העיר, פרק שלוש עשרה - פריז, חלק ב'

אחרי לואי ה-14, 'קיסר השמש', המצב בפאריז לא השתפר. נינו, לואי ה-15, היה מנותק לא פחות מקודמו וביזה את כס המלכות בפילגשים רבות ובמסיבות ללא סוף. כשהוריש את הכס לנכדו לואי ה-16, לא נותר לעם אמון במסורת הצרפתית העתיקה - שהייתה קיימת מאז ימי שרלמיין - שהאל הוא הממליך מלכים. העובדה שלואי ה-16 העדיף לבנות שעונים כשהוא ספון בחדרו, במקום לדאוג לניהול המדינה.

צמיחתם של הפערים החברתיים וההתנתקות של בית המלוכה נבעו משני גורמים עיקריים - האחד כלכלי והשני חברתי. ראשית, בעקבות חייו הבזבזנים של לואי ה-14 היה צורך בהגדלה מתמדת של המיסים. נטל המס נפל במיוחד על מעמד הביניים והמעמד הנמוך; שני המעמדות הגבוהים – האצולה והכמורה – היו פטורים ממס.

ההיבט החברתי היה מורכב יותר. צרפת תססה בעקבות התפשטות הדפוס. בפריז, שהכילה אחוז גבוהה של תושבים יודעי קרוא וכתוב, החל להתגבש מרחב ציבורי שהתדיין על ענייני דת, מדינה ופילוסופיה. תרבות זאת של סלונים ומקומות מפגש הפכה את פריז למרכז גועש של רעיונות. אנשים כמו ד'אלאמבר ודידרו התחילו לבנות - בעזרתם של הוגים כוולטר ורוסו - מפעל רעיוני כביר ממדים בשם 'האנציקלופדיה': אוסף של מסות קצרות שהיה מחולק לפי נושאים, ושאף להכיל את הידע האנושי כולו בצורה שתהפוך אותו נגיש לכל קורא. האנציקלופדיה הפכה לסמל הנאורות והכילה - בנוסף למסות היסטוריות ופילוסופיות - גם ערכים מקצועיים על טכניקות ייצור וכלי עבודה. זה היה חלק מתהליך הדמוקרטיזציה של המחשבה.

רוסו

נקודה חשובה נוספת: באירופה של אותה תקופה השפה הצרפתית הייתה שפת האצולה - שושלת הבסבורג באימפריה האוסטרו-הונגרית ושושלת רומנוב ברוסיה, כולם דיברו צרפתית. מתוך כך גם הספרות הגבוהה הודפסה בשפה הצרפתית, דבר שהעניק בעקיפין לתושבי פריז יתרון, בהתפשטותם של רעיונות בתוך העיר.

ספרו של ז'אן ז'אק רוסו 'על האמנה החברתית', היה בעל ההשפעה הרבה ביותר באותה תקופה. בספר זה רוסו מעלה את הרעיון המהפכני של 'מדינת כל אזרחיה' - מדינה שתוקם על עקרונות ההשכלה של שוויון וחשיבה רציונלית, ולא על עקרונות דתיים או עקרונות הנובעים מקפריזות של מלך. יש להדגיש שזה לא היה חזון דמוקרטי כפי אנחנו מבינים אותו; רוסו מבקש בספרו מכל אזרח להפקיד את זכויותיו בידיה של המדינה - כלומר, לוותר על זכויותיו למען חירותו.

תהליך היווצרות המדינה המודרנית, אשר ספרו של רוסו שימש כנקודה מכרעת בתוכו, היה תהליך חילוני. המדינה המודרנית באה להחליף ערכים דתיים של ממלכה נוצרית, בערכים חילוניים של זהות לאומית וחשיבה רציונלית. עם זאת, החילוניות לא הייתה אתאיזם (למרות שהיו גם ניצנים של אתאיזם אצל דמויות שונות באירופה של אותה תקופה). האמונה השלטת בקרב ההשכלה הפריזאית, אשר וולטיר היה להוגה הבולט שלה, נקראה 'דֵאיזם' - אמונה בעולם שנברא על ידי האל, אך קיים ללא נגיעה שלו.

