גבולות הסובלנות, מתוך 'מבקר בתרבות'

אתמול, בזמן שמדינת ישראל כשלה בעוד מבחן התארגנות לסופה ולא התכוננה לשום תרחיש מלבד לזה הגרוע מכל, נרצחו בפאריז, שני שוטרים, עורך עיתון, שישה עובדים ושלושה מאיירים. זה היה פיגוע טרור מתוכנן ששם לו למטרה לפגוע בנפש בגוף תקשורת שפגע ברגישות הדתית של מחבליו. צומת הדרכים העקובה מדם בין חירות לאמונה שבתה קורבנות נוספים.

דומה בעיני שזה יהיה טמטום גמור להוסיף גינוי למה שהוא ללא ספק מעשה מגונה – רצח אלים וגס כזה של חפים מפשע מאז ומעולם היה מגונה על ידי כל התרבויות שהאנושות יכולה לזכור. לכן רציתי לייחד את התייחסותי כאן למה שאני רואה כאחד הגורמים שהביאו לפגיעה כה חמורה בחיי אדם ובערכי החירות.

מאז הכניסה לאלף החדש, ערך הסובלנות טבע בביצה הפוסטמודרנית של רוח תקופתנו ויצא ממנה נחוש מתמיד אך משולל מאותה מערכת ערכים בסיסית, שהוא עד כה היווה חלק בלתי נפרד והכרחי ממנה.

בספרי "העיר" הראיתי כיצד ההיסטוריה של תהליכי האורבניזציה האנושית, הכילה מאז ראשיתה מספר עקרונות בסיסיים אשר הנחו את האנושות במעבר מתרבות כפרית למערכת סבוכה של ערי מדינה ואימפריות. בין עקרונות אלה ניתן מקום מיוחד לערך הסובלנות.

מאז חוקי חמורבי, דרך אתונה ורומא, ועד המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים בארה"ב,  דגלה של החירות התנוסס מעל כל אימפריה מתהווה. המרווח הבין תרבותי הנחוץ לקיום קשרי סחר בין לאומיים כּוּבַּד על ידי סוחרים מדרך המשי ועד ל"חברת מזרח הודו" הבריטית. בלי עקרון זה לא תיתכן התנועה הזורמת המקיימת כל תרבות גדולה. במילים אחרות – בלי רב-תרבותיות – אין תרבות.

עם תהליכי היווצרותה של המדינה המודרנית עקרונות בסיסיים אלה נשמרו ונוסחו בצורת חוקות ומגילות זכויות שונות, עד למידה שהם היום שגורים בפי כל אזרח בעולם החופשי.

היה זה לא אחר מג'ון מילטון שניסח את הנוסח הראשון של חופש העיתונות, בטענה שהדרך אל העדן המצפה לנו מעבר לזמן סלולה רק דרך ההבאה לידיעה של כל עוולה המתרחשת על פני הארץ. רק אחרי שנדע מה יש לתקן – נוכל לעבוד על התיקון.

ג'ון לוק, לאחר מכן, ניסח במאמרו "על הסובלנות" את הטענה שכל עוד לא נמצא בידינו כל המידע לגני האמת  של הקיום האנושי – איננו יכולים לכפות זה על זה את דתנו וודאי לא להרוג בשם דת זו.

 אחריו ג'ון סטיוארט מיל (שיחד עם אשתו הארייט היה לראשון שביטא את הצורך בשוויון זכויות לנשים במדינה), פרסם במאמר מופתי העונה לשם "על החירות" את הנוסח הבסיסי לפיו כל אדם זכאי לחירות מליאה עד הגבול שבו הוא פוגע באדם אחר. הן עקרונותיו של מילטון והן אלה של לוק ושל מיל נרמסו אתמול.

בתהליך ההיסטוריוסופי הקצר שפירטתי בפסקה הקודמת ניתן לראות כיצד החירות המודרנית עוצבה בשלבים מהצורך בעיתונות חופשית, דרך הצורך בסובלנות דתית ועד לחירותו הפרטית של האזרח. כל אחד משלושת הרכיבים האלה הוא אבן יסוד עליה נלחם האדם הנאור מזה שלוש מאוד שנה.

עכשיו, אחרי שבשמה של החירות הזו נערפו ראשים והתמוטטו אימפריות, אנו רואים כיצד היא מתמוססת לכדי ערך דל אשר אינו אלא תירוץ נוסף לעצלותו של האדם המודרני המוכן להילחם עד זוב דם על זכותו הטבעית לזמן המתנה קצר בטלפון ולקוטג' זול מזה שבברלין אך לא על זכותו לחירות וסובלנות. אנשי החירות והסובלנות שותקים בזמן שנשים נדחקות לאחורי האוטובוס, בזמן שכבישים נחסמים ותחבורה ציבורית נפסקת בשמה של שבת, בזמן שילדים מחונכים לשנאה ובורות, בזמן שמאיירים נרצחים.

אתקן. אנשי החירות לא שותקים. הם לא שותקים כלל וכלל. הם מקרקרים ומצרצרים ומשרשרים. הם מפרסמים גינויים, מחבבים את הגינויים האלה ומשתפים את הגינויים האלה. לאחר מכן, מדושנים מאהבה עצמית ומהסיפוק שבמעשה הראוי, הם נשענים לאחור על כורסאותיהם השונות ונותנים לעולם לנהוג כמנהגו.

באסופת מאמרים בנושא הסובלנות, אותה ערך לפני מספר שנים הפרופסור דוד הד מהאוניברסיטה העברית (David Heyd ed. Toleration: An Elusive Virtue, Cambridge 1996), ניתן לראות עד כמה חמקמק הוא אותו הערך של הסובלנות. הסיבה לכך היא שהסובלנות היא מושג עבה ועמום. אסביר, הסבלנות מתקיימת אך ורק דרך האירועים השונים הקוראים לשימוש בה ובין הגבולות המעורפלים שלה: מצד אחד אין ספק שאין זה מעניינה של הסובלנות לבקר כמה מלפפונים כדאי להכניס לשקית ניילון על מנת שזו לא תיפגם, ומצד שני אין ספק שישנן פעולות כרצח של חפים מפשע ואונס של קטינים הנמצאים בקיצון השני של הסובלנות ולעולם לא יורשו להיכנס לתוך גבולותיה של הסובלנות. בין שתי נקודות קיצון אלה ישנו שדה רחב של מקרי בוחן שונים שבהם אין זה כה ברור אם צריך או לא צריך לפעול בסובלנות.

לכן, דומה בעיני שיש לערוך בחינה מחדש וניסוח ברור של גבולות הסובלנות בעידן הפוסט-מודרני. הניסוח שברצוני להציע כאן הוא כזה: "אני סובלני כלפי כל דעה ואמונה, מלבד זו שאינה סובלנית". ניסוח ברור ופשוט זה מחביא בתוכו מרווח רחב ביותר של התנהגויות שאינם מקובלות ושכאדם סובלני עלי לגנות ולהילחם למגרן – שנאת זרים, קנאות דתית, גזענות, הומופוביה ושוביניזם, אינן תופעות חברתיות של תת-תרבויות שיש להבין – אלא תופעות אנטי-תרבותיות במובן הכי טהור של המילה. משחר ההיסטוריה לא הייתה תרבות שהצדיקה אותם שראויה לשם תרבות.

לפני שיראה האוויל הקורא מילים אלה כקריאה להתקומם כנגד האסלם, אזכיר שאותם עקרונות רב-תרבותיים עמדו ביסוד האסלם מימי מוחמד ועד פסגת האימפריה המוסלמית בבגדאד ובדמשק. היה זה מוחמד הנביא עצמו שפעל לשנות את מעמדם המשפטי של הנשים, האלמנות, היתומים והעניים בעולם בו הוא חי. הוא אמנם ניהל מלחמת קודש כנגש עובדי האלילים – אך זו זכתה לתוקף המוסרי שלה בדיוק בגלל שאותם עובדי אלילים פעלו דרך נקמות דם וקרבן אדם. זה היה הוא שטען שיש לכבד את "עמי הספר" – הנצרות והיהדות - משום שנביאיהם לוקחים חלק בלתי נפרד בהתגלות האלוהית. בימי השיא של האימפריה המוסלמית היהודים והנוצרים החיים בתרבות שילמו אמנם מס מיוחד מתוקף היותם דת חיצונית לאסלם, אך מס זה היה קטן מהמס שכל מוסלמי התבקש לשלם במסגרת המאבק הפנים מוסלמי לשיפור איכות חיי העניים באימפריה.

נטייה אנושית היא, בבואנו להתנגד לנקודת קיצון אחת, להתבצר בעמדת נגד בנקודת הקיצון המנוגדת. אדם מתנגד לאסלם הקיצוני ומתבצר מאחורי עמדה גזענית של שנאה דתית. לכן יש להישמר מפני תגובה רגשית-מידית אלא לשקול את הערכים הבסיסיים שברצוננו לשמר, ולהבין שאם חופש הדת, הסובלנות והחירות הם ערכים הקרובים ללבנו הרי ששתי העמדות הקיצוניות פסולות ומגונות באותה מידה.

אם נמשיך להישאר שאננים מתחת לשמיכה חמימה זו של אדישות, נמצא את עצמנו בעוד מספר עשורים מתדיינים על הצורך בהבנת ה"רייפוהוליסטים" – החולים המכורים לאונס שיש להבין את מחלתם משום שאינם יכולים להתאפק מלאנוס.

בעולם כשלנו הכפוף לחוקי האבולוציה ולתנועה החד כיוונית של הזמן, אין עמידה במקום. מי שמשלה את עצמו שהוא זכה לנחלה שבה הוא יכול ליהנות מפירות העבר מבלי להמשיך את החתירה המתמדת לעבר עתיד טוב יותר, נידון להתבונן מהצד בזמן שאלה הבוחרים כן להילחם על ערכיהם נוטלים את מקומו בעיצוב אותו העתיד.

אנו, הדור הצעיר שנולד לחברה ללא גבול, ללא שם, ללא דת, ללא מין וללא שפה אחת, לא נולדנו לתוך חברה ללא ערכים. הערכים הבסיסיים שבהם אנו מחזיקים הם ערכים אשר אבות אבותינו מג'יורדאנו ברונו ועד לצ'ארלס דארווין, ממונטסקייה ועד רוזה פארקס, מלינקולן ועד צ'רצ'יל,     ממרטין לותר ועד מרטין לותר קינג, לחמו כדי לזכות אותנו בהם.

לכן אסור לתת למשיכת החבל הזו בין קיצוני השנאה משני הצדדים להסיט את מבטינו מהמלחמה האמתית – המלחמה לחירות. העובדה שנולדנו זכאים לחירות זו מתוקף היותנו חלק מהמין האנושי, לא אומרת שניתנה לנו הזכות לתת לחירות הזו להתמוסס לכדי אין-אונות מוסרית.

הלחימה בזכות הזכות לסובלנות אינה היעדר כבוד לדת ולרגישות הדתית של המאמינים בה. יש לי כבוד רב לרגישות הדתית של אחי לכדור הזה, עד שבשמה של אותה רגישות הם דורשים מבתי להתלבש צנוע יותר, מאשתי לחצות את הכביש, וממני לשתוק.

האהבה של ג'ון סטיוארט מיל, מתוך "אגדות אמתיות 2"

כל מי שחשוב לו להיות אדם טוב ומוסרי, יודע כמה זה קשה. דבר ראשון, תמיד ניתן למצוא דעות לכאן או לכאן, ופעמים רבות לא ניתן לדעת מה היא הבחירה הנכונה. בנוסף לכך, גם אם יש את הכלים לבחור, פעמים רבות זה לא כזה כיף להיות בצד המוסרי, במיוחד כשכולם מבלים בצד השני. האגדה הבאה מספרת את סיפורו של אחד האנשים המעטים שהמציא שיטה שעוזרת לנו לבחור את הבחירה הנכונה, ולאחר מכן היה צריך לשלם את המחיר שלה.

ג'ון סטיוארט מיל  היה הילד העסוק ביותר בראשית המאה ה19. אביו, שרצה שבנו יהיה משכיל וחכם יותר מכל הילדים האחרים, החליט לא לשלוח את בנו ללימודים בבית הספר ובמקום זאת ללמד אותו בעצמו בבית.

הדבר לא היה קשה משום שג'יימס מיל, אביו של ג'ון סטיוארט מיל, עבד מהבית כהיסטוריון וכל יום הוא היה יושב במשרד וכותב את הספר הגדול שלו על ההיסטוריה של הודו.

ג'ון סטיוארט הקטן היה יושב באותו השולחן מול אביו ולומד... ולומד... ולומד. אחרי שהילד הקטן למד לקרוא ולכתוב באנגלית בגיל שלוש, אביו המשיך ללמדו יוונית בגיל ארבע, אלגברה בגיל חמש, היסטוריה בגיל שש, לוגיקה בגיל שבע, לטינית בגיל שמונה וכן הלאה וכן הלאה עד שבגיל ארבע עשרה, הנער הצעיר ידע לא רק את כל מה שלומדים בבתי הספר הכי טובים בעולם, אלא גם תחומי מחקר שלמים שלומדים באוניברסיטה – כמו משפטים ופילוסופיה.

גאה בהישגיו של בנו, ג'יימס מיל היה לוקח את ג'ון סטיוארט הצעיר למפגשים חברתיים שלו עם חבריו מהאקדמיה ומהפוליטיקה והוא נדהם בעצמו לגלות עד כמה לנער הצעיר יש ביטחון לדבר עם אנשים רמי מעלה כמו פרופסורים ועם אנשים מפוקפקים כמו פוליטיקאים, ברצינות ובכבוד הדדי של שווה בין שווים.

כשהיה הנער כבר בן חמש-עשרה, ג'יימס שלח את ג'ון סטיוארט הצעיר ללמוד באוניברסיטה. אבל אחרי שנה אחת כסטודנט, ג'ון סירב להמשיך בלימודיו, בטענה שאין לו זמן לבזבז באוניברסיטה שבה רק מלמדים את הסטודנטים האחרים דברים שהוא כבר מזמן יודע.

לא הייתה לאביו ברירה אלא לקבל את הטענות הללו וכך, כשהנער היה רק בן שבע עשרה, הוא שלח אותו לעבוד כפקיד בכיר בחברה הכי מצליחה בעולם באותן שנים – ''חברת מזרח אסיה'' שהחזיקה ספינות רבות שהביאו סחורות מכל העולם.

ג'ון סטיוארט יעבוד בחברה הזו עוד שנים רבות ובכל השנים האלה הוא יזכה לכבוד רב מצד כל העובדים סביבו כעובד מצטיין וכמנהל אדיב ומנומס. אבל הסיפור שלנו הוא על ג'ון סטיוארט מיל האדם, ולא על ג'ון סטיוארט מיל העובד המצטיין, ולמיל האדם החיים בישרו תהפוכות רבות ושונות שלא נוכל לדעת עליהם, אם רק נסתכל על דף "קורות החיים" שלו, מכובד ככל שיהיה.

בגיל עשרים, בהיותו בחור צעיר ומבטיח שכל העולם עומד לרגליו, ג'ון סטיוארט מיל חווה התקף חמור של דיכאון עמוק. כנער, הוא תמיד דיבר על הצורך ברפורמה ממשלתית – בתיקון כל המוסדות של העולם כך שהם יהיו צודקים יותר, בדאגה לעניים ולחלשים ובשוויון כולל באוכלוסייה. אבל אז הוא שאל את עצמו שאלה פשוטה וקטנה שמוטטה אותו לחלוטין: "נניח לרגע שמחר פתאום כל הדברים האלה יתממשו," הוא שאל את עצמו, "האם אתה תהיה מאושר?" התשובה לא איחרה לבוא – "לא".

פתאום כל הערכים הגדולים האלה שהוא גדל עליהם, כל העקרונות והתכניות שלו לשינוי סדרי עולם, נראו לו תפלים וחסרי ערך. ובעיני עצמו – הוא נראה כמו נער אנוכי שמודאג רק מהאושר הפרטי שלו ולא מהמצב החברתי של העולם.

מיל המשיך ללכת לעבודה ולעמוד במחויבויותיו השונות, אבל, עמוק בתוך עצמו, הוא לא חש דבר מלבד ייאוש.

קשה לאנשים לעזור לאדם השרוי בדיכאון, כל הזמן הם רק מנסים להגיד לו "תצא מזה כבר!" מבלי להבין, שאם הוא היה יכול פשוט "לצאת מזה" הוא היה עושה זאת בעצמו מזמן.

עוד יותר קשה היה לג'ון סטיוארט מיל, מכיוון שלא יכול היה לפנות לאביו בנושא; אביו, שהיה עונה ועוזר לו בכל שאלותיו בנושאי יוונית, משפט, היסטוריה ומתמטיקה, לא ממש הבין ברגשות והתייחס אליהם כאל דברים שרק מפריעים לאדם בעבודתו הרצינית ולכן יש להתעלם מהן. במילים אחרות – אביו היה אנגלי מהשורה.

כדי לצאת מהמצב העגום שלו, ג'ון הצעיר היה צריך ללמוד דבר שלא הכיר מעולם בתור ילד – הוא היה צריך ללמוד ליהנות. ולא סתם ליהנות מדברים קטנים כמו עוגה מתוקה או לשכב מתחת לשמיכה חמה כשבחוץ יורד גשם, אלא ליהנות מאותם הדברים שנועדו לרומם את נשמתו של האדם מעלה מחייו העגומים, אל עבר הדברים הגדולים של החיים, או במילים אחרות – ליהנות מאומנות.

כך החל ג'ון סטיוארט מיל לבקר במוזיאונים ולראות פסלים וציורים של גדולי האמנים, ולבקר בקונצרטים ולשמוע יצירות של טובי המלחינים ובמקום לקרוא מאמרים במשפט או ספרי היסטוריה – הוא החל לקרוא שירה.

אט אט, החל מיל לצאת מהבור העמוק שנכנס אליו, וכשהוא סוף סוף יצא ממנו, הוא הביא איתו אוצר גדול אותו שיתף עם כל האנושות.

"כולנו רוצים להיות מאושרים" הוא אמר, "וכדי להיות מאושרים אנחנו צריכים פשוט ליהנות ולא לסבול". המשפט הזה נשמע פשוט ולא רציני אבל הוא גרר איתו השלכות גדולות יותר מסתם לשלוח את כל האנשים לצאת למסיבה.

"הפעולה המוסרית", כך לבסוף ניסח זאת, "היא זו שעושה הכי הרבה אושר להכי הרבה אנשים ומונעת הכי הרבה סבל מהכי הרבה אנשים".

פתאום זו לא רק הייתה שאלה של בילויים והנאה, אלא תשובה אמיתית לגבי "איך אני יכול להיות אדם טוב יותר?" – מיל אפילו הציע מחשבון מתמטי שיכול לעזור לאנשים להיות אנשים טובים יותר: כשאתה ניצב מול שאלה מוסרית, תשאל את עצמך – מי ייהנה מהפעולה שלי? מי יסבול ממנה? או לחילופין – ממי אני אמנע הנאה? וממי אמנע סבל? לאחר מכן קל יהיה לדעת אם הפעולה היא מוסרית או לא.

לא כולם אהבו את התיאוריה המוסרית הזו של מיל. היו כאלה שהעדיפו פשוט לפעול לפי החוקים שהממשלה החליטה, במקום לעצור ולחשוב על כל המעשים שלהם. אבל בשביל מיל השיטה הזו עזרה ביותר: הוא לא רק ידע שהוא חי את חייו מעכשיו כאדם מוסרי יותר, הוא גם היה אדם מאושר יותר, בזכות הידיעה שהפעולות שלו בעולם תורמות להגדיל את ההנאה של האנשים ולהקטין את הסבל.

לחיים יש דרך מוזרה להפתיע את האדם ולהציב אותו פנים אל פנים מול העקרונות שלו. כך קרה גם למיל: עד שסוף סוף הוא למד ליהנות מהחיים – הוא התאהב. ולא סתם התאהב, אלא הוא התאהב באישה שהייתה נשואה לחבר טוב שלו.

הרייט טיילור הייתה בחורה צעירה ויפה שהתחתנה עם בחור צעיר בשם ג'ון טיילור מכל הסיבות הנכונות; לג'ון טיילור היה בית גדול ועבודה קבועה ולפעמים אפילו היה אפשר לנהל איתו שיחה שלמה מבלי להשתעמם לחלוטין. השניים הביאו לעולם שני ילדים ונהנו יחדיו מחיים בורגנים ומשעממים של זוג נשוי, עד שהיא פגשה את ג'ון סטיוארט מיל והתאהבה בו מכף רגל ועד ראש.

השניים מצאו אחד בשנייה נפש תאומה, מישהו לא רק לחלוק איתו את הזמן, אלא גם רעיונות וויכוחים, להתדיין ביחד על הדברים הגדולים של העולם ולא רק על התור של מי לזרוק את הזבל, או לאסוף את הילדים מהגן.

מיל אהב את הרייט מאוד, אבל הוא ידע שהאושר שלו שווה לאושר של כל אדם אחר, כולל של בעלה. הוא ידע שאם השניים יממשו את אהבתם, לא רק שג'ון טיילור יסבול מכך שאשתו עזבה אותו, אלא גם היא עצמה תסבול מכך – היא תאבד את מקומה ואת כבודה בחברה המתורבתת שחושבת שזה רעיון רע מאוד להרוס נישואין.

באותן שנים לא היה מקובל בכלל להתגרש, ולג'ון סטיוארט מיל לא הייתה ברירה, אלא לשים את האושר האישי שלו בצד ולחכות שהגורל ישתנה לטובתו.

ג'ון והרייט המשיכו להיות חברים טובים. אבל רק חברים טובים, מבלי לעשות שום דבר אחר שעלול לפגוע בכבודו של בעלה של הרייט. ביחד הם כתבו מאמרים שונים ובניהם את שני המאמרים הראשונים בהיסטוריה בעד שוויון זכויות מלא לנשים. הם אפילו טענו ביחד שלנשים צריכה להיות זכות בחירה לממשלה בדיוק כמו לגברים.

היום זה ברור לנו לגמרי שנשים הן שוות לגברים ושמגיעות להן זכויות שוות, אבל באותן שנים זה נשמע מטורף לחלוטין ויעברו עוד מאה שנים מאז דבריהם של ג'ון סטיוארט מיל והרייט טיילור, עד שכל העולם יבין שהשניים צדקו כל הזמן.

השנים חלפו להן וג'ון סטיוארט מיל המשיך לשים את אושרו האישי בצד. הוא לא התחתן עם אף אישה ואפילו לא יצא לבלות עם אף אישה אחרת משום שליבו היה שמור להרייט.

עד שלבסוף, אחרי עשרים ואחת שנים ארוכות של המתנה, ג'ון טיילור הזקן הואיל בטובו להתפנות מהעולם והשניים יכלו סוף סוף להתחתן ולממש את אהבתם.

לגורל  יש חוש הומור מיוחד במינו, כזה חוש הומור שאנחנו בני האדם לא ממש מצליחים להבין. וכך, כעבור שבע שנים קצרות של נישואין, הרייט טיילור מיל, אשתו האהובה של ג'ון סטיוארט מיל, פתאום נפלה למשכב ונפטרה ממחלה קשה.

למיל לא הייתה ברירה אלא לקבל את הגורל, ולהגיד תודה על השנים שבהן הם חיו ביחד.

"אלה היו שבע השנים הטובות בחיי" הוא אמר לחבריו, "שכן לא רק אהבנו אחד את השנייה, אלא בזכות השנים הארוכות של הציפייה זה לזו, הפכנו לחברים טובים מאוד – שיודעים להוקיר כל יום שזכינו בו לחיות יחדיו".

על מצבתה של אשתו האהובה הוא ציווה לכתוב את המילים הבאות:

לזכרה האהוב

של הרייט מיל

אשתו היקרה, האהובה והחסרה מאוד

של ג'ון סטיוארט מיל

ליבה הגדול והאהוב,

נשמתה הנאצלת,

שכלה הצלול החזק והמקורי

הפכו אותה למנחה נבונה,

למורת דרך לחוכמה

ולדוגמא לכל בטוב ליבה.

היא הייתה לעונג הארצי

של כל מי שזכו באושר של חברתה.

כפעילה כנה לטובת הכלל

היא הייתה נדיבה ואדיבה

לכל הסובבים לה.

השפעתה נוכחת בעולם

ברבים מהשיפורים הגדולים ביותר של התקופה

ועוד תהיה נוכחת בשיפורים העתידים לבוא.

לו היו עוד קצת לבבות ותבונות

כשלה

העולם הזה כבר היה הופך

לגן העדן המצופה.