לונדון / וויליאם בלייק

אני תוהה בין כל הרחובות השכורים

ליד איפה שהתמזה השכור זורם באון

ומבחין בכל פניהם של העוברים

סימנים של חולשה, סימנים של יגון.

ובכל נהי של כל עלם

בכל תינוק שמפחד דומע

בכל קול: בכל חרם

את האזיקים שהשכל-חישל אני שומע.

בקול מנקי הארובות הבוכים

כל כנסייה משחירה קוראת ביגון

וכל אנחות החיילים השוחים

זולגת בדם על קירות הארמון   

וברחובות חצות אני שומע

איך הזונות הצעירות בגידופים

שימות אותו עולל דומע

ושתוכה בדבר כרכרת הנישואים

צחק עוד צחק עוד וולטיר רוסו / וויליאם בלייק

צחק עוד, צחק עוד, וולטיר רוסו

צחק עוד, צחק עוד; הכול לשווא!

אתה זורק חול כנגד הרוח, 

והיא משיבה אותו עם כל משב.

וכל גרגר הוא אבן חן

בקדושה את האור מחזירים;

הם מעוורים את העין מלאת הבוז

אך בדרכי ישראל מאירים.

אטומי דמוקריטוס

ושל ניוטון החלקיקים

הם חולות על פני הים האדום

שם אוהלי ישראל באור בוהקים.

אין כל דת טבעית, וויליאם בלייק

(א)

הטיעון: שלאדם אין כל מושג של כשירות מוסרית אלא מחינוך. על פי הטבע הוא רק יצור טבעי, נתין של חושיו.

11. אדם לא יכול לתפוש באופן טבעי אלא דרך אבריו הטבעיים או הגופניים.

22. אדם, על ידי יכולותיו לחשיבה הגיונית יכול רק להשוות ולשפוט את מה שהוא כבר תפש.

33. מתפישה של שלושה חושים בלבד, או שלושה היבטים בלבד איש לא יוכל להגיע להיבט רביעי או חמישי.

44. איש לא יוכל לחשוב מחשבות שאינן טבעיות או גופניות אם תפישתו היא רק טבעית וגופנית.

55. שאיפותיו של האם מוגבלות על ידי תפישתו; איש לא יוכל לשאוף למה שהוא לא תפש.

66. שאיפותיו ותפישותיו של אדם, אשר לא נלמדו על-ידי דבר מלבד איברי החישה, חייבות להיות מוגבלות למושאי החישה.

(ב)

 

11. תפישתו של האדם אינה מוגבלת על ידי איברי התפישה; הוא מבחין ביותר מאשר חושיו (יהיו חדים ככל שיהיו) יכולים לגלות.

22. ההיגיון, או ראיית המידה בין כל מה שכבר נתון לנו, אינו זהה להיגיון שיהיה ברשותנו כאשר יהיו יותר נתונים בידינו.

33. [יחידה זו חסרה]

44. המוגבל שנוא על המחזיק. אותו המעגל המשעמם, אפילו זה של היקום, יהפוך במהרה לטחנה עם גלגלים מורכבים.

55. אם הרבים יהפכו לזהים כשם שהמעטים הופכים בהיותם מוחזקים, עוד! עוד! היא בכיית הנשמה הטועה; פחות מהכול לא יספק את אדם.

65. שאיפתו של אדם היא אינסופית, הַחָזַקַה היא אינסופית והוא עצמו אינסופי.

מסקנה

אלמלא היכולות הפואטיות והנבואיות הפילוסופי והניסויי יהיו במהרה המידה של כל הדברים, ויעמדו במקום, לא מסוגלים לעשות דבר מלבד לחזוק על אותו מעגל משעמם שוב ושוב.

יישום

הוא אשר רואה את האינסופי בכל הדברים רואה את האל. הוא אשר רואה רק מידה רואה רק את עצמו.

כל הדתות הן אחת, וויליאם בלייק

כל הדתות הן אחת, וויליאם בלייק

קולו של אחד הבוכה בשממה

הטיעון – היות והמתודה לידיעת האמת היא הניסיון, התכונה של ידיעה חייבת להיות התכונה המתנסה. בתכונה זו מבקש אני לדון.

עיקרון ראשון – שהשכל הפואטי הוא האמת של האדם. ושהגוף, או צורתו החיצונית של האדם, נגזרת מהשכל הפואטי. כמו כן שצורותיהם של כל הדברים הן נגזרות של שכליהם של אלה אשר להם הקדמונים קראו מלאך, ורוח ושד.

עיקרון שני – כשם שכל בני האדם דומים בצורתם החיצונית, כך (ועם אותו גיוון אינסופי) כולם דומים בשכל הפואטי שלהם.

עיקרון שלישי – אף אדם לא יכול לחשוב, לכתוב או לדבר מליבו, אך מחויב עליו להיות מכוון לאמת. כך כל כתות הפילוסופיה נובעות מהשכל הפואטי המותאם לחולשתו של כל פרט.

עיקרון רביעי – כשם שאיש אינו יכול לדעת את הלא-נודע על ידי טיולים בדרכים ידועות, כך גם מידע מוכר לא יוכל אדם לרכוש ידע נוסף. מתוך כך מוכח קיומו של השכל הפואטי האוניברסלי.

עיקרון חמישי – דתות כל האומות נובעות מקבלתו השונה של כל אומה את השכל הפואטי אשר בכל מקום נקרא רוח הנבואה.

עיקרון שישי – הברית היהודית והברית הנוצרית הן נגזרת מקורית של השכל הפואטי. דבר זה הינו הכרחי מהטבע המוגבל של החישה הגופנית.

עיקרון שביעי – כפי שכל בני האדם דומים (אם כי מגוונים עד אינסוף) כך גם כל הדתות דומות ולכל הדומים מקור אחד.

האדם האמתי הוא המקור וההווה של השכל הפואטי. 

העיר, פרק חמישה עשר - לונדון

לתחילת הספר

בפרק זה אנו מגיעים ללונדון – העיר המודרנית הראשונה, שבמשך שלטון המלכה וויקטוריה הייתה למרכזה של האימפריה הבריטית אשר שלטה על נתחים גדולים מהגלובוס - גם אחרי שנאלצה לוותר על ריבונות בארצות הברית ובקנדה.

כדי להבין את התהליך שהוביל את בריטניה לנקודה זאת, נחזור אל התגובה של אנגליה למהפכה הצרפתית ולתהליכים החברתיים-כלכליים שעיצבו את אוכלוסיית לונדון באותם זמנים.

המהפכה הצרפתית חילקה את אוכלוסיית בריטניה לשניים: מצד אחד אלה שהתבוננו בהתרגשות על התנועה לעבר עתיד של שוויון ודמוקרטיה; ומצד שני אלה שהביטו על היבשת בחשש לאבד את מה שהם ראו כהוד וההדר של האריסטוקרטיה - שלא לדבר על ראשיהם של האריסטוקרטים.

אדמונד בורק, במכתבו בן 500 העמודים על המהפכה הצרפתית, ביקר את האובססיה כלפי החדש והעמיד את המסורת הישנה כערך נשגב יותר מהקפריזות של רוח הזמן. גישתו תפסה תאוצה בקרב קהל הקוראים האנגלי, ששמחו לקרוא מסמך שדוחה את הצרפתים בשם העליונות הבריטית. בעקבות זאת החלה תנועה חדשה בשם הישן – השמרנות.

היום אנו נוטים להתייחס לשמרנות כאל תוצאה של שרשרת מסירה עתיקה אשר הגיעה עד לימינו אנו. תפיסה זו שגוייה לחלוטין. מבחינה היסטורית, כל תנועה שמרנית היא תגובת נגד לחדש, ולפיכך - באה אחריו. לדוגמה, ראינו כיצד הכנסייה הגיבה על הרפורמציה על-ידי התבצרות שמרנית שהייתה נוקשה יותר מאשר גישת הכנסייה הקתולית שלפני לותר וקלווין; דוגמה נוספת, הפעם מן היהדות, היא התנועה האורתודוקסית, אשר באה לאחר התנועה הרפורמית ולא לפניה.

באנגליה אימצו את השמרנות הנינוחה של בורק; אך עדיין היה צורך להתמודד עם שאלות השוויון והדמוקרטיה, שנתפסו על-ידי תומכיהם ערכים אוניברסליים. בהקשר זה הופיעו שני תהליכים מקבילים משמעותיים: תהליך הדמוקרטיזציה בתוך הפרלמנט על-ידי סדרה של רפורמות (לדוגמה, הענקת זכות בחירה  לקתולים); השני הוא המצאת מעמד ה"ג'נטלמן".

הג'נטלמן אינו אריסטוקרט, אלא אדם ממעמד הסוחרים אשר - בעקבות עמל כפיו או כתוצאה מירושה – צבר סכום כסף מכובד, אשר פעמים רבות מאוד עלה בהרבה על הכנסתם השנתית של האריסטוקרטים למיניהם. הג'נטלמניות היא תוצר של התנהגות וחינוך; זוהי צורת התנהגות נרכשת, שלא כתואר אצולה.

למרות החשש הכבד מפני המהפכה הצרפתית קרב האצולה והחברה השמרנית, נאלצו הבריטים במהרה להתמודד עם מהפכה חדשה: המפכה התעשייתית. כמו כל אירוע היסטורי בעל משמעות, גם המהפכה התעשייתית לא הייתה מאורע של אדם אחד, או של תהליך אחד, אלא באה כתוצאה מצטברת של סדרת אירועים – כפי שנראה להלן.

הרקע התיאורטי: אדם סמית, שכמו כל פילוסוף אנגלי גדול היה סקוטי, היה לפילוסוף של הקפיטליזם. בספרו "עושר העמים", הוא ניגש לחקור בצורה שיטתית כיצד חלק מהמדינות הפכו לעשירות וחלקן לא. ראוי להעיר שהשאלה 'מדוע מדינות הן עשירות?' אינה מובנת מאליה: היום אנו שואלים שאלה הפוכה: 'עם כל השפע שאנו מייצרים, כיצד ייתכן שקיים עוני בעולם?', אבל בראשית עידן המדינה, כל הבדל בין מדינה אחת לשנייה הפך למשמעותי.

ספרו של סמית היה מחקר שיטתי ראשון מסוגו: הוא היה הראשון שהתייחס להון המצטבר של כל מדינה כדבר אחד, מבלי להבדיל בין הונם של אנשי עסקים לבין זה של האצילים; סמית התייחס למדינה כמערכת אחת. הוא הביא בספרו את הרעיון של חלוקת העבודה: מבנה של מפעל שבו כל עובד אחראי על נקודה אחת קטנה בפס ייצור מורכב. בדרך זו, הראה כיצד אפשר להגביר את התפוקה הכוללת של כולם. רק מעטים מדגישים את ההיבט המוסרי בספרו של אדם סמית: הוא ראה במפעל מבנה שוויוני, שבו כל אחד הוא בעל ערך בפני עצמו. הוא ניסה למנוע מצב שקרא לו "שיעבוד משכורות" – מצב שבו מתוקף החובות שצבר אדם פרטי, משכורתו משועבדת ברובה להחזר החובות. המושג 'קפיטליזם' נובע מגישה זאת של גיוס הון (קפיטל) על ידי החברה, שאינה אדם פרטי, לטובת המפעל שידאג לכלל. חבל שאנשים הרואים ב'קפיטליזם!' ערך עליון, אינם יודעים שספרו של סמית עומד מאחורי הדגל שהם נושאים.

השלב הבא בתהליך התיעוש היה המעבר ממנגנונים הפועלים על כוח זרימת הנהרות למנועים הפועלים על שריפת פחם. עד אז היה צריך להעמיד את המפעל צמוד לנהר זורם - כלומר באזורים כפריים יותר; ואילו עתה אפשר היה להעמיד את המפעלים קרוב לנמלים שבהם פורקים ומעמיסים את הסחורות – כלומר בעיר. כך הפכה המהפכה התעשייתית לתהליך אורבניזציה שכמותו לא היה עד אז.

עד כה דיברנו על העיר כצומת, כמרכז של תנועה אשר לא מייצר דבר, מלבד תרבות, עתה, העיר הפכה לראשונה למקום שבו מייצרים סחורות ולא רק מעבירים אותן מיד ליד. לונדון הייתה לגוף היצרני הגדול בעולם. תהליך זה הביא לסדרה של שינויים מהותיים בפניה של העיר עצמה. אם נסיר מלונדון את המבנים שנבנו בה במהלך המאה העשרים, נישאר עם סדרה של מבנים מרשימים אשר חלק גדול מהם נבנו אחרי השריפה הגדולה של 1666 על ידי כריסטופר רן (Wren). כדי ללמוד את אמנות הבנייה האורבנית, רן נסע ל'מסע הגדול' - שהיה פופולארי במאות ה17 עד ה19 - המתחיל בלונדון וממשיך לפריס, לאמסטרדם, לפירנצה ולרומא (ואם המשאבים הספיקו לכך - גם לקונסטנטינופול ולירושלים). בעקבות מסעו, כריסטופר רן בנה ללונדון כיפה משלה: הכיפה מעל כנסיית פיטר הקדוש. 

בנוסף למבנים המרשימים של רן, התפתח עוד סמל לונדוני של המהפכה התעשייתית: מה שנקרא לימים 'המשעבד החדש', הלא הוא השעון. 'ביג בן' התנשא מעל לעיר והשמיע ברחביה את צלצול הפעמון שלו, כשהוא מסמן לכולם מתי מתחיל יום העבודה, וכעבור 12 שעות - מתי הוא נגמר. התושבים שנאו את השעון הזה: עד אז העבודה התרכזה בתפוקה של העובד; ואילו עתה הפועלים נתבקשו להגיע בשעה מוגדרת וללכת בשעה מוגדרת, מבלי להתייחס לעובדות כמו שעת הגעתם של חומרי הגלם, או מתי מסיימים את המכסה היומית. לפתע, עובד מצוין הוכרח לחוש כעובד גרוע רק בגלל שמחוג כלשהו הקדים אותו בדרכו לעבודה.

המעבר למנוע קיטור הפועל על שריפת פיחת גרם לכך שהעיר כולה כוסתה בפיח: המבנים היפים נצבעו בשחור-פיח; העובדים היו שחורים, והחלונות בבתים היו מוגפים תמיד.

הזיהום והפיח לא היו הבעיה העיקרית של העיר המתועשת. הבעיה הגדולה ביותר הייתה עיוות של שיטה כלכלית שהונהגה בצרפת של אחרי המהפכה, שיטה שנקראה "Laissez-faire". במקור הייתה הכוונה לכלכלה משוחררת או חופשית משליטת המדינה והכנסייה: חופשית לסחור ולהתפתח מבלי לשלם על כך למוסדות הטפיליים. 'כלכלה חופשית' הפכה בידי העסקנים החדשים לכלכלה שאין עליה כל ביקורת. אנו שומעים היום הרבה על כלכלה החופשית מרגולציה; מבט  על לונדון של ראשית המאה ה-19 ילמד אותנו הרבה על פניה של הכלכלה החופשית.

ראשית, בהיעדר רגולציה, אין כל הגדרה של הגיל המתאים לעבודה; כך, נערות נשלחו לעבוד במפעלים וילדים קטנים עבדו כמנקי ארובות - עבודה מסוכנת ביותר: לא זאת בלבד שהפיח והמחנק היו גורם תמותה שכיח, אלא שהילדים התבקשו להזדחל אל תוך ארובות קטנות, בהן הם היו פעמים רבות נתקעים. כדי לשחרר אותם ה"מפעיל" שלהם היה קושר חבל לרגלם, ואם הם היו נתקעים הוא היה פשוט מושך בחבל ומפיל אותם (או רק את רגלם) למטה.

בהיעדר רגולציה, אין שכר מינימום ואין הסדרה של תנאי העבודה:  מנהל העבודה יכול להכריז על הגדלת שעות העבודה ללא התחשבות בתנאים שאנחנו כיום התרגלנו לדרוש - כמו שעות נוספות, או הפסקה מסודרת. נשים נתבקשו לעבוד לצד גברים במפעלי עיבוד הפחם, ללא בגדים, חשופות יום-יומית להטרדה מינית ולמקרי אונס תכופים.

מאידך, זו הייתה תקופה של שגשוג. המצב נתפס כחלק מהמחיר החדש שעל האדם לשלם בעבור עולם שבו קיימים רכבות קיטור ומפעלי ברזל. כאשר פועל מייצר מאות מעילים ביממה, למח אכפת שישנה שכבת אוכלוסייה שלמה שנאלצת לפשוע כדי לשרוד. המעמד הנמוך נקרא 'מעמד הפשע'; כייסות, הונאה ורצח היו עניין יום-יומי בלונדון. בתקופה שבה ג'ק המרטש רצח זונות והשאיר אותן ברחובות, היו למעלה משלושת אלפים בתי זונות בלונדון ועוד עשרות אלפי נשות לילה שעמדו בקרנות הרחוב, שעבדו במה שנתפס כדרך הטובה יותר, הרווחית והבטוחה ביותר להרוויח כסף, בהשוואה לעבודה במפעלים.  

בתגובה למציאות החדשה, הומצא בלונדון גוף עירוני שמטרתו הייתה להתמודד עם המציאות החדשה: "העיר", או באנגלית The Police. מערך השיטור העירוני שהוקם בלונדון אומץ במהרה על ידי כל עיר שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה. היום אנו רואים במשטרה חלק בלתי נפרד ממערך הניהול העירוני; אך חשוב לזכור שעד למאה התשע-עשרה דבר כזה לא היה קיים. כאשר השלטון רצה להשליט סדר הוא היה מכניס את הצבא לתוך העיר. כזכור, בימי הרפובליקה הרומית אפילו זה לא היה מקובל, ותושבי העיר היו אחראיים על הסדר בתוכה.

לצדה של תגובה ניהולית זו, היו גם תגובות אחרות, תרבותיות וכלכליות, למציאות החדשה. ראשית, התגובה התרבותית: המשורר וויליאם בלייק, לונדוני, היה לאבי השירה הרומנטית האנגלית. היום אנו שוגים לחשוב ששירה רומנטית היא שירה של אהבה ושל טיולים שקטים על גדות הנהר; אך שירתו של בלייק, וכן זו של קולרידג', וורדסוורת', שלי וקיטס אחריו, הייתה בראש ובראשונה שירת מחאה על המציאות החדשה והמנוכרת. בלייק כתב על הילדים מנקי הארובות המייחלים למנוחה של המוות, ועל העיר לונדון המבזה את נשותיה. אהבת הטבע שלמדנו לייחס לרומנטיים, הייתה יציאה אל מחוץ לגבולות העיר המזוהמת והרקובה מבחינה מוסרית, אל הנופים התמימים של הכפר.

התגובה הכלכלית הידועה ביותר שיצאה מלונדון באה דווקא מפילוסוף גרמני שהתגורר תקופת מה בלונדון - קרל מארס. הגישה המרקסיסטית, או הגישה הסוציאליסטית, אינה אלא קריאה לזכויות העובד, לאחריות המוסרית של המעסיק לפועליו המנוצלים. מרקס היה בטוח שהמהפכה הקומוניסטית תתרחש בראש ובראשונה בלונדון - שם, לדעתו, הייתה נחוצה ביותר.

תקופה הייתה גם שיאה של האימפריה הבריטית. בעוד שהאירופים, בעקבות הקונגרס בווינה, נהנו מיחסים שלווים בין העמים, אומותיהם הפנו את נשקם כלפי שאר העולם. יותר מכל מדינה אחרת הייתה זו בריטניה ששלטה בחלקים הגדולים ביותר מהעולם. היא שיעבדה את הודו, והפכה את אוסטרליה למושבת עונשין לפושעיה המרובים. היא ניהלה מלחמות בסין למען הזכות להבריח אופיום לכפרים הסיניים, וכך להרוויח מההתמכרות הקשה של הכפריים. היא טבחה בשבטי אפריקה, הציבה מכונות ירייה מול חניתותיהם והקימה מחנות ריכוז להתמודד עם האוכלוסייה הכבושה שם. סופר הילדים רודיארד קיפלינג טבע את הביטוי "עולו של האדם הלבן" (White Man's Burden) כדי להסביר את התופעה. בתפיסה המהדהדת את האימפריאליזם הרומאי, הוא תיאר את העמים האחרים כגזע ברברי נחות אשר האדם הלבן צריך לכבוש ולתרבת אותו.

למרות שבראשית המאה ה-19 לא הייתה מעצמה שהייתה מסוגלת להתחרות עם האימפריה הבריטית, בסוף אותה מאה שתי מעצמות אחרות עקפו אותה בייצור ובשגשוג: האימפריה הרוסית והרפובליקה האמריקאית. בראשית המאה העשרים לא היה ברור מי מן השתיים תהייה היורשת הגדולה של האימפריה הבריטית; אבל מהפכה מרקסיסטית הפילה את השלטון הצארי ברוסיה, והיה על אימפריה זו להתחיל לבנות את עצמה מחדש.

הבריטונים הקדומים, מאת וויליאם בלייק

וויליאם בלייק

[1]

בקרב האחרון של המלך ארתור, רק שלושה בריטונים ברחו;  אלה היו האדם החזק ביותר, האדם היפה ביותר, והאדם המכוער ביותר: שלושת אלה צעדו בשדה בלתי מובבים, כאלים, והשמש של בריטניה שקעה,  אך היא תתרומם בשנית והדרה כפול ומכופל, כשארתור יקום משנתו ויתפוס שוב מלכותו מעל הארץ והאוקיאנוס.

שלושת המעמדות הכלליים של האדם המיוצגים על-ידי היפה ביותר, החזק ביותר, והמכוער ביותר, לא יכולים להיות מיוצגים על-ידי שום עובדות היסטוריות מלבד אלה של ארצנו שלנו, הבריטונים הקדומים, מבלי לחלל את מנהגיהם. הבריטונים (לפי ההיסטוריותים), היו תרבות עירומה, מלומדת, שקדנית וסתומה במחשבה והגות; עירומים, פשוטים, וקלים במעשיהם ובנימוסיהם;  הם הרבו חכמה בחלוף עידנים. הם מוגרו על-ידי נשקים אלימים, כולם מלבד שארית קטנה; כוח יופי וכיעור נמלטו מהחורבות, ונותרו לנצח בלתי מנוצחים, עידן אחר עידן.

דברי ימי בריטניה הם עתה בידי האמן; כלך חזיונות הגותו, ביחס לארצו שלו ולהדרה הקדום, כפי שהיה, וכפי שלימים יהיה, המקור ללמידה והשראה. ארתור היה השם של מערכת הכוכבים ארקטורוס, או בואוטס, שומר הקוטב הצפוני. וכל המשלים על ארתור ועל שולחנו העגול; על הלוחמים הבריטונים העירומים כמלחמה; על מרלין; על כיבושו של ארתור את העולם כולו; על מותו או שנתו וההבטחה שישוב; על מצבות או מקדשי הדרואידים; על המדרכה ברחוב ווטלין; על אבן לונדון; על המערות בקורנוויל, ווילס, דרבישייר וסקוטלנד; על הענקים של אירלנד ובריטניה; על הישויות היסודיות הקרויות על-ידינו בכלליות פיות; ועל שלושת אלה שנמלטו, הם יופי כוח וכיעור. למר ב'[2] יש בידיו שירים מהעתיקות הקדומה ביותר: אדם היה דרואיד ונוח; גם אברהם נקרא  להמשיך את העידן הדוראידי, אשר החל להפוך סימונים אלגוריים ושכליים לפקודות גופניות, במקום בו קרבן אדם דילל את אוכלוסיית הארץ. כל הדברים האלה כתובים בעדן. האמן הוא תושב של אותה ארץ מאושרת; ואם הכל ממשיך כפי שהחל, עולם הצמחייה והדורות אולי יקבל להיפתח שוב למלכות שמיים, דרך גן העדן, כפי שהיה בראשית.

האדם החזק מייצג את הנשגב האנושי, אשר במלחמות העדן חולק לזכר ונקבה. האדם המכוער מייצג את ההיגיון האנושי. הם היו במקור אדם אחר ופנים לו ארבעה; הוא היה עצמי-מחולק, ואנושיותו האמיתית שחוטה על גדמי הדורות, וצורתו הרביעית הייתה כבן האלוהים. כיצד הוא הפך מחולק זה נושא לנשגבות אדירה ולפאתוס. האמן כתב זאת בהיותו תחת השראה ואף, אם ירצה האל, יפרסם זאת; יצירה זו היא רבת-כרכים ומכילה את ההיסטוריה הקדומה של בריטניה, ואת העולם של שטן ושל אדם.

בנתיים הוא צייר את התמונה הזו, המניחה כי בשלטונו של אותו נסיך בריטי, אשר חי במאה החמישית, נותרו שרידים בדמות אותם גיבורים עירומים בהרים הוולשים; הם שם עכשיו, גריי ראה אותם בדמות הפייטן שלו על סנודאון.[3] שם הם גרים בפשטות עירומה; מאושר הוא זה היכול לראותם ולשוחח עימם מעל צללי הדורות והמוות. הענק אלביון, אשר היה השליט של הים האטלנטי; הוא האטלס של היוונים, אחד מאלה אשר להם היוונים קראו טיטאנים. הסיפורים על ארתור הן מערכות אלביון המולבשות על נסיך מהמאה החמישית, אשר כבר את אירופה, והחזיק במלכות העולם בימי הביניים, אותה הרומאים לא שיקמו. בתמונה זו, מאמין כמילטון בהיסטוריה הבריטית הקדומה, מר ב' עשה כפי שכל העתיקים עשו, וכפי שעשו כל המודרנים אשר היו ראויים לתהילת, הוא נתן את העובדות ההיסטוריות בחיותן השירית בה הן תמיד מתרחשות, ולא באופן המשעמם שכמה היסטוריונים טוענים שהתרחשו, הסטוריונים אשר, בהיותם מסודרים חלושות בעצמם, אינם יכולים לראות לא נס ולא פלא; הכול עבורם נסוב במעגל משעמם של הסתברויות ואפשרויות; אבל ההיסטוריה של כל הזמנים אינה דבר מלבד אירועים בלתי-מסתברים; דברים עליהם נאמר שאינם אשפריים אם היינו רואים אותם תמיד לנגד עיננו.

ימי הקדם של כל אומה תחת העדן, אינם מקודשים פחות מאלה של היהודים. הם זהים כפי שיעקב בריאנט[4] וכל דברי ימי קדם הוכיחו. כיצד קדמותם של של אחרים הפכה מוזנחת וחסרת מאמינים, בעוד זו של היהודים נאספה וסודרה, היא חקירה בעל ערך רב הן לחוקרי העתיקות והן לחוקרי הקדושה. לכולם הייתה במקור שפה אחת ודת אחת: זו הייתה דתו של ישוע, הבשורה הנצחית. דברי ימי קדם מטיפים את הבשורה של ישוע. ההיסטוריון ההגיוני המסב ומעוות את הסיבות והתוצאות, כמו יום, גיבון וולטיר, עם כל תחבולותיהם, אינם יכולים לעוות עובדה אחת או להוציא פעולה ומציאות מובנת מסידורה. שיקולים ודיעות בנוגע לפעולות אינן היסטוריה. רק הפעולות עצמם הן היסטוריה, ואלה אינם הרכוש הבלעדי של יום וגיבון ולא של וולטיר, אקארד, ראפין, פלוטארכוס ואף לא של הרודטוס. ספר לי על הפעולות הו היסטוריון, והנח לי להגות בהם כפי שאני חפץ; הלאה עם השיקולים שלך והזיבולים שלך! כל שאינו פעולה אינו שווה קריאה. אמור לי את המה1 אינני חפץ שתאמר לי את הלמה והאיך; אוכל למצוא זאת בעצמי, לא פחות ממך, לא תוליכני שולל לדיעותיך, אותם אתה מבקש לכפות על מנת להפריח את מה שאתה רואה כבלתי-סביר או בלתי-אפשרי. הדיעות של זה אשר אינו רואה במעשיו שליחות רוחנית, אינן שוות את קריאתו של איש; הוא השולל את העובדות הודות לאי-סבירותן, חייב לדחות כל היסטוריה ולהישאר בספיקות בלבד.

נאמר לאמן, "קח את האפולו כדגמו של האיש היפה שלך, ואת ההרקולס לאדם החזק שלך, ואת הסאטיר המרקד לאדם המכוער שלך". עתה הוא עומד למשפט. הוא יודע שמעשיו אינם נחותם מגדולי העתיקות. עליונים לא יוכלו להיות, משום שהכוח האנושי אינו יכול לנוע מעבר למה שהוא עושה, ולא אל מעבר למה שעשה; זו מתנת האל, זו השראה וחזון. הוא מחליט לחקות בדבקות את שיירי קדם היקרים; הוא עושה כך ובתוצאה אתם חוזים; רעיונותיו לכוח ויופי לא היו שונים במידה רבה. שירה כפי שהיא קיימת עתה על הארץ, בשיירים השונים של סמכויות קדם, מוסיקה כפי שהיא קיימת בנעימות ולחנים ישניםף ציור ופיסול כפי שהם קיימים בשיירי קדם ובעבודות של גאונות מודרנית, הם השראה ואין להתעלות עליהם; הם מושלמים ונצחיים. מילטון, שיקספיר, מיכאלאנג'לו ורפאל הם הדוגמאות המצויינות ביותר של הפיסול, הציור והארכיטקטורה הקדומה. הגותי, היווני, ההודי והמצרי, אלה הן שלוחות של נפש האדם. נפש האדם אינה יכולה לנוע אל מעבר למתת האל, רוח הקודש. להניח שהאומנות יכולה לנוע אל מעבר למייצגיה הטובים ביותר הנמצאים עכשיו בעולם, משמע לא לדעת מה היא האומנות; פירושו להיות עיוור למתנות הרוח.

יהיה זה הכרחי כי הצייר יאמר דבר מה הנוגע לתפישותיו את היופי, הכוח והכיעור.

היופי המצורף ומסופח לטיפשות, הוא תאונה וטעות למצער של החיים ברי-התמותה בני הכיליון; זה קורה רק לעיתיםרחוקות; אך בערוב הלא טבעי הזה לאמן הנשגב אין מה לעשות; זה מתאים לבורלסקה ולא לאצילות היסטורית היופי המתאים לאמנות נשגבת מאופיין, או הצורות וקווי הקלסתר היכולים להיות כלי הקיבול לתבונה; בהתאם לכך הצייר נתן באדם היפה שלו, את רעיונותיו שלו ליופי התבוני. הפנים והגפיים הסוטים ומשתנים מעט מאוד, מהינקות לזיקנה, אלה הפנים והגפיים בעלי היופי והשלימות הגדולים ביותר.

המכוער, באופן דומה, כאשר הוא מסופח ומצורף לטמטום ומחלה, הוא נושא לבורלסקה ולא לאצילות היסטורית; האמן דמיין את האגם המכוער שלו, אחד המתקרב לחיה בתווים וצורה; מצחו קטן, חסר חזות; לסתו גדולה; אפו גבוה בגשרו וצר; חזו, והכוח אשר הוא יוצרו, הינו קטן בהשוואה, ומפרקיו וקצותיו גדולים; עיניו, כמעט וחסרי לובן, צרות ועירומות, והכול נוטה אל עבר מה שהוא באמת המכוער, חוסר היכולת של התבונה.

האמן התייחס לאדם החזק שלו ככלי קיבול לתבונה, מנשא אנרגיה נשגב; תוויו וגפיו אינם נעות על ציר האורך בלי עוצמה, כמו כן אין הם גדולים מדי ובלתי מרוסנים בהשוואה למוחו וחזו. העוצמה מורכבת מצבירת כוח למושב העיקרי, הדרגה רגילה וכפיפות למנהיג; כוח אינו דחיסות, אינו הגזמה ואינו נפח.

האדם החזק פועל מעליונות מודעת, והוא צועד הלאה בתלות חסרת פחד בצווים המקודשים. רועם בהשראה של נפש נבואית. האדם היפה פועל מחובה ודאגה חרדה לגורל אלה בהם הוא נאבק. האדם המכוער פועל מאהבת הטבח, ומוצא תענוגות בפראיות הברברית של המלחמה, אץ בנחישות ספורטיווית היישר אל שיניו של האוייב מוכה החרדה.

החיילים הרומאים התגלגלו יחדיו בערימה לפניהם; "וכגלגל לפני סופה":[5] כל אחד מראה אופי שונה, וביטוי שונה של פחד, או נקם, או קנאה, או אימה ריקה, או התפעלות, או פליאה כנה ויראה בלתי נשלטת.

הבריטונים המתים והגוססים, עירומים, מתבוססים ברומאים החמושים כיסו את השדות מטה. ביניהם אחרון הפייטנים אשר היה מסוגך ךעסוק במעשים כמלחמה נראה נופל, אי שם בין המתים והנוטים למות, הוא שר לנבלו בכאב המוות.

רחוק, בין ההרים, מקדשי דרואידים, דומים לסטונהנג'. השמש שוקעת מאחורי ההרים, אדומה ומדממת מיום הקרב.

סומק הבריאות של הבשר החשוף לאוויר הפתוח, מוזן על-ידי רוחות היערות והשטפונות של התקופה הקדומה המאושרת ההיא, אשר ההסטוריה תיעדה, לא יכול להיות כמריחות החולות של טיציאן או רובנס. היכן המשכפל של הטבע, כפי שהוא היום, ימצא אדם מתורבת, אשר הורגל להלך עירום? הדמיון לבדו יכול לצייד אותנו בצבעים מתאימים. כפי שניתן למצוא בפרסקוים של רפאל ומיכאלאנג'לו; המזג של הצורות תמיד מנחה את הצביעה בעבודות של אומנות אמת. כלאדם מורני, מופשט ממטען בגדיו, הוא כגופת המת, מכאן רובנס, טיציאן, קרוואג'יו  וכל המעמד הזה, הינם כיעור וגיר; אנשיהם כיעור ונשותיהם גיר, היות והמזג של צורותיהם לא יותירו צביעה כבירה; בבריטונים של מר ב' הדם נראה כזורם בגפיהם; הוא מתריס לתחרות בצביעה.

---

[1] בשנת 1807, בגיל 52, ערך בלייק תערוכה של יצירותיו בטייט בריטניה, בין היצירות המוצגות, יצירה אחת, הייתה מרשימה במיוחד, נאמר שזה הוא הציור הגדול ביותר שבלייק השלים בגודל של 3 מטרים X 4.2 מטרים. שם היצירה היה "הבריטונים העתיקים" והיא מתארת את הקרב האחרון של המלך ארתור נגד הרומאים, במאה החמישית. היצירה הייתה עשירה מאוד בפרטים, סמלים מן המיתולוגיות הקלאסיות, מן הנבואות היהודיות והנוצריות והכילה אף אלמנטים של אמנות דרואידית. לצערנו היצירה לא שרדה.  

[2] בלייק ככל הנראה מתכוון לשיריו הנבואיים שלו עצמו, עליהם טען כי הם הוכתבו לו להבדיל מתוצר של פרי דמיונו.

[3] זו התייחסות לשירו של תומס גריי "הפייטן" (1757) אשר עבורו הכין בלייק ציור.

[4] יעקב בריאנט (1715-1804), חוקר ומיתוגרף אשר עבודתו החשובה ביותר הייתה ניתוח של המערכות המיתולוגיות. לבריאנט הייתה השפעה עמוקה על עבודותיו של בלייק אשר עבד תחתיו כחרט לציור האיורים ליצירתו "שיטה חדשה או ניתוח של המיתולוגיה הקדומה" (1774). 

[5] ישעיהו, יז, יג.

שיר חירות, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול' מאת וויליאם בלייק

שיר חירות

1. שלהבת הנצח נאנחה, זה נשמע בכל הארץ
2. החוף של אלביון הוא שתיקה חולה; השדות האמריקאים רפים.
3. צללי הנבואה רועדים לאורך האגמים והנהרות, ורוטנים לאורך האוקייאנוס. צרפת מוטטו צינוקכם!
4. ספרד המוזהבת, נפצו את מחסומיה של רומא העתיקה
5. השליכי מפתחייך, הו רומא, אל תוך מעמקי המפלה, אפילו עד המפלה הנצחית!
6. ובכי!
7. בידיה הרועדות היא לקחה את הטרור שאך נולד ביללה.
8. על הרי האור הנצחיים האלו אשר עתה חסומים על ידי הים האטלנטי, האש שאך נולדה ניצבת לפני המלך העשיר בכוכבים.
9. עטופים בשלגים אפורי גבות ופניהם רועמים, כנפי הקנאה למנופפות מעל התהום.
10. יד החרב בוערת מעל; המגן היה חשוף; קדימה נעה יד הקנאה בינות השערות הבוערות, והשליכה את הפלא שאך נולד אל הרקיע עטור הכוכבים.
11. האש, האש נופלת!
12. הביטו מעלה! הביטו מעלה! הו אזרחי לונדון, בטאו תחושותיכם! הו יהודי הנח לספירת הזהב; שוב לשמן שלך וליין! הו אפריקאי, אפריקאי שחור! (צאי מחשבה מכונפת המרחיבה את מצחו.)
13. הגפיים הבוערים, השיער הדולק בלהבות, נורה כשמש השוקעת אל הים המערבי.
14. נעור משנתו הנצחית, היסוד האפור נמלט בשאגה.
15. מטה מיהר מכה בכנפיו לשווא, המלך הקנאי, יועציו אפורי-הגבות, הלוחמים הרועמים, הוותיקים המצונפים; בין קסדות ומגנים, ומרכבות, סוסים, פילים, שלטי חוצות, טירות, מקלעים ואבנים.
16. נופלים, אצים, משחיטים, קוברים בחורבות, במאורתה של אורת'ונה.
17. כל לילה תחת ההריסות, הלהבות האפילות שלהן מופיעות דהויות סביב המלך הקודר.
18. ברעם ואש, מוביל את להקת כוכביו דרך הישימון הרחב הוא מפיץ אץ עשרת דיברותיו, מחליף את עפעפיו הנוצצים מעל העלטה, בייאוש אפל.
19. היכן שבן האש בעננו המזרחי, כשהבוקר מזריח את חזו הזהוב.
20. נבגי העננים הכתובים בקללות, חותם את החוק המאובן לאבק, מאבד את סוסי הנצח ממאורות הליל, בוכה: "הממלכה אינה עוד! ועתה האריה והזאב יחדלו".

שירת המקהלה

מי ייתן וכמרי העורב של השחר, כבר לא יעטו שחור רצחני, ובתווים גסים, יקללו את בניו של עונג. גם לא את אחיו הידוע אשר, בהיותו טירן, קורא בחופש, להניח את הכבל או לבנות את הגג. לא עוד שנאה דתית תיקרא בתולין לזה אשר חפץ אך לא פועל.

משום שכל דבר חי קדוש הוא.

פרק 10, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

"תמיד מצאתי שלמלאכים יש את היוהרה לחשוב על עצמם כבעלי התבונה היחידים; שאת הם מבצעים בחוצפה מלאת ביטחון הנובעת מהיגיון שיטתי.

"כך סווינדנבורג מגיע למסקנה שמה שהוא כותב הוא חדש; למרות שזה רק התוכן או מפתח העניינים של ספרים שכבר פורסמו.

"אדם לקח עימו קופיף למופע, ומשום שהיה קצת יותר נבון מהקוף, הפך יהיר, ותפש עצמו חכם יותר משבעה אנשים. כך הדבר בנוגע לסווינדנבורג; הוא מראה את טעויותיהן של הכנסיות, וחושף צביעות, עד שהוא מדמיין שהכול דתיים, ושהוא עצמו היחיד על פני הארץ שאי פעם שבר רשת.

"עתה שמעו עובדה פשוטה: סווינדנבורג לא כתב אמת חדשה אחת. עתה שמעו נוספת: הוא כתב את כל השקרים הישנים.

"ועתה שמעו את הסיבה: הוא התדיין עם מלאכים דתיים לחלוטין, ולא עם השדים שונאי הדת, משום שהיה חסר אונים הודות לתפישותיו יהירות.

"מכאן כתביו של סווינדנבורג אינם אלא סיכום של כל הדיעות השטחיות, וניתוח של הנשגבות יותר, אך לא עוד.

"שמעו עכשיו עובדה נוספת: כל אדם בעל כישורים מכאניים יכול להפוך מכתביו של פרצלסוס או יעקב בהמן עשרת אלפי כרכים שערכם שווה לזה של סווינדנבורג ומיצירותיהם של דנטה או שייקספיר אינסוף.

"אך לאחר שיעשה זאת שלא יטען לדעת יותר ממורו, משום שהוא רק אוחז בנר מול החמה."

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

מלאך בא אלי ואמר: "הו בחור צעיר, אוויל ומעורר רחמים! הו מצב איום! נורא! חשוב על הצינוק הבוער בלהט אשר אותו אתה מכין לעצמך לעולמי עד, הלהט אשר אליו אתה הולך בכזו נחישות."

אמרתי: "אולי תהיה מוכן להראות לי את שללי הנצחי ונהגה בו יחדיו ונראה שללו של מי נחשק יותר, שלך או שלי".

וכך לקח הוא אותי דרך אורווה, ודרך כנסייה, ומטה אל תוך מרתף הכנסייה, אשר בסופו הייתה טחנה; הלכנו דרך הטחנה אל תוך מערה, מטה גיששנו דרכנו העייפה דרך המחילות המשתלשלות, עד אשר חלל אינסופי כרקיע תחתון נגלה לרגלינו, ונאחזנו בשורשי העצים, ונתלינו מעל גדולתו; אמרתי: "ברשותך, נמסור את עצמנו לאין זה, ונראה האם ההשגחה שוכנת גם כאן; היה ותאמר לא, אני אומר כן"

אך הוא ענה: "אל תתיימר, בחור צעיר; בעוד אנו כאן התבונן בשללך, אשר ייחשף לפנינו עם פזור העלטה."

אז נשארתי איתו ישוב על שיפוליו של שורשיו של אלון; הוא נאחז בפטרייה שנתלתה ראשה מטה אל תוך האפילה.

בהדרגה נתגלתה לפנינו התהום הנצחית, הבוערת כעיר עשנה נשרפת; במרחק אדיר תחתנו הייתה השמש, שחורה אך בוהקת; סביבה היו מסלולי אש עליהם סבו עכבישים רבים, זוחלים אחר טרפם, אשר עפו, או אולי שחו באפילה הנצחית, בצורות הנוראיות ביותר של חיות אשר בקעו משחיתות; והאוויר היה מלא בהם, ונראה היה שהוא מורכב מהם. אלה הם שדים, והם קרויים כוחות האוויר. עתה שאלתי את בן לוויתי מה יהיה שללי הנצחי. הוא ענה: "בתוך העכבישים השחורים והלבנים."

אבל עכשיו, בין העכבישים השחורים והלבנים ענן ואש פרצו ורעמו, חוצים את האפילה, מפייחים הכול מתחתם כך שהאפילה התחתית הפחה שחורה כים, ורעמה ברעש נורא. תחתינו לא ניתן היה לראות דבר עכשיו מלבד סערה שחורה, עד שבהביטנו מזרחה  בין העננים והגלים, ראינו מפל של דם מהול באש, ולא רחוק מאיתנו הופיע ושקה שוב גבו המקושקש של נחש מפלצתי. לבסוף, במזרח, שלוש מעלות משם, הופיע גל קוצף מעל הגלים; לאט התרומם רכס סלעים זהובים, עד שהתגלו לפניו שני כדורים של אש ארגמן[ מהם הים מלט בענני עשן; אתה ראינו שהיה זה ראשו של לוויתן; מצחו מחולק בפסים של ירוק וסגול, כמו על מצחו של נמר; לפתע ראינו את פיו  וזימים אדומים תלויים מעט מעל הקצף הרוחש, מכתימים את המעמקים השחורים הקרניים של דם, מתקדמים לקראתנו עם כל הזעם של קיום רוחני.

חברי המלאך טיפס מעלה ממקומו אל הטחנה. נותרתי לבד ואז התגלות זו נעלמה. ומצאתי את עצמי ישוב על גדה נחמדת לצידי נהר לאור ירח שומע את נגן הנבל השר שיר שנושאו היה: "האיש שלעולם אינו משנה דעתו הוא כמו מים עומדים, והוא מרביע שרכים של הנפש."

אך עם זאת קמתי וחיפשתי אחר הטחנה, ושם מצאתי את מלאכי אשר, מופתע, שאל אותי כיצד ברחתי. עניתי: "כל שראינו היה הודות למטאפיזיקה שלך;  כי כאשר ברחת מצאתי אל עצמי על גדה לאור ירח, מאזין לנגן הנבל. אך אתה ראינו את שללי הנצחי, שאראה לך את שלך?" הוא צחק להצעתי; אך אני אחזתי בו בחוזקה בזרועותיי והתעופפתי מערבה דרך הלילה. עד שהתנשאנו מעל צל הארץ; אז הנחתתי אותנו היישר אל תוך גוף החמה; כאן הלבשתי עצמי לבן, ואוחז בידי את כרכיו של סווינדנבורג, צללנו מהמרום המופלא וחלפנו מעל כל כוכבי הלכת עד שהגענו לשבתאי. כאן התמהמהתי במנוחה ואחר כך זינקתי אל תוך הריק שבין שבתאי והכוכבים המקובעים.

"כאן" אמרתי "שללך; בחלל זה, אם ניתן לקרוא לזה חלל." לפתע ראינו את האורווה והכנסייה ולקחתי אותו למזבח ופתחתי את המקרא, וראו! היה זה בור עמוק, אל תוכו ירדתי דוחף את המלאך לפני. כעבור זמן קצר ראינו שבעה בתי לבנים, לאחד נכנסנו; בתוכו היו מספר קופים, בבונים וכל הזנים האלה, אסורים בשלשלאות למרכז, מחייכים וגוערים זה בזה, אבל נחבים הודות לקוצר שלשלאותיהם. עם-זאת ראיתי שלעיתים הם רבים, והחלשים נלכדו על-ידי החזקים, ובפנים מחייכות, הם קודם זווגו יחדיו ואז עוקלו על-ידי תלישת הגפיים אחד של השני עד שכל שנותר היה גוף חסר אונים; אותו, לאחר שחייכו ונשקו לו במראית אהדה, בלעו גם כן. פה ושם ראיתי אחד מהם מלקט באנינות את הבשר מזנבו שלו. היות והצחנה הנוראה העיקה של שנינו, הלכנו אל הטחנה; ובידי הובא שלד של גופה שבטחנה הייתה האנליטיקה של אריסטו.

כך אמר המלאך: "שיגיונותיך העיקו עלי, ועליך להתבייש."

עניתי: "אנחנו מעיקים זה על זה, ואין זה אלא זמן אבוד להתדיין איתך שעבודותיך הן רק אנליטיקה".

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

הייתי בבית הדפוס בשאול וראיתי שיטה בה ידע מועבר מדור לדור.

בהיכל הראשון היה איש-דרקון, מנקה את הזבל מפיה של מערה; בפנים מספר דרקונים היו מרוקנים את המערה.

בהכיל השני היה צפע מתפתל סביב האבנים והמערה, ואחרים מאדירים אותו בכסף, זהב ואבנים יקרות.

בהיכל השלישי היה נשר עם כנפיים ונוצות מאוויר; הוא גרם לפנים המערה להיות נצחי; סביב היו מספר אנשים דמויי נשר, אשר בנו ארמונות בצוקים הכבירים.

בהיכל הרביעי היו אריות של אש ושלהבת רועמים סביב וממוססים את המתכות לנוזלים חיים.

בהיכל החמישי היו צורות ללא שם, שיצקו את המתכת אל המרחב.

שם הן התקבלו על-ידי אנשים אשר שכנו בהיכל השישי, וקיבלו צורה של ספרים וסודרו בספריות.

הנפילים אשר יצקו עולם זה לתוך קיומו החושני, ועתה נראים כחיים בו בשלשלאות, הם בעצם הגורם לחיים בו ומקור לכל פעילות. אך השלשלאות הן ערמתם של מוחות חלשים ומאולפים, אשר כוח בידם להתנגד לאנרגיה בהתאם לפתגם "החלש באומץ חזק בערמומיותו".

מכאן שחלק אחד של ההוויה הוא הפורה, והשני המעקל; עבור המעקל נראה שהיוצר נמצא בשלשלאותיו; אך אין זה כך. הוא רק לוקח חלקים מהקיום; מדמיין שהם כולו.

אך הפורה חדל להיות פורה אלא אם כן המעקל, כים, יקבל את שיירי עינוגיו.

יהיו מי שיאמרו: "האין אלוהים הוא הפורה ואיש מלבדו?"

אני אומר, "אלוהים רק פועל ומתקיים בישויות קיימות או בני אדם."

שני מעמדות אלו של בני האדם הם תמיד נמצאים נוכחים על הארץ, ולנצח יהיו אויבים; מי שינסה לפייס בניהם שואף להחריב את הקיום.

הדת היא ניסיון לפייס בין השניים.

הערה – ישוע הצלוב לא ביקש לאחד אלא להפריד בניהם, כפי שנאמר במשל הכבשה והעיזים; באומרו: "באתי אליכם לא עם שלום, אלא עם חרב."

המשיח, או השטן, או המפתה, נחשב בעבר אחד מהכוחות העתיקים שהם האנרגיות שלנו.

צד ב – מחבר ראשון – דומות

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
בספר הראשון המיוחס לרמב"ם, אותו הוא כתב בגיל 16, "מילות היגיון" הוא מציג שיטה לוגית סדורה המבוססת בעיקר על כתביו האנאליטיים של אריסטו. עם זאת ישנו הבדל אחד משמעותי בין שיטתו של אריסטו וזו של הרמב"ם: האצל הרמב"ם מתווסף רכיב אחד נוסף "יחס המשל". על-פי יחס זה ניתן לנסח משהו באמצעות משל לא על מנת להוכיח אותו אלא על מנת להעביר את המידע שמבקשים להעביר בדרך נהירה יותר. המשל אינו בא כדי לחזק את הטיעון אלא כדי לחדד אותו.

דוגמא נוספת שניתן להביא היא אפלטון בתקופתו האמצעית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספריו "המשתה" ו"המדינה", המציע איזון מסוים בין ההוכחה הלוגית או הרציונאלית והבאת משלים. (בהקשר זה אנחנו יכולים להבין מדוע אפלטון מבקש לגרש את המשוררים מהמדינה האידיאלית – כאשר הפילוסוף הינו גם משורר אין צורך במשוררים שאינם פילוסופים).

עם השנים השימוש במשלים עורר התנגדות רבה מצד הוגים בעלי אוריינטציה אנאליטית יותר - דיוויד יום לדוגמא ביקש לשרוף כל ספר שאינו מבוסס על סמך הוכחות אמפיריות ולוגיות. 

במאה ה-19, כתגובת נגד לגישה הרציונאליסטית של הוגי ההשכלה התעוררה התנועה הרומאנטית עם הוגים כוויליאם בלייק, קולרידג', שלי, שלינג, שילר והלדרלין אשר השיבה את המשל או הדימוי למעמד מקביל אם לא נעלה על הזהות.

אנו מבקשים עתה לחבר או לקשר בין כל אופני ההסתכלות השונים על ריבויים האינסופי. אנו בבעיה כאשר אנו מבינים שאין לנו יכולת להוכיח או לשפוט את מעמדו של כל אופן הסתכלות. אנו יכולים רק להשוות בניהם ולעמוד על היחסים בניהם. לשם כך הווה ננסה תרגיל מחשבה קטן.

הביטו על האנשים שסביבכם. האם כולם בריאים היום? האם מישהו מהם לא שתה מספיק קפה? או שתה יותר מדי קפה? האם מישהו מהם מעשן או שותה? האם מישהו מהם לא ישן מספיק או ישן יותר מדי? מה בדבר הטרדות השונות המעסיקות כל אחד מהם? האם אתם מכירים זה את זה דיו כדי להבין אותן? אולי אתם יכול להבין אותן – כלומר לעמוד על זהותן של הטרדות האלה, אך אינכם יכולים להכיר אותם במובן של להבין את האופן שטרדה זו או אחרת משפיעה על האופן שבו העולם משתקף ברגע זה מעיניו של האחר. 

לעומת זאת אתם כן יכולים "לשים את עצמכם בנעליו של האחר" - לזהות אירועים מחייכם שלכם הדומים לזה שלו ולזהות את האופן שבו אתם חשתם ולדמות לעצמכם שהתחושה הזו שיש לו היא אמנם לא זהה אבל היא דומה לזו שאתם מדמים בעיני רוחכם.  

באופן זה אתם לא נותנים תוקף או מחזקים את אופן ההסתכלות של האחר – הוא אינו צריך את אישורכם כדי להתרחש – אבל אתם מחדדים את הכרתכם אותו. יחס הדומות מאפשר להתקרב במקומות שבהם לא ניתן לחדור, להבין יותר במקומות שבהם לא ניתן לדעת.

היות וכל אופן הסתכלות הוא תוצאה של המפגש הייחודי בין זמן ומקום וזווית וזיקה שאינן חוזרות על עצמם לעולם באותה תרכובות ייחודית של הרגע, אף אופן הסתכלות אינו זהה לאף אופן הסתכלות אחר. מתוך כך איננו יכולים לאנוס את אופני ההסתכלות השונים לתוך מערכת אחת סדורה של זהויות אנאליטיות. עם זאת, איננו צריכים לוותר, על סמך תובנה זו, על האפשרות להבין טוב יותר את אופני ההסתכלות השונים שאנו פוגשים בהם. אנחנו יכולים להתבסס על יחס הדומות כדי לקרב בין האופנים השונים ולהרכיב כך מערכת מקבילה, גמישה יותר, פתוחה יותר וכן – עמומה יותר, אך כזו שתאפשר לנו להכיר את הדומה שבאחר בהתאם להקשרו הייחודי.

לפרק הבא

חלק 7 - מתוך 'נישואי עדן ושאול' מאת וויליאם בלייק

המסורת העתיקה שהעולם יאכל באש מקץ ששת אלפים שנה היא אמיתית, כפי ששמעתי מהשאול.

זאת משום שהכרוב עם חרבו הבוערת קרוי בזאת בפקודה לעזוב את עמדתו בעץ החיים, וכשיעשה זאת, הבריאה כולה תעוקל ותיראה נצחית וקדושה, למרות שעכשיו היא נראית מוגבלת ומושחתת.

כל זאת יעשה על ידי שיפור ההנאה החושית.

אך קודם לכן על התפישה שלאדם גוף הנפרד מנשמתו להימחות. אעשה זאת על ידי הדפסת שיטת התופת של המאכלת, אשר בשאול אופייה מועיל ורפואי, ממוססת משטחים חשופים ומוציאה לגלוי את האינסוף שהוחבא.

אם דלתות התפישה יטוהרו, הכול יופיע לאדם כפי שהוא, נצחי.

כי האדם סגר על עצמו, עד שהוא רואה הכול דרך חגווים צרים במערתו.

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'נישואי עדן ושאול'

הנביאים ישעיה ויחזקאל סעדו עימי ושאלתי אותם כיצד העזו לטעון שאלוהים דיבר עימם. והאם הם לא חשבו באותו הזמן שהם לא יובנו, ויהיה למקור לנטל.

ישעיה ענה: "לא ראיתי אל, אף לא שמעתי, בכל תפיסה אורגאנית מוגבלת, אך חושי גילו את הנצחי בכל; ומכיוון שהייתי משוכנע אז, ונותרתי מאושר שקולה של תרעומת כנה הוא קול האלוהים, לא דאגתי לתוצאות אלא כתבתי."

אז שאלתי: "האם שכנוע עז בכך שדבר מה הוא כך, עושה אותו כך?"

הוא ענה: "כל המשוררים מאמינים שכך הוא הדבר, ובעידני הדמיון שכנוע עז כזה הסיר הרים; אך רבים אינם מסוגלים להשתכנע נוקשות בדבר."

אז אמר יחזקאל: "הפילוסופיות של המזרח לימדו את העיקרון הראשון של התפישה האנושית; כמה אומות החזיקו בעיקרון אחד, וכמה באחר. אנחנו בישראל לימדנו שהגאונות הפואטית (כפי שקוראים לזה היום) הייתה העיקרון הראשון וכל האחרים רק נגזרים ממנה. זה היה מקור בוזינו לכמרים והפילוסופים של ארצות אחרות, ומנבאים שכל האלים האחרים יוכחו לבסוף שראשיתם באל שלנו, ושהם יובלים של בגאונות הפואטית. לכך משוררנו הגדול המלך דוד שאף בהתלהבות כה עזה, וקרא ברגש באמרו שבעזרת זה הוא כובש את אויביו ושולט בממלכותיו; ואנחנו, כה אהבנו את אלוהינו שקיללנו בשמו את כל האלוהויות של העמים סביבנו, וקבענו שהם מרדו. מדעות אלו גס הרוח חושב שבסופו של דבר כל האומות יונהגו על-ידי היהודים."

"זה" הוא אמר "ככל שכנוע עז, התגשם בסופו של דבר, משום שכל העמים מאמינים בדבר היהודים ועובדים לאלוהי היהודים; איזה שיעבוד הוא גדול מזה?"

שמעתי זאת בתמיהה מה, אתוודה באשמתי. אחרי הסעודה ביקשתי את ישעיה להעשיר את העולם ביצירותיו האבודות; הוא אמר שאף יצירה בעלת ערך שלו אבדה. יחזקאל חזר על כך על יצירותיו שלו.

שאלתי גם את ישעיה מה גרם לו להלך עירום ויחף שלוש שנים. הוא ענה "אותה הסיבה שהביאה את דיוגינס היווני לכך."

לאחר מכן שאלתי את יחזקאל מדוע הוא אכל צואה ושכב זמן כה רב על צידיו. הוא ענה "הרצון לרומם אנשים אחרים את תפישת הנצח. זאת עשו השבטים בצפון אמריקה. והאם כן הוא המתנגד לגאוניותו או תודעתו, רק לשם סיפוק או נוחות בהווה?"

פרק 5 מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

המשוררים העתיקים החיו את כל האובייקטים המוחשים באלים וגאונים, הם קוראים להם בשמות ומאדירים אותם בתכונותיהם של עצים, נהרות, הרים, אגמים, ערים, אומות, וכל מה שחושיהם הרבים והגדולים יכלו לתפוש.

באופן מיוחד הם למדו את הגאוניות של כל עיר וארץ, מעמידים אותה תחת האלוהות השכלית. עד שנוצרה שיטה, אותה כמה ניצלו ושיעבדו את הגס על-ידי ניסיון להגשים או להפשיט את האלוהות השכלית ממושאיהם. כך התחילה הכמורה.

בוררת צורות סגידה משירי אגדה. ואחר כך הכריזה שהאלים פקדו דברים כאלה. כך שכח האדם שכל האלוהויות שוכנות בחזה האנושי.