אילו רוב תושבי פריז היו נשאלים לדתם, היו משיבים שהם קתולים; אך משמעותו של מונח זה התדלדלה מאוד: הדת הממוסדת הפכה לסדרה של טקסים ללא משמעות, וכל ניסיון לייחס ערכים מיסטיים או לבנות עולמות מטאפיזיים של מעלה או של מטה, נתפס כדעה קדומה שאינה מתיישבת עם העולם המודרני. החברה הפריזאית של אותה תקופה לא הייתה יכולה לדמיין את החזרה לדת שתופיעה במאה ה-19.

מארי אנטואנט

בסופו של דבר, למרות השפעתם החשובה של הרעיונות החדשים היה זה מחיר הלחם שהצית את פריז - ובמהרה את אירופה כולה. יוקר המחייה בפריז התבטא סמלית במחיר הלחם. ערב המהפכה, כיכר לחם עלתה כמו משכורת שבועית, ולעתים כמו משכורת חודשית של סוחר עירוני. ההמון החל מתקבץ סביב הארמון בדרישה ללחם, שהובילה להתבטאות הידועה לשמצה של אשתו הצעירה של לואי ה-16: "אם אין לחם, תאכלו עוגות". הערה זאת לא הייתה אמירה מתנשאת של ילדה מפונקת, אלא סמל לניתוק העמוק בין העם והשלטון.

ספרים רבים נכתבו על השתלשלות האירועים עד למהפכה הצרפתית, ולא כאן המקום לפרטם. נזכיר כאן רק את משמעותו של אחד הסמלים הבולטים של המהפכה – הגיליוטינה. המצאה פריזאית זאת הייתה למודל של המודרנה: לא עוד ניאלץ לצפות בעריפת ראשים ברברית עם להב קהה וייסורים מיותרים; אפשר היה עתה לערוף ראשים ביעילות חסרת תקדים. תוך פחות משנה, קרוב לארבעים אלף ראשים התגלגלו על רצפות פריז – קודם ראשי האצולה, ולבסוף ראשיהם של מארגני המהפכה ומנהיגם – רובספייר.

תופעה עירונית נוספת שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית - אם כי בדרך עקיפה - הייתה המסעדה. האמנים הקולינרים השונים שפריז הייתה ידועה בהם, מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה. כפתרון למצוקתם החלו לפתוח - על פי המודל הפריזאי של חנויות תמרוקים - 'חנות לאוכל', אשר בתוכה יוכלו אנשים מכל מהמעמדות לרכוש מנות שעד כה היו שמורות לאצולה ולמלוכה בלבד.

במקום השלטון הישן קמה מדינה חדשה, שהוענק בה שוויון זכויות לבני מיעוטים כמו פרוטסטנטים ויהודים. הגטאות, שנתפסו כסמל של השלטון הישן, פורקו. המדינה חולקה ליחידות ביורוקרטיות מרובעות בצורתן (הד לחשיבה הרציונלית שביקשה לעצב מדינה בצלמה); הוחלה שיטת משפט חדשה שבה חבר מושבעים החליף את פקידי הממשל: לא עוד מעצרים ללא משפט, ואשמה תוכרע על-ידי אזרחים. צבא העם החליף את צבא המלך. כדי לבנות את הצבא הזה צרפת הביאה לעולם המצאה חדשה – מילואים. כל אזרח גויס למאבק; הצעירים נקראו להילחם בשדה הקרב, והזקנים - בשדה התעמולה.

התוצאה הייתה חסרת תקדים: צבא לאומי מאוחד ומיומן שצבא מלך לא יכול היה להשתוות לו בנאמנות חייליו. החיילים החדשים לא נלחמו בעבור שכר-חרב, ולא למען מלך אלא למען חירותם. עם ההנהגה הנכונה יכול היה צבא זה לנצח כל מקבילה באירופה. הנהגה נכונה זאת הגיעה בדמות אחד המצביאים הגדולים שראתה ההיסטוריה ואחד המנהיגים האינטליגנטים ביותר – נפוליאון.

נפוליאון, בן למשפחה דוברת איטלקית בשטח שסופח לצרפת, הגיע לפריז בגל צעיר והשתתף בפגישות היעקובינים. הוא היה קצין למופת, וניכר בתכונה האלוהית - כריזמה של מנהיג. תוך מספר שנים הצליח להשתלט על כס השלטון בצרפת, לכבוש את אירופה ולעצבה מחדש, ולהכריז על עצמו כקיסר. הוא חילק את אירופה מחדש ליחידות גדולות ואחידות, במקום אותם פרובינציות מפוררות של בני האצולה; הוא הקים את שווייץ ועיצב את גבולותיה של גרמניה. הוא החל כמשחרר הדמוקרטי שיביא את המהפכה הצרפתית לכל אירופה, וסיים כקיסר החדש שסידר לכל משפחתו תוארי אצולה.

נפוליאון נפל לבסוף בשל אקט עירוני לחלוטין. הצאר הרוסי, שידע שהוא לא יוכל לנצח את נפוליאון בשדה הקרב, משך אותו עוד ועוד לתוככי רוסיה. לפני שנפוליאון הגיע למוסקבה, העיר האדירה הזו (שלצערי היא אחת הערים שנשמטו מספרון זה) רוקנה לחלוטין מתושביה, והוצתה בלהבות. צבאו של נפוליאון הגיע לעיר וגילה ערימת חורבות לוהטת, בהיעדר מזון ומחסה, הצבא נאלץ לשוב על עקבותיו ולנוע חזרה לפריז. תשעים אחוזים מהצבה המופלא של נפוליאון חוסלו במסע הזה מקור ומרעב, ואירופה שלאחר נפוליאון נדרשה להשלים עם העובדה שהעולם המוכר לה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.

העיר, פרק שלוש עשרה - פריז, חלק א'

לתחילת הספר

למרות שאמסטרדם הייתה במאה השבע-עשרה למרכז האימפריה ההולנדית, החלה אימפריה זאת לאבד במהרה את שליטתה בישובים המרוחקים. היא הפסידה את אחיזתה בדרום אמריקה לממלכת פורטוגל וספרד, ובצפון אמריקה – לבריטניה: בעוד שהצי ההולנדי היה המהיר ביותר והיעיל ביותר למטרות מסחר, לא היה מסוגל להתמודד עם המעצמות ספרד ואנגליה במלחמה ימית.

עם זאת, למרות הכוח האדיר של ספרד ואנגליה, בתחילת המאה השמונה עשרה הסתמנה צרפת כמעצמה הגדולה ביותר באירופה. צרפת שרדה את עידן מלחמות הדת ונותרה ברובה קאתולית, דבר שאפשר לה לשמור על יציבות יחסית ועל אחדות. בניגוד לגרמניה, לדוגמה, שהייתה מחולקת למאות מחוזות קטנים שנהנו מניהול מבוזר של בעלי האדמות, צרפת הייתה ממלכה מאוחדת תחת שליט מוחלט אחד. השילוב בין אדמות פוריות וניהול מאורגן אִפשר לצרפת להזין אוכלוסייה גדולה מאוד - למעלה מ-22 מיליון תושבים.

התקופה שבין המאה ה-17 וה-18 הביאה לעולם את השליט האבסולוטי: קתרינה הגדולה ברוסיה, פרידריך הגדול בפרוסיה, מריה תרזה באוסטריה וכמובן לואי ה-13 בצרפת. שלא כמו כקיסרים הרומים, השליט האבסולוטי לא היה מוגבל על-ידי פורום של סנטורים; ובניגוד לחוקים הקדומים של חמורבי, הוא לא ניצב מתחת לחוק אלא מעליו.

פריז במאה ה18

עם זאת, במאה השמונה-עשרה החל לחלחל ללבות האנשים רעיון חדש - רעיון המדינה. עד כה ראינו ערי מדינה ואימפריות שנבנו סביב ערים; ואילו עתה אנו רואים מושג חדש, ששורשיו במחשבה של ניקולו מקיאבלי, של 'המדינה' בה' הידיעה. בשלב זה עדיין לא התגבשה זהותה.

המעבר למדינה ניכר בשלושה שינויים מהותיים:  בצבא, בכלכלה ובביורוקרטיה. לואי ה-13 היה צריך לבסס את שלטונו האבסולוטי מבלי להיות כפוף לאצולה. הוא עשה זאת, בראש וראשונה, על ידי הקמת צבא מדיני שהיה כפוף ישירות אליו. צבא זה היה שונה מכל צבא שראינו עד כה; הוא היה מאורגן בצורה המוכרת לנו עד היום: קצונה היררכית ממוסדת, וחיילים. הצבא העניק חינוך לכל החיילים אחיד, במה שאנו קוראים היום 'טירונות'. אחדות הצבא התבטאה גם במדים האחידים שהונפקו לכול החיילים, שלא נדרשו יותר - כמו בימי הביניים - לדאוג בעצמם למדיהם ולנשקם: אלה נמסרו להם על-ידי המדינה. התפתחה תעשייה צבאית מרכזית, והוקם משרד ממשלתי - משרד הביטחון - שתפקידו היה לנהל את נתח התקציב המכובד מתוך המסים ששוריין לשם כך. למרות היתרונות הבולטים של שינוי זה במבנה הצבאי, היה לכך חיסרון מהותי אחד אשר ניווכח בו  מאוחר יותר במהפכה הצרפתית: כאשר הצבא מזוהה עם המלך באופן מוחלט, הוא אינו מזוהה עם העם; כך שכאשר העם מתנגד למלך, הריהו מתנגד לצבא. בנוסף לכך, הצבא החדש היה יקר בהרבה מכל הצבאות הקודמים.

השיטה הכלכלית החדשה, ששלטה בצרפת ובשאר העולם המערבי, נקראה 'מרקנטיליזם'. לפי שיטה זו ה"משחק הכלכלי" הוא משחק סכום אפס - כלומר קיימת כמות מוגבלת של משאבים, המתבטאים בעיקר באדמות ובנתינים משלמי מיסים. לפי שיטה זו, כדי להצליח מבחינה כלכלית יש להגדיל את כמות האדמות הכפופות לשליט, ואתן את המסים המשולמים לו. השליט חייב כל כן לשאוף תמיד למלחמה על אדמות חדשות, ולחזק את אחיזתו באדמות שברשותו. לניהול שיטה כלכלית מורכבת זו, לואי ה-13 החזיק יועץ חכם וידוע לשמצה בשם החשמן רישילייה, שניהל למטרה זו רשת סבוכה של מרגלים בכל העולם המערבי. אנו מכירים דמות זו מספרו של דיומא האב "שלושת המוסקטרים", וכן מיצירות שנכתבו בעקבותיו.

[הערה: המוסקטרים היו יחידה מובחרת במשמר השליט, שהורכבה בעיקר מבני המעמד הגבוה, אשר רק להם ניתנה הזכות לשאת את פאר הטכנולוגיה המלחמתית של אותה תקופה - רובה המוסקט (מכאן שמם). רק ליחידה זו היה מותר לשאר נשק זה ברחבי העיר וזו אחת הסיבות לזכות האמריקאית לשאת נשק - הזכות הזו נקבעה בתגובה לעידן שבו רק המעמד הגבוה יכול היה לשאת נשק, ארצות הברית, כאשר זו הוקמה על עקרונות של שוויון  בין אזרחיה, התגאתה בכך שאצלה לכולם ישנה זכות לשאת נשק.

שתי דרכים מרכזיות היו ללואי ה-13 לניהול הביורוקרטיה הגדולה של ממלכתו, ולשמור על כוחו המוחלט אל מול בני האצולה השונים שביקשו אוטונומיה יחסית על אדמותיהם. ראשית, הוא עסק בסחר בכיסאות ביורוקרטיים, במעין היגיון שאומר, 'אם אינך יכול להרוג אותם, צרף אותם אליך'. בראשיתה הייתה שיטה זאת דרך לשתף את מעמד האצולה בגוף המנהל את המדינה; אך במהרה הפכה לדרך למלא את הגירעון הגדול שהמדינה צברה משנה לשנה - כל העת צצו משרות מנהליות חדשות שנמכרו למרבה במחיר, חלקן מעשיות וחלקן פיקטיביות לחלוטין.

דרך נוספת להגביל את מעמד האצולה הייתה יצירת תחרות פנימית בין בני האצולה: כל אחד מהם הוזמן לערוך מסיבה מפוארת לכבוד המלך, שתתעלה על קודמותיה. לשם כך היה צורך מכיוון שלא היו ברשות האצולה המשאבים הגדולים הדרושים לכך; כאן, לואי היה מוכן להלוות להם בשמחה את הכספים לקיום המסיבה בריבית גבוהה - וכך כל מעמד האצולה מצא עצמו כפוף לשליט בגין ההלוואות וריביות שהתחייבו להחזיר לו.

ניהול זה היה אמנם בזבני מאוד ותרם לגירעון האדיר המצטבר; אך כל הכספים עברו דרך מקום אחד - העיר פריז, בירת צרפת. פריז של אותם שנים הייתה מקום מופלא ונורא כאחד. הייתה זאת העיר היחידה שהוארה בשעות הלילה (מכאן הביטוי 'עיר האורות') - ראשית באמצעות נרות משומן לוויתן, ולאחר מכן בפנסי גז. העיר ריכזה את כל הטוּב של הרנסנאס ונסכה בו טעם. תושביה ניכסו את הוראות הנימוסים של פירנצה והפכו אותן ל'אטיקט'; לקחו את אמנות המחול והפכו אותה ל'בלט'; לקחו את התבלינים והטעמים של העולם החדש והפכו אותם ל'קולינריה'; נטלו את תעשיית הבדים האיטלקית והפכו אותה ל'אפנה'. 

בתקופתו לואי ה-14 (בנו של לואי ה-13), פריז הפכה למרכזה של אירופה כולה. בכל רגע נתון שהו יותר מאצילי אירופה בפריז מאשר בשאר העולם. לואי ה- 14הפך אפילו את הבזבוז לאמנות, ובנה את הארמון המפואר ביותר באירופה עד אותה תקופה - מפואר וגדול יותר אפילו מהקפלה הסיסטינית - ארמון ורסאי.  

ארמון וורסאי, מבט על החצר האחורית

היום, כאשר מבקרים בפריז אי אפשר שלא להתפעל מהשדרות הרחבות שלה; אך מאחוריהן מסתתרת הבעיה האמתית של העיר: היא גדלה על גבי תושביה. העיר הזו הפכה לאזרחיה ליקרה מכדי לחיות בה. הסוחרים ובעלי העסקים להתקומם כנגד השליט על ידי חסימת הרחוב משני צדיו, כדי למנוע תנועה של הצבא לפיזור ההתקוממות. לואי ה-14 פתר בעיה זו על ידי הרחבת השדרות במידה שאי אפשר היה לחסום אותן.

תושבי העיר הפכו למתוסכלים וממורמרים מכך שנדרשו מהם מיסים גבוהים ומחירים מופקעים על מחייתם – כדי לאפשר קיומן של מסיבות מפוארות לאצילים שאינם צרפתים, שאינם חלק מהמדינה הצרפתית. בתגובה להתנגדותם, לואי ה-14 טבע את הביטוי שמסכם בשתי מילים את החיים במונרכיה אבסולוטית: "אני המדינה".

אזרחי פריז לא הסכימו עם דעה זו, עבורם המדינה הייתה האדמה אליה הם נולדו והשפה אותה הם מדברים. בחלק הבא נראה כיצד התסכול הזה הביא לכך שהעיר עצמה תתקומם בשם המדינה כנגד שליטה, באחד האירועים המשמעותיים ביותר בעולם המודרני, המהפכה הצרפתית.