לתחילת הספרלפרק הקודם
5. פואמה
סימפונית
ישנן
דרכים רבות להתכונן למסע. במיוחד מסע מסוג זה שאין ספק שדרושה לו מידה זו או אחרת
של התכוננות. אמנם, ניתן להתכונן למסע במשך שבועות ואפילו חודשים, אבל מקום מיוחד
נשמר תמיד ליום האחרון שלפני היציאה למסע. זמן זה נושא בחובו אווירה מיוחדת של
"ההזדמנות האחרונה". ההזדמנות האחרונה להימנע מטעויות קריטיות, וכמובן,
ההזדמנות האחרונה לבצע טעויות גורליות.
ישנם
הדקדקנים, שבוחרים בזמן זה לעלעל שנית במפות המסע, שמוודאים חמש פעמים שהכרטיסים
אכן נמצאים במקומם, שעוברים שוב ושוב על רשימת המצרכים הנחוצים, שמפרקים את תיק
המסע שלהם שוב ושוב רק כדי לוודא שאכן כל מה שאמור להיות בתוכו, אכן נמצא בתוכו.
מיותר לציין שתמיד הם שוכחים דבר אחד וגם אם דבר זה הינו שולי ביותר, היעדרו יטריד
אותם לכל אורך המסע. איך יכולתי לשכוח את הצעיף הירוק, הם ישאלו את עצמם בכל פעם
שצווארם יחוש צינה, ולמרות שהם כן זכרו לארוז צעיף אחר, צעיף זה תמיד יתגלה כעבה
מדי, דק מדי, מגרד מדי או מחממם מדי, ובכל אופן, הרבה פחות טוב מזה שאיננו.
האנשים
האלה הם בדיוק האנשים שלא נמצאים אף-פעם בטיול עצמו. רגליהם אולי יצעדו על השבילים
של הטיול, עורם אולי יישרף מהשמש המקרינה מעלה מהשלג הלבן. אך ראשם, ראשם לא יהיה
בטיול כלל וכלל, הוא יהיה טרוד כל הזמן בנקודה הבאה, בחישוב המרחק עד העיקול הבא,
בגובה השמש, באיכות נעליהם, בארוחה שיאכלו בערב, או בטיבה של הטיסה חזרה. הם אלה
שתמיד מבקשים להמשיך כשאחרים רוצים לעצור ולספוג את הנוף.
לעומתם,
ישנם אלה הבוחרים לבלות את הזמן עם משפחתם. לשחק את המשחק המשפחתי המיוחד הזה,
לפיו הכול כל-כך מושלם בבית, שאני לא מבין למה דווקא עכשיו אני צריך ללכת.
קל לזהות
את האנשים האלה בערב שלפני המסע, הם אלה שפתאום דורשים שכל המשפחה תאכל את ארוחת
הערב ביחד והפעם בלי טלוויזיה דלוקה, ואז שותקים כאילו זו הסעודה האחרונה. הם אלה
שמוצאים, דווקא בערב הזה, סיבה לריב על שום דבר רק בשביל שהם יוכלו אחר כך להתנצל.
ואל לנו
לשכוח את הקבוצה של האנשים שאינם מתארגנים למסע, אלה הטוענים שכל מה שהם צריכים זה
רק זוג נעליים ומעיל. האנשים האלה, ספונטניים ככל שיציגו את עצמם, מזניחים, מן
הסתם בכוונה, כמה עובדות פשוטות לגבי מתלתליהם המעטים. הם מתעלמים מהעובדה
שהנעליים לרגליהם עלו כמו משכורת חודשית של סטודנט ממוצע, שהמעיל שעל גבם הוזמן
על-ידיהם במיוחד מאותה החברה שרק ממנה אנשים רציניים כמותם יכולים להזמין מעילים,
ושחוץ מנעליים ומעיל הם תמיד מזניחים להזכיר את המצרך הנוסף שהם מביאים איתם לכל
מסע – כרטיס האשראי אשר יציל אותם מכל מחסור.
אכן ישנן
דרכים רבות להתכונן למסע, אך דניאל לא השתייך לאף אחת מהקבוצות שהוזכרו; עם המשפחה
הוא נהג להתרועע אך ורק באירועים שמהם לא הצליח להתחמק, את התיק ארזה לו דפנה כאשר
ההנחיה היחידה שהיא קיבלה ממנו היא שלא יהיה שם שום דבר שהומצא אחרי שנת 1900.
במקור ההנחיה הייתה 'שום דבר שנוצר אחרי 1900', אבל כשדפנה הזכירה לו שנעליים בנות
מאה שנה אינן באיכות מתאימה להליכה, הוא שינה את הנחייתו ל'הומצא'. הנעליים מעור אייל ומעיל הצובל הוזמנו מרוסיה
כבר לפני שבועות ונארזו לפי מספר ימים וכרטיס האשראי תחת איסורי הקדמה. דניאל לא יכול היה להתכונן
כמו כל אדם בדיוק משום שהמסע הזה צריך להיות בדיוק מה שיבדיל אותו, בעיניו, מכל
המתכוננים האחרים.
עבור
דניאל הייתה רק דרך אחת להתכונן למסע הזה, דרך שמעטים האנשים שצועדים בה, במיוחד
בימים דיגיטאליים אלו, דרך הנוגעת היישר בשורש הבלתי מדובר של עצם סיבת מסעו; היא
הורכבה ממזיגה של כוס מכובדת של ברנדי, לבישת פיג'מת משי אדומה וחלוק תואם, ישיבה
על הכורסה בחדר הקריאה, בזמן שהסימפוניה הפנטסטית של ברליוז מתנגנת ברקע, וקריאה
בספר שיריו של פרסי ביש שלי בשיר הנבחר - "Mont Blanc".
יש להקדים
ולומר, לפני שתחל מלאכת הקריאה, שלמרות שלמתבונן מהצד, תמונה זו נראית שלווה מאין
כמוה, המציאות לא יכולה להיות רחוקה מכך. בעבור דניאל, כמו בעבור רבים אחרים,
קריאת שירה, שהיא חוויה מספקת בהחלט עבור המיעוט הנבחר שבנינו, היא גם כן פעולה
קשה מאין כמוה. במיוחד מכיוון שדניאל לא נמנה עם אותם קוראים מחוננים שהמילים על
הדף והמילים שבראשם זהות, לא ולא, עבור דניאל הייתה זו הזמנה לדו-קרב, רצונו להבין
את המילים, להבין את המשורר, רצון זה שמורים רבים מחוגי הספרות של ימינו יטענו
שהוא בלתי אפשרי, או לפחות חסר תוחלת, הביא אותו לראות את עצמו, כשהוא ישוב כך על
הכורסא כלא פחות ממתאגרף צעיר שנכנס לזירת ענקים.
הוא קרא
את השיר הזה פעמים רבות בעבר, אך בכל פעם שהוא קרא את השיר הזה, למרות שהוא עצמו
השתנה לאין ערוך במשך השנים, ולמרות שהוא תמיד התכוון לקרוא את השיר הזה אחרת,
אותו הדבר קרה, והוא תמיד נשאר עם אותה הבנה, או ליתר דיוק, אי-הבנה של השיר. קשה
להסביר זאת במילים אז הבה נצטרף אליו עכשיו, בזמן שהוא קורא את השיר הזה, על מנת לבחון
כיצד בדיוק הוא קורא את השיר הזה, שכן גם עכשיו, כמו בכל פעם אחרת, אותו הדבר שקרה
עד כה, מתרחש.
רק
החלה הקריאה, רק רפרפו עיניו מעל שורותיו הראשונות של השיר, והנה היקום
הנצחי של הדברים הכה בו. הוא דמיין מצב שבו יוכל להתבונן בכל אותם הדברים, שהטבע
בכבודו ובעצמו יהא ניצב לפניו והוא יוכל לראות כך את כל אותם הדברים המופלאים
שאותו יקום אדיר מציע. המשורר, כך הוא האמין, רואה זאת ברוחו, המשורר שואב מהדברים
שמולו את האינסופיות שבתוכם, ואילו דניאל שואף בכל כוחו, אך ללא הצלחה, לראות את
אותם הנחלים והעצים שהמשורר ההוא ראה. שם. על הגשר. כשלפתע ההר הלבן התגלה לפניו.
הוא ראה
בתוך המילים של השיר את האופן שבו שֶלי, הצעיר והטהור, התבונן בערוץ הנחל השקט
שזרם תחתיו ועקב אחריו, משתדל לדמיין את כל הפלא וההדר שאותם קרחונים מאיימים
ומערות סודיות רומזים לגביו. אבל גם הוא, המשורר, דמיין. הוא לא ראה באמת, אלא רק
בעיני רוחו, הנה שוב זה כתוב, אם המשורר מתוודה שהוא עצמו רק מדמיין, אז מה הוא
רואה שם? רואה בעיניו?
דניאל
הרגיש שזה לא המשורר אלא הוא שמדמיין. זה הוא שבחוסר אונים מנסה לראות, להבין את
מה שהמשורר הבין בבהירות כזו, והוא הרגיש אשם על כמות הניחושים שהוא היה חייב
לבצע.
וכך, מתוך
הסוד הזה, מתוך השאלה הזו, מתוך הדמיון של דניאל האבוד בתוך המלים של שֶלי, מתוך
הערפל הזה שבין אופוריה ואפורייה, מתוך הענן הזה של אי הוודאות – ההר מופיע. מגיח
כמו אמת.
האם כך
הוא יופיע עבורי? דניאל הפסיק את הקריאה והחל מהרהר, האם הוא יופיע כך מלא הדר כאל
ואלמותי כהר? או שמא כבר קלקלתי את עצמי, שמא כל התמונות שראיתי של ההר הזה
כשניסיתי להצית את דמיוני, גנבו מתחת רגלי את אותה ההפתעה ששֶלי מתאר. שֶלי רואה
את ההר וכשהוא רואה אותו הוא מבין שאכן הוא ראוי לכבוד אלים. הוא רואה את אותן
התהומות שהוא מכיל ואת אותה שממה קפואה, אותו מדבר לבן, והוא נבעט לממלכתו של
המבועת והוא חלש כמו שהיה לפני כן. וגם אני, כך חשב דניאל, עכשיו, חלש. חלש ומיואש
ממאמצים לפענח את צופן המילים הזה. האם כך זה יהיה בהר? אני אהיה חלש ומיואש ולא
תהיה לי ברירה אלא לוותר על ההבנה? לא תהיה לי ברירה אלא להמשיך. ובמחשבה זו הוא
השיב את עיניו למילים.
והנה כל
הדברים, אותם הדברים ששֶלי הזכיר בהתחלה, ניצבים לפניו כמו חיילים ומגנים עליו
מפני העלטה. והוא נשטף בגליו השקטים של הטבע, הוא נרגע ולו לרגע, ובמהרה הוא מבין
שגם השקט שותק. וגם בו אין תשובה מובנת, רק דממה, שלווה ואטומה. והוא, המשורר, כמו
טובע המבקש להינצל. והוא משתמש בכוחו האחרון - בדמיון המופלא שלו, וגם בו אין
מזור. הפחד לא נוטש והמוות לא מקל, ההר – עיר של קרח מבוצרת בצוקים. שאין יוצא
ואין נכנס ואין בה דבר שמשתנה מלבד הנחל.
לא נכון!
דניאל התקומם אל מול המשורר – יש נכנס ויש יוצא - כל עונה מטיילים רבים פוקדים את
ההר. למה הוא מתכוון כאן? מי לא נכנס ולאן? שוב השאלות האלה עוצרות אותך מלהמשיך,
הוא חשב. שוב אתה כועס ומפסיק, אולי לשם אין נכנס ויוצא, אולי לתוך הסודות של ההר
אין מי שנכנס. אז יש שם סוד, אם כן. ישנה אמת נחבאת בהר. אמת של כוח שאיני מבין.
אמת ששֶלי ראה, או לפחות חזה, בדמיונו.
אך את פשר
הסוד הזה הוא לא ידע, הוא קרא שוב את השורות האחרונות של השיר, מבין ששוב הוא לא
פיצח את הצופן החבוי במילים של השיר. אולי אין צופן? אולי אין כאן סוד? הוא לא
יכול היה להתחמק מהמחשבה הזו – הדבר היחיד שהוא הבין מהשיר הוא בדיוק זה, שיש שם
בהר, אולי, סוד מיוחד. שֶלי, ככל הנראה,
ראה את הסוד הזה. הוא ראה את הסוד ולכן הוא כתב את השורות האלה כדי שכל קורא יוכל
לחזות גם הוא בזו האמת של ההר. כל קורא, כמובן, מלבד דניאל.
דניאל לא
היה רגיל בקריאת שירה. הוא לא באמת אהב לקרוא שירה, לא, בכל אופן, כמו שהוא אהב
להיות קורא שירה. לכן הכעס. לכן האכזבה. אל מול השיר, דניאל תמיד הרגיש בעמדה של
מיעוט.
וכך,
כשהוא קורא שוב את הבית האחרון, את אותן מילים שלוות שמסיימות את השיר, דניאל ראה
ששוב הוא קרא את כל השיר ושוב, למרות שפרסי נרגע בשלוות הבנה, דניאל נותר כמהה
לתשובות. המשורר ליווה אותו בדרך שאלות והצביע איפה התשובה נמצאת והוא, דניאל,
כבכל קריאה, פספס לאן האצבע מורה. דניאל נשען לאחור, לגם לגימה הגונה מהברנדי, עצם
עיניו ומובס הניח את הספר לצדו.
וכך, כמתאגרף
חלש, הוא קם לסיבוב השני. עודו כואב מתחושת התבוסה הקודמת. הספר של שֶלי הוחזר
למקומו במדף הספרייה ואותה היד שהניחה אותו במקומו נעה שמאלה מספר סנטימטרים ומשתה
משם ספר נוסף; "Coleridge's
Poetical Works". שם, בעמוד 165, מחכה לו יריבו הבא,
ושמו המאיים חקוק בזיכרונו "המנון לפני זריחה, בעמק שָמוּנִי" אשר נכתב
גם הוא למרגלות ההר, על גדות נהר האָרְבְ.
מצבים
נואשים מצריכים אמצעים נואשים ודניאל לא היה במצב רוח לוותר, גם הטיפוס יהיה קשה
ואם אוותר עכשיו... הוא פנה אל המאפירה והקיש עליה במקטרתו לרוקן את תכולתה. לאחר
מכן פנה לאחור והשיב מבטו אל הספרייה. שם, במדף שרק חציו מלא ספרים, תיבה של עץ
הייתה מונחת, תיבה יפהפייה מעץ דובדבן בגון אדמוני, ועיטורים של גלים החרוטים ביד
אמן מכסים את המכסה שלה.
מסיבות של
צניעות הפרט ומחשש שבדברי ישתמעו מילות דיבה או אפילו משהו שיכול להתפרש כהפללה,
לא נוכל לפרט, במסגרת מכובדת זו, מה הכילה התיבה הזו שדניאל שלנו כה אהב, די יהיה
אם נאמר שאת כפתורו של פרח הוא הוציא משם, פרח ירוק אשר אבקניו דמו לפרווה סגלגלה.
את הכפתור הוא הניח בעדינות בתוך מקטרתו ומצויד במצית ובספר השני הוא שב לכורסת
הקריאה, מוכן לקרב הבא.
היו לו
הרבה שאיפות לקריאה הבאה, שאיפות להבין, שאיפות לקרוא את הכול, שאיפות מהמקטרת,
ושאיפות לא רק לקרוא, אלא להישאב לשם, לתוך השיר.
אך
הקריאה, כאישה חזקה, ברגע שתאחז בה, או ליתר דיוק, ברגע שהיא תיתן לך לחשוב שאתה
אוחז בה, היא תסתור לך ותשנה את פניה ואתה, שרוך אחריה, תלך לאן שהיא תצביע וכל
תקווה לשליטה שהייתה לך תאבד כשכחה של חלום.
שוב הוא
החל לקרוא ושוב ההר נגלה ברוב הדר, ונהר האָרְבְ הזה המסתורי רועם לרגליו. אני חייב לוודא שהמסלול עובר
בנהר הזה, דניאל חשב, אני חייב לראות מה שהם ראו, את אותו ים אורנים, את אותה עיר
שוממה. גם אני רוצה כמוהו, לסגוד לסוד בבדידותי. כמה צבוע אתה, הוא חשב, אפילו
מחשבותיך בוגדות בך. לא. לא בחוויה של זה אתה חפץ ולא בזו של אחר, בסופו של דבר אתה
רוצה להיות מופתע, זה הכול, בסך הכול, לבלתי צפוי אתה מצפה. תשתוק כבר! שתוק כבר
מוח קודח! שתוק ולך אחרי העיניים השבות למסלול הסלול במילים.
עורי
נשמתי! הרי לך תפילה וכמו רוב התפילות בהן נפגשתי גם זו נראית
תפלה. מה זה? מה פתאום עכשיו כשהוא, המשורר הנשגב, מבקש לעורר בני אלוה, אני
במחשבתי מלא בארס השטני של ציניקן זקן? חשבתי שאת הדמות הזו אני שומר למלחמות
אמתיות, ומה זו אם לא מלחמה? ומה מצפה לי בהר? המחשבה הארסית הזו, חשבתי שהשקטתי
אותה בבגרותי והנה, ללא הזמנה, היא חודרת, השטנה, אש טינה. רוחי שתקי כבר! הסכיתי!
לא נזרוק את עצמנו על מוקד, הנה השיר ממתין לך, בינות גלי עשן.
עורו
כוכבים! הרי פקודה, של מישהו שיש בו כוח להניע, של מישהו שלא חושש
להיות מונע. אך מה הן השאלות האלה החודרות לתוך אותה תמונה יפה, וכמו סרטן הן
מתרבות ומכסות הכול בעלטה. את כל אותם הרים, עצים וקרחוני בדידות? מי הוא הכוח הזה
שכופה כזה גבול, שמגדיר בגדרות את ההר, כמו מסגרת, בתמונה על הקיר?
מה זה? או
כמו שמתאר זאת המשורר, "מי זה"? שעורר בזעמו את הספק? או לא ספק.
אולי תמיהה? מוזר, חשב דניאל, הנה רציתי להטיח בו מילים שאולי כדאי שאכוונם לעצמי?
הרי את הספק לא הוא הכניס למשוואה. השיר פוקד כל חי כמתוך תובנה, השיר מכוון
למטרתו. אבל אני, אני מחדיר את הספק. או שמה הוא מחדיר עצמו אלי. אני חושש משאלות,
הוא רק רואה בהן דבר-מה בין הדברים. אולי אפל יותר, פחות טהור, יותר קודר, אבל בכל
זאת חלק מהנוף.
ובכן לא
הוא זה שצריך לזעוק להר להתעורר, לא הוא זה שצריך לקרוא לנהרות אלא אני, אני הוא
השבוי בבור שאלות ואני מי שצריך לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אלו מילים של מטיף. מילים
יפות המבקשות לחדור ללב הכמהה לאמונה. אבל ליבי לא לאמונה כמהה, ליבי תמיד אהב
לנדוד בין שאלות. תמיד הייתי שוחה בהן כבבריכה טבעית אשר מימיה מתוקים. שקרן. לא
תמיד. לא עכשיו. עכשיו אתה פוחד מהן. חושש וחושק בו זמנית. והנה הוא, המשורר, והוא
קורא לאלוהים.
דניאל צחק
בינו לבין עצמו, קולרידג' לא שמע ש”You cannot petition the Lord with
prayer”. הוא מת
הרבה לפני-כן.
והנה
קולרידג', משורר צעיר-זקן, והוא קורא שוב להרים. וכוחו אדיר אלפי מונים שכן הוא
זימן את כוחו של ה"הוא". ולעומת כל העוצמה שבה השיר נחתם, הדבר היחיד
שדניאל מרגיש יותר מזחיחות זה בלבול.
דניאל לא
רצה באמת לקום ולקחת ספר נוסף, אבל הוא עשה את זה. גופו מתנודד בלאות לעבר המדף,
ידו השיבה את הספר ותנועתה אומרת - הקרב נגמר אני הפסדתי, נצא לעוד סיבוב. העובדה שוורדסוורת
היה המשורר הבא ברשימתו, ללא ספק השפיעה על התנהגותו. מאז ימיו הצעירים הדבר היחיד
שהוא מצא בשירתו של וורדסוורת זה תחליף מצוין לווליום. הוא חייך. למרות שלא היה בו
זיק של כוונה לקרוא את הספר הוא התיישב בחזרה על הספה, ה"פרלוד" בידו,
ונרדם.
לפרק הבא
לפרק הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה