חלום בתוך חלום

הפעם בחרתי, לכבוד סיומו הנפלא של אירוע "בית ריק 3 - הקיבוץ"
להעלות הקלטה של ביצוע שלי מתוך "בית ריק 2"
האיכות אמנם לא משהו.. אבל גם ההופעה לא הייתה משהו אז איכשהו זה בטח מתקזז...
כמו תמיד אני מזכיר שהווידאו משעמם כי אין לי שום מושג בווידאו...
במאים יקרים... איך אתם יכולים להרשות לזה להימשך?

חלום בתוך חלום

כמו שאמר ההוא משם פוֹ

היה זה רק חלום בתוך חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום

באותו היום בו הסתכלתי לבפנים וראיתי מראה שמעוותת את הפנים

הגיע הזמן להרים את הראש מעל המים כי מרוב כוכבים כבר לא רואים את השמיים

בינתיים

אני ישבתי וישנתי כמו דוב אני רוצה להיות במים אבל לא להיות רטוב

לכתוב, לאהוב, לחשוב רק טוב אבל לא להיות רטוב

כי ההכרה הקרה מכירה מה קרה היא הייתה שם

אף אחד לא הזמינה אותה אבל בכל זאת היא פה

אז כמו שאמר ההוא משם פוֹ

היה זה רק חלום בתוך חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום

באותו היום אני הסתכלתי במרפסת וראיתי את השמש מתרפסת

נהיה לה שם צפוף, למעלה הרמתי את הידיים שלי למעלה והלאה

"אלוהים! למה הרבים כה רבים? למה אנשים פה רבים על כמה כוכבים

שנעצו לי בשמיים?

חבל דווקא אהבתי את הכחול. והים הוא לא כחול הוא כחול.

אני רוצה שמים ומכחול

אני רוצה שמים, אני רוצה קצת מים, אני רוצה ורוצה אבל אני לא מוצא

ושום דבר לא יוצא לאור עדיף להיות שיכור בלי לחזור לאחור, לאחור לא לחזור.

אבל בדרך לחיים הטובים יש מה זה תור שמישהו ייתן לי מספר, רק מספר ואני אעמוד

אבל המספר שלי קצת מפונק והוא רשום בבנק, אני משותק הכול עמום וזה עוד כלום.

אני רק רוצה לקנות בגדים אבל כולם כאן במדים זה מדהים;

כל הילדים בג'ינס וכפכפים מפלאסטיק עם חורים 

וכולם פה עומדים בתורים 

כאילו זה שנות השמונים במוסקבה, אם כך אז בוא נביא בנזדרוביה, 

בוא נחליף את הגרדרובה תנו לי כובע

תנו לי להסתיר את הראש שלא יראו שהוא כואב, מסתובב, תנו לי רגע לחשב

כמה זה עולה להתאהב? אבל למי יש זמן לחשבון עכשיו? התור התקדם ולא ראיתי,

אולי בעצם לא רציתי אני מיציתי את התור כבר כשהייתי מאחור. אבל אם זו שאלה של הרצון,

אני רוצה לישון או לפתוח חלון ולעוף, לחצות את ים סוף כמו משה בלי קושי, בלי שישימו לי רגליים

כשאני רק רוצה לצאת, לראות טיפה אמת ולא עוד מילה-של-איש-מת אמת, כזו שתעשה אותי מאושר

ולא חותמת אישור מהשר, הוא לא שר, הוא רק מספר, קר אבל יקר.

אני רק רוצה חרוז אבל הכול כאן זה רק חרא ארוז "לא לזוז!" אומר לי לפתע שוטר

"לא לזוז יא בן זונה!" הוא מתחיל לקלל, "בלי לזלזל כמה מסוכן זה לגלגל?" אני שואל הוא לא מתבלבל, מוציא אקדח "תעצור יא פרחח" אולי אברח? אבל אני רץ ונופל, אני מוכרח לקום אבל שוב נופל, באותו המקום, השוטר צועק "תסתום! תעמוד דום!" "שלום קוראים לי תום" השוטר מרים לום, האף שלי אדום, פתאום זה לא אותו מקום, אני מעל תהום, מביט למרום, מביט למטה ואומר שלום. אני קופץ ומחכה להתפוצץ אבל במקום זה אני שוב פה וכמו שאמר ההוא משם פוֹ

היה זה רק חלום בתוך חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום בתוך חלום

היה זה רק חלום בתוך חלום

אִלְמָלֵֹא רָע חָמִים

אִלְמָלֵֹא רָע חָמִים

שֶנָּשַק לִבְדִידוּתִי

לֹא הָיִיתִי יָכוֹל אָז לַלֶּכֶת בַּגֶּשֶם

בְּלִי מְעִילִי הַשָּחוֹר

אִלְמָלֵֹא רָע חָמִים

שֶנָתַן לְעֵינָי מְנוּחָה

הָיָה עָלַי לִכְפּוֹת עֲלֵיהֶן לְהַבִּיט לַשָּמַיִם

בִּמְקוֹם לְהַשְפִּילָן אֶל הָחוֹל,

אֶל הַאֲנִי וְאֶל הַכָּחוֹל.

אִלְמָלֵֹא רָע חָמִים

שֶנָּתַן לִי תֵירוּץ לְשָקֵר

לֹֹא הָיִיתי יוֹדֵעַ לַחֲזוֹר בִּי.

הָיִיתִי פָּשוּט מְוָותֵר

הָיִיתִי פָּשוּט מִסְתַּפֵּר

וְקֹובֵר יְגוֹנִי בְּלוֹבֵן הַנֵּר;

כְּאִילוּ יֵש בּוֹ פִּתָּרוֹן

לִי, לֹא לְמִישֶהוּ אָחֵר.

יסוד ראשון – מה לא יכול שלא להיות?

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

אנו בצדו הראשון של הגשר, בצד ההוויה. ובצד זה אנו שואלים את השאלה "מה לא יכול שלא להיות?".

כיצד עלינו לגשת לשאלה זו? מה הוא הקושי אשר יעמוד מול כל תשובה שנציע? באופן מסורתי היה זה הספק, או ליתר דיוק, האפשרות של הטלת הספק בדבר מה, שהיווה בסיס להשלכת תשובות מסוג זה. דיקרט, בדרך זו הטיל ספק בהיגיון המתמטי, בחושים ובקיומו של העולם החיצון בכלל לפני שהגיע לתשובתו שהיוותה עבורו כבסיס שעליו הוא יוכל לבנות את העולם מחדש – בסיס זה היה "אני".

דויד יום, הספקן הפרדיגמטי, המשיך משם והטיל ספק גם באני, גם בנסיבתיות וכך בשאר ההנחות הבסיסיות של התבונה שלנו עד אשר דימה לעצמו כי לא נותר דבר. אומר אני "דימה לעצמו" משום שהוא נותר בכל זאת עם תמונת עולם כלשהי. תמונה זו תוארה כרצף בלתי מחובר של נתונים, אשר כל אחד שונה מחברו וכל קשר בניהם אינו נובע אלא מתוך הרגל של המתבונן לקשר בניהם ולא מתוך הכרח.

אך האם באמת אין שום חוט שני הקושר בין כל הנתונים האלה? תשובה אחת יכולה להיות הרציפות הנתפשת בין נתון אחד לשני, אך תשובה זו אינה מספקת משום שהיא אינה מסבירה מה הוא הדבר הרצוף הזה אשר מחבר אותם.

על מנת לענות על קושי זה, נשאל - מה נוכח בכל אחד ואחד מנתונים נפרדים אלו? היכן נמצאים כל הנתונים האלה? ובעצם, מה לא יכול שלא להיות בכל נתון ונתון?

נניח לרגע שכל אחד מהנתונים אינו מחובר לאחיו, שכל נתון יהא אשר יהא הוא נקודה אחת בודדה מכל נקודה אחרת ונשאל היכן נמצאת הנקודה הזו? הנקודה שבה נמצא הנתון הינה הנקודה המתחברת במפגש החד-פעמי בין הכאן והעכשיו. לכל נתון הניתן לנו מהעולם בכל רגע ובכל מקום יש נקודה שמייחדת אותו בכאן ועכשיו, ובהיעדר "כאן ועכשיו" שבהם קיים נתון - הנתון לא יכול להיות קיים. 

האם ניתן להטיל ספק בנקודה זו של הכאן והעכשיו? אם ניתן, היכן נטיל ספק זה אם לא כאן, אם לא עכשיו. לך לך וחשוב כיצד להטיל ספק בהם ובכל פעם שתעלה תשובה אפשרית לפניך תשאל – האם אינני עכשיו? האם אינני כאן? אנו בני האדם, אין לנו את הפריווילגיות שיש לקוואנטים, כשאנחנו כאן אנחנו עכשיו וכשאנחנו עכשיו אנחנו כאן.

בנקודה זו ניתן לטעון שאמנם הגענו לנקודה מסוימת אשר קיומה אינו מוטל בספק, אך נקודה זו הינה קטנה עד אינסוף והיא חולפת בכל רגע ורגע עד אשר עולה מכך השאלה כיצד ניתן לבנות עליה דבר מה כלשהו? אין לי ספק שאני כאן ועכשיו, ושכל דבר שהוא אם הוא אכן קיים אזי גם הוא נמצא בכאן ועכשיו משלו. אכך מאז שכתבתי את המשפט האחרון העכשיו בו אני נמצא עכשיו אינו העכשיו בו הייתי קודם לכן, וגם אם אני עודני כאן, יושב וכותב, הרי התנודות הקלות של גופי והתנועה המתמדת של הכוכב שהוא משכני מביאים לכך שגם אם דומה בעיני שאני עודני כאן, הכאן שבו אני נמצא עכשיו אינו הכאן שבו נמצאתי קודם לכן. מכאן אנו מגיעים למסקנה המתבקשת שאמנם לא ניתן להטיל ספק בנקודה זו של הצטלבות בין הכאן והעכשיו, אך עדיין, נקודה זו אינה יציבה במידה כזו שלבנות עליה יהיה כמו לנסות לבנות בניין שלם על חודה של מחט.

אבל, לפני שננטוש את המקום אליו הגענו מפאת היותו רעוע, עלינו לעצור ולחשוב מה הם אותם כאן ועכשיו? כאן הוא נקודה על ציר המקום ועכשיו הוא נקודה על ציר הזמן. לפיכך כאשר אמרנו "יש בהכרח כאן ועכשיו" בעל כורחנו הודנו שישנם זמן ומקום. בנקודה זו אנו כאותו בלש המוצא טביעת אצבע אחת בזירה אותה הוא חוקר ומסיק מכך שבעל הטביעה היה נוכח בזירה גם הוא.

אם לא ניתן להטיל ספק בכאן ובעכשיו הרי לא ניתן להטיל ספק בזמן והמקום. והרי הזמן והמקום אלה יסודות חזקים ואיתנים עד מאוד, ועליהם ניתן לבנות כל מבנה. חומת סין ומערכת השמש עצמה נבנו הודות לקיומו של השטח שעליהם הם נבנו והזמן שלקח לבנותם.

עתה ניתן לומר בבטחה כי בהינתן זמן ומקום, כיסודות המושתתים על הנקודה ההכרחית של הכאן ועכשיו, יש ברשותנו יסודות ראשונים לצדו האחר של הגשר שלנו. ואנו יכולים להמשיך במלאכה ולעבור לשפת התהום השנייה שם נחפור מטה לנקודה יציבה שעליה נעמיד את היסודות של הצד השני של הגשר.


לפרק הבא

קולו של השטן - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול' מאת וויליאם בלייק

כל התורות והכתבים הקדושים היוו גורמים לטעויות הבאות:

1. שלאדם יש שתי צורות קיום, כלומר גוף ונפש.

2. שעוצמה, הקרויה רוע, היא לבדה מהגוף; ושהיגיון, הקרוי טוב, הוא לבדו מהנשמה.

3. שאלוהים יענה את האדם לנצח אם הלה ילך בעקבות העוצמות שלו.

אך הניגודים הבאים לכך הם אמת:

1. לאדם אין גוף נפרד מנשמתו. זאת משום שזה הקרוי גוף הוא חלק מהנשמה המובחן על-ידי חמשת החושים, המזין העיקרי של הנשמה בימינו.

2. עוצמה היא החיים היחידים  והיא מהגוף; והיגיון הוא בכובל או התוחם החיצוני של העוצמה.

3. עוצמה היא עונג נצחי.

אלה המרסנים את התשוקה עושים זאת מכיוון שתשוקתם חלשה מספיק בכדי להתרסן, והמרסן או ההיגיון נוטל את מקומו ומושל במשוללי הרצון.

ובהיותו מרוסן, הוא הופך בהדרגתיות סביל, עד שהוא רק צל של תשוקה.

ההיסטוריה של דברים אלה כתובה ב"גן העדן האבוד", והמושל בהיגיון קרוי המשיח.

ומלאך העל המקורי או האוחז בפיקוד על ההמון השמימי קרוי השטן או אשמדאי, וילדיו קרויים חטא ומוות.

אך בספר איוב המשיח של מילטון קרוי שטן.

זאת משום שהיסטוריה זו תוארה על ידי שני הצדדים.

זה בהחלט נראה להיגיון כאילו התשוקה הוגלתה, אך גרסתו של השטן היא שהמשיח נפל, ויצר את גן העדן ממה שהוא גנב מהתהום.

ניתן לראות זאת בבשורה, במקום בו הוא מתפלל לאב שישלח את המנחם או התשוקה כדי שלהגיון יהיו רעיונות לבנות עליהם, היהוה של התורה אשר אינו אחר מזה השוכן בלהבות האש. דעו שאחרי מותו של הצלוב הוא הפך יהוה.

אך אצל מילטון, האב הוא הגורל, הבן – מערכת יחסים של חמשת החושים ורוח הקודש רִיק!

הערה – הסיבה שמילטון כתב כבשלשלאות כשהוא כתב על השרפים והאל, ובחירות כשכבת על השדים והשאול היא מכיוון שהוא היה משורר אמיתי, וממפלגתו של השטן שלא בידיעתו.