העיר, פרק ארבע עשרה - ווינה

לתחילת הספר

המסע שלנו מביא אותנו אל העולם החדש, שלחר המהפכה הצרפתית לאחר עידן הנאורות ועידן נפוליאון. דומה היה שעתה על כל העולם 'לעדכן' את עצמו אל המודרנה; אך מעבר זה לא היה מובן מאליו. כמו בכל תקופה, כוחות שונים הניעו את ההיסטוריה. נגד כוחו של נפוליאון, שדחק את אירופה לקראת העולם החדש, היו כוחות חזקים לא פחות שניסו להשיב את הגלגל לאחור.

עיר הבירה של העולם הישן הייתה וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאורך המאות האחרונות העיר הייתה בשלטונה של שושלת הפסבורג אשר, כדרך העולם הישן של דיפלומטיות בין אצילים ונישואין בתוך המשפחה, הצליחה לקשור קשרי נישואין עם השושלות השולטות בפרוסיה, רוסיה ובריטניה.

נחזור לרגע לווינה של אמצע המאה ה18 ותחילת ה19 - לעיר שבה אפשר היה בכל רגע למצוא יותר נציגים של האצולה האירופאית מאשר בכל מדינות אירופה יחדיו. כל אצילי אירופה החזיקו בבתים בעיר, והעיר שקקה מהרעש המופלא של השיגעון החדש – המוסיקה הקלסית. כל אציל החזיק במלחין ותזמורת כסמל סטטוס אשר אפשר להשוותו למטוס פרטי כיום.

הייתה זאת תקופתו של יוזף היידן, שנטל את הקלילות של מוסיקת הרנסנס האיטלקית של ושילב בה את הגישה הרצינית של סגנון הבארוק הגרמני; כך יצר משילוב זה את מה שאנחנו קוראים היום המוסיקה הקלסית. היידן היה יוצר של העולם הישן - כלומר, הועסק כל חייו על-ידי אציל אחד אשר הזמין ממנו את כל היצירות שלו.

 מציאות אחרת התקיימה אצל חברו הטוב של היידן – וולפגנג אמדאוס מוצרט. אי אפשר היה להתעלם מכישרונו המופלא של מוצרט; ועם זאת, הוא נאלץ במשך כל חייו לרדוף אחר משקיעים שונים. יצירתו הייתה גולת הכותרת של כל אולם קונצרטים, וכולם רצו בחברתו; ועם זאת, הוא היה עני מרוד בתקופות ארוכות בחייו הקצרים (35 שנה). לעומתו, מוזיקאים בני זמנו - כמו סליירי ודיתר פון דיתרסדורף,- אשר ההיסטוריה קבעה אותם כשוליים לעומת הענק שקרא לעצמו אמדאוס, חיו חיים של נחת וביטחון כלכלי ונהנו מכמה פטרונים במקביל.

עם זאת, אין מוזיקאי ווינאי שיכול לשקף את המעבר מהעולם הישן לעולם החדש כמו לודוויג בטהובן. הוא החל את דרכו בווינה כפסנתרן מופלא, והיה לתקופה קצרה תלמידו הלא ממושמע של היידן. במהרה החל ליהנות מתמיכתם של משפחות אצולה שונות, ובראשן הנסיך לישנאוסקי, אשר היה לו לפטרון המרכזי.

אודיטוריום בווינה, גוסטב קלימט

בטהובן החל את דרכו היצירתית בצורה פחות או יותר שמרנית. שתי הסימפוניות הראשונות שלו נתפסו כמוזיקה קלסית במיטבה - למרות שהיום רואים בהן גם התנסות וחדשנות שלא נמצאו באותה תקופה; אך לגבי בני זמנו הן היו פשוט יצירות נפלאות, שרוממו את בטהובן לכינוי "מוצרט הבא".

עם עליית נפוליאון, בטהובן - שהיה בן למשפחה גרמנית ממעמד הפועלים - ראה בו תקווה לשוויון ודמוקרטיה, להפלת המשטר הישן של אצילים ומשרתים. בבואו לכתוב את הסימפוניה השלישית שלו, שהייתה שונה לחלוטין מכל סימפוניה שנכתבה עד אותה תקופה, הוא קרא לה "נפוליאון". עם זאת, ערב אחד, כאשר בטהובן שמע שנפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר החדש, הוא מיהר לרוץ לכתב העט של הסימפוניה ולשנות את שמה ל'אירואיקה', או 'הגבורה'. להפתעתו (ולזעמו) של בטהובן, היצירה לא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי הזקנים של ווינה: היא נתפסה כניסיונית מדי, כאמוציונלית מדי, ובקיצור – כרומנטית מדי. זקני העיר לא השכילו לשמוע ביצירה זאת – כפי שלא השכילו לשמוע בתותחיו של נפוליאון – את תנועתו הבלתי פוסקת של גלגל הזמן, אשר בישר את סופו של העידן הישן ותחילת המודרנה.

בטהובן, לעומת זאת, שמע היטב את הבשורה החדשה. מגרמניה ופריז החלו להופיע גישות חדשות של רוסו ושל וולטר, של גיתה ושל שילר, אשר קראו לאמנות לשמש סופה רועשת של רגשות - בין השאר כתגובה נגד השכלתנות המופרזת של הנאורות. בטהובן הפך להיות המלחין של התקופה החדשה, עם יצירות כמו הסימפוניה החמישית (שבמינימליזם האלים שלה וודאי נשמעה לקהל הווינאי כמו רוק כבד), הסימפוניה השישית (אשר התבססה על שירת הציפורים כתמה מרכזית, ושיקפה את היחס הרומנטי אל הטבע) ולבסוף, הסימפוניה התשיעית - ששברה את כל החוקים המוכרים של המוזיקה והציבה פוגה במקום שבו הייתה אמורה להיות מוזיקה קלילה לריקודים, וכן תנועה חמישית שהכילה שירת מקהלה (אין לתאר את החדשנות שסימלה שירת מקהלה מחוץ לכותלי הכנסייה) - אשר, במקום שיר דתי, שרה את שירו החילוני של שילר 'החירות'.

הרבה לפני מדונה של ימינו, בטהובן המציא את עצמו מחדש כאמן מודרני ארבע פעמים. בין השאר, הוא הוסיף את התואר 'פון' לשמו, וטען שהוא בנו הממזר של פרידריך מלך פרוסיה. היום אפשר לתאר אותו כאחרון המוסיקאים הקלסים וראשון הרומנטיקנים, אך גם כמבשר המודרנה ואפילו כפוסטמודרניסט הראשון. אחרי בטהובן נוצרה האקסיומה המוכרת שלפיה שאמנות צריכה לחדש את עצמה בכל עת: אנו רואים זאת כמובן מאליו שהאמנות צריכה לשאוף לשבור את מסגרותיה ולחרוג מגבולותיה; אבל ללא בטהובן, שינוי זה היה בלתי נתפס.

למרות השפעתו הגדולה של בטהובן על אופייה של האמנות שבאה אחריו, מי שעיצב את אירופה אחרי שנפוליאון שינה את פניה לנצח היה הנסיך והדיפלומט מטרניך האוסטרי, אשר לאחר הניצחון על נפוליאון זימן לווינה את 'הקונגרס הווינאי' - שהיה מורכב מכל משפחות האצולה של אירופה - במטרה להשיב את הסדר על כנו.

הקונרס בווינה

בבמשך חודשיים הם רקדו, שתו והתדיינו בניצוחו של מטרניך, הקונגרס הפך לבדיחה בעיני הציבור, שראה כיצד האצילים מחליטים על גורל אירופה בין כוסות יין לוואלס, עם הפסקות ארוכות לצפייה בבלט צרפתי או באופרה איטלקית. וינה כולה שקקה חיים, בתי האצולה הוארו במשך כל הלילה במעין מסיבה בלתי נגמרת, והרחובות התמלאו במרגלים שונים שחיטטו בזבל במטרה למצוא מכתבים דיפלומטיים כלשהם.

למרבה הפלא - ובמה שיכול להיחשב כשיעור גדול לדיפלומטיים שלנו היום - הקונגרס היה הצלחה. גבולותיה של אירופה צוירו מחדש, תוך שמירה על כבודם של בעלי האינטרסים השונים: האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרוסיה, רוסיה ובריטניה. שווייץ, שנפוליאון המציא אותה פחות או יותר, נשארה עומדת, ובלגיה זכתה להכרה. השיטה שהקונגרס פעל לפיה הייתה שאיפה להשבתו של הסדר הישן, תוך התחשבות במצב הנתון. פרוסיה, לדוגמה, הייתה מחולקת למעל למאתיים נסיכויות קטנות; נפוליאון צמצם מספר זה לעשרים וחמש פרובינציות מנהליות, ומטרניך וחבריו הסכימו על ארבעים וחמש יחידות נפרדות.  היחס לצרפת היה חשוב יותר מהשינויים המנהליים: הנה קמה לה אימפריה שפלשה לכל שכנותיה, ורק בעזרת שילוב הכוחות של כל האומות יחדיו (ובעזרתו של סבא חורף הרוסי) הצליחו להפיל אותה. למרות זאת, מטרניך התעקש לכבד את צרפת בשולחן המשא ומתן. היא זכתה להחזרת גבולותיה ולאוטונומיה מכובשיה, והעיר פריז הושבה לידיהם של אזרחי צרפת (נשווה זאת ליחסו של העולם לגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהוביל למשבר כלכלי עולמי ולבסוף למלחמת העולם השנייה) קונגרס וינה הצליח לייצר מציאות של שלום אירופאי למאה השנים הבאות - והוא עשה זאת באלגנטיות של ריקוד אצילי.

העיר וינה הייתה אחת הערים המשפיעות ביותר על ראשית המאה העשרים. נציג לדוגמה מורה אחד מהאוניברסיטה של ווינה בשם פרנץ ברנטאנו. הוא היה מרצה לפילוסופיה של ההכרה ועיקר עבודתו נעשה בתחום של ההשפעה של האינטציונליות של ההכרה, מתוך הבנה פיזיקליסטית של נפש האדם. אך הוא לא ראוי שנזכיר אותו כאן לא רק בשל מעמדו בפילוסופיה, אלא בעיקר בגלל הרשימה המכובדת של תלמידיו שעיצבו את העולם המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום.

בין תלמידיו של ברנטאנו היו אדמונד הוּסֶרְל, אבי הפנומנולוגיה והוגה חשוב בזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה; גוטלוב פרָגַה, אבי הפילוסופיה האנליטית, שהמציא את תחשיב הפרדיקטים שבו כתובות עד היום שפות התכנות; רודולף שטיינר, אבי הגישה האנתרופוסופית לחינוך; כריסטיאן פון ארנפלס שפיתח את שיטת הגשטלט בפסיכולוגיה; זיגמונד פרויד, שהמציא את הפסיכואנליזה – וכן עיתוני יהודי בשם בנימין זאב הרצל – חוזה מדינת ישראל.

החל מן הגבולות של העולם המוכר לנו היום, לאופן שבו אנו מבינים את תפקידה של האמנות בחברה, לגישות הפילוסופיות והפסיכולוגיות השולטות היום, ועד למדינת ישראל – אנו חיים בעולם שהוא וינאי באותה מידה שהוא מודרני או פוסט מודרני.

התזמורת של פפה היידן רוצה חופשה, מתוך 'אגדות אמיתיות'

קלאסיקה. להרבה סוגים רבים של אמנות קוראים קלאסיקה. בדרך-כלל מדובר ביצירות אמנות המנצחות את הזמן, ונשארות נפלאות הרבה אחרי יצירתן.

כשמדברים על השירה הקלאסית מתכוונים לתיאטרון ולשירה של יוון הקדומה. כשמדברים על ציור ופיסול, אלה הם הציורים והפסלים של הרנסאנס האיטלקי שקרויים קלאסיים. וכשמדברים על מוסיקה קלאסית, מתכוונים בראש ובראשונה למוסיקה שיצר היידן.

פראנץ ג'וזף היידן נולד ב-1732 בכפר אוסטרי קטן באזור שנקרא בורגנלנד. כבר בגיל צעיר היה ברור שכל מה שהיידן הקטן רוצה לעשות הוא לעבוד בעולם המוסיקה. הוא בנה לעצמו כלי מיתר מעצים וחוטים שהיה מכופף וקושר, או תופים מסירים ישנים.

יום אחד אביו של היידן לקח אותו לפגוש את ראש התזמורת של הכפר, שאמר בזלזול, "חסר לי מתופף, אבל חסר לי גם תוף". פרנץ ג'וזף הצעיר החל להתרוצץ חיש מהר ממקום למקום. הוא לקח נפת קמח מהמטבח ושרפרף מחדר אחר, ומיד החל לתופף על התוף הקטן שהתקין לעצמו. ראש התזמורת התרשם מאוד - לא בגלל התוף המוזר, אלא כי הוא הבחין בַּדיוק ובמקצועיות שבהן הילד הצעיר מתופף - ומיד הסכים לצרף את הילד לתזמורת שלו.

כעבור מספר שבועות היידן ניגן בצעדה החגיגית של הכפר. היום יש למתופפים בתזמורת כתפיות מיוחדות שמחזיקות את התוף לגבם בשעת הצעידה; אבל אז, כדי שהיידן יוכל ללכת ולתופף בו זמנית, היה צורך לקשור את התוף שלו לגבו של הגמד הגיבן של הכפר. אפשר לשער איזה מחזה משעשע זה היה לראות את הילד הקטן צועד כך בתזמורת ומכה בתוף!

השנים חלפו והיידן התבגר ונסע לווינה, בירת המוסיקה של התקופה. הוא שר תקופה מסוימת במקהלה של אחת הכנסיות שם, אבל לבסוף גורש ממנה לאחר שמנצח המקהלה מאס בתעלוליו של הנער. הקש ששבר את גב הגמל הגיע יום אחד כאשר, במהלך חזרות, היידן הצעיר "בדק" מספריים חדשות ובשקט גזר את הצמה של אחד מחבריו למקהלה.

כך היידן הצעיר מצא את עצמו בעיר הגדולה, בודד ורעב. הוא הצליח למצוא לעצמו מקום מגורים בדירת חדר קטנה בלי חלונות בקומה החמישית של בית קטן בווינה. כל רכושו היה מיטה ופסנתר קטן וישן. הוא היה זקוק אז כל כך לעבודה עד שנאלץ לכתוב מוסיקה לריקודים - אותה סוגה מוסיקלית שעד היום נחשבת לנחותה שבכל הסגנונות המוזיקליים.

הוא עדיין לא הרוויח מספיק כסף למחייתו, ולילות רבים  חזר לחדרו עייף, רעב ועצוב. כדי להפיג את הדיכאון היה מתיישב ומנגן בפסנתר, עד שנרדם. 

רצה הגורל והשכן שלו שמע את הנגינה הנפלאה והעצובה, וביקש מהיידן להיות המורה לנגינה של בתו, ובתמורה יהיה מוזמן לכל הארוחות של המשפחה.

במהרה התפשטה השמועה על מורה הנגינה הצעיר והמוכשר, והוא החל לקבל עוד ועוד עבודה - המון עבודה! כעבור מספר שנים היידן היה לא רק מורה למוסיקה של נגנים צעירים, אלא גם נגן כינור בתזמורת, נגן אורגן בכנסייה, עוזרו האישי של מלחין זקן, מנחה לזמרים בתזמורת ומלחין בעצמו. הוא עבד לפעמים שמונה-עשרה שעות ביום; לא הייתה לו בעיה עם זה, כי יותר מכל הוא אהב לעבוד. "לעולם לא אחזור לימים שבהם הייתי רעב, עצוב ומובטל!", אמר לעצמו.

באותה תקופה היו שני סגנונות מוסיקה פופולאריים: סגנון הבארוק של הכנסיות שהיה רציני מסובך ומתוחכם ובקיצור – משעמם; וסגנון הרוקוקו, או המוסיקה של הריקודים, שהיה קליל ושמח ובקיצור – מטופש. היידן רצה להמציא מוסיקה חדשה – כזאת שתהייה גם חכמה וגם משעשעת, גם רצינית וגם קלילה; כזו שתנעים את זמנם של האצילים וגם תשמח את כולם. כך, בלי לשים לב, המציא את סגנון המוסיקה שנקרא היום – מוסיקה קלאסית.

לא עברו הרבה שנים והנסיך פול אנטון אסטרהאזי בעצמו ביקש מהיידן להיות מנהל התזמורת בביתו. הנסיך אסטרהאזי היה ראש המשפחה העשירה ביותר בהונגריה!

היידן עבד אצל משפחת אסטרהאזי שנים רבות, גם אחרי שבנו של הנסיך, ניקולאי אסטרהאזי ירש את אביו.

ניקולאי "המופלא" (ויש האומרים "המופרע") היה אציל מפונק ומוזר במיוחד. מכיוון שגדל במשפחה כל-כך עשירה, הוא התרגל לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שאיש יעיר לו משהו. לדוגמה, הוא היה מתהלך ברחוב לבוש בז'קט משובץ ביהלומים ובנעלי בית שעליהן היו משובצות אבני חן יקרות. הנסיך אהב מאוד מוסיקה וידע להעריך את כישרונו של היידן הצעיר. הוא החליט לקחת אותו אתו אל טירת החלומות שבנה לעצמו – באמצע ביצה שוממה בפאתי הונגריה.

טירת אסטרהאזי הייתה בהחלט מבנה מיוחד במינו. בכל העולם לא נראה מבנה מפואר כל כך - אפילו מרשים יותר מארמון ורסאי המלכותי שבצרפת.

בטירה היו 126 חדרים, ביניהם אולם נשפים עם ציור תקרה ענקי של אפולו רכוב על כרכרה; הייתה בה ספרייה שהכילה 22 אלף ספרים; היה חדר יפני עם ציורי קיר ענקיים בזהב, וחדר איטלקי שהכיל ציורים ופסלים איטלקיים. הייתה שם מזרקה ענקית בכניסה, חדרי אוכל, חדרי מוסיקה, אולם אופרה, אולם תיאטרון, חדרי משרתים, חדרי נגנים, וחדר עבודה שהוקדש במיוחד להיידן.

הדבר היחיד שהיה חסר שם היה אורחים. אבל כל זה השתנה כשהקיסרית של רוסיה בכבודה ובעצמה באה לביקור. היא ראתה את מופעי המריונטות ואת מופעי הזיקוקים ולא ממש התרשמה; אבל כששמעה את האופרה של היידן היא כל-כך התרגשה, שהיא פרסמה ברבים: "כשאני רוצה לשמוע אופרה טובה, אני הוכלת לטירתו של הנסיך אסטרהאזי לשמוע את האופרה של היידן". במהרה כל אצילי אירופה היו חייבים לבוא לטירה המבודדת כדי לשמוע בעצמם על מה מדובר.

לא עבר זמן רב, והיידן והנגנים שלו מצאו את עצמם מנגנים בכל יום אופרות באולם האופרה, מוסיקה באולם הנשפים ומנגינות בחדרים הפרטיים. הנסיך לא הרשה להם לעזוב כל עוד היו אורחים בארמון, והאורחים לא הפסיקו לבוא. חודשים ארוכים חלפו בהם הנגנים לא הורשו לעזוב את הארמון שבביצה. הנגנים הפצירו ב"פפה היידן" שלהם (כך הם קראו לו מרוב אהבה) שיעזור להם לקבל חופשה, והוא ניסה לדבר עם הנסיך. לסגור פסקה  "השתגעת?" אמר לו הנסיך, "משפחת לישנאובסקי מגיעים בעוד חודש והבטחתי להם שתכתוב לכבודם אופרה חדשה". היידן ניסה לדבר על ליבו של הנסיך, אבל זה לא היה מוכן לשמוע; הוא ניסה לפנות אליו בדרכי ההיגיון והסביר לו שאנשים צריכים לפעמים לפגוש את הילדים שלהם - אבל דבר לא עזר.

לבסוף היידן מצא פתרון: אם מילים לא עוזרות, אסביר לו בשפה שכולם מבינים – בשפת המוסיקה! וכך היידן ישב וכתב את הסימפוניה ה-45 המפורסמת שלו.

"יש לי סימפוניה חדשה להשמיע לך", אמר היידן לנסיך; והנסיך קפץ משמחה ורץ לאולם הקונצרטים לשמוע את הסימפוניה. על הבמה ישבו כל הנגנים בדממה ובחושך, מול כל אחד מהם בער נר קטן שהאיר לו מספיק כדי שיוכל לקרוא את התווים. הנסיך ישב בשקט מלא סקרנות. 

הסימפוניה התחילה! התנועה הראשונה הייתה מותחת ומלאת מסתורין, אולי  אפילו מפחידה. הנסיך התרגש מאוד לשמע המוסיקה הזאת. התנועה השנייה הייתה שלווה ונעימה, והנסיך שקע בכורסתו בעונג לשמע הצלילים שלה - אבל גם בה הצליח היידן להשחיל מדי פעם צלילים עצובים, כך שהנסיך לא יכול היה להתרפק על השלווה שבצלילים מבלי להרגיש את העצבות שבתוכם.

התנועה השלישית הייתה שמחה ועליזה, והנסיך התרגש מאוד לשמוע אותה ובמהרה העלתה חיוך לשפתיו; אבל היידן החכם כתב אותה קצרה מאוד, כדי שהנסיך יוכל להרגיש את האכזבה והגעגועים שמרגישים נגניו למשפחתם.

עתה הגיעה התנועה הרביעית והאחרונה של הסימפוניה. גם היא התחילה קלילה ונעימה, אבל במהרה הפכה למהירה ומסחררת, לפתע מפחידה ומסתורית ולפתע שקטה ועדינה. הנסיך לא הבין מה פשר המנגינה המופלאה הזו ש משתנה בכל רגע; פתאום הבין שמה שמנוגן כאן הוא הנסיך עצמו - עם כל השיגעונות שלו ודעתו ההפכפכה. המוסיקה הייתה ללא ספק אצילית ומכובדת; אבל היא הייתה גם רבת תהפוכות, מבלבלת, ולעתים אפילו מתסכלת.

לבסוף הגיע החלק האחרון של התנועה. פתאום המוסיקה הפכה להיות מרגשת ונפלאה ונוגה, והנגנים החלו, כל אחד בתורו, לכבות את הנר הנמצא לפניהם ולקום מהבמה בשקט. בסוף המנגינה נותרו רק היידן ונגן נוסף, מנגנים לבדם בכינורות - עד שגם הם נשפו על הנרות שלהם ובדממה ובחושך יצאו מהאולם.

הנסיך הבין סוף סוף את המסר, והרשה להיידן ולכל התזמורת לצאת לחופשה המיוחלת. 

היידן המשיך לעבוד כל חייו, גם אחרי אותה תקופה בבית אסטרהאזי,. בין תלמידיו הרבים היה גם בחור צעיר ופרוע בשם לודוויג ואן בטהובן (שאת סיפורו נשמור לפעם אחרת). במהלך חייו היידן כתב מאה וארבע סימפוניות, ארבע-עשרה אופרות, ארבע-עשרה מיסות לכנסייה, מאות יצירות לפסנתר ולכינור - ואפילו את ההמנון הלאומי של גרמניה.