התזמורת של פפה היידן רוצה חופשה, מתוך 'אגדות אמיתיות'

קלאסיקה. להרבה סוגים רבים של אמנות קוראים קלאסיקה. בדרך-כלל מדובר ביצירות אמנות המנצחות את הזמן, ונשארות נפלאות הרבה אחרי יצירתן.

כשמדברים על השירה הקלאסית מתכוונים לתיאטרון ולשירה של יוון הקדומה. כשמדברים על ציור ופיסול, אלה הם הציורים והפסלים של הרנסאנס האיטלקי שקרויים קלאסיים. וכשמדברים על מוסיקה קלאסית, מתכוונים בראש ובראשונה למוסיקה שיצר היידן.

פראנץ ג'וזף היידן נולד ב-1732 בכפר אוסטרי קטן באזור שנקרא בורגנלנד. כבר בגיל צעיר היה ברור שכל מה שהיידן הקטן רוצה לעשות הוא לעבוד בעולם המוסיקה. הוא בנה לעצמו כלי מיתר מעצים וחוטים שהיה מכופף וקושר, או תופים מסירים ישנים.

יום אחד אביו של היידן לקח אותו לפגוש את ראש התזמורת של הכפר, שאמר בזלזול, "חסר לי מתופף, אבל חסר לי גם תוף". פרנץ ג'וזף הצעיר החל להתרוצץ חיש מהר ממקום למקום. הוא לקח נפת קמח מהמטבח ושרפרף מחדר אחר, ומיד החל לתופף על התוף הקטן שהתקין לעצמו. ראש התזמורת התרשם מאוד - לא בגלל התוף המוזר, אלא כי הוא הבחין בַּדיוק ובמקצועיות שבהן הילד הצעיר מתופף - ומיד הסכים לצרף את הילד לתזמורת שלו.

כעבור מספר שבועות היידן ניגן בצעדה החגיגית של הכפר. היום יש למתופפים בתזמורת כתפיות מיוחדות שמחזיקות את התוף לגבם בשעת הצעידה; אבל אז, כדי שהיידן יוכל ללכת ולתופף בו זמנית, היה צורך לקשור את התוף שלו לגבו של הגמד הגיבן של הכפר. אפשר לשער איזה מחזה משעשע זה היה לראות את הילד הקטן צועד כך בתזמורת ומכה בתוף!

השנים חלפו והיידן התבגר ונסע לווינה, בירת המוסיקה של התקופה. הוא שר תקופה מסוימת במקהלה של אחת הכנסיות שם, אבל לבסוף גורש ממנה לאחר שמנצח המקהלה מאס בתעלוליו של הנער. הקש ששבר את גב הגמל הגיע יום אחד כאשר, במהלך חזרות, היידן הצעיר "בדק" מספריים חדשות ובשקט גזר את הצמה של אחד מחבריו למקהלה.

כך היידן הצעיר מצא את עצמו בעיר הגדולה, בודד ורעב. הוא הצליח למצוא לעצמו מקום מגורים בדירת חדר קטנה בלי חלונות בקומה החמישית של בית קטן בווינה. כל רכושו היה מיטה ופסנתר קטן וישן. הוא היה זקוק אז כל כך לעבודה עד שנאלץ לכתוב מוסיקה לריקודים - אותה סוגה מוסיקלית שעד היום נחשבת לנחותה שבכל הסגנונות המוזיקליים.

הוא עדיין לא הרוויח מספיק כסף למחייתו, ולילות רבים  חזר לחדרו עייף, רעב ועצוב. כדי להפיג את הדיכאון היה מתיישב ומנגן בפסנתר, עד שנרדם. 

רצה הגורל והשכן שלו שמע את הנגינה הנפלאה והעצובה, וביקש מהיידן להיות המורה לנגינה של בתו, ובתמורה יהיה מוזמן לכל הארוחות של המשפחה.

במהרה התפשטה השמועה על מורה הנגינה הצעיר והמוכשר, והוא החל לקבל עוד ועוד עבודה - המון עבודה! כעבור מספר שנים היידן היה לא רק מורה למוסיקה של נגנים צעירים, אלא גם נגן כינור בתזמורת, נגן אורגן בכנסייה, עוזרו האישי של מלחין זקן, מנחה לזמרים בתזמורת ומלחין בעצמו. הוא עבד לפעמים שמונה-עשרה שעות ביום; לא הייתה לו בעיה עם זה, כי יותר מכל הוא אהב לעבוד. "לעולם לא אחזור לימים שבהם הייתי רעב, עצוב ומובטל!", אמר לעצמו.

באותה תקופה היו שני סגנונות מוסיקה פופולאריים: סגנון הבארוק של הכנסיות שהיה רציני מסובך ומתוחכם ובקיצור – משעמם; וסגנון הרוקוקו, או המוסיקה של הריקודים, שהיה קליל ושמח ובקיצור – מטופש. היידן רצה להמציא מוסיקה חדשה – כזאת שתהייה גם חכמה וגם משעשעת, גם רצינית וגם קלילה; כזו שתנעים את זמנם של האצילים וגם תשמח את כולם. כך, בלי לשים לב, המציא את סגנון המוסיקה שנקרא היום – מוסיקה קלאסית.

לא עברו הרבה שנים והנסיך פול אנטון אסטרהאזי בעצמו ביקש מהיידן להיות מנהל התזמורת בביתו. הנסיך אסטרהאזי היה ראש המשפחה העשירה ביותר בהונגריה!

היידן עבד אצל משפחת אסטרהאזי שנים רבות, גם אחרי שבנו של הנסיך, ניקולאי אסטרהאזי ירש את אביו.

ניקולאי "המופלא" (ויש האומרים "המופרע") היה אציל מפונק ומוזר במיוחד. מכיוון שגדל במשפחה כל-כך עשירה, הוא התרגל לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שאיש יעיר לו משהו. לדוגמה, הוא היה מתהלך ברחוב לבוש בז'קט משובץ ביהלומים ובנעלי בית שעליהן היו משובצות אבני חן יקרות. הנסיך אהב מאוד מוסיקה וידע להעריך את כישרונו של היידן הצעיר. הוא החליט לקחת אותו אתו אל טירת החלומות שבנה לעצמו – באמצע ביצה שוממה בפאתי הונגריה.

טירת אסטרהאזי הייתה בהחלט מבנה מיוחד במינו. בכל העולם לא נראה מבנה מפואר כל כך - אפילו מרשים יותר מארמון ורסאי המלכותי שבצרפת.

בטירה היו 126 חדרים, ביניהם אולם נשפים עם ציור תקרה ענקי של אפולו רכוב על כרכרה; הייתה בה ספרייה שהכילה 22 אלף ספרים; היה חדר יפני עם ציורי קיר ענקיים בזהב, וחדר איטלקי שהכיל ציורים ופסלים איטלקיים. הייתה שם מזרקה ענקית בכניסה, חדרי אוכל, חדרי מוסיקה, אולם אופרה, אולם תיאטרון, חדרי משרתים, חדרי נגנים, וחדר עבודה שהוקדש במיוחד להיידן.

הדבר היחיד שהיה חסר שם היה אורחים. אבל כל זה השתנה כשהקיסרית של רוסיה בכבודה ובעצמה באה לביקור. היא ראתה את מופעי המריונטות ואת מופעי הזיקוקים ולא ממש התרשמה; אבל כששמעה את האופרה של היידן היא כל-כך התרגשה, שהיא פרסמה ברבים: "כשאני רוצה לשמוע אופרה טובה, אני הוכלת לטירתו של הנסיך אסטרהאזי לשמוע את האופרה של היידן". במהרה כל אצילי אירופה היו חייבים לבוא לטירה המבודדת כדי לשמוע בעצמם על מה מדובר.

לא עבר זמן רב, והיידן והנגנים שלו מצאו את עצמם מנגנים בכל יום אופרות באולם האופרה, מוסיקה באולם הנשפים ומנגינות בחדרים הפרטיים. הנסיך לא הרשה להם לעזוב כל עוד היו אורחים בארמון, והאורחים לא הפסיקו לבוא. חודשים ארוכים חלפו בהם הנגנים לא הורשו לעזוב את הארמון שבביצה. הנגנים הפצירו ב"פפה היידן" שלהם (כך הם קראו לו מרוב אהבה) שיעזור להם לקבל חופשה, והוא ניסה לדבר עם הנסיך. לסגור פסקה  "השתגעת?" אמר לו הנסיך, "משפחת לישנאובסקי מגיעים בעוד חודש והבטחתי להם שתכתוב לכבודם אופרה חדשה". היידן ניסה לדבר על ליבו של הנסיך, אבל זה לא היה מוכן לשמוע; הוא ניסה לפנות אליו בדרכי ההיגיון והסביר לו שאנשים צריכים לפעמים לפגוש את הילדים שלהם - אבל דבר לא עזר.

לבסוף היידן מצא פתרון: אם מילים לא עוזרות, אסביר לו בשפה שכולם מבינים – בשפת המוסיקה! וכך היידן ישב וכתב את הסימפוניה ה-45 המפורסמת שלו.

"יש לי סימפוניה חדשה להשמיע לך", אמר היידן לנסיך; והנסיך קפץ משמחה ורץ לאולם הקונצרטים לשמוע את הסימפוניה. על הבמה ישבו כל הנגנים בדממה ובחושך, מול כל אחד מהם בער נר קטן שהאיר לו מספיק כדי שיוכל לקרוא את התווים. הנסיך ישב בשקט מלא סקרנות. 

הסימפוניה התחילה! התנועה הראשונה הייתה מותחת ומלאת מסתורין, אולי  אפילו מפחידה. הנסיך התרגש מאוד לשמע המוסיקה הזאת. התנועה השנייה הייתה שלווה ונעימה, והנסיך שקע בכורסתו בעונג לשמע הצלילים שלה - אבל גם בה הצליח היידן להשחיל מדי פעם צלילים עצובים, כך שהנסיך לא יכול היה להתרפק על השלווה שבצלילים מבלי להרגיש את העצבות שבתוכם.

התנועה השלישית הייתה שמחה ועליזה, והנסיך התרגש מאוד לשמוע אותה ובמהרה העלתה חיוך לשפתיו; אבל היידן החכם כתב אותה קצרה מאוד, כדי שהנסיך יוכל להרגיש את האכזבה והגעגועים שמרגישים נגניו למשפחתם.

עתה הגיעה התנועה הרביעית והאחרונה של הסימפוניה. גם היא התחילה קלילה ונעימה, אבל במהרה הפכה למהירה ומסחררת, לפתע מפחידה ומסתורית ולפתע שקטה ועדינה. הנסיך לא הבין מה פשר המנגינה המופלאה הזו ש משתנה בכל רגע; פתאום הבין שמה שמנוגן כאן הוא הנסיך עצמו - עם כל השיגעונות שלו ודעתו ההפכפכה. המוסיקה הייתה ללא ספק אצילית ומכובדת; אבל היא הייתה גם רבת תהפוכות, מבלבלת, ולעתים אפילו מתסכלת.

לבסוף הגיע החלק האחרון של התנועה. פתאום המוסיקה הפכה להיות מרגשת ונפלאה ונוגה, והנגנים החלו, כל אחד בתורו, לכבות את הנר הנמצא לפניהם ולקום מהבמה בשקט. בסוף המנגינה נותרו רק היידן ונגן נוסף, מנגנים לבדם בכינורות - עד שגם הם נשפו על הנרות שלהם ובדממה ובחושך יצאו מהאולם.

הנסיך הבין סוף סוף את המסר, והרשה להיידן ולכל התזמורת לצאת לחופשה המיוחלת. 

היידן המשיך לעבוד כל חייו, גם אחרי אותה תקופה בבית אסטרהאזי,. בין תלמידיו הרבים היה גם בחור צעיר ופרוע בשם לודוויג ואן בטהובן (שאת סיפורו נשמור לפעם אחרת). במהלך חייו היידן כתב מאה וארבע סימפוניות, ארבע-עשרה אופרות, ארבע-עשרה מיסות לכנסייה, מאות יצירות לפסנתר ולכינור - ואפילו את ההמנון הלאומי של גרמניה.