקומי, לא למען יראוני ברחוב, אלא מתוך כוונה עמוקה. בכל פעם שהיה עלי להעביר עמוד, השתחוותי ביראה. לא הבחנתי בזמן החולף. לא, המשפט האחרון לא נכון. לזמן החולף לא הייתה משמעות עבורי. הזמן עצמו היה צל קטן שהוטל לנוכחותו של אור גדול ונורא.

השמש עלתה באין משים, ופתאום הבחנתי בחומהּ הלוהט. הזעתי מתחת לטלית שעטפה אותי, מי יודע כמה זמן. הסרתי אותה ומיהרתי לנגב את פניי מהזיעה. העולם שב אלי אט אט ועמו נתוני חושיי ותחושותיי. איני יודע כמה זמן ניצבתי כך במרכז חדרי, מנסה לנתח את תחושתי המוזרה, עד שהבנתי שאני פשוט רעב.

פתחתי את דלת המקרר. רוח קרה ליטפה את פניי הלחות. ניסיתי להחליט מה מתחשק לי לאכול ובהיתי כך במקרר כשאני נהנה מצינתו. אחרי ריענון זה, חיפשתי משהו פשוט שאהיה מסוגל לאכול תוך כדי קריאה. הוצאתי פיתה קפואה מהמקפיא, עטפתי אותה במגבת והנחתי אותה במיקרוגל. בזמן שהתחממה, הוצאתי מן המקרר חצי עגבנייה, שתי פרוסות נקניק, חרדל ומלפפון חמוץ. צפצוף רועש הודיע לי שהמיקרוגל סיים את מלאכתו בזמן עדיין בהיתי במקרר בחיפוש אחר מיונז.

כעבור זמן מה נזכרתי שמאז תקרית הסלמונלה לפני כמה שנים, אסרה הממשלה על מכירת מיונז בשבועיים שקודמים ליום הכיפורים. משכתי בכתפיי והוצאתי חמאה כתחליף מספק. כשהכריך היה מוכן, תחבתי את חומרי הגלם בחזרה למקרר ומיהרתי לשבת על הכורסה בדירתי, הספר ביד אחת והכריך בשנייה.

איני יודע אם כל אדם חש כך – אף פעם לא ראיתי את העולם מעיניו של אחר - אך כשאני קורא, אני שומע בראשי את המילים במה שנדמה לי כקולו של הכותב. המילים בספר זה, עם הסמכותיות הנבונה שלהם, הזכירו לי את אביה של חברתי מהתקופה שבה הייתי נער צעיר. הוא היה מרצה במדרשה לא רחוק מביתי. כששאלתי אותו מה הוא מלמד, הוא אמר 'פילוסופיה יהודית'. אני זוכר זאת כי כולם קראו לזה 'מחשבת ישראל'. אבל הוא היה מתעקש להגיד 'פילוסופיה יהודית'.

בתו הייתה האהבה הראשונה שלי, ובעצם - היחידה. אחרי כמה חודשים היא ומשפחתה עזבו את הארץ. זה היה לפני שסגרו את החומה. באותה תקופה היה שכיח לראות משפחות אורזות את חייהם למזוודות ונעלמות לעולמות אחרים. אנחנו נשארנו. אבי אמר שהוא במקום בטוח בעבודתו וחבל יהיה להתחיל את החיים מחדש כמהגרים. כזה היה אבי, פחדן.

עוד אני קורא ופתאום, בקול דעיכה נמוך וקצר, האורות בבית כבו וזמזום החשמל של המקרר נדם. זהו, חשבתי, הם הורידו את מפסק החשמל של העיר לקראת השקיעה. אור השמש עדיין חדר דרך החלון, נותרו עוד כמה דקות טובות עד שתשקע. הפניתי את גבי לחלון כך שאור החמה נפל על דפי הספר והמשכתי לקרוא, נהנה מהשקט החדש.

תוך כדי קריאה הבחנתי שאני מתאמץ יותר ויותר לזהות את המילים, עם שקיעת החמה. לפני שהחושך יכבוש את דירתי הנחתי את הספר, מיהרתי אל הארון, הוצאתי זוג נרות שבת גדולים ושבתי לקריאה. היה משהו קסום בקריאה כזו, לאורם המרצד של הנרות. בחוץ קול המולה שקטה של הולכים ושבים, אמירות 'שבת שלום' מנומסות ו'ערב טוב' נשלחו מכאן לשם. הכול התערבב עם מילות הספר והשווה לחווייתי קדוּשה שלא הכרתי.

לפתע הרחוב רעם בקול נפץ עז של ירייה. הנחתי את הספר בבהלה. מי יעז לירות ביום כיפור? רק שוטרים או חוקרים, חשבתי, ורק אם הם נמצאו בסכנה שאיימה על חייהם. תקנות העזר למועדים וחגים אומרות מפורשות, שבמהלך ימי חג לאומיים, איש ציבור לא יפתח באש אלא אם כן הוא מזהה איום ברור ומידי לשלומו או לשלום האזרחים. אבל, שאלתי את עצמי, מי יאיים על שוטר ביום כיפור?

קמתי מכורסתי וניגשתי לחלון לראות אם יש מה לראות. הרחוב היה ריק מאדם, אפילו רוח לא נשבה. בשקט המוחלט הזה הבנתי איך רעיון סוף העולם לוכד כל כך הרבה לבבות.

עודי עומד ובוהה בחלון ורוח קרה נשבה בין הבתים. רוח מחייה של ליל קיץ ירושלמי. בקצה הרחוב ראיתי זוג צעיר רץ במהרה לכיוון בית הכנסת. פתאום הרעידה שאגה אדירה את העולם כולו. "חטאנו לפניך" קראה השאגה בניגון עתיק "רחם עלינו". העיר רעדה וליבי רעד אתה, סגרתי את החלון.

כשפני נסבו חזרה אל פנים הבית, נתקלו עיני בעלטה. הנרות כבו , כנראה בגלל הרוח. מבלי לחשוב הדלקתי את חצאי הנרות, נטלתי בידי אחד מהם והלכתי אל המקרר, אולי יש שם משהו קטן לנשנש. לא ראיתי דבר שערב לחיכי, וסגרתי את המקרר.

הנחתי את הנר על שולחן הסלון, חשבתי לשוב לספרי שחיכה לי על השולחן, ליד הנר. אבל משהו בשקט החשוך הזה גרם למחשבות להתרוצץ בראשי. חשבתי על חברת נעוריי שהלכה עם משפחתה לארצות רחוקות, ועל אבי שנמצא ודאי בבית הכנסת של שכונת ילדותי. שיוויתי אותו לפניי בדמיוני קורא עם כל העיר את פסוקי התפילה. חשבתי על דורו של אבי ושל אבי חברתי; דור פייסן ופחדן שעוסק רק בענייניו, ועל הדור הנשכח של וירשובסקי ומאגנס. חשבתי על החומות הסוגרות את העיר ועל הצריחים הגבוהים השומרים על כולנו. חשבתי על ירושלים, העיר הזו שמאז ומעולם הייתה שבוייה בין חומותיה, וחשבתי על עצמי כאחד מאסיריה.  יכולנו לצאת, משפחתי ואני, יכולנו לצאת לפני שבניית החומה הושלמה. יכולנו ולא יצאנו. גם עכשיו אני יכול לצאת, חשבתי, יש מקומות שמהם אפשר לטפס מעל החומה ויש מנהרות עתיקות מתחתיה, שניתן להתגנב דרכן. תמיד הייתי מודע לכך שאני יכול לצאת מהעיר הזאת, ועם זאת, מעולם לא יצאתי. דומה היה שמלבד החומות החיצוניות האלה היו עוד חומות, עמוק בתוכי, ואלה כבלו אותי אל העיר הזו, משל הייתי אחת מאבניה.  

דפיקה בדלת העירה אותי ממחשבותיי. לבי קפא במקומו. מיהרתי אל השולחן, נטלתי את הספר ורצתי אל חדר העבודה, שם השולחן נותר בזוויתו כשהוא חושף את החרך בקיר. הדפיקות נשנו בזמן שהתכופפתי מאחורי השולחן להשיב את הספר למשכנו. "רק רגע", קראתי כשדחפתי את השולחן בחזרה למקומו, משתדל להיות שקט ככל שאפשר.

הדפיקות חזרו ומיהרתי אל הדלת. הצצתי דרך העינית, אך כל שראיתי היה אורה העז של עששית. ללא הצלחה ניסיתי לזהות את צבע המדים של מחזיק העששית. הסדרתי את נשימתי לבל תיחשף חרדתי, ופתחתי את הדלת.

שני שוטרים במדים שחורים ניצבו לפני. "ערב טוב" קיבלתי את פניהם. שמחתי לראות את מדיהם השחורים שכן שוטרים אלה הם רק פיונים במלאכת הסדר הלאומי החדש. "ערב טוב" השיב קולו של אדם שלישי שניצב מאחורי השוטרים, הרחק משדה הראייה שלי. השוטרים נכנסו לדירה בפנים חתומות, ומאחוריהם ראיתי לחרדתי אדם שלישי.

הוא היה נמוך וקירח, ולבש את מדיו האדומים של חוקר. הצבע האדום הקפיא את דמי. "אתה ... ?" הוא קרא לי בשמי. "כן", השבתי.

"הכול בסדר?" שאל החוקר.

"כן" השבתי, מתאמץ בכל כוחי להיות יעיל וצייתן. "למה אתה שואל?" זייפתי חיוך.

"דואגים לך..." הוא השיב בנועם בזמן שהשוטרים שליוו אותו החלו מטיילים בדירתי. דואגים לי? חשבתי, מישהו לבטח מסר את שמי. לא עניתי, חיכיתי שהוא יבצע את המהלך הבא. משראה שאיני משיב, הוסיף: "לא הגעת היום לבית הכנסת". הבנתי.

באופן מידי שיניתי את עמידתי לשפופה קלות ובקול חנוק השבתי "כן... אני חולה..." תירוץ מטופש, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, מהרגע שיצא לאוויר, יש לעמוד מאחוריו.

"חולה?" חזר החוקר על דבריי וניתח אותי במבטו. לאחר מכן הוציא מכיסו פנקס והחל לדפדף בו.

"החוקר!" קרא אחד השוטרים שעמד בסלון ושנינו הסבנו מבטנו אליו. הוא הצביע על נר השבת הניצב לבדו.

"נר אחד?" פנה אלי החוקר.

הצבעתי לעבר הנר השני שהיה מונח על השולחן. "רציתי לראות משהו..." מלמלתי תירוץ נוסף.

הוא השיב מתחת לשפתו: "אלא לראותם בלבד...".  שתקתי.

שמעתי את השוטר השני מטייל במשרדי ומפשפש בין מדפי הספרים. אגלי זיעה קרה החלו מצטברים על מצחי. השוטר הראשון החל לפתוח את ארונות המטבח בזה אחרי זה.

החוקר, שנראה כאילו נעלם בתוך פנקסו, פנה אליי מבלי להרים את עיניו. "הנחת תפילין מאוחר היום..."

"קמתי מאוחר", עניתי במהרה והוספתי "כמו שאמרתי, אני חולה".

"כן..." המשיך החוקר שדומה היה שציפה לתשובה כזו "כבר אמרת את זה. אבל, תסלח לי על השאלה" הוא הרים את מבטו אלי "אתה נוהג לנגב את הזיעה מפניך עם טלית?"

"הזיעה?" שאלתי, מנסה להבין למה הוא מתכוון, כאשר השוטר שהיה במטבח קרא לחוקר. "לנגב?" המשכתי לחפש תשובות בזמן ששנינו הלכנו אל עבר המטבח. "מה פתאום... אני נישקתי את הטלית... אולי מישהו התבלבל..." אבל דומה היה שהחוקר כלל לא שם לב לדבריי.

הוא הלך אל השוטר שניצב לפני המקרר שלי. דלת המקרר הייתה פתוחה, והשוטר הפנה את תשומת לבנו למדף השני במקרר, שם הונחה החמאה היישר על הנקניק. נבוך, השפלתי את מבטי.

"תגיד ..." החוקר חזר על שמי, "אתה נוהג להניח תפילין במשך חצי שעה בכל בוקר?"

"לא" מיהרתי לענות "פשוט..." חיפשתי אחר המילים "בגלל המחלה היה לי קשה להתפלל עם כוונה אמתית..." שיקרתי, "בכל זאת..." הוספתי, "יום כיפור".

החוקר הנהן בחיוך דק, דומה היה שהוא מעריך את השקר שלי. באור הלבנה יכולתי לראות את שיניו בוהקות.

השוטר השני נכנס אל המטבח גם הוא ואמר "כלום... רק ספרים..."

"ספרים?" שאל החוקר בהפתעה נרגשת, דומה היה שהמילה הזו עוררה בו ריגוש ייחודי. הוא פנה אל המשרד בשתיקה, ושלושתנו אחריו.

עיניו של החוקר עברו על מדפי הספרייה הקטנה שלי, קורא כותר אחר כותר. אחרי מספר רגעים הוא אמר, מבלי להפנות אלינו את מבטו, "חסר כאן כרך".

"סליחה?" שאלתי בתום.

"בין 'ליקוטי מוהר"ן'" הוא ענה, "כרך ג' חסר".

"איבדתי אותו בתחנת האוטובוס" השבתי והוספתי "אבדה גדולה".

"כן?" הוא הסתובב אלי, מנסה במבטו להבין אם התכוונתי לדבריי... "אתה יכול בבקשה להגיד לי..." אזני הזדקרו "מה הם ראשי התיבות של מוהר"ן?"

השפלתי עיני. זכרתי שזה קשור לרב מברסלב אבל ראשי התיבות עצמן נעלמו ממוחי.

"זה מתחיל במילה 'מורנו'".

"מורנו ורבנו" מיהרתי לענות "הרבי נחמן מברסלב" חייכתי, הייתי גאה בעצמי על התשובה.

שיניו נצצו בשנית "טוב מספיק". פתאום עיניו ננעצו בשולחן הכתיבה. לבי פעם בתוכי בעצמה שסחררה אותי. "הכיסא..." הוא הצביע ועיניו ברקו כעיניו של זאב.

הבטתי על הכיסא. הוא ניצב מול שולחן הכתיבה בצורה שאינה תואמת את זווית השולחן. פי וגרוני יבשו. בהנהון קל החוקר פנה לאחד השוטרים, וזה החל בצייתנות לקרוע את מגירות השולחן מתוכו בזו אחר זו ולהשליך אותן מאחוריו. משלא מצא דבר בין המגירות ומאחוריהן, ביקש את עזרתו של השוטר השני ויחד הם גררו את השולחן לאחור.

לרגע חשתי הקלה גדולה. שבחשיכה של החדר לא ניתן היה לראות דבר מאחורי השולחן. אך החוקר נטל מאחד השוטרים את העששית וקירב אותה אל הקיר, חושף לפני כולנו את הסדק המפליל.

שתיקה ארוכה שררה בחדר. השוטרים החליפו חיוכים ביניהם ועיניי נפלו. החוקר צעק "למה אתם מחכים!?" והשניים החלו לקרוע את קיר הגבס לגזרים עד שהספר נחשף. בגאווה רבה מסר אחד השוטרים את הספר לידיו של החוקר.

חשבתי לנסות להסביר, להגיד שאני לא מכיר את הספר, שלא ראיתי את הסדק מעולם. אבל ידעתי שאין בכך טעם. נוכח שתיקתי הכה אותי אחד השוטרים באגרופו בבטני ונפלתי על ברכיי, משתנק לאוויר. הרמתי את מבטי אליו ובקול נאנק אמרתי, "החוק האלוהי שנגלה מעניק חופש לכל איש ואיש" השוטר השני הנחית אגרוף נוסף על פניי. דם החל ניגר משפתיי והמשכתי "אפשר ואף נחוץ, להעניק את החופש הזה בלא שיינזקו שלום המדינה וסמכות הרשויות העליונות...". "שתוק!" צעק החוקר, אבל המילים בקעו משפתיי בשטף מתפרץ, "...ושאי אפשר לשלול אותו בלי סכנה חמורה לשלום ונזק חמור למדינה כולה..." "תשתוק!" חזר החוקר בקול. אחד השוטרים בעט בחזי ונפלתי מטה על צדי, חובק את גופי הכואב. "...כדי להוכיח דבר זה אני פותח בזכות הטבעית של כל איש ואיש", התחלתי צועק "דהיינו שגבולותיה מגיעים עד למקום שייצרו ויכולתו של כל איש ואיש מגיעים...". "אתה מאיים עלי?!" צווח החוקר ושני השוטרים שלפו אקדחיהם ודרכו אותם בתנועה מהירה. "...שלפי הזכות הטבעית אין איש חייב לחיות לפי רוח זולתו אלא כל איש ואיש הוא העומד על משמר חירותו"...

לסיפורים קצרים נוספים לחץ כאן

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בספרו של ה. ג'. וולס, "האנשים הראשונים על הירח", ישנו רגע שבו מוצאים גיבורי הספר שיצורי החלל משתמשים בזהב כחומר לכליהם. התגובה של אחד מהם היא זו: "עלינו לנכס את הירח הזה! זהו חלק מעולו של האדם הלבן". באופן מיידי, כאשר נמצא שישנם משאבים שניתן לנכס, גיבור הסיפור מבקש ליצור מהירח קולוניה בריטית. הביטוי שבו הוא משתמש 'עולו של האדם הלבן', לקוח משירו של רודיארד קיפלינג "עולו של האדם הלבן" הקורא לבני התרבות לכבוש, לנצח ולהביא תרבות לברברים הבורים מאפריקה, ארצות ערב, והמזרח הרחוק. השיר פורסם בשנת 1899, בשיאו של עידן האימפריאליזם האירופאי.  ספרו של וולס 'האנשים הראשונים על הירח' הוא, במובן מסוים,  ביקורת על הקולוניאליזם הבריטי בכך שהגיבור המבקש להפוך לכובש מתואר בספר כברברי חסר תרבות שרק מחפש כיצד להתעשר, ואינו שם לב לאופן שבו הוא נוהג במארחיו שוכני הירח. בסוף הספר מתואר נספח שבו חברו של הגיבור, המדען הנאור המייצג את הגישה העדיפה של כבוד הדדי בתמורה לשגשוג הדדי, מלמד את שוכני הירח על המושג האנושי 'מלחמה'. שוכני הירח מזועזעים שבכוכב הכחול ישנם גזע של יצורים שמוכן להרוג אחד את השני בשביל דברים שוליים כמו גבולות ומשאבים.

למרות ש'האנשים הראשונים על הירח' הוא אחת מיצירות חקר החלל הראשונות, והוא ביקורתי כלפי הגישה הקולוניאליסטית ששלטה בעידן שבו הוא נכתב, הז'אנר הספרותי העוסק במסעות החלל למיניהם מושפע בדרכים רבות מהקולוניאליזם, לאו דווקא באופן ביקורתי.

ראשית, מערכת המושגים שבה משתמשים ב"אופרות החלל" השונות האלה לקוחה כולה מהז'אנר המקדים שלה – ספרי המסע הימיים, סוגה שבמאה ה-19 הגיעה לפסגה מסוימת הן מבחינה איכותית והן מבחינת פופולאריות.

הנטייה הראשונה, בבואנו לדבר על סיפורי המסע הימיים של המאה ה19, היא להתחיל מהגדולים שבהם – 'לב האפילה' ו'מובי דיק'. ספרים אלה, יצירות מופת לכל דבר, אינם ייצוגיים לסוגה הזו, שכן הם כבר מניחים היכרות עמוקה איתה ומבקרים אותה מתוך כך. ספרי המסע הפופולאריים היו יותר דומים לסרט 'מכרות המלך שלמה', גדושים בהרפתקאות עשירות באוריינטליזם, גזענות, ובורות תרבותית. גיבור הספר יוצא בדרך כלל למסע ימי, פוגש בברברים קאניבליים, בורח מהם, מוצא אוצר, חוזר לעולם הלבן עם כסף וסיפור.

אם נשאל מה היה ספר המסעות הימי הראשון יכול להיות שנאלץ להשיב 'האודיסיאה', מאז ועד המאה ה16 היו ספרים רבים ושונים שתוכנם נסוב סביב מסע ימי, אבל במאה ה16, עידן מגלן, העולם היה מוצף ביומנים חצי-בדיוניים של ספנים. בבואנו למאה ה18 אנו מוצאים יצירות הנוגעות בתחומנו עם 'מסעות גוליבר' של סוויפט, 'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו, ויצירותיו של סופר שהיום כמעט ושכך בשם טוביאס סמולט – 'הרפתקאותיו של רודריק רנדום', ו'הרפתקאותיו של פרגרין פיקל'.

אבל בבואנו למאה ה19, במיוחד באנגליה, אנו מוצאים כמות אדירה של יצירות מהסוגה הזו, תחילה רובן היו יצירות לא בדיוניות, אבל למציאות יש נטייה לאכזב את הקורא, ובמהרה החלו צצים עוד ועוד יצירות בדיוניות.

 ראשוני הסופרים של הסוגה הזו היו ג'יימס פנימור קופר, אשר בילה חמש שנים כימאי לאחר שהועף מאוניברסיטת ייל בעקבות נטייה להתבדח יתר על המידה. ספריו כמו 'הנווט' ו'אריות הים', מתארים את האדם ברגעי ההתעלות שלו, הפיזית כמו גם המוסרית'. לצד קופר ניצב קפטן פרדריק מרייאט, אשר נכנס לצי הבריטי כשהיה רק בן 14, טיפס בסולם הדרגות על לדרגת קפטן ולבסוף פרש כדי לכתוב. ספריו כגון 'פיטר סימפל' ו'ג'ק העני', נחשבים עד היום ספרי הרפתקאות מהנים.

אלה היו כאמור הראשונים הגדולים בסוגה הזו, לצדם ניצבו שפופים עשרות, אם לא מאות, סופרים בינוניים שנשכחו מההיסטוריה, סופרי נוסחה שחיפשו דרך קלה להרוויח כסף על גב הדרישה הציבורית. הגישה הרווחת בספרים הללו הייתה עליונותו של האדם הלבן, אשר, הודות לניוטון וחבריו, פתר את כל מה שצריך לפתור בנוגע למדע ודת ולפיכח כל דת אחרת, בין אם היא של הזולו או של האינקה, אינה אלה דוגמה נוספת של עבודת אלילים.

אל תוך הז'אנר האלה נכנסו ענקי הז'אנר ג'וזף קונרד והרמן מלוויל. אבל לפני שניגע בהם, חשוב להזכיר את הנגיעה בז'אנר על ידי סופרים אחרים; אדגר אלן פו, אשף האימה והסופר שהמציא את הסיפור הבלשי, כתב רומן בשם 'סיפורו של ארתור גורדון פין' המתרחש כמעט כולו בים הגדול בדרך לאנטארקטיקה. ברומן הזה, שהיה הרומן הארוך היחיד שפו כתב, אנו רואים כיצד רעב, בדידות ותשישות הופכים גם את המתורבת שבאנשים לקניבל פראי. זו היא ביקורת על הגישה האליטיסטית שבאה לידי ביטוי ברומנים הזולים של התקופה. כמו כן, איננו יכולים להמשיך מבלי להזכיר את העובדה ש'פרנקנשטיין' של מרי שלי הוא גם סיפור מסע ימי המתרחש כולו על ספינה בדרך לקוטב הצפוני.

אבל דומה שהביקורת הגדולה ביותר באה דווקא מקונרד ומלוויל, מכיוון שהם לא רק ביקרו את האימפריאליזם הבריטי, אלא את כל התפיסה של המאה ה19 של אחרי המהפיכה התעשייתית. הם ביקרו את השחצנות של האדם הלבן להאמין שהוא, עכשיו שהוא מחזיק בידיו את כוחה של המכונה התעשייתית, ניצב בעולם הגדול כשליט יחיד שעמים אחרים והטבע עצמו, נתיניו.

ב'לב האפילה' של קונרד, אנו בראש ובראשונה נתקלים בסיפור שלא ניתן לסמוך על המספר שלו, הוא כל הזמן מתנצל ומסביר שהוא לא זוכר הכול, או שמילותיו אינן משיגות את מה שהוא מבקש לגעת בו. חוסר היכולת הזו שמזכירה ניסיון פסיכולוגי להוציא טראומה מודחקת, ניצב בסיפור אל מול ה'נאורות החדשה' בפניו של האדם אותו הוא מבקש למצוא - מפקד לבן שעבר לצדם של הפראים, לחיות בחיקם כשליט אכזר.

"האימה האימה" אותו ביטוי מפורסם שמובא בסוף הספר כאילו יש בו מעין הסבר או פתרון לבעיה, נשאר חסר פשר בקונטקסט הזה של הסיפור; האם זו האימה של הפרא הלבן שאיבד כל דמות אנושית? או אולי זה מה שנשאר בליבו של המספר, אחרי שכל המילים יצאו ונשארה התחושה? כמו כל שאלה טובה, גם לזו אין תשובה סופית.

ב'מובי דיק' הסיפור כולו נע סביב הניסיון של אחאב לתפוס את הלוויתן הפיזי במרחב הפיזי, כמו גם ניסיונו של ישמעל, המספר, לתפוס את הלוויתן כרעיון או מושג מטאפיזי. מלוויל ממלא את הספר באוצר אנציקלופדי של מושג הלוויתן בספרות, באמנות, בהיסטוריה ובתעשייה, שבאותה תקופה נשענה על שומן לווייתנים. כל הניסיונות האלה, הפיזיים והמטאפיזיים, כושלים. האנציקלופדיה, מלאה בשגיאות והמסע שבה היא נכתבת נגמר באופן טרגי.

מלוויל טוען ומוכיח את טיעונו, שלא ניתן לתפוס את הלוויתן. שלא ניתן לאחוז בטבע הפראי בקלות שבה אוחזים בספר. טיעון זה חזק כלפי כל מושג מהמושגים המרכיבים את העולם במאה ה19, והוא מבשר את חוסר הביטחון שלנו, כצאצאי המאה העשרים, כלפי מושגים סגורים. היום אנו מוצאים את הטיעון שאין ביכולתנו להכיל או להבין את כל המשמעות של מושג זה או אחר, כשם שלא ניתן להכיל או לדעת כל מה שניתן לדעת על אופיו של האדם. אבל הבנה זו באה אחרי שנים של מודרניזם, פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרקטורליזם ועוד פוסטים ואיזמים רבים ושונים, במילים אחרות אחרי מאה שנים של התדיינות סביב הבעיה שהועלתה באלגנטיות על ידי מלוויל וקונרד.

 אחרי היצירות האלה היו עוד יצירות בז'אנר המסע הימי, כמו לדוגמא 'אי המטמון' של סטיבנסון, אבל בהחלט ניתן לראות דעיכה של הסוגה הזו עד שהיום היא כמעט נעלמה.

בד בבד עם הדעיכה של הז'אנר הזה החל מתגבש הצאצא הישיר שלו – המסע הבין-כוכבי. היום אנו לוקחים כמובן מאליו שמסע בחלל מתרחש בתוך 'ספינה' עליה מפקד קברניט, ספינת החלל גם 'עוגנת' בין מסעותיה. אין סיבה טובה שלא נדבר על מטוסי-חלל אשר נוחתים במקומות שונים, אך סיפורי החלל הקדימו את המטוסים בכמה עשורים והם התבססו על מודל שהיה שיא הטכנולוגיה של התקופה – הקיטור.

הדוגמא האהובה עלי היא זו של הטכנאי – בימי המסעות הגדולים של המאה ה19,  כאשר קרבי הספינה היו מלאים במכונות ייצור הקיטור, לא היו טכנאים ומהנדסים טובים מהסקוטים. דבר זה היה ידוע לכל ולא פעם היינו מוצאים ספינה הולנדית, אמריקאית או בריטית, עם סקוטי בתוך הטכנאי שלה. זו הסיבה שאנו פוגשים את 'סקוטי' בסדרה 'מסע בין כוכבים' – סקוטי בעל המבטא הסקוטי הכבד הוא מכונאי הספינה כי הוא תמיד היה מכונאי הספינה, גם לפני שהיא נעה בחלל.

בתחילת המאה ה20, היו יותר מסעות ספרותיים בחלל מאשר בכל תקופה אחרת, עדכונים בטכנולוגיית הדפוס אפשרו ייצור מאסיבי של ספרות בעלות זולה, ספרי כיס בעלי כריכה דקה. לצד רומנים רומנטיים שלא איבדו פופולאריות מאז יוון העתיקה, שני ז'אנרים ספרותיים שלטו ביד רמה על כל האחרים; המערבון, והמדע-בדיוני.

אלו לא היו מערבונים ברוח סרג'יו ליאון או יצירות מדע בדיוני איכותיות כמו של אסימוב או פיליפ ק. דיק, אלא ספרות זולה שנכתבה במהירות לפי משקל. הוצאות הספרים שילמו לסופרים בעבור כל עמוד שהם כתבו ולכן הסופרים היו כותבים כל ספר במהירות רבה ככל האפשר, לעיתים בתוך פחות משבועיים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקדם לספר הבא.

כדי לעמוד בהספק כזה מרשים, חייבים לבוא וויתורים בתחומי העלילה ואיכות התוכן. הספרים נכתבו בשפה פשוטה, ועלילתם נעה תמיד במסלול קבוע: איש חלל נכנס לחללית, מגיע לכוכב מוזר, פוגש חייזרים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה. במקבילת המערבון, אנו פוגשים בקאובוי צעיר שיוצא לערבה, פוגש אינדיאנים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה.

אנו יכולים לצחוק על הסגנון הזה, תוך התעלמות מהעובדה שחלק גדול מסרטי האקשן, המותחנים למיניהם וסרטי ההרפתקאות שלנו עדיין פועלים לפי גרסה דומה של הנוסחה הזו, אבל ניתן לנקות בעמדה ביקורתית יותר ולשאול 'מה הם הערכים המושרשים בקורא המקבל פעם אחר פעם אחר פעם את אותה הנוסחה?'

הערכים המתקבלים הם ערכים אותם ערכים של אימפריאליזם קולוניאליסטי. אנו הלבנים, אנו בעד הלבן הטוב. החייזרים, או האינדיאנים הם הזרים. הזרים הם ברברים ונחותים. צריך להילחם בזרים משום שאין טעם לדבר איתם. בנוסף, אם מישהו מ'שלנו' מת זה אסון נוראי לעומת זאת אם משהו מ'הם' נהרג זה עניין של מה בכך. בסופו של דבר הכי חשוב זה לחזור הביתה למימוש חיים של שגשוג הטרוסקסואלי.

בגלל המקורות הפחות מזוהרים של סוגת המדע בדיוני עד היום אנו רואים כיצד על כל ספר מד"ב טוב יוצאים עשרה שאינם ראויים לקריאה, כאילו ההוצאות עדיין לא מתייחסות לספרי מד"ב טובים כשייכים לעולם הספרות הכללי. עם זאת, אנו יכולים לראות כיצד הסוגה הזו הפכה במהלך החצי השני של המאה העשרים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות אדירות, לקרקע נפלאה להתנסות רעיונית.

היכולת של הסוגה הזו להציב את האדם לצד יצורים תבוניים אחרים, מאפשרת לנו לחקור צורות מחשבה אחרות ולחשוף כשלים בצורת המחשבה שלנו. כך אנו רואים עוד ועוד יצירות כמו 'מלחמת הכוכבים', 'בבילון 5', 'מסע בין כוכבים', באטלסטאר גלקטיקה, וטרילוגיית משחקי המחשב 'אפקט המסה' המאפשרים לנו לראות כיצד הערכים האנושיים נראים לצד (או בעיני) תרבויות אחרות.

מעניין לראות שאנחנו עדיין, ברוב הסדרות, מתבקשים לעודד את "הצד שלנו", את בני האדם. האם זה פטריוטיות אנושית, או שמא זה מוסר כפול, לפיו אנחנו מתבקשים להיות בעד עצמנו, ונגד האחרים. בסדרה 'בבילון 5' יש התמודדות עם השאלה הזו דרך הצגת המין האנושי כגזע צעיר ולא מנוסה ביחס לתרבויות מגלקסיות אחרות, ב'אפקט המסה' עוד הגדילו עשות ושילבו את השאלות המוסריות האלה בגופו של המשחק.
לחלק הבא

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ד'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

עד כמה שהסרט "פרנקנשטיין" משנת 1910 היה ייחודי ומיוחד כדוגמא מובהקת לקולנוע בראשית דרכו, הסרט "פרנקנשטיין" משנת 1931 הוא היצירה הקלאסית שהשפיע יותר מכל גרסה אחרת על האופן שבו אנו מכירים את הסיפור, יותר אפילו, לדאבוני, מהספר.

עלילת הסרט, מזכירה מאוד את הגרסאות האחרות מלבד כמה הבדלים מהותיים. ראשית, איננו מדברים יותר על סטודנט צעיר, אלא על דוקטור פרנקנשטיין, הארכיטיפ של המדען המשוגע. מכיוון שאנחנו כבר עמוק בתוך המאה העשרים, שבה צריך להיות לפחות בעל תואר שלישי כדי להגיע לאילו שהם הישגים אקדמיים.

עוד מידע חשוב על ד"ר פרנקנשטיין הוא שבסרט זה מדובר באדם אציל – הלורד פרנקנשטיין. מתגורר בטירה מרוחק מהעם.  יש כאן הד לרומן הגותיים שהשפיעו על הספר, אבל יש כאן נקודה נוספת שבה נדון בעוד מספר פסקאות.

באשר ליצור עצמו, הסרט הזה הגדיר בשביל הדורות הבאים את האופן שבו הוא נראה ומתנהג.  הדמות של בוריס קרלוף הייתה כה משפיעה על הדימוי שעד היום, כאשר ילד לובש מסכה המזכירה את הדמות הנראית כאן מימין, אנו אומרים לו "התחפשת לפרנקנשטיין" ולא "התחפשת ליצור של פרנקנשטיין, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמותו של בוריס קרלוף מהגרסה הקולנועית של 1931".

מלבד האיכויות האיקונוקלסטיות המתוארות כאן, היצור בסרט שונה מאוד מהיצור בספר. ראשית, הוא לא מדבר בכלל, בעוד שהיצור היה הדמות הרהוטה ביותר בספר. שנית, בעקבות אקטים מיותרים של התעללות מצד עוזרו של פרנקנשטיין, פריץ, הוא מהר מאוד הופך כעוס ונקמני ומתחיל במסע ההרג שלו. שמהר מאוד מביא את היצור להרוג ילדה קטנה, בין אם במהלך משחק או מתוך טמטום, ללא סיבה נראית לעין.

הפעולה הזו מעוררת על היצור את זעמם של ההמון והם מתקוממים כלפיו ואצים לטירת פרנקנשטיין, בעוד סצנה ארכיטיפית שהסרט היה הראשון לייצר אותה: ההמון הנושא קלשונים ולפידים. כדי להבין מדוע התמונה הזו הפכה כה מוכרת עד היום עלינו להבין את ההקשר ההיסטורי שבו צולם הסרט.

השנה הייתה 1931, שיאו של המשבר  הכלכלי העולמי שהחל בארה"ב בסוף שנת 1929. כזכור פרנקשטיין כאן הוא לודר. בן אצולה עשיר אשר המשחקים הפרטיים שלו, אי שם בטירתו משליכים ישירות על חייהם של האיכרים הפשוטים. מתוך הראייה ההיסטורית הזו, ההמון האוחז בלפידים וקלשונים אינו אלא התקוממות עממית בזעיר אנפין.

הרעיון הזה ממשיך כאשר לבסוף היצור מנוצח, לא בזכות הלורד פרנקנשטיין, אלא בזכות ההמון המגויס. באופן זה העלילה הפשטנית של הסרט מקבלת מעין זרם תת קרקעי של מהפכנות. על פני השטח, וככל שזה נוגע לאולפנים, מדובר בשובר קופות מפחיד המבוסס על קלאסיקה ספרותית, אך למעשה, כפי שראינו כאן, הביסוס הינו שרירותי במקרה הטוב, והמסר הסמוי של הסרט אינו 'הישמר משאיפותיך' או משהו בסגנון זה אלא 'אם הנך סובל מתוצאותיהם של משחקי העשירים מעליך, קום והתקומם'.

יש מושג במדעי האבולוציה הנקרא פיצול, או התפצלות בגנוס, מושג זה מתייחס למקרים שבהם ממקור אחד נוצרים בתהליך האבולוציוני מספר של זנים נבדלים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא בני האדם. הטענה שהאבולוציה טוענת שבני האדם מקורם מהקוף הינה שגיאה שגורה בימינו. על פי הגישה האבולוציונית, מקורם של בני האדם, ושאר קבוצות הקופים דמויי האדם (השימפנזה, הגורילה וכו') מאותו אב קדום שהיה משותף להם. סטייה זו מנושא דיוננו הינה הכרחית משום שהייתי רוצה לטעון שבתהליך האבולוציוני של פרנקנשטיין, אותו אנו מלווים כעת, הסרט משנץ 1931 מהווה נקודה כזו של פיצול בגנוס.  

ראשית – המפלצת. הזכרנו כבר את האיכויות האיקונוקלסטיות, של היצור של קרלוף, לימים היצור הזה ייקרא בפשטות פרנקנשטיין והוא, בגרסה הזו, קטלני ואילם, יהפוך להיות הדמות השנייה בקולנוע במספר ההופעות בסרטים, אחרי קינג קונג. עד שנות התשעים נעשו קרוב לשמונים סרטי קולנוע ועוד מאות סרטי חובבנים עם היצור. רק בשנת 1994, הסרט הקרוי "פרנקנשטיין של מרי שלי" בבימויו של קנת' בראנה ובכיכובו של רוברט דה נירו, חרג מהמסורת של הסרט ההוא וניסה ליצור ייצור התואם יותר לסיפור עצמו. אך, גם הסרט מ1994 לא יכול היה שלא להיות מושפע מהסרטים הקלאסיים והביא גרסה משלו לכלתו של פרנקנשטיין, דמות שלא הייתה אלא כרעיון בספר המקורי.

שנית – הצלחתו המסחררת של הסרט הביאה להתפוצצות של ז'אנר המדע בדיוני והאימה בקולנוע, באופן מדויק יותר, התת סוגה הקולנועית המתייחסת למצב שבו בני האדם הפשוטים מוצאים עצמם מותקפים על-ידי ייצור שהם יצרו בעצמם – שליחות קטלנית ומטריקס יכולים להוות דוגמאות מצוינות לכך.

שלישית – הסרט תיאר את היצור כדבר הזה שקם מהמתים, אילם מלבד לנהמות וחרחורים, תנועתו נוקשה וגסה וידיו מושתות קדימה –הדבר הזה הוא לא אחר מגרסה ראשונית של המושא של הפרק הבא במחקרינו - הזומבים.

על השולחן

על שולחן הכניסה של הלובי למלון המסופח לאוניברסיטה הלאומית עמד חבר המועצה לתכנון עתידי. מאחוריו ניצבו שאר חברי הפאנל שחיכו כל אחד לתורו לדבר. אף אחד מהם לא הקשיב לו, כל אחד מהם היה עסוק מדי בהרצת הרצאתו שלו בראשו.  על הרצפה מסביב לשולחן, פזורים בכל רחבי הלובי, ישבו או שכבו הסטודנטים של הדור הבא. גם הם לא ממש הקשיבו לחבר המועצה לתכנון עתידי. הוא פשוט לא דיבר בשפה שהם הבינו. שלא יהיה ספק, הם הבינו את המילים שהוא אמר, אבל השפה, כמו כל דבר אחר בעולם הזה, כפופה לתהליך של התפתחות מתמידה ושפתו של כל דור אינה שפתו של זה הקודם. בין הסטודנטים של הדור הבא ולחבר המועצה לתכנון עתידי עמדו ארבע דורות ושפתו נשמעה להם כמו מסר קדמוני מהעבר. 

"הסינים!" חבר המועצה לתכנון עתידי הרים את קולו כדי לעורר את הקהל המנמנם, כשהוא ראה שה לא עוזר הוא השיב את קולו הצפצפני לגובהו הרגיל "הסינים, או כך לפחות קראו לגזע זה של אנשים באותה תקופה... ככל הנראה, היו הראשונים להשתמש בזה. לפני שהמערב הבין מה קרה יצאה הודעה רשמית שאמרה ואני מצוטט עכשיו מלוח דפוס עתיק שוועדה לארכיאולוגיה אנושית מצאו: 'הרפובליקה העממית של סין גאה להכריז שפרוייקט 'השלב הבא' הסתיים בהצלחה'." חבר המועצה התכוון לשתוק לרגע, במעין פאוזה דרמטית, אבל חוסר האיכפתיות המשווע של הקהל גער בו להמשיך את דבר ואם אפשר גם לסיים אותם "...מבחינת המערב זו הייתה יריית הפתיחה למרוץ החימוש של המאה ה-21 – המרוץ האבולוציוני. אחרי הניסיון הכושל של המאה ה-19 לכבוש את הטבע, והניסיון הקטסטרופאלי של המאה ה-20 לכבוש את החלל, יעד חדש ניצב בפני האנושות עם שחר המאה ה-21 – כיבוש האדם." היה לו עוד הרבה לומר, אבל הוא ראה בכך טעם וכך, בשקט, הוא סינן את המילים "אני מתכבד להזמין את יו"ר תת-הוועדה לרפואה גנטית שיסביר לכם את הנושא המרתק הזה" וירד מהשולחן. בדרכו למקומו הוא חשב שהם עשו טעות מרה בכך שהם קיצרו שת מערכת ההשכלה הגבוהה ליום אחד בלבד שבו נדחס כל הידע הנצבר של הדורות הקדומים, והוא נזכר בנוסטלגיה שימיו שלו כסטודנט, שלושה ימים שלמים היו להם ללמוד החומר, שלושה ימים שבהם אפשר באמת להיכנס לתוך הנושאים ובאמת להתמודד עם השאלות הקשות.

אחריו עלה למרכז השולחן יו"ר תת-הוועדה לרפואה גנטית, הוא היה לא פחות זקן מקודמו וקולו היה לא פחות צפצפני, לסטודנטים הספיק מבט אחד בעכברון המזדקן הזה כדי להבין שמהפה הקטן של זה שופ דבר טוב לא יכול לצאת. "תודה רבה כבוד חבר הוועדה" התחיל יו"ר התת-ועדה לרפואה גנטית את דבריו "ובכן... חידוש זה לא היה אפשרי אלמלא תגליתו של הפרופסור המהולל, זוכה פרס נובל לרפואה, יוהאן פינקלפלאט, מאוניברסיטת היידלברג אשר, במאמרו המהפכני "על האצת הדיאלוג הרפלקטיבי של הRNA”, גילה לעולם כולו את מהות טיבה של האבולוציה." זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה יו"ר הוועדה השתתף ב'יום לימודים' ולכן הוא ידע שאין טעם להתעצבן או אפילו להרים את הראש אל הקהל ולכן הוא המשיך למלמל את דבריו בתקווה הכוזבת שאולי אחד מתוך הקהל המנומנם יקשיב. "המאמר סוכם במילים הבאות: "מתוך הנתונים שהועלו כאן, ניתן להודות מבעד לכל ספק סביר, שהתהליך האבולוציוני מתרחש במהירות של פי 4.54 מהצפוי אצל סובייקטים אשר נחשפו לנסיוב JF882, זאת הודות לאופן הרפלקטיבי של הRNA המגורה המשפיע באופן ישיר ומיידי על מבנה הDNA, אשר עד כה האמנו – באופן שגוי – כי הוא בלתי משתנה." כמה סטודנטים התחילו להרעיש, שיחה שהתנהלה עד כה בשקט פרצה פתאום והדהדה בחלל, שלושה שומרים שניצבו ליד הכניסה מיהרו למקור הרעש, כל אחד מהם הרים אחד מהסטודנטים המרעישים וגרר אותם החוצה מהמתחם.

באדישות מוחלטת יו"ר תת-הוועדה לרפואה גנטית המשיך את דבריו: "ממומנים על ידי חברות התרופות, העיתונים החלו להסביר לעם את פשר המאמר: "האבולוציה", כך הם טענו, "אינה רק תהליך הנמשך מיליוני שנים – הוא מתרחש בכל יום ובכל רגע נתון." כדי לייצר הוכחה הם השתמשו בשיבוש גס של טיעון אנושי עתיק שנקרא 'הפרדוקס של זינון': כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, לדוגמה מהקוף אל האדם הקדמון, חייבים לעבור בכל נקודה ונקודה בדרך בין הקוף והאדם. לפיכך האבולוציה אינה מתרחשת בין שלבים שונים, ואף לא רק בין התת-שלבים של כל דור ודור, אלא אפילו בתוך כל פרט ופרט כתהליך המתמשך מהלידה ועד המוות." יו"ר התת-ועדה חייך, הוא ידע שאף אחד מהסטודנטים לא יצליח למצוא את הכשל בטיעון. "מיד אחרי ההסבר המופשט והשגוי נאמר כי חברות שונות החלו לעבוד על תרופה שתתבסס על הJF882 ותוצע לציבור הרחב. התרופה, כך הם טענו, תגרום לכל הנוטל אותה לחוות שינויים אבולוציוניים מואצים בגופו." יו"ר התת ועדה לרפואה גנטית כיחכך בגרונו. הוא סיים את דבריו ועתה נותר לו רק להעביר את רשות הדיבור למרצה הבא. "אני מתקבד להזמין לכאן את חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים שירחיב על האופן שבו החל השימוש בתרופה."

חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים לא חיכה לתורו, הוא היה באמצע קריאת מאמר חדש שיצא לדפוס באותו הבוקר, כשרמזו לו שתורו לדבר הוא נאלץ לחדול את הקריאה. בחוסר עניין מוחלט הוא קיפל את העותק של המאמר, הניח אותו וקם לעמוד על השולחן. במונוטוניות מוכאנית הוא החל חוזר על המילים אותן הוא אמר לכל כיתה בכל יום לימודים עד כה: "ובכן..." הוא שאף מלא ריאותיו באוויר והחל מדבר במהירות דידאקטית "לא היה סוף לספקולציות, היו אלה שטענו שהתרופה, אם היא תהייה קיימת, תהפוך את כל הנוטלים אותה לבעלי כוחות מיוחדים – טלפאטיה וטלאקינזיס היו הכוחות הנפוצים ביותר, אך היו אלה שהאמינו שהיא תגרום אפילו לכוח פיזי מוגבר, וליכולת לחזות את העתיד ואפילו לעוף. כולם, כמובן, טעו." משהו בקולו המונוטוני ובמהירות שבה דיבר, למעלה משלוש מילים בשנייה, גרם לסטודנטים להקשיב לדבריו ביתר מאמץ.

"התרופה הייתה אמורה לצאת בעוד כעשור וכשאני אומר עשור אני מתכוון לעשור בשנות אנוש. שזה, פחות או יותר מאה ועשרים דורות בזמן שלנו. משך הזמן הארוך הזה נבע מרצונם של חלק מבני הגזע האנושי לשחרר את התרופה לציבור הרחב רק לאחר שיערכו מבדקים רחבים של סוכנות התרופות העולמית, אבל אז הסינים שיחררו את ההודעה שלהם. איכשהו, מתחת לרדאר של כולם, הסינים הצליחו לספק את גרסתם לתרופה לכלל האוכלוסיה הסינית הצעירה. החברה הסינית שפיתחה את התרופה קראה להEVOL, ללא ספק כבדיחה על המערב." חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים הרים את עיניו כשהחין ששקט מוזר שורר סביבו.

לתדהמתו הוא גילה שהסטודנטים מקשיבים לו. נרגש, הוא שכח מהמאמר אליו רצה כה לשוב והחל מדבר ביתר רגש: "החשש מפני עליונות מטאפיזית של האויב, מלובה על-ידי תיאוריות שונות לגבי ההשפעות האפשריות של התרופה עורר את העולם כולו למרוץ החימוש החדש. כל מדינה ייצרה את הגרסא שלה לתרופה והחלה לספקה לאזרחיה בהקדם האפשרי. אף מדינה לא רצתה להישאר מאחור." בתקווה שהוא יצליח לשמור על הקשבתם של הסטודנטים הוא סימן, בזמן שהוא דיבר, לחבר הפאנל הבא לעמוד במקומו. זה לא היסס ואץ לעמוד על השולחן לצד חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים שסיים את דבריו במילים: "עכשיו, ימשיך מכאן, סגן היו"ר של הוועדה הלאומית לפיזיולוגיה ומייסד התת ועדה לאומנות."

הלה לא היסס לשנייה ודיבר בדיוק מהמקום שבו קודמו הפסיק: "רק מספר חודשים לאחר הזריקה החלו להיראות תוצאותיה. מי שזכו לקבל את הזריקה הוכיחו יכולות אינטיליגציה מוגברות ביותר, מבנה הגולגולת שלהם השתנה וקיבל את צורתו המוכרת לנו היום – עם האונות הקדמיות מוגדלות וארובות העיניים השקועות. הבהונות הקטנות ברגליים האחוריות שלהם נעלמו כליל. בתוך שנה העולם חווה פרץ מדהים של יצירתיות, פילוסופיות פראקטיות החלו לבשר שלום עולמי, רנסאנס חדש קם בעולם האמנות שגרם לזה הקודם להיראות חיוור לידו. הדת הפכה רציונאלית והרציונאליות הפכה לדת. גישות כלכליות חדשות הוכיחו והדגימו כיצד ניתן לקיים חברת שפע שוויונית ובתוך מספר שנים אחרון הרעבים שבע. טכנולוגיות חדשות אפשרו בניית מנועים נקיים בעלי אנרגיה כמעט בלתי מתכלה שסיפקו חשמל לערים שלמות." מקהל הסטודנטים נשמעו רחשים של התלהבות. השומרים נעמדו במקומותיהם בדריכות. הם מעולם לא נתקלו במצב שבו הסטודנטים כולם הקשיבו בכזו רצינות.

בעיניים בוהקות סגן היו"ר  המשיך לדבר "במקביל, עולם האינטרנט הפך לממלכה ווירטואלית הפתוחה לכל, אנשים ניהלו שם חיים עשירים ומלאים זה עם זה תחת זהויות שונות. מכיוון ששפות התוכנה היו קלות להבנה לכל, כל אחד יכול היה לייצר לעצמו ממד מקביל שאליו הוא הזמין את חבריו. שפה חדשה נוצרה שהייתה פשוטה מספיק וגמישה מספיק שכל אזרח על פני הכדור יכול היה ללמוד אותה בתוך דקות וכך העולם כולו הפך באמת לכפר גלובלי. וכך, במשך כמעט שנתיים שלמות, הם חיו בגן עדן עלי אדמות." הסטודנטים צהלו בשאגות עידוד והסכמה. היה זה כאילו לפתע פתאום בער בלבם ניצוץ של אותה מדורה קדמונית הקרויה אידיאולוגיה או אמונה או תקווה. סגן היו"ר של הוועדה הלאומית לפיזיולוגיה ומייסד התת ועדה לאומנות ירד עזב את מקומו לטובת המרצה הבא. הוא לא הציג אותו וזה לא ציפה לכך, שניהם רק רצו להמשיך את המצב הנוכחי של האזנה נלהבת.

"אבל," קרא המרצה הבא בקול גבוהה ודרמטי, "...תמיד יש אבל." ההמולה החלה נרגעת ולאחר הפוגה מספקת זה המשיך "התהליך האבולוציוני לא הפסיק. הראשים של האנשים המשיכו לגדול עד שהיה צורך במתקן מיוחד שיחזיק את הראש בצורה מאוזנת. כל הבהונות, בזו אחר זו, נעלמו מכפות הרגליים עד שהליכה זקופה ללא עזרים הפכה בלתי אפשרית. הפה נהייה קטן מדי ושריריו הפכו מנוונים עד שהיה צורך במכונות הזנה וקשיות בשביל לקיים את הגוף. במהרה כולם נשארו בביתם מחוברים למכונות המקיימות אותן בזמן שהם מקיימים את חייהם הרוחניים על גלי האתר של האינטרנט באופן מוחלט." דממה שררה בלובי של המלון המסופח לאוניברסיטה הלאומית. "והתהליך לא הפסיק. האינטליגנציה המוגברת גרמה במהרה לריבוי כה רב של רעיונות ותובנות מהפכניים עד שאנשים מצאו את עצמם פעמים רבות משותקים למשך שעות, אבודים במחשבתם. אנשים רבים ניסו לייצר תרופה שתבטל את התהליך, אבל מי שהצליח לחשוב על תרופה לא הצליח לבטא זאת במילים, מי שהצליח לבטא זאת במילים לא הצליח להפוך את המילים למעשים, כולם נעצרו במחשבתם קפואים ומשותקים." המרצה סיים את דבריו המוכנים. קהל הסטודנטים הקשיב בריתוק ממושמע. "גבירותיי ורבותיי, אני מתכבד מאוד להזמין לכאן את כבוד יושב הראש של הוועדה האופרטיבית"

הסטודנטים לא הכירו את יושב הראש של הוועדה האופרטיבית. הם כמובן שמעו עליו ועל הוועדה שהוא עומד בראשה, אבל היה משהו באוויר, איזה מתח בלתי מוסבר שהביא אותם לקבל את פניו של יושב הראש בכבוד שאבד מהעולם עם נפילת המונארכיות העתיקות של האדם.

"תודה רבה לכם" הנהן היושב ראש בחיוך מאופק הוא חיכה זמן מה שהצהלה תירגע ולו במקצת על מנת שהוא יוכל לדבר והתחיל את דבריו "בערך בזמן הזה אבות אבותינו הצליחו לצאת מהכלא שלהם בתוך המעבדות שבאוניברסיטת היידלברג. אבות אבותינו, כידוע לכולכם היו עכברי המעבדה של פרופסור פינקלפלאט." יושב הראש שתק לרגע והמשיך.

"בני הגזע האנושי בזו לנו. הם פחדו מאתנו. ערכו בנו ניסויים למטרותיהם האנוכיות אבל זה הזמן שלנו להיות שליטים על הכדור הזה. עד כה הצלחנו ללמוד להשתמש בכלים, לדבר, לכתוב. הצלנו לביית את החתול ולהפוך אותו לחיית המשא שלנו. במהרה נלמד לייצר נשקים ונוכל להתגונן כך מהכלבים הארורים. טובי החוקרים שלנו עמלים על ניתוח ארכיאולוגי של בני האדם. המידע שהובא לפניכם ביום לימודים זה הוא התוצאה הישירה של מחקר זה. יש בידינו עכשיו מידע מספק לגבי הכרונולוגיה של העולם שנמסר בידינו למשמרת.

"אחרי שאבותינו הרוחניים – בני האדם, הצליחו להביא להשמדת עצמם הם הותירו את האחריות לעולם זה בידינו. עלינו ללמוד מטעויותיהם על מנת שאנחנו לא נחזור עליהם.

"לשם כך הקמנו מספר וועדות מחקר. הראשונה מהן, אשר אני גאה להיות חלק ממנה, היא הוועדה האופרטיבית – עליה לנהל את הוועדות השונות. הוועדה השנייה שהקמנו היא הוועדה האדמיניסטרטיבית אשר תפקידה הוא לוודא שהוועדה האופרטיבית שהיה פנויה לניהול התיאום בין הוועדות. יש לנו גם, כמובן, את הוועדה המבקרת, אשר תפקידה הוא לוודא את האופן שבו מנוהלות הוועדות האחרות ועל-ידי כך לדאוג שהתנהלות הוועדות יהיה תמיד בעל אפקטיביות מרבית. לשם כך, ובעצת הוועדה המבקרת, הקמנו את הוועדה המקשרת אשר, כשמה כן היא, מקשרת בין הוועדות השונות. ישנן כמובן הוועדה החוקרת אשר חילקנו אותה לשתים – הוועדה האקדמית והוועדה המחנכת, וגם את הוועדה לענייני התפתחות." אלפי הסטודנטים שהתקבצו בתחתית השולחן שאגו לנוכח הפירוט הביורוקרטיה הכל אהובה על גזע המכרסמים.

"בשביל לשמור על מבנה זה שהוא מופת של יעילות ניהולית חילקנו כל ועדה לשלושה אגפים היררכיים, כל אגף חולק לפי מחוזות ולכל מחוז ישנם צוותים ותת-צוותים הדואגים ששרשרת הפיקוד, כמו גם התהליך הניהולי ימשיכו לפעול ללא עצירות מיותרות." נקישות שיניים התרוממו מהקל, תחליף מספק למחיאות הכפיים של המין האנושי.

"נכון לעכשיו אנחנו רואים שישנו די מזון לכולנו היות וחלק מבני האדם נשמרו חיים הודות למכונות ההזנה שלהם ועוד לא החלו להרקיב. על פי החישובים של הצוות המתמטי מתוך האגף הסטטיסטי של הוועד הלוגיצנטרי, ישנו מספיק מזון נגיש וטרי לעוד כחמישה דורות. אנחנו מקווים מאוד שעד אז נוכל ללמוד את הטכנולוגיה המורכבת שבה השתמש הגזע האנושי לפתיחת קופסאות שימורים."

יושב הראש הניף אחת מרגליו הקדמיות "אחי! זוהי שעתנו לזרוח! יש בידינו את הידע ואת היכולת. אנחנו יכולים לצעוד קדימה יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר לא רק לנו אלא לכל אוכלוסיית העולם!" הצווחות הצייצניות של הקהל המשולהב נסקו מעלה. יושב הראש שתק זמן רב עד שהשאגות דעכו לחלוטין ושקט מתוח של ציפייה שרר בקרב הקהל.

"בשעה זו." יושב הראש דיבר לאט ובקול מלא רגש "בעוד אנו מביטים קדימה אל עבר העתיד. אסור לנו לשכוח את העבר. אסור לנו לשכוח שכולנו היינו פעם עכברושים, אי שם בעברנו האבולוציוני. אין סיבה למלחמת האזרחים הזו. הלו הם בני דודנו. לא הם האויב האמיתי. כולנו יודעים שהאויב הוא העורב ועלינו לעבוד ביחד, יד ביד עכברים מפותחים ועכברושים מפגרים, על מנת לשחרר את כולנו מעולם של הטורפים המעופפים האלה." יושב הראש הנמיך את קולו כממתיק סוד "בימים אלו אנחנו עובדים במעבדתנו על נגיף חדש! נגיף אשר, כאשר נשחרר אותו על אוכלוסיית העורבים, הוא יגרום להם ליפול מהשמיים כמו גשם שחור של ניצחון מתוק!" שוב הוא היה צריך להפסיק את דבריו בעקבות שאגות הקהל.

"חברי! אני רוצה להבטיח לכם - בהתאם לדרישות הוועדה למען הגנה על זכויות החיים - אנו מפתחים את הנגיף ללא שימוש בניסויים בבעלי חיים ומאה אחוז מהבדיקות הראשוניות נערכו אך ורק על בני אדם אותם אנחנו מגדלים בנפרד מכלל האוכלוסייה בתנאים מצוינים."

הלובי של המלון המסופח לבניין האוניברסיטה של היידלברג רעד מציוציהם הרועשים של הסטודנטים וכולם יחדיו, באות הזדהות משותף, הרימו את הרגל הקדמית הימנית שלהם באגרוף סגור באגודל.