מון בלאן, פרק 7. קולורטורה

לתחילת הספר
לפרק הקודם

7. קולורטורה

דניאל ידע שהוא לא יעלה על הרכבל וכבר כשירד מהאוטובוס בשמוני, הוא הבין שגם שם הוא לא יישאר. הכפר שמוני נראה כמו שהוא היה צריך להיראות, נדמה היה כאילו קודם מישהו צייר את הגלויה של הכפר ואז בנו את הכפר לפי ההוראות שהוא הכין.

השלג נח כשמיכת פוך על הגגות של בקתות העץ של הכפר. הבתים השונים נבנו כמו לפי סכמה מסודרת והיו נבדלים זה מזה במראה ובמבנה לפי חלוקה מסודרת לשלושה סוגים בהתאם לייעודיהם; מגורים לתיירים, חנויות לתיירים ומסבאה.

אלמלא ההיגיון הבריא, דניאל היה מאמין שלאנשים שעובדים פה, האנשים שמתחזקים את המקום בין קבוצה אחת של הרפתקנים לקבוצה אחרת של נופשים, אין מקום מגורים מסודר משלהם, לפחות לא כאן בכפר. הבקתות אמנם היו חמימות אך תחושה מטרידה של זרות שררה בהן וגרמה לכך שלא ייתכן שאדם יוכל לחיות במקום שכזה יותר ממספר לילות, שכן בין המיטה, המקלחת, המטבחון והשירותים לבין בית הפריד עולם ומלואו של קור, סדר מופתי ועיצוב מודרני.

לא אחכה, אצא עכשיו, הוא חשב ותחושה קסומה רוממה אותו ומילאה את חזהו באוויר ההרים הצונן. הוא חש כמו ארתור בשעת צאתו, יחד עם חבריו, אל עבר הגביע, הוא חש כמו קולומבוס המשאיר מאחוריו את ספרד ואת חובותיו, הוא חש כמו קלישאה מנופחת ומיד הביא לדעיכת אותה תחושה ובית החזה שלו, שחש כה מלא התרוקן בן רגע ודרש להתמלא על-ידי משהו אחר.

התחושה הריקה הזו בחזה, התחושה הזו של חוסר סיפוק, חוסר הגשמה, התחושה הזו - אין לה שום תוכן מלבד הרצון שהיא תיעלם, שתחושה אחרת, כלשהיא, תבוא ותחליף אותה. מי יודע כמה אירועים בהיסטוריה האנושית היא הביאה התחושה הזו? מי יודע אם התחושה הזו בדיוק היא שהביאה את אלכסנדר להמשיך להוביל את צבאו מזרחה, או אם התחושה הזו בדיוק היא שהובילה את האדם הקדמון לשים עורות לגופו ולצאת החוצה מאפריקה אל הכפור של אירופה הניאוליתית.

לאורך ההיסטוריה המין האנושי ניסה הציג אלפי סיבות אחרות להישגיו, אך מי יגיד לי שאברהם אבינו לא הלך כי לא הייתה לו ברירה אלא ללכת, פשוט ללכת אל עבר הארץ החדשה ולא בגלל שאיזה אלוהים אמר לו, או לפחות לא רק, אלא גם ואולי אפילו רק, משום שבארץ מולדתו הוא חש את התחושה הריקה הזו שלנוכחותה לא הייתה לו ברירה אלא ללכת, להתרחק, לצאת מהמקום ההוא, שהוא לא יכול היה לקרוא לו בית, ולהמשיך הלאה אל עבר מקום אחר, מקום חדש, מקום בו אולי הוא לא יחוש את הריקנות הזו?

כוח אדיר יש לה לתחושה הזו, כוח לעשות טוב כמו גם לעשות רע, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים גרמניה הייתה במשבר כלכלי שאף אחד מהעם הגרמני שחי באותה תקופה לא יכול היה לזכור גרוע ממנו, והחוסר דבש מלכות הוא לתחושת הריקנות. מי יכול לומר לי שלא הייתה זו התחושה הזו, שאינה דורשת דבר מלבד שינוי, שהביאה מיליונים אל הקלפי להצביע לאוסטרי המיליטנט שאמנם דיבר שטויות אבל הוא דיבר על שינוי, ושלא יהיה ספק, כשאתה שרוי בתחושה זו של ריקנות וחוסר סיפוק, שינוי, כל שינוי, נראה כמפתח הזהוב של שערי הפנינה.

היא הביאה למעשים רבים, גדולים כקטנים, טובים כרעים, היא יכולה להביא את האדם החכם בעולם לעבר הפעולות המטומטמות ביותר בהיסטוריה, כמו המצאת פצצת האטום, או, כמו במקרה שלפנינו, לגרום לאדם רגיל להתבונן אל הר גדול ובלי להתייחס לעניינים כמו מסלול, שעה או הצורך בהדרכה, לאחוז בתרמיל וללכת, לצאת מהכפר החם והבטוח ולהתחיל ללכת. סיבה לא הייתה כאן, גם לא היגיון. כל מה שהיה כאן זה תחושה של ריקנות, כיוון והבטחה.

לפרק הבא