מה זאת אהבה? 6. אז מה זאת אהבה?

עם המסע הנחמד שלנו מאחורינו, נשאלת השאלה – האם אנחנו יודעים עכשיו מה זאת אהבה?

בפרק הראשון למדנו שיש הבדל בין אהבה להתאהבות ושיש להיזהר שלא לשגות ולחשוב שהאהבה של הסרטים, זו שרק רוצה להתממש אבל לא יודעת מה לעשות אחרי שהיא מתממשת, היא היא האהבה. למדנו שיש להפריד בין הסמלים החיצוניים של דימויי האהבה, כמו פרחים ושוקולד, לאהבה של החיים, זו שלא רוצה למות למען, אלא לחיות לצד. כדי להבין נקודה זו, השתמשנו במודל של האהבה החצרונית של המאה ה14 ובמחזה רומיאו ויוליה, כדוגמא לתפיסה השגויה שאהבה היא משהו בלתי אפשרי. בנוסף, ראינו כיצד הסיבה להבנה הזו של האהבה כבלתי אפשרית נובעת מהמבנה החברתי של התקופה שראה בנישואין דברר נפרד לחלוטין מאהבה.

בפרק השני ניסינו להבין מה זאת אהבה דרך הרומנטיקה. התחלנו בהבהרה שהמשמעות של המילה רומנטיקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשימוש המודרני במילה, הינה שונה לחלוטין מהמשמעות ההיסטורית של המילה רומנטיקה כזרם רעיוני שהתקיים במהלך החצי הראשון של המאה ה19. כדי להבין מה היה היחס של הרומנטיקה לאהבה או, במילים אחרות, מה היא האהבה הרומנטית? קראנו את מאמרו של פרסי ביש שלי "על האהבה". במאמר ראינו שעבור שלי האהבה היא הפתרון המטאפיזי לבעיית הסובייקט, כפי שהיא הוצעה על ידי ההוגים הרומנטיים כתגובה לגישה האובייקטיביסטית של קודמיהם מזרם הנאורות של המאה ה18. במאמר ראינו כיצד שלי מתאר את המצב הקיומי כמצב בודד, שבו האדם כלוא בתוך עולמו הסובייקטיבי, מבלי יכולת לצאת החוצה ממנו על מנת לשתף אחרים בפחדיו ורצונותיו. עולם שבו דומה שמכיוון שכל אדם מדבר מתוך עולמו שלו, כל אחד מדבר בשפה משל עצמו. שלי מביא את האהבה כפתרון לבעיה הקיומית הזו. בתוך האהבה אני פורץ החוצה מעולמי לעולם החיצון. האהבה עבורו היא שיתוף עם האחר וקבלה של אישור מהאחר. והרי האדם המקבל אישור הוא האדם המאושר.

לאחר מכן קראנו בספרו של מרטין בובר "אני ואתה" שדומה שהמשיך את הדיון הרומנטי אל האופן שבו אנו פונים אל העולם; האם אנו מביטים עליו, ועל החיים בתוכו, מתוך זיקה של "אני/לז", זיקה שרואה בכל רק דברים עם תכונות, או שמא אנחנו נפתחים להסתכלות עמוקה יותר על העולם מתוך זיקה של "אני/אתה". זיקה החושפת לפנינו את העושר האינסופי הטמון בכל מושא שלפנינו, ובנו עצמנו. בהקשר של שאלת האהבה, ראינו כיצד בשביל בובר האהבה נמצאת במפגש הזה שבין האני לאתה, באופן הצובע את כל המפגש כך שאנו שוכנים בתוך האהבה ולא היא שוכנת בתוכנו.

לבסוף ראינו כיצד ניתן לשמור על האהבה דרך אופן ההסתכלות של אריך פרום על הנושא. ראינו כיצד, כאשר אנו מסתכלים על האהבה כאמנות, אנו מזהים אותה לא כתחושה נעימה שאולי יתמזל מזלנו לחוש, אלא ככושר מסוים אשר ניתן לטפח אותו ולשמור עליו. עוד ראינו כיצד הבחנה זו אינה כה מובנת מאליה; אנו יכולים בקלות לשגות ולחשוב שהנה הגענו אל הארץ המובטחת ושהאהבה ברשותנו, ואז לעזוב את האחיזה שלנו בה ולהפסיק לשמור עליה, וכך לחזות בה דועכת ונמקה.

אבל, כאן בסוף מסענו, דומה שיש לשאול את השאלה הזו שוב – האם אנו יודעים מה זאת אהבה? וליתר דיוק – האם מה שאהבה היא כתוב בתוך המאמר הקטן הזה? האם אני יכול לפנות לאנשים אשר חיים את השאלה הזו ולהציע להם את המאמר הזה כמפת אוצר שיש לעקוב אחר צעדיה על מנת לגלות את המטמון? דומני שלא.

אינני מתכוון לומר שהאהבה לא נמצאת בתוך המאמר הזה. היא מרחפת מעל מילותיו כשכינה מעל הארץ, אבל אם היא נמצאת בתוכו, אולי ניתן למצוא הבזק שלה ברווחים שבין המילים של המאמר. מדוע אני חושב כך? משום שאני יודע מה זאת אהבה.

אני יודע מה זאת אהבה יותר טוב מאשר אני יודע מה זה חמצן או שולחן. וכיצד אני יודע מה זאת אהבה? כי אני אוהב. כי כשאני מביט באשתי או בבתי אני לא יודע מה זה לא לדעת מה זאת אהבה. אבל האם אני יכול לכנס את הידיעה הזאת במילים סדורות ובפסקאות? האם אני יכול למצוא אותה במאמרים של אחרים? או לנסח אותה כך שהיא תהיה דבר מה שניתן למסור הלאה? לצערי לא ניחנתי בכישרון הכתיבה הדרוש לתאר בצורה נאותה כיצד היקום איננו כשאנו מדברים על חוויות היום בשעת הלילה. או על האופן שבו בבוקר אני מכין קפה לשנינו, ותופס מרחק. או את האהבה המוזרה הזאת שמרגישים כשמתעוררים באמצע הלילה לגלות שהילדה שלשלה וזה ברח לה מהחיתול והיא מנסה לחזור לישון אבל אתה עסוק בלנקות אותה ולהחליף לה בגדים ומצעים וכל ההווייה שלך היא סירחון וטינופת ואהבה שהיא כה ברורה וטהורה שהיא כמעט מובנת מאליה.

כנער, מאז שגיליתי שקיים בעולם מין נוסף שאיננו שלי, האהבה הייתה לי למושא היחיד שיש לשאוף אליו בחיים האלה. רדפתי אחריה בכל משעול שרק חשבתי שאוכל למצוא אותה בו. במסע הזה התאהבתי פעמים רבות ופעמים רבות יותר פגעתי במי שנקרתה בדרכי. כבחור צעיר התמלאתי בצער על אותו הנער שדן לעצמו גיהינום. כאבתי על כל אותן בנות זוג שלא ראיתי בהן דבר מלבד מטרה שיש להשיג ולכבוש ולנטוש. עד היום, כשהדיספוזיציה מתאימה לכך, אני מוצא את עצמי בוהה בתקרה בלילה וחושב על הכאב שתרמתי לעולם.

לצד זה משבר נוסף תקף אותי. היותי והשקעתי את חיי בהתמחות באומנות ההתאהבות, פיתחתי יכולת של זיקית להיות בדיוק מה שהאדם מולי חושב שהוא צריך. כך הייתי אדם אחד בפני הורי, אדם אחר בפני חברי ואדם אחר לחלוטין בפני כל אחת מחברותי. במהרה מצאתי את עצמי לא מסוגל להיות לבד, מכיוון שכשהייתי לבד לא ידעתי מי להיות. היה זה כמו לשבת בתוך חדר עם זר. התחלתי לצאת בכל לילה כדי להיות. בלילות בהן לא יצאתי, לא ישנתי, כי שינה היא שקט שלא ידעתי למצוא לבדי.

במהלך התואר הראשון שלי, דווקא בשיעור על אלבר קאמי, פגשתי לראשונה בדמותו של דון ז'ואן. האיש שהתאהב באהבה ונהה אחריה עד לשאול. באובססיביות של חוקר התחלתי לקרוא כל ייצוג שנוצר לדמות הזו, מדון ג'יובאני של מוצארט ועד דון ג'ואן של ביירון. דרך מולייר, זורילה, ג'ורג' ברנרד שו, קירקגור ופושקין ועד ג'וני דפ. מצאתי את עצמי בתוכו וניסיתי להבין כיצד ניתן יהיה לשחרר אותו מהשאול המחכה לו (ולי) בסוף המסע.

ואז היא הגיעה. לא האהבה. האהובה. ואני עייף ממשחקים העזתי לומר לה אני. לתדהמתי גם היא עייפה בדיוק כמוני והיא אמרה לי את עצמה כאילו אין זה סוד גדול. מכיוון שכך הכירה אותי, כל התחבולות שלמדתי לשרוד בעזרתן, לא הואילו לי מולה. והיא ראתה אותי דרכם כמבעד לזכוכית שקופה. כך מצאתי את עצמי בכל יום נאלץ לכבוש את ליבה מחדש. לאחר כמה שנים יכולתי להרשות לעצמי לכבוש את ליבה רק פעם בשבוע. דון ז'ואן שבתוכי לא מת. הוא פשוט מצא לעצמו מרחב קיום שניתן להישאר בתוכו. כך למדתי את האהבה. טהורה מתישה ומחייה כפי שהיא. והיום אני עובד את האהבה כמו סוגד במקדש. האהבה היא הלחם והתורה שלי והיא מרה ממוות ומתוקה מדבש. כמו אז, גם היום אני לא מסוגל להיות לבד, אבל הפעם – מי רוצה?

והנה שוב הכברתי לשווא במילים ושוב אני שואל – אז מה זאת אהבה? וכל הווייתי אומרת לי שמה שאני מכיר כאהבה לא נמצא במילים האלה. כי העולם לא נמצא במילים, אלא המילים נמצאות בתוכו. כל מה שעשינו פה היה רק להצביע על כוכב, ממקומות שונים בזמן ובמרחב, בזמן שהכוכב שוכן אי שם מעבר לעננים.

הגיבורים החדשים, הקדמה, חלק שני

לחלק הקודם

בחלק הקודם דנו בהגדרה לגיבור ואמרנו שגיבור הוא פשוט מי שסיפורו מסופר, וגיבור תרבות לפיכך הינו מי שסיפורו מסופר על ידי תרבות אחת לאורך זמן. המשכנו נושא זה על-ידי הטענה שניתן ללמוד הרבה על תרבות לפי האופן שבה היא בוחרת לשמר את הסיפור, מה היא בוחרת לשנות ומה היא בוחרת לשמר. תהליך זה הינו 'הברירה הטבעית' שמהווה כאבולוציה של הגיבור. היום נבחן טענות אלה דרך שתי דוגמאות זו של אכילס וזו של דון ז'ואן.

העת הקלאסית ידועה בגיבוריה הרבים. מהרקולס לאדיפוס ואודיסאוס ועד לזאוס הרה ואפרודיטה, רשימת הגיבורים הקלאסיים הינה אינסופית. עם זאת, אחד הגיבורים החשובים והבולטים ביותר, אשר חייו נשזרו בתוך אחד המיתוסים המכוננים של תרבות יוון – מלחמת טרויה – היה אכילס. סיפורו של אכילס ידוע ומוכר, וניתן למצוא לו מאז ועד היום גרסאות רבות. אך מתוך כל הגרסאות הללו, ואני כולל כאן את הסרט בכיכובו של בראד פיט, שום וורסיה לא קיבלה מעמד קנוני, וחינכה דורות של מנהיגים מאלכסנדר מוקדון ועד יוליוס קיסר ונפוליון, כמו האפוס אדיר הממדים "האיליאדה" של הומרוס.

הרבה טועים לחשוב שהאפוס של הומרוס הינו סיפור טרויה מתחילתו ועד סופו, אך זו טעות שנובעת מכך שלדאבוני מעטים קוראים היום את השיר הנ"ל ושירה אפית בכלל, למרות שעד לפני מאה שנה זו הייתה נחשבת לגבוהה שבאומניות הכתובות. האפוס המשתרע על עשרים וארבעה פרקים שכל אחד מהם בן הערך ששמאות שורות שיר מספר על מספר ימים בודדים מתוך הקרב הגדול ההוא, ימים שבהם אכילס פורש מהקרב מתוך כניעה לזעמו הנורא על השפלה שחווה ועד שאכילס מקבל על עצמו את גורלו וחוזר לקרב אשר יקנה לו מות גיבורים וישזור אותו בין גיבורי הספרות בני האל-מוות.

נשאלת השאלה;  מדוע, מתוך כל הסיפורים השונים שניתן לספר על מלחמת טרויה, ובניהם כמובן הסיפור המפורסם על הסוס, בחרו היוונים לשמר יותר מכל סיפור אחר דווקא את הסיפור הזה, על איש שבמשך שלושה ימים בערך מתגבר על זעמו?

תשובה אחת, פשטנית אך ללא ספק לגיטימית, היא שהסיפור בגרסתו של הומרוס נקרא כמו סרט האקשן הטוב ביותר בכל הזמנים, רוב הספר הוא תיאורים של קרבות מכה אחר מכה נעיצת כידון אחר שיסוף בחרב. אך אני נוטה להאמין שלא רק תאוות הדם האנושית הזו שימרה את הסיפור הזה כפי שהוא, אלה שהיה שם דבר מה נוסף שהביא דורות של יוונים לשמר את הסיפור הזה ואפילו לחנך את ילדיהם על ערכיו.

כאמור, אנו דנים בעת הקלאסית, בעידן שבו יוון מתאמצת להשיל על ערכיה הברבריים, השבטיים, והחייתיים ולהפוך את עצמה ליוון הקלאסית המוכרת לנו היום, יוון של תיאטרון, פילוסופיה, ארכיטקטורה ודמוקרטיה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזו, ניתן בנקל לבין מדוע הם מספרים שוב ושוב את סיפורו של אדם המתמודד עם היצר החייתי שבו על מנת לאמץ את גורלו ההרואי.

דוגמה נוספת שברצוני להביא כאן, אשר ארצה ביום מן הימים להקדיש לה ספר שלם, החלה את דרכה בימי הביניים כמחזה מוסר אותו כתב נזיר פרנציסקני בשם טירסו דה מולינה. המחזה "דון חואן" הפך ללהיט וכבש את אירופה כולה. מאז ועד היום נכתבו למעלה מתשע-מאות גרסאות לסיפור הזה, רובן קומדיות. בין השאר על ידי מולייר, קורניי, רוסימונד צ'יצ'וניני, שאדוול פושקין וכמובן מוצארט אשר כבש את עולם האופרה אחת ולתמיד עם גרסתו שלו - "דון ג'יובאני". ג'ורג' ברנארד שו הפך אותו למרקסיסט ניטשיאני והלורד ביירון הפך אותו להרפתקן רומנטי. קירקגור ראה אותו ככלוא במעגל האסתטי של החיים בין גירוי לשעמום וקאמי ראה בו דרך שגוייה להתמודד אם האבסורד של החיים. במאה העשרים הוא זכה לגרסה קולנועית בכיכובו של הדון ג'וני דפ, שכמיטב המסורת של המאה העשרים הפכה אותו לקורבן פרויידיאני של יצרים שיש לטפל בהם על ספת הפסיכולוג. בארץ יעקב שבתאי עברת את דון ז'ואן במחזה "דון ז'ואן ושיפל חברו" המביא לפנינו את דון ז'ואן כמוסכניק רודף שמלות.

הסיפור של דון ז'ואן הינו פשוט ביותר: רב שגל שמתחיל עם כל מה שזז הורג במהלך דו קרב את אביה של אחת המאהבות שלו. אחרי סדרה של פיתויים ובריחות מוצא את עצמו מול פסל אבן של אותו אב רצוח, הוא מזמין את הפסל לביתו לארוחת ערב, זה מגיע וגורר את דון ז'ואן לגיהינום.

בעלילה זו ניתן למצוא את הבסיס של מחזה מוסר ימי בניימי אך לא ניתן למצוא בה הסבר לשאלה מדוע סיפור שעלילתו באה ללמד בנות להתרחק מגברים וגברים להתרחק מפריצוּת, קיבלה יותר גרסאות בחמש מאות השנים האחרונות מסיפורם של משה, ישו, מוחמד, בודהה וסוקרטס יחדיו.

אולי זה בגלל שהקהל לא ראה מחזה מוסר כשהוא ראה את דון ז'ואן אלא מחזה המספר על גיבור נפלא בעל כוחות על טבעיים שכל גבר היה רוצה, אשר מוצא את גורלו הטראגי בעולם שמתעקש לדחוף את המוסר שלו לכל פינה.

בשתי הדוגמאות הללו אנו רואים כיצד הגיבורים של תרבות מסוימת יכולים ללמד אותנו על התרבות הזו, רק מתוקף התעקשותה להמשיך ולספר את סיפורם. עוד ראינו, כדרך אגב, שתוחלת החיים של גיבורי תרבות אינה קצרה כשל בני אנוש רגילים אלא היא משתרעת על פני מאות ולעיתים אלפי שנים. מתוך כך, לא תהייה זו הפתעה שאת המקור לכל הגיבורים שנבחן בסדרה זו, ניתן למצוא דווקא במאה ה-19.
לחלק הבא

דון ג'יובאני של האופרה הירושלמית, מתוך 'מבקר בתרבות'

אמש הגשמתי חלום בן עשר שנים.  

במהלך התואר הראשון שלי כתבתי עבודת מחקר קצר המשווה בין דון ז'ואן של קירקגור לדונז'ואניזם של אלבר קאמי. העבודה החלה במבוא בן ארבעים עמודים הסוקר את הופעותיו הספרתיות השונות של דון ג'ואן לאורך ההיסטוריה. הציון של העבודה הזו היה 70 וצורפה לו ההערה "תפסת מרובה, לא תפסת". נכון, לא תפסתי, אבל עם כתיבת העבודה הזו החל מסע אישי שלי עם דמותו של דון ז'ואן. הרב שגל שנכתבו עליו יותר מחזות מאשר של ישו, בודהא וסוקרטס יחדיו.

מחר, במסגרת המשך ההקדמה של "הגיבורים החדשים", נדבר עוד קצת על דון ז'ואן, אבל בשביל היום די שנאמר שהוא היווה השראה ללא פחות מתשע-מאות מחזות, בין השאר על-ידי מולינה, מולייר וג'ורג' ברנארד שו, לאלפי שירים אשר הבולט שבהם הוא האפוס "דון ג'ואן" של הלורד ביירון, ולאופרה אלמותית אחת בשם 'דון ג'יובאני' של בחור צעיר ולא מוכר בשם וולפגאנג 'האלוהי' מוצארט. האופרה הזאת נחשבת על ידי מי שנחשב לאופרה הטובה ביותר בכל הזמנים ובמשך עשר השנים האחרונות זה היה חלום אישי שלי לחזות בה. אתמול הוגשם לי חלום זה.

המקום היה מתחם מגדל דוד היפה והצונן והקסום והקר והמופלא והקפוא והחביב והמקפיא. כשהגענו והתיישבנו, אשתי הנמצאת בחודש התשיעי להריוננו ואני, הקור הנורא והחמין-של-שבת שאכלנו אתמול לחגוג את בוא החורף, היו בראש מעייני אבל אז נשמעו שני התווים הראשונים של הפתיחה. שני הצלילים עליהם כתב הפילוסוף סורן קירקגור את המילים הבאות:

"שני הצלילים המוכרים של הכינור! שני הצלילים המוכרים האלה, כאן באמצע הרחוב. האם אני מאבד את צלילותי? האם האוזן שלי, שמרוב אהבת מוצארט הפסיקה לשמוע, האם היא זו שמפיקה צלילים אלה? האם האלים נתנו לי, קבצן אומלל בפתח המקדש, את האוזן הזו המפיקה את הצלילים שהיא שומעת? רק שני צלילים, עכשיו אינני שומע דבר. ברגע שהם פורצים מתוך הטונים המקהלתיים העמוקים של הפתיחה הנצחית, הם מייחדים את עצמם מהרעש וההמולה של הרחוב, על כל ההפתעה שבהתגלות"  

אחרי שני הצלילים האלה הקור נעלם, והחמין שחששתי שהנה אחרי כל העונג שהוא הסב לי אתמול הוא מתכוון לנקום בי נשכח. כן. זה אמתי. כן. זה קורה. האווירה הקסומה של הריסות מגדל דוד הדהדה את האוברטורה האלוהית שבקעה לה מתוך בור התזמורת. שם, מצופפים זה לתוך זה, בכובעי גרב ומחממי-אוזניים, ניגנה לה התזמורת. היא הייתה קטנה ממה שמצופה, והאקוסטיקה הייחודית של המקום הקשתה על כלי הקשת מלהוציא את מלוא המנעד הקבוע להם, ודומה היה שהם מורכבים מטונים גבוהים ונמוכים בלי מרכז. אבל אלה זוטות של קנאי דתי כאשר נוגעים בתשמישי קדושתו, תרגישו חופשי להתעלם מהם.

הבמה הייתה מורכבת מזירה מרכזית שבה התרחשו רוב הסצנות ובימאי האופרה גבריאל ריביס השכיל להשתמש במשעולים ובחלונות השונים של המתחם להעשרת המחזה במקומות נוספים. מלבד זאת אי שם באופק, על אחת החומות הוקרנו הכתוביות לאופרה האיטלקית, במרחק שאתגר אפילו את הפרעות הקשב שלי.  על קיר נוסף הוקרנו קטעי ווידאו-ארט מיותרים לחלוטין שטוב היו עושים אם היו מוותרים עליהם.

למרבה ההפתעה האופרה הירושלמית, שזו הייתה הופעתה הראשונה הוכיחה את עצמה כראויה ביותר הזמרים הצעירים נהנו משני שחקני חיזוק איטלקיים בתפקיד דון ג'יובאני ומשרתו לפורלו. אבל דומה היה שהם לא זקוקים לשום חיזוק. במיוחד ראויים לציון לשבח היו אולגה סנדרסקיה, הלו היא דונה אנה בעלת הקול האלוהי, אפרת רז, הלא היא דונה אלווירה, בעלת כישורי המשחק המצוינים, ושקד בר, הלא היא צרלינה, היפהפייה.

שלוש השעות של האופרה חלפו להן כאילו היה מדובר בעשרים דקות, ובסוף ההופעה הקהל הקפוא והמאושר נעמד למחיאות כפיים סוערות, שבו בזמן תרמו להפשרתם וגם הכירו תודה לאמנים הדגולים על שהותירו לנו לחזות ולהאזין לכשפיהם.

ביום חמישי תהייה הופעה נוספת. אם תמהרו, אולי נשארו כרטיסים.