הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כל ההסברים ההיסטוריים והדיון השונים על המקורות שהביאו לכניסת אנשי הזאב לתוך תרבות המערב, אינם משיבים על השאלה הבסיסית הבאה – מדוע במהלך המאה ה19 והמאה ה-20 אנו רואים התפשטות כה גדולה של היצור המסוים הזה. בספרות העתיקה ישנו מגוון רחב של יצורים דמויי אדם ובני אדם משני-צורה, ועם זאת אנשי הזאב הפכו לדמות שכיחה הניצבת, לצד הערפדים, בקטגוריה נפרדת מהליץ', האוד, הטרול, הגובלין והגרגויל. בחלק זה ברצוני להציע תשובה אפשרית לשאלה זו.

למרות שברבות השנים ניתנו לאנשי הזאב תכונות שונות ומגוונות, הפיכתם לזאבים או לדמויות הנמצאות בין זאב לאדם, היותם רגישים לכסף, או מושפעים על ידי קמיעות כגון הטאליסמן. היותם תוצר של כישוף, או של הסכם עם השטן, או של נשיכה על-ידי איש זאב אחר, ישנה תכונה אחת שהיא ייחודית לאנשי הזאב ומבדילה אותם מערפדים, מזומבים ומשאר היצורים הפנטסטיים של תרבותנו.

תכונה זו היא הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. ערפדים, לדוגמה, או גיבורי-על מופיעים לעיתים כבני אדם המסתובבים בתוך חברת בני האדם, אבל זו אינה זהותם האמיתי אלא רק תחפושת. לעומתם, אנשי הזאב הם תמיד, בראש ובראשונה בני אדם ורק אחר-כך, בשעת ליל או בליל ירח מלא, הופכים ליצור הקרוי 'איש זאב'. במובן זה, הזהות ה"אמתית" של אנשי הזאב אינה איש הזאב, אלא האדם שהופך אליו, ולעיתים הזאב.

כפי שראינו בחלק הקודם, התקופה שבה החלה ההתעניינות הגדולה באנשי זאב הייתה בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. כאשר אנו בוחנים תקופה זו תחת האספקלריה של שאלת הדו פרצופיות, עולה תמונה מעניינת ביותר.

במובנים רבים, ניתן להתייחס לחצי השני של המאה ה19 כ'עידן הדו-פרצופיות'. מצד אחד זו הייתה תקופה של נימוסים והליכות נוקשים ביותר, ומצד שני הלילות נתמלאו בתאוות בשרים וצריכה של סמים שונים. מצד אחד העולם המערבי חווה התעוררות דתית חדשה ואינטנסיבית ומצד שני הוא הלך והפך חילוני. תיאוריות כלכליות שונות יצרו את בעלי ההון החדשים והפכו את החברה כולה לקוטבית במבחינה חברתית-כלכלית, כאשר מצד אחד הילכו האדונים החדשים במודל הג'נטלמן ומצד שני מעמד הפועלים החדש עבד בחרפת רעב תמידית.  המציאות החדשה הזו גם השפיעה על היחס אל המעמדות הישנים – מצד אחד נותר כבוד ויראה כלפי האצולה הישנה, אך מצד שני מבחינה כלכלית לא ניתן היה למצוא הבדל בינם לבין העשירים החדשים (הנובו-רישים).

דו פרצופיות זו שהייתה על גבול הסכיזופרניה התרבותית באה לידי ביטוי גם בספרות. שתי יצירות מהתקופה משקפים זאת באופן מצוין. בשנת 1886, הסופר רוברט לואיס סטיבנסון שמספר שנים קודם לכן זכה לתהילה בזכות ספר ההרפתקאות הימי שלו "אי המטמון", פרסם את הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

בספר זה סדרה של רציחות איומות ברחובות לונדון מובילות לחשיפה של מדען מנומס ומכובד בשם ד"ר ג'קיל אשר זיקק במעבדתו סם מיוחד ששחרר אותו מכבלי הנימוס והתרבות והפך אותו למר הייד – יצור קטן ונאלח שהיה חופשי  לבצע את החטאים הרבים שאדם בעל שם לא מסוגל לעשותם. למרות שיצירות המודרניות של הסיפור מר הייד מתואר כיצור מגודל ומפלצתי, בספר הוא דווקא רזה ומיובש כמעט ודמותו מזכירה את מה ששנות השבעים והשמונים של המאה ה20 יזהו כנרקומן.

היבט הנרקומן בא לידי ביטוי בעוד אופנים בספר. ד"ר הייד במהרה הופך למכור לסם הזה ולמרות מאמציו להיפטר מההרגל הוא מוצא את עצמו חוזר לשימוש בסם הזה שוב ושוב, בכל פעם במינונים גדולים יותר, עד שמר הייד משתלט עליו לחלוטין.

בנוסף, ישנו הקשר לסם החדש שהתפשט בעולם המערבי בקרב החברה האינטלקטואלית באותה תקופה – הקוקאין. סטיבנסון עצמו, כמו הוגים רבים מהתקופה אהבו את הסם הזה באופן מיוחד וראו בדמות הנחשפת אצל המשתמש בו, עם השחצנות שלה ותחושת העליונות המרוקנת שהוא מייצר, כיציאה לאור של הזהות האמתית של האדם שהחברה, עם חוקיה הנוקשים, מנסה לדכא. במובן זה היצירה על ג'קיל והייד היא גם אזהרה מפני הצד השני של המטבע הזה – היבט ההתמכרות לסם ואובדן הזהות העצמית נחשף שם באופן התואם יותר לאופן שבו אנו מזהים את השימוש בסם הזה אחרי מאה שנה של ניסוי חברתי בו.

יצירה נוספת שנושאה הוא הדו-פרצופיות החברתי בתקופה היא הספר "תמונתו של דוריאן גריי" משנת 1890, אותה כתב המחזאי והאושיה החברתית אוסקר ווילד. ברומן זה שמקבל השראה רבה מסוגת הרומן הגותי, בחור צעיר ויפה זוכה לדיוקן שלו שלוכד את נעוריו ואת יופיו. דוריאן מבקש משאלה שיופיו יישמר כבציור ובעבות זאת חל הפיך בחייו – בעוד שהוא נשאר צעיר ויפה - הציור משתנה בהתאם לחייו. העלם ממשיך לחיות חיים של הוללות ופריצות ומכלה את ימיו במרדף אחר תענוגות החיים; יינות, בשמים, אומנות ואופיום. בזמן שהוא מבלה את ימיו בחצי האפל של העיר הציור הופך להיות אפל ומצולק בעוד דמותו נשמרת בצעירותה.

ההנחה המובלעת כאן היא שחטאי הנשמה נחרטים על הגוף. ושאלמלא הכישוף, דרך החיים הנהנתנית של גריי הייתה מכלה אותו מבחוץ כשם שכילתה אותו מבפנים. בהיעדר ה"מחיר" הזה הוא לא יכול היה לשמור על מראית העין שלו וארך חייו היה מכלה אותו. לבסוף החיים האלה, עם המרדף העקר שלהם אחר הנאות הגוף מובילים אותו אל השעמום הבלתי נמנע. הוא מאבד את הטעם בהנאות החיים ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בחיים עצמם.

במקביל לביטוי הספרותי של דו הפרצופיות של החברה בתקופה זו, הפילוסופיה גם היא ניסתה להתמודד עם השאלה הזו. בשנת 1876, פרדריך ניטשה, אז סטודנט צעיר, פרסם מחקר גדול על האבולוציה של הטרגדיה ביוון הקלאסית. הספר "הולדת הטרגדיה" מתאר את התהליך שעברה הטרגדיה היוונית מראשיתה כשירה מתפרצת, דרך הפיכתה עם השנים ליותר ויותר 'שכלתנית' ופרוזאית ועד להפיכתה לפילוסופיה בדמות הדיאלוגים של אפלטון. ניטשה מסביר את התהליך הזה כמאבק בין שני כוחות קמאיים בתוך החברה היוונית – היסוד הדיוניסי והאפוליני. היסוד הדיוניסי הוא החייתי, הפראי – הכוח המתפרץ של הטבע בתוך האדם. לעומתו, היסוד האפוליני הוא היסוד המתורבת המסביר את עצמו ומנסה להבין את העולם תוך התרחקות מהטבע.

כמו כל יצירה היסטורית טובה, ניטשה לא דיבר רק על העבר של תרבות המערב, אלא גם על ההווה שלה. בחברה של זמנו, ניטשה ראה כיצד התרבות מדכאת את היסוד החייתי והאנושי שבאדם לטובת הזיוף המתורבת של האדם בחברה המודרנית. ניטשה קורא מתוך הספר לאימוץ של ההיבט החייתי – לשחרור החיה שבתוכנו עם כל הפראיות הפואטית שהיא מכילה.

צורה זו של ניסיון להסביר את הכוחות המנוגדים שבאדם ולשחרר את האותנטיות שלו, קיבלה הסבר "מדעי" יותר ביצירתו של זיגמונד פרויד. כבר בפרסומיו הראשונים פרויד מתאר את במנה האדם כמורכב משני היבטים נפרדים אך מקבילים – המודע והתת מודע. בעוד הראשון הוא צורתו החיצונית של האדם והצורה הנגישה לתודעתו שלו, השני מכיל את הרצונות והתשוקות המדכאות המתחבאות בתוכו ומניעות אותו מבלי שהוא מכיר בהן.

בשנת 1923, פרויד פיתח את הרעיון הזה למטפיזיקה שלמה של הנפש. בספרו "האיד והאגו" פרויד מחלק את נפש האדם לחלקיה השונים. האיד הוא החלק הלא מודע החייתי והלא מרוסן של האדם אשר אלמלא היותו מרוסן על ידי הסופר-אגו, "שומר הסף" של הנפש, האדם היה תוצר מוחצן של החיה שבתוכו עם תשוקותיה ויציריה המטונפים. מתוך המאבק הפנימי הזה נולד האגו ויוצא לעולם, והוא הדמות של האדם החיצונית אשר חציה חיה וחציה אדם מתורבת, חציה מודעת וחציה לא.

אל תוך תמונות אלו של האדם כיצור דו-פרצופי, אשר חציו חיה של יצרים ותשוקות וחציו בן תרבות ממוסד, קל לראות כיצד אנשי הזאב נכנסים לתוך התמונה. מבחינה תרבותית אנשי הזאב הם התוצר המיתולוגי של תמונת העולם הזו. הזאב שבאיש הזאב הוא הצורה הטהורה ביותר של החיה שחבויה בתוך כולנו. 
לפרק הבא

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

לאורך הדיונים שלנו על חייזרים, החל מג'יורדאנו ברונו ועד דארווין ראינו קשר היסטורי מעניין בין חייזרים ודת. במובן מסוים החייזרים הם התשובה החילונית לרעיון הדתי של 'שוכני רקיע'. קשר זה מתחדד כאשר אנו רואים את היחס בין נביא החילוניות פרדריך ניטשה והחייזר המפורסם ביותר בעולם – קאל אל, הלא הוא סופרמן.

ניטשה, אחרון ההוגים הגדולים של המאה ה19, קיבל מקום של כבוד, כאחרון הפילוסופים הרומנטיים וראשון הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים. הוא מייצג גישה שרואה באדם כאדון לממלכתו, יצור שאינו כפוף לכל שליטה עליונה של אלים, אלא רק לרצונותיו שלו ובראש ובראשונה רצונו של האדם לעוצמה. הוא ראה בדת סיפור תרבותי במקרה הטוב ושקר ממוסד במקרה הרע. ובמוסר הדתי ניסיון תיאוקרטי לשימור יחסים חברתיים בין אדונים חברתיים. הוא מבדיל בין מוסר של טוב ורע, מוסר של עשה ולא תעשה, שמייצג עבורו מוסר של משרתים, ומוסר של אדונים אשר רואה את הצד החיובי של המטבע המוסרי לא בהתנהגות טובה לפי הכללים המוכתבים מלמעלה, אלא בהגשמה עצמית – במימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בכל אדם שמצליח להתגבר על אנושיותו.

כמודל לדמות הנעלה הזו המתעלה מעבר לטוב ולרוע ניטשה מתאר את העל-אדם, הÜbermensch. אליבא דניטשה, זמן רב מדי נדרש האדם להיות כפוף לאדוניו, יהיו אלה מלכים או אלים, להתכחש ליצריו, להיבטים החייתיים שבוערים בתוכו, ולעצמו ועתה הגיעה השעה שהאדם יגשים את הפוטנציאל החבוי בו ויהיה חפשי לרדוף את האידיאל האותנטי שלו.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הרעיון הזה כבש את אירופה מהר יותר מנפוליון, בכל מקום צצו כיתות דיון אשר עסקו ברעיונותיו החדשים של הנביא הזה של הפוסטמודרניות. אבל בשום מקום לא הייתה השפעה מכרעת יותר מאשר בגרמניה ובארצות הברית.

בגרמניה, רעיון הÜbermensch, לכד את עיניהם של קבוצה רדיקאלית בשם המפלגה הנאציונאל-סוציאליזם. מהרגע שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה הם פעלו להגשמה ביולוגית של האידיאל הניטשיאני הזה. דרך הסילוף הנאצי, האוברמנטש הוא הפוטנציאל הגלום בעם הגרמני, אם יוכל זה לנקות את עצמו בגורמים מטמאים זרים ולרומם את עצמו לדרגה עליונה. כדי להגשים את האידיאל הזה הנאצים פעלו בשתי דרכים, האחת היא השבחת הגזע דרך סירוס אנשים בעלי פיגור שכלי, והשמדה סיסטמתית של היהודים, הצוענים ושאר העמים הזרים החיים בתוכם. הדרך השנייה, והפחות מדוברת הייתה השבחת הגזע על ידי בניית מחנות השבחה גרמניים; חוות שבהן זיווגו בין נשים יפות וחכמות לספורטאים ואינטלקטואלים במטרה ליצר Übermensch אמיתי. הזמרת פרידה לינגסטד, הידועה יותר בתוך הג'ינג'ית מלהקת אבבא, נולדה במתחם כזה.

לצורך הפרוטוקול חשוב להעיר שפרדריך ניטשה עצמו שנא אנטישמיות, או כל ייצוג של שיפוטיות שאינו מושתת על האדם כיצור פרטי ואוטונומי. הוא אפילו סיים את הקשר עם חברו הטוב המלחין ריכארד וואגנר לאחר שהלה פרסם מאמר אנטישמי.

במקביל לעיוות הגרמני היודע לשמצה, בארצות הברית נחלו רעיונותיו של ניטשה הצלחה אדירה. התרוממותו של האדם בכוחות עצמו אל מעבר לערכים ולתנאים של מוסר של משרתים התאים כמו כפפה לרעיון הקפיטליסטי של החלום האמריקאי, לפיו האדם יכול, בעזרת נחישות, התמדה ועבודה קשה, לרומם את עצמו לחיים של עושר ואושר. בתרגומים הראשונים לאנגלית של ספריו של ניטשה, רעיון הÜbermensch, תורגם מילולית – Superman. ובשנות השלושים רעיון זה החלק לקרום עור וגידים בדמות העל-אדם כגיבור תרבות.

הדוגמה הראשונה לעל-אדם מסוג זה, הופיעה בספר המדע-בדיוני של פיליפ וויילי "גלדיאטור" – בספר זה מדען מייצג נסיוב הנותן כוחות על לנוטל אותו. כשאשתו יולדת את בנם הוא מזריק לו את החומר בלו ידיעתה וזה הופך במהרה להיות אדם חזק ומהיר. מתואר שהוא יכול לקפוץ מעל בניינים גדולים ושהוא חסין כדורים. בסיפור הגלדיאטור הופך להיות מגן אמריקאי ומציל אל ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הסיפור הזה הוא לא רק המקדים הישיר של סופרמן – הוא גם הדוגמה הראשונה של תת הסוגה של המדע בדיוני הקרויה "סופר גיבורים". אמנם, היו גיבורים בעלי כוחות על עוד מימי יוון העתיקה, כמו הרקולס, אך אלה לא היו בני אדם אלא כוחם נבע מקשריהם עם האלים. המודל החדש של הסופר גיבורים מביא גיבורים שבעזרת כלים מודרניים כמו המדע (גלדיאטור, קפטן אמריקה, ספיידרמן), הטכנולוגיה (בטמן), או אפילו האבולוציה (X-מן) מתרוממים לדרגה חדשה ביכולות האנושיות.

סופרמן, על כל אנושיותו ועל-אנושיותו, הוא יצור חריג במארג הסופר-גיבורים האלה. הוא אינו אדם כלל וכלל – הוא חייזר. על פי הסיפור שלו הוא הגיע מכוכב אוטופי שקרס אל תוך עצמו בין אם מסיבות גיאולוגיות ואסטרו-פיזיקאליות, או מסיבות "אנושיות" כמו שחיטות ותאוות בצע (הסיבה הרס כוכב קריפטון משתנה מגרסה לגרסה, בהתאם למערכת האמונות של הזמן שבו ייצרו את הייצוג החדש לסיפור.

מצד אחד, סופרמן הוא מעין המשך של אותו המבט המכוון מעלה ומצפה לישועה – הוא המושיע הטוב של העולם החילוני. אבל מצד שני, סופרמן מייצג שינוי עמוק יותר בחברה האמריקאית. כדי להבין את הנקודה הזו עלינו להסתכל על העקרונות המנחים את סופרמן.

נאמר לנו שהמוטו של סופרמן הינו "אמת, צדק והדרך האמריקאית". ראשית אנו יכולים לשאול האם לא מספיק שסופר-מן יפעל מתוך עקרונות של אמת וצדק? מדוע אנו חייבים גם את 'הדרך האמריקאית'? אבל מה היא בדיוק אותה 'דרך אמריקאית'. על פי האתוס האמריקאי עצמו 'הדרך האמריקאית' היא דרך היוזמה והשגשוג, אבל בנרטיב של סופרמן דרך זו מיוצגת דווקא על ידי לקס לותר – אויבו האנושי, אנושי מדי, של סופרמן.

בשביל להבין מה היא בדיוק הדרך האמריקאית עלינו לראות מה חוזר על עצמו בכל גרסה של סופרמן. כלומר, מה הוא תנאי הכרחי בסיפורו של סופרמן, לצד כוחו ובגדיו? התשובה לכך הינה מטרידה ומפתיעה – בכל סיפור של סופרמן כוחו של העל-אדם מוצב אל מול ונגד כוח שווה בדמות מרושעת. בין אם כוחו של האיש הרע שווה לסופרמן בזכות יכולות פיננסיות, כמו בדוגמא של לקס לותר, או שמדובר ביצור רשע בעל כוחות שמהווה איום מהותי על סופרמן. סופרמן לא יכול, כמו ספיידרמן ובטמן, להסתפק באויבים אנושים – להציל נשים משודדים וערים משלטונות של מאפיונרים, הוא חייב אויב חזק שיצדיק את כוחותיו.

אם נקשור בין התנאי הזה והמושג ה'דרך האמריקאית' נוכל לראות שגם ארצות הברית עצמה חוותה שינוי במהלך שנות השלושים. עד אותן שנים ארצות הברית הייתה אומה בדלנית שהתנגדה מאוד להתערבות במאבקים של אומות אחרות. היא נגררה בעל כורחה לתוך מלחמת העולם הראשונה וקולות רבים בחברה האמריקאית התנגדו בתוקף ללקיחת חלק במאבק של אימפריאליסטים מלוכניים כמו בריטניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית. אבל מאז סופרמן אנו מוצאים ארצות-הברית אחרת. אומה שבכל דור מוצאת לעצמה ארכי-אויב בדמות זו או אחרת אשר זו חובתה המוסרית להילחם בו בשם הצדק. גרמניה, יפן, קוריאה, קובה, רוסיה, וייטנאם, איראן, עירק, אפגניסטן - כולן היו, בשלב זה או אחר האויב הרשע שאמריקה צריכה להציל את העולם מפניו. אינני מתכוון לדון כאן בצדקתה של מלחמה זו או אחרת, אלא להצביע על התבנית החוזרת על עצמה במדיניות החוץ האמריקאית.

סופרמן, כמובן, אינו אשם בגישה מדינית זו, אבל הוא מכיל בתוכו את אותם עקרונות המובילים אותה. לא בכדי לכל דור בחברה האמריקאית הייתה, לצד האויב הזר, גם גרסה משלו לגיבור הזה – שבאופן כה אמריקאי, הוא לא נולד בארצות הברית, אבל הוא היגר לשם ואימץ את ערכיהם.

לפני שנסיים עם פרק החייזרים, אני רוצה להתייחס בהערה אל הנקודה האחרונה בשיח החייזרים בתקופתנו – תיאוריית החייזר הקדמון. לפי גישה זו, כל ההתפתחויות של האדם, שהפכו אותו מצייד ומלקט ליצור חברתי, הינם תוצאה של התערבותם של חייזרים. אינני מוצא את התיאוריה הזו ראיה לתגובה מושכלת אבל, אחרי כל דיוננו אנו רואים כאן כמה מהבעיות שהעלנו בפרק זה; ראשית, בעידן שבו 'אין אלוהים' זה היה רק עניין של זמן עד שנייחס לחייזרים את התכונה האלוהית הבסיסית ביותר – הבריאה. שנית יש כאן גם מידה של אותם ערכים אימפריאליסטים מערביים שרואה בתרבויות זרות כמו האינקה תרבויות נחותות שלא היו יכולות ליצור את אותם מונומנטים אדירים או להגיע למתמטיקה המורכבת של האסטרונומיה שלהם מבלי התערבות חיצונית (או חוצנית). 
לפרק הבא

השאלה של ניטשה

קוראים יקרים שבוע טוב,

הפעם בחרתי ללכת על משהו קצת שונה. ליצירה הבאה קוראים 'שאלתו של ניטשה', והיא מביאה את אחד הציטוטים היפים ביותר של ניטשה מתוך ספרו 'המדע העליז', תודה לאתר librivox.org על ההקלטה.

What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest loneliness and say to you: "This life as you now live it and have lived it, you will have to live once more and innumerable times more; and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything unutterably small or great in your life will have to return to you, all in the same succession and sequence - even this spider and this moonlight between the trees, and even this moment and I myself. The eternal hourglass of existence is turned upside down again and again, and you with it, speck of dust!"

התמונות צולמו כולן באירוע "בית ריק - הקיבוץ",

תבלו.