אסון מות הרב, מתוך 'מבקר בתרבות'

עכשיו, משחלפו להם שבעה ימים ממותו של הרב עובדיה יוסף, חשבתי לזרוק לתוך בליל הדעות את שתי האגורות שלי בנושא.

עובדיה יוסף מת וזה אסון גדול למדינה. לא, אני לא מתכוון שזה אסון למות בשיבה טובה אחרי שנים רבות של מעמד המתאים למונרכיה. אלא האסון הוא שעם מותו של הרב הזה, מת אחרון החכמים הגדולים בעולם הרבנות הנוכחי. לפני שאתחיל להרחיב על הנקודה הזו, חשוב שנפריד בין הרב עובדיה יוסף של שמונים שנות חייו הראשונות ועובדיה יוסף של העשור וחצי האחרונים. אני מתייחס במאמר זה לראשון. זה השני, לפחות עבורי הוא תוצאה של טמטומה של קבוצה פוליטית שהעמידה מצלמות ומיקרופון מול אדם זקן ומלמל. חשבו על סבתא שלכם העתיקה, אם יש או היה לכם כזו, האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי כל הערה או פליטת פה מטופשת שהיא מוציאה?

האסון שאני מדבר עליו הוא שעם מות הרב מת הרעיון של השכל המקל. של גישתו של הרב הזה לגבי תפקידו כרב. בניגוד למה שמקובל להאמין היום, רב זו שליחות ציבורית קהילתית ולא פוליטית. והרב עובדיה יוסף השתמש בשכלו ובתפקידו על מנת להביא לחיים קלים יותר לקהילתו מבלי להביא אותם לחרוג ממגבלות האמונה.

העיקרון הזה נבע מקישור שעשה עובדיה יוסף בין ההחמרה והטיפשות. מי שאינו בקיא בכתובים לא יכול להרשות לעצמו להתיר משום שאינו יודע באמת אם מותר לו להתיר. החוק הוא עננה מעליו והוא רואה את תפקידו כמתפלל לגשם. עובדיה יוסף לא התפלל לגשם, הוא ציווה למטר.

קהילתו של עובדיה יוסף אשר הוא תרם לחייה של הקהילה הזו, עזר לקרבה אל הדת ושיפר בפועל את חיי הקהילה הזו, היא לא הקהילה לובשת השחורים שאנו מזהים כש"ס. אלא היא כל הקהילה המאוחדת של המזרחים שומרי המצוות. אלה חיו את עובדיה יוסף המנהיג הרוחני, המנהיג הקהילתי, מתיר העגונות, הגושפנקא לקיום חייהם.

אינני חושב שהרב עובדיה יוסף היה הרב החכם האחרון מאז קארו. מי שחושב כך שוכח את הבעל שם טוב ותלמידו 'המגיד' ממעזריטש. אינני גם חושב שהמהפכה של עובדיה יוסף וש"ס הייתה האירוע הגדול ביותר ביהדות העכשווית. מי שחושב כך שוכח את השפעתו העמוקה של רבי נחמן מאומן.

אך חכמתו של עובדיה יוסף, נכון לה מקום מיוחד בין הערב רב של רבנים במאה העשרים, שכן הוא ראה במלאכתו כמונעת לנוכח האמת. הוא ניצב מול רבנים נחשבים ממנו ואשכנזיים ממנו ואמר להם 'לא, אתם חוטאים לאמת'. זו אינה רק חכמה גדולה אלא יש כאן גם הרבה אומץ. אומץ היכול לנבוע רק מהביטחון בכך שהאמת ניצבת לצדך.

אנשים נוטים לשגות ולחשוב שהערעור במעמדה של האמת הוא דבר המיוחד לפילוסופיה החילונית של המערב. בהנבה זו, הם שוגים לייחס לאמונה האורתודוקסית מעמד על-זמני אשר אינו מושפע מתהפוכות רוח הזמן. לפני שאתייחס לנקודה זו עלי רק להניח עובדה אחת פשוטה:

האורתודוקסיה החרדית היא צורת האמונה היהודית החדשה ביותר מבין אלה הקיימות היום

במאה השמונה עשרה פשטה לה החילוניות בין אנשי ההשכלה היהודים, בתגובה לכך הבדילו עצמן מספר קהילות תחת הכותרת 'החסידות', מתוך הבדלנות הזו ביקשו כמה קהילות להיות חלק מכלל הציבור האירופאי הנאור וכך קמה לה התנועה הרפורמית ובתגובה לזו קמה האורתודוקסיה. אותה כימרה חולנית אשר רואה בקרסול פריצות כמו אחרוני הטליבאנים.

כל התהליך האבולוציוני, כן אבולוציוני הזה, התרחש באירופה, בזמן הזה הקהילה היהודית בצפון אפריקה חיה לה חיי שיתוף עם הרוב המוסלמי. חיה ועבדה לצידה. והיא נותרה כזו, שומרת מצוות ועם זאת לוקחת חלק בעבודות היומיום של כלל הציבור.

כשאלה הגיעו ארצה בעליות של שנות השישים והשבעים, הם מצאו את עצמם כקהילה מנודה ומושפלת, מחינה כלכלית בהיעדר שוויון אפשרויות, מבחינה פוליטית בהיעדר ייצוג התואם לזהותם, מבחינה חברתית ולצד כל אלה, מבחינה תורנית. עובדיה יוסף ביקש ראשית להתמודד עם הנקודה האחרונה. הוא שחונך כמזרחי בחצרות אשכנז ביקש להביא את הלימוד התורני אל קהילת ספרד.

הכול היה טוב ויפה, אצילי ונאה מאין כמוהו עד להקמת ש"ס. ש"ס החלה את דרכה כקול למזרחי המדוכא, כמפלגה שאופייה היה בראש ובראשונה חברתי (עד היום ש"ס ומר"צ מתחרות בכל שנה אחר תואר 'המפלגה עם הכי הרבה חקיקה חברתית'). אבל שינוי זירת המשחק הזה הביא את ש"ס לשחק בשני משחקים שעובדיה יוסף לא ידע ולא היה אמור לשחק.

ראשית המשחק הפוליטי שהפך את ש"ס, בהנהגת הגנב המורשע אריה דרעי, לאחת מהמפלגות המושחתות בהיסטוריה של המדינה הצעירה שלנו.

שנית המשחק התורני; עובדיה יוסף עשה את מיטב עבודתו כמביט מהצד על משחקם הרקוב של החסידויות הגדולות, כרב האמיץ שהיה מוכן לעשות את אותם דברים שאלה לא העזו לעשות. אבל זה היה משחק הלכתי לא משחק תורני. לפתע קהילת ש"ס החלה משווה את עצמה לקהילות אשכנז, קהילות שבהן המעמד נקבע על-פי ערכים חולים כמו 'מי מתלבש יותר כמו הפריץ הגוי שנהג לקחת את המיסים מאבות אבותינו במזרח אירופה', או 'מי שמאמין הוא לא עובד'.

עכשיו, אחרי שראינו כיצד שמונה מאות אלף זומבים פועים בבכי על מותו של אדם שהם בזו לו בחייו, אנחנו יכולים לראות את אסון מות הרב האמיתי. המשפט השגור בפי כל הבוכים היה "אין מי שיחליף אותו". בהיעדר מחליף המחזיק באומץ להקל, גורל הקהילה החרדית יהיה זהה לגורל הקהילה האשכנזית, שהתחילה כחצרות חכמים והפכה ברבות התפשטות הבורות והקנאות למשהו שאני יכול לתאר בעזרת אנקדוטה ממפגש שלי עימם:

לפני מספר חודשים הגעתי לעבוד בחלטורה בחנוכת בית של אחת המדרשות של אחת החסידויות בשכונת רמות השם ייקום דמה. בפנים תלמידי חכמים למדו גמרה ברעש רב. הבחנתי שמעל כל מסדרון, ובכניסה לכל כיתה היא תלוי על המפתן "מדרשת ..." כך שהם יוכלו לדווח למדינה על מספר מדרשות שונות הפועלות במקום וכך לשאוב ממנה כספים. לכבוד חנוכת הבית רבנים שונים באו בזה אחר זה לנאום נאומים בזמן שצווחות פעוטות נשמעו כל הזמן מעזרת הנשים. אף אחד לא הקשיב לנאומי הרבנים, אף אחד לא יכול היה לשמוע אותם, אבל בכל זאת כולם בהו בנואמים משל היו סטלן הבוהה במרקע הטלוויזיה.

יצאתי החוצה לנשום אוויר. בחוץ ילדים חרדים השוו סכינים פה ושם עבריינים לובשי שחורים הלכו מכות. פתאום אחד מהם פנה אלי, בחור ישיבה כבן עשרים. ילד בן שתים-עשרה ביקש ממנו סיגריה והוא רצה לשאול אותי אם החוק של המדינה שהוא לא מכיר בה מרשה לתת סיגריה לילד. אמרתי לו שלא החוק צריך למנוע זאת ממנו אלא המוסר האישי שלו. הוא לא הבין. כל הזמן הזה מלמול יידי עמום נשמע מהמיקרופון של הרב,  ונבלע בין בכי תינוקות לעקות עבריינים ברחוב. הרגשתי בסוף העולם.

פתאום אותו בחור צעיר נעמד לידי כמבקש להוכיח אותי. בהמרה הבהרתי לו שחילוניותי לא נובעת מבורות, אלא מכך שקראתי יותר מדי בשביל להתחפש למטומטם.

"אתם החילונים" הוא התחיל משפט שלא יכול אלא להיגמר בקלישאה "אתם רוצים רק חופש!"

"לא. לא חופש" השבתי לו "חירות".

עם מות הרב, חוששני שגם קהילת ש"ס תיטמע בתוך ים הבורות הזה.