ניתן לתאר את התהליך של ההתפתחות של המחשבה על העולם, כפי שהיא באה לידי ביתוי בניסיונות לייצר ייצוג הולם לעולם בו אנחנו חיים כמעבר מ"תיאור יה", לתיאוריה, לתיאור. בראשית רב היה הנסתר על הגלוי, והדרך אל הבנת הנסתר הזה נעה אל עבר ההבנה שישנם כוחות אשר אנו, בסופיותינו, איננו יכולים להכיל. העולם, על כל סודותיו הובן כביטוי מצומצם של מציאות עליונה. כין אם המציאות הזו הייתה מלחמת האור בחושך, כפי שהבינו זאת תרבויות מסופותמיה, או תוצר לוואי של משחקיהם של האלים, כפי שראו זאת בניה של יוון, או רצונו של אל אחד אשר כל שהוא רוצה הווה הוא, כפי שמבינים זאת ציאצאיו הרוחניים של אברהם. ההסברים של העולם, כפי שהם נשתמרו בידיניו דרך הייצוג המתמשך של כתבי העבר, חושפים לפנינו עולם שבו בכל שביל ודרך, בכל חומה ופרח, נוכח הנסתר. תחשבו על נרקיס או על דם המכבים, תחשבו על ברכת הבית ועל חוקת המלכים.
עם התפתחותה של הפילוסופיה, כדרך לנסח במילים את אופיו של העולם, נוצרו לכוחות אלה דרכים שונות להבנתם דרך מילים כמו 'לוגוס', או 'אידיאה', או 'מספר'. מושגים חדשים המתארים את הנעדר כנוכח, כתנאי. אפלטון ומשה הם אחים במבטם הנחוש אל מעלה, על מנת להבין את העולם שמתחת לרגליהם.
אך ברבות השנים המבט הזה ירד מטה מאריסטו, דרך ארסמוס ועד פרנסיס בייקון, החלה מבעבעת ונפשות ההוגים בעולם ובאופיו המחשבה שאולי ניתן יהיה לחשוף את הנסתר הזה מתוך הגלוי. הדוגמה היהודית-נוצרית שאין להעמיד את האלוהי במבחן האדם, הועמדה במבחן בעצמה, ואיתה כל חוקיו של העולם עמדו למשפט גם הם. ואכן בזה אחר זה החלו נחשפים ונגלים סודותיו של עולם.
ראשית במבט החוקר מעלה, דרך חוקרים כקופרניקוס וקפלר, ובמהרה גם התגלו חוקיו של העולם של מטה. וכך אנו מגיעים אל ניוטון אשר חוקיו חיברו יחדיו עולם של מעלה ומטה ואפילו נתנו מקום של כבוד לאל האחד אשר מחזיק את העולם כולו על כתפיו, ולתיאוריה החדשה של דארווין המחברת מחדש את האדם עם כל עולם החי, ולתיאוריה של פרויד המשיבה לתמונת העולם הזו את הנפש, אם כי בצורה מכאניסטית ודטרמיניסטית.
כך, למשך תקופה ארוכה, חיו האנשים בתחושה גאה ושחצנית והיום רב הגלוי על הנסתר. והם בנו מכונות ורדו בבהמות וחפרו תעלות והעמידו גדרות תיל בשם האמת. בשם האמונה שהם יודעים את כל מה שיש לדעת, ואם נשאר דבר מה לדעת, הרי זה רק עניין של זמן עד שיוודע גם הוא.
אך אז החלו נוצרים חורים בתיאוריה ובמהרה אפילו עולמו של ניוטון, שהיה יציב כמו קטדרלה נפל והתמוטט. ושחצונותו של האדם המנסה לטחוז במושכות העולם חשפה את האדם בפרצופו הבלתי אנושי. במכונת היריה, בגז החרדל, באושוויץ. לפתע הוכר כי איננו יודעים דבר, שרוב הגלוי זמני הוא, שהסוד נותר נסתר כבעבר. לפתע הכירו כי אין בתיאוריה להכיל את העולם, אלא שכל אותם חוקים של יציבות ושל מדע, אינם אלא תיאורים של העולם. תיאורים הניצבים, שווים בשווים, לצד תיאורים אחרים.
והנה הילד שחדל לינוק כתינוק. הוא נולד לעולם והוא שואל אותנו "איה אני?" ו"למה?" ואנו, שכבר הבנו שכל שאנחנו יודעים, עובדות על גבי עובדות של אמיתות-נכון-לעכשיו אינן אלא אופנות חולפות המתחלפות עם תנועתם של תקציבים למחקר. ואיננו יכולים אפילו להשיב לו אם ביצים וחלב הם טובים לו או לא.
ובכל זאת הוא שואל, ובכל זאת אנו משיבים כפי שאנו חייבים להשיב שכן נשאלנו. ואיננו יודעים אם להתחיל בתיאור-יה, או בתיאוריה, או בתיאור. אז אנו מספרים לו סיפור. ומשקרים לעצמנו שאין כל סכנה בלתאר תיאור, כפי שאין כל בעיה בלספר סיפור.
אך הסיפור שאנו מספרים, לילד כמו לעצמנו, אינו רק מעצב את תמונת עולמנו, אלא הוא גם העולם עצמו שבו אנו חיים. שכן הפרח יכול להיות צורה אורגאנית של זימון דבורים למטרות רבייה, והוא יכול להיות בין אלים יווני שהתאהב בבואתו.
על הקמיצה השמאלית שלי מונח פיצוץ של כוכב שהיה גדול מהשמש מאה מונים. שכן רק בפיצוץ כזה, הקרוי סופרנובה בעגת מדענים, יכולות המולקולות של הכסף לתמזג אלה באלה ולהפוך, בתהליך לו קראו מדענים מבגדד אל-כימיה, לזהב.
לחוק העומד מאחורי התהליך הזה אני קורא 'האקטיביזם של הדסקפטיביות'. שכן הפעולה התיאורית, או הדסקרפטיבית, מעצבת את העולם עצמו. לא רק בנפשות המתבוננים בו, אלא בחומר עצמו. אדם ממציא שיטה להמיר בערה לתנועה ואנו יונקים מהארץ מאה מיליון שנה של מישקעים. אדם ממציא שיטה להמיק בערה לתנועה ואנו מחליפים אלפי שנים של הטלת פלדה זה על זה בהטלת עופרת.
אין דרך לצאת מהמעגל הזה אלא רק להכיר בו. אם נדרוש לומר רק את מה שוודאי ויציב, נשתוק לנצח. ואיך ניתן לשתוק כשילד מביט בך העיניו הגדולות ושואל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה