דון ג'יובאני של האופרה הירושלמית, מתוך 'מבקר בתרבות'

אמש הגשמתי חלום בן עשר שנים.  

במהלך התואר הראשון שלי כתבתי עבודת מחקר קצר המשווה בין דון ז'ואן של קירקגור לדונז'ואניזם של אלבר קאמי. העבודה החלה במבוא בן ארבעים עמודים הסוקר את הופעותיו הספרתיות השונות של דון ג'ואן לאורך ההיסטוריה. הציון של העבודה הזו היה 70 וצורפה לו ההערה "תפסת מרובה, לא תפסת". נכון, לא תפסתי, אבל עם כתיבת העבודה הזו החל מסע אישי שלי עם דמותו של דון ז'ואן. הרב שגל שנכתבו עליו יותר מחזות מאשר של ישו, בודהא וסוקרטס יחדיו.

מחר, במסגרת המשך ההקדמה של "הגיבורים החדשים", נדבר עוד קצת על דון ז'ואן, אבל בשביל היום די שנאמר שהוא היווה השראה ללא פחות מתשע-מאות מחזות, בין השאר על-ידי מולינה, מולייר וג'ורג' ברנארד שו, לאלפי שירים אשר הבולט שבהם הוא האפוס "דון ג'ואן" של הלורד ביירון, ולאופרה אלמותית אחת בשם 'דון ג'יובאני' של בחור צעיר ולא מוכר בשם וולפגאנג 'האלוהי' מוצארט. האופרה הזאת נחשבת על ידי מי שנחשב לאופרה הטובה ביותר בכל הזמנים ובמשך עשר השנים האחרונות זה היה חלום אישי שלי לחזות בה. אתמול הוגשם לי חלום זה.

המקום היה מתחם מגדל דוד היפה והצונן והקסום והקר והמופלא והקפוא והחביב והמקפיא. כשהגענו והתיישבנו, אשתי הנמצאת בחודש התשיעי להריוננו ואני, הקור הנורא והחמין-של-שבת שאכלנו אתמול לחגוג את בוא החורף, היו בראש מעייני אבל אז נשמעו שני התווים הראשונים של הפתיחה. שני הצלילים עליהם כתב הפילוסוף סורן קירקגור את המילים הבאות:

"שני הצלילים המוכרים של הכינור! שני הצלילים המוכרים האלה, כאן באמצע הרחוב. האם אני מאבד את צלילותי? האם האוזן שלי, שמרוב אהבת מוצארט הפסיקה לשמוע, האם היא זו שמפיקה צלילים אלה? האם האלים נתנו לי, קבצן אומלל בפתח המקדש, את האוזן הזו המפיקה את הצלילים שהיא שומעת? רק שני צלילים, עכשיו אינני שומע דבר. ברגע שהם פורצים מתוך הטונים המקהלתיים העמוקים של הפתיחה הנצחית, הם מייחדים את עצמם מהרעש וההמולה של הרחוב, על כל ההפתעה שבהתגלות"  

אחרי שני הצלילים האלה הקור נעלם, והחמין שחששתי שהנה אחרי כל העונג שהוא הסב לי אתמול הוא מתכוון לנקום בי נשכח. כן. זה אמתי. כן. זה קורה. האווירה הקסומה של הריסות מגדל דוד הדהדה את האוברטורה האלוהית שבקעה לה מתוך בור התזמורת. שם, מצופפים זה לתוך זה, בכובעי גרב ומחממי-אוזניים, ניגנה לה התזמורת. היא הייתה קטנה ממה שמצופה, והאקוסטיקה הייחודית של המקום הקשתה על כלי הקשת מלהוציא את מלוא המנעד הקבוע להם, ודומה היה שהם מורכבים מטונים גבוהים ונמוכים בלי מרכז. אבל אלה זוטות של קנאי דתי כאשר נוגעים בתשמישי קדושתו, תרגישו חופשי להתעלם מהם.

הבמה הייתה מורכבת מזירה מרכזית שבה התרחשו רוב הסצנות ובימאי האופרה גבריאל ריביס השכיל להשתמש במשעולים ובחלונות השונים של המתחם להעשרת המחזה במקומות נוספים. מלבד זאת אי שם באופק, על אחת החומות הוקרנו הכתוביות לאופרה האיטלקית, במרחק שאתגר אפילו את הפרעות הקשב שלי.  על קיר נוסף הוקרנו קטעי ווידאו-ארט מיותרים לחלוטין שטוב היו עושים אם היו מוותרים עליהם.

למרבה ההפתעה האופרה הירושלמית, שזו הייתה הופעתה הראשונה הוכיחה את עצמה כראויה ביותר הזמרים הצעירים נהנו משני שחקני חיזוק איטלקיים בתפקיד דון ג'יובאני ומשרתו לפורלו. אבל דומה היה שהם לא זקוקים לשום חיזוק. במיוחד ראויים לציון לשבח היו אולגה סנדרסקיה, הלו היא דונה אנה בעלת הקול האלוהי, אפרת רז, הלא היא דונה אלווירה, בעלת כישורי המשחק המצוינים, ושקד בר, הלא היא צרלינה, היפהפייה.

שלוש השעות של האופרה חלפו להן כאילו היה מדובר בעשרים דקות, ובסוף ההופעה הקהל הקפוא והמאושר נעמד למחיאות כפיים סוערות, שבו בזמן תרמו להפשרתם וגם הכירו תודה לאמנים הדגולים על שהותירו לנו לחזות ולהאזין לכשפיהם.

ביום חמישי תהייה הופעה נוספת. אם תמהרו, אולי נשארו כרטיסים.