שיר חירות, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול' מאת וויליאם בלייק

שיר חירות

1. שלהבת הנצח נאנחה, זה נשמע בכל הארץ
2. החוף של אלביון הוא שתיקה חולה; השדות האמריקאים רפים.
3. צללי הנבואה רועדים לאורך האגמים והנהרות, ורוטנים לאורך האוקייאנוס. צרפת מוטטו צינוקכם!
4. ספרד המוזהבת, נפצו את מחסומיה של רומא העתיקה
5. השליכי מפתחייך, הו רומא, אל תוך מעמקי המפלה, אפילו עד המפלה הנצחית!
6. ובכי!
7. בידיה הרועדות היא לקחה את הטרור שאך נולד ביללה.
8. על הרי האור הנצחיים האלו אשר עתה חסומים על ידי הים האטלנטי, האש שאך נולדה ניצבת לפני המלך העשיר בכוכבים.
9. עטופים בשלגים אפורי גבות ופניהם רועמים, כנפי הקנאה למנופפות מעל התהום.
10. יד החרב בוערת מעל; המגן היה חשוף; קדימה נעה יד הקנאה בינות השערות הבוערות, והשליכה את הפלא שאך נולד אל הרקיע עטור הכוכבים.
11. האש, האש נופלת!
12. הביטו מעלה! הביטו מעלה! הו אזרחי לונדון, בטאו תחושותיכם! הו יהודי הנח לספירת הזהב; שוב לשמן שלך וליין! הו אפריקאי, אפריקאי שחור! (צאי מחשבה מכונפת המרחיבה את מצחו.)
13. הגפיים הבוערים, השיער הדולק בלהבות, נורה כשמש השוקעת אל הים המערבי.
14. נעור משנתו הנצחית, היסוד האפור נמלט בשאגה.
15. מטה מיהר מכה בכנפיו לשווא, המלך הקנאי, יועציו אפורי-הגבות, הלוחמים הרועמים, הוותיקים המצונפים; בין קסדות ומגנים, ומרכבות, סוסים, פילים, שלטי חוצות, טירות, מקלעים ואבנים.
16. נופלים, אצים, משחיטים, קוברים בחורבות, במאורתה של אורת'ונה.
17. כל לילה תחת ההריסות, הלהבות האפילות שלהן מופיעות דהויות סביב המלך הקודר.
18. ברעם ואש, מוביל את להקת כוכביו דרך הישימון הרחב הוא מפיץ אץ עשרת דיברותיו, מחליף את עפעפיו הנוצצים מעל העלטה, בייאוש אפל.
19. היכן שבן האש בעננו המזרחי, כשהבוקר מזריח את חזו הזהוב.
20. נבגי העננים הכתובים בקללות, חותם את החוק המאובן לאבק, מאבד את סוסי הנצח ממאורות הליל, בוכה: "הממלכה אינה עוד! ועתה האריה והזאב יחדלו".

שירת המקהלה

מי ייתן וכמרי העורב של השחר, כבר לא יעטו שחור רצחני, ובתווים גסים, יקללו את בניו של עונג. גם לא את אחיו הידוע אשר, בהיותו טירן, קורא בחופש, להניח את הכבל או לבנות את הגג. לא עוד שנאה דתית תיקרא בתולין לזה אשר חפץ אך לא פועל.

משום שכל דבר חי קדוש הוא.

דמיון בלתי נשכח, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

פעם אחת ראיתי שטן בלהבה של אש, אשר התקומם לפני מלאך שישב על ענן. והשטן הגה את המילים הבאות: "הסגידה לאלוהים היא לכבד את מתנותיו באנשים אחרים כל אחד בהתאם לאיכותו הנפלאה, ולאהוב את יחידי הסגולה יותר מכל. אלה המקנאים או מלעיזים על אנשים גדולים שונאים את אלוהים, משום שאין אלוהים מלבדו."

המלאך, בשמעו זאת הפך כמעט כחול, אך, שולט בעצמו, הפך צהוב, ולבסוף לבן וורוד ומחייך, ואז השיב: "עובד אלילים שכמותך, האין אלוהים אחד? והאם הוא לא התגלה בדמות ישוע הצלוב? והאין כל שאר בני האדם טיפשים, חוטאים, ואפסים?"

השטן ענה: "קלע אוויל בחיטת קדוש מעונה, אך לא תכה את הטיפשות החוצה ממנו. אם ישוע המשיח הוא האדם הטוב מכל, עליך לאוהבו במידה הגדולה ביותר. עתה שמע כיצד הוא נתן הסכמתו לעשרת הדיברות; האם לא גינה את השבת, ובכך גינה את אלוהי השבת? רצח את אלה שנרצחו בגללו? הפנה את החוק מהאישה אשר נלקחה בניאוף? גנב את עמל אחרים בשביל לתמוך בו? נשא עדות שקר כאשר כשל בהגנתו בפני פילטוס? חמד כאשר התפלל לחסידיו, וכאשר ביקש אותם לנער את האבק מרגליהם נגד אלה שסירבו לאכסנם? אומר אני לך, אף מעלה לא יכולה להתקיים בלי לשבור את עשרת הדיברות האלה. ישוע היה כולו סגולה, ופעל מתוך דחף, לא מחוקים."

בעוד הוא דיבר כך, חזיתי במלאך, אשר מתח זרועותיו מחבק את שלהבת האש והוא עוכל, וקם כאליהו.

הערה – מלאך זה, שהפך עכשיו לשד, הוא חבר מיוחד שלי; לעיתים קרובות אנו קוראים יחדיו את המקרא על משמעותו השטנית או התופתית בה יאחז העולם אם הם יתנהגו כשורה.

יש בידי גם את התורה של השאול, שתהיה לעולם בין אם יחפצו בכך או לא.

חוק אחד לאריה ולשור – דיכוי.  

 

פרק 10, מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

"תמיד מצאתי שלמלאכים יש את היוהרה לחשוב על עצמם כבעלי התבונה היחידים; שאת הם מבצעים בחוצפה מלאת ביטחון הנובעת מהיגיון שיטתי.

"כך סווינדנבורג מגיע למסקנה שמה שהוא כותב הוא חדש; למרות שזה רק התוכן או מפתח העניינים של ספרים שכבר פורסמו.

"אדם לקח עימו קופיף למופע, ומשום שהיה קצת יותר נבון מהקוף, הפך יהיר, ותפש עצמו חכם יותר משבעה אנשים. כך הדבר בנוגע לסווינדנבורג; הוא מראה את טעויותיהן של הכנסיות, וחושף צביעות, עד שהוא מדמיין שהכול דתיים, ושהוא עצמו היחיד על פני הארץ שאי פעם שבר רשת.

"עתה שמעו עובדה פשוטה: סווינדנבורג לא כתב אמת חדשה אחת. עתה שמעו נוספת: הוא כתב את כל השקרים הישנים.

"ועתה שמעו את הסיבה: הוא התדיין עם מלאכים דתיים לחלוטין, ולא עם השדים שונאי הדת, משום שהיה חסר אונים הודות לתפישותיו יהירות.

"מכאן כתביו של סווינדנבורג אינם אלא סיכום של כל הדיעות השטחיות, וניתוח של הנשגבות יותר, אך לא עוד.

"שמעו עכשיו עובדה נוספת: כל אדם בעל כישורים מכאניים יכול להפוך מכתביו של פרצלסוס או יעקב בהמן עשרת אלפי כרכים שערכם שווה לזה של סווינדנבורג ומיצירותיהם של דנטה או שייקספיר אינסוף.

"אך לאחר שיעשה זאת שלא יטען לדעת יותר ממורו, משום שהוא רק אוחז בנר מול החמה."

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

מלאך בא אלי ואמר: "הו בחור צעיר, אוויל ומעורר רחמים! הו מצב איום! נורא! חשוב על הצינוק הבוער בלהט אשר אותו אתה מכין לעצמך לעולמי עד, הלהט אשר אליו אתה הולך בכזו נחישות."

אמרתי: "אולי תהיה מוכן להראות לי את שללי הנצחי ונהגה בו יחדיו ונראה שללו של מי נחשק יותר, שלך או שלי".

וכך לקח הוא אותי דרך אורווה, ודרך כנסייה, ומטה אל תוך מרתף הכנסייה, אשר בסופו הייתה טחנה; הלכנו דרך הטחנה אל תוך מערה, מטה גיששנו דרכנו העייפה דרך המחילות המשתלשלות, עד אשר חלל אינסופי כרקיע תחתון נגלה לרגלינו, ונאחזנו בשורשי העצים, ונתלינו מעל גדולתו; אמרתי: "ברשותך, נמסור את עצמנו לאין זה, ונראה האם ההשגחה שוכנת גם כאן; היה ותאמר לא, אני אומר כן"

אך הוא ענה: "אל תתיימר, בחור צעיר; בעוד אנו כאן התבונן בשללך, אשר ייחשף לפנינו עם פזור העלטה."

אז נשארתי איתו ישוב על שיפוליו של שורשיו של אלון; הוא נאחז בפטרייה שנתלתה ראשה מטה אל תוך האפילה.

בהדרגה נתגלתה לפנינו התהום הנצחית, הבוערת כעיר עשנה נשרפת; במרחק אדיר תחתנו הייתה השמש, שחורה אך בוהקת; סביבה היו מסלולי אש עליהם סבו עכבישים רבים, זוחלים אחר טרפם, אשר עפו, או אולי שחו באפילה הנצחית, בצורות הנוראיות ביותר של חיות אשר בקעו משחיתות; והאוויר היה מלא בהם, ונראה היה שהוא מורכב מהם. אלה הם שדים, והם קרויים כוחות האוויר. עתה שאלתי את בן לוויתי מה יהיה שללי הנצחי. הוא ענה: "בתוך העכבישים השחורים והלבנים."

אבל עכשיו, בין העכבישים השחורים והלבנים ענן ואש פרצו ורעמו, חוצים את האפילה, מפייחים הכול מתחתם כך שהאפילה התחתית הפחה שחורה כים, ורעמה ברעש נורא. תחתינו לא ניתן היה לראות דבר עכשיו מלבד סערה שחורה, עד שבהביטנו מזרחה  בין העננים והגלים, ראינו מפל של דם מהול באש, ולא רחוק מאיתנו הופיע ושקה שוב גבו המקושקש של נחש מפלצתי. לבסוף, במזרח, שלוש מעלות משם, הופיע גל קוצף מעל הגלים; לאט התרומם רכס סלעים זהובים, עד שהתגלו לפניו שני כדורים של אש ארגמן[ מהם הים מלט בענני עשן; אתה ראינו שהיה זה ראשו של לוויתן; מצחו מחולק בפסים של ירוק וסגול, כמו על מצחו של נמר; לפתע ראינו את פיו  וזימים אדומים תלויים מעט מעל הקצף הרוחש, מכתימים את המעמקים השחורים הקרניים של דם, מתקדמים לקראתנו עם כל הזעם של קיום רוחני.

חברי המלאך טיפס מעלה ממקומו אל הטחנה. נותרתי לבד ואז התגלות זו נעלמה. ומצאתי את עצמי ישוב על גדה נחמדת לצידי נהר לאור ירח שומע את נגן הנבל השר שיר שנושאו היה: "האיש שלעולם אינו משנה דעתו הוא כמו מים עומדים, והוא מרביע שרכים של הנפש."

אך עם זאת קמתי וחיפשתי אחר הטחנה, ושם מצאתי את מלאכי אשר, מופתע, שאל אותי כיצד ברחתי. עניתי: "כל שראינו היה הודות למטאפיזיקה שלך;  כי כאשר ברחת מצאתי אל עצמי על גדה לאור ירח, מאזין לנגן הנבל. אך אתה ראינו את שללי הנצחי, שאראה לך את שלך?" הוא צחק להצעתי; אך אני אחזתי בו בחוזקה בזרועותיי והתעופפתי מערבה דרך הלילה. עד שהתנשאנו מעל צל הארץ; אז הנחתתי אותנו היישר אל תוך גוף החמה; כאן הלבשתי עצמי לבן, ואוחז בידי את כרכיו של סווינדנבורג, צללנו מהמרום המופלא וחלפנו מעל כל כוכבי הלכת עד שהגענו לשבתאי. כאן התמהמהתי במנוחה ואחר כך זינקתי אל תוך הריק שבין שבתאי והכוכבים המקובעים.

"כאן" אמרתי "שללך; בחלל זה, אם ניתן לקרוא לזה חלל." לפתע ראינו את האורווה והכנסייה ולקחתי אותו למזבח ופתחתי את המקרא, וראו! היה זה בור עמוק, אל תוכו ירדתי דוחף את המלאך לפני. כעבור זמן קצר ראינו שבעה בתי לבנים, לאחד נכנסנו; בתוכו היו מספר קופים, בבונים וכל הזנים האלה, אסורים בשלשלאות למרכז, מחייכים וגוערים זה בזה, אבל נחבים הודות לקוצר שלשלאותיהם. עם-זאת ראיתי שלעיתים הם רבים, והחלשים נלכדו על-ידי החזקים, ובפנים מחייכות, הם קודם זווגו יחדיו ואז עוקלו על-ידי תלישת הגפיים אחד של השני עד שכל שנותר היה גוף חסר אונים; אותו, לאחר שחייכו ונשקו לו במראית אהדה, בלעו גם כן. פה ושם ראיתי אחד מהם מלקט באנינות את הבשר מזנבו שלו. היות והצחנה הנוראה העיקה של שנינו, הלכנו אל הטחנה; ובידי הובא שלד של גופה שבטחנה הייתה האנליטיקה של אריסטו.

כך אמר המלאך: "שיגיונותיך העיקו עלי, ועליך להתבייש."

עניתי: "אנחנו מעיקים זה על זה, ואין זה אלא זמן אבוד להתדיין איתך שעבודותיך הן רק אנליטיקה".

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

הייתי בבית הדפוס בשאול וראיתי שיטה בה ידע מועבר מדור לדור.

בהיכל הראשון היה איש-דרקון, מנקה את הזבל מפיה של מערה; בפנים מספר דרקונים היו מרוקנים את המערה.

בהכיל השני היה צפע מתפתל סביב האבנים והמערה, ואחרים מאדירים אותו בכסף, זהב ואבנים יקרות.

בהיכל השלישי היה נשר עם כנפיים ונוצות מאוויר; הוא גרם לפנים המערה להיות נצחי; סביב היו מספר אנשים דמויי נשר, אשר בנו ארמונות בצוקים הכבירים.

בהיכל הרביעי היו אריות של אש ושלהבת רועמים סביב וממוססים את המתכות לנוזלים חיים.

בהיכל החמישי היו צורות ללא שם, שיצקו את המתכת אל המרחב.

שם הן התקבלו על-ידי אנשים אשר שכנו בהיכל השישי, וקיבלו צורה של ספרים וסודרו בספריות.

הנפילים אשר יצקו עולם זה לתוך קיומו החושני, ועתה נראים כחיים בו בשלשלאות, הם בעצם הגורם לחיים בו ומקור לכל פעילות. אך השלשלאות הן ערמתם של מוחות חלשים ומאולפים, אשר כוח בידם להתנגד לאנרגיה בהתאם לפתגם "החלש באומץ חזק בערמומיותו".

מכאן שחלק אחד של ההוויה הוא הפורה, והשני המעקל; עבור המעקל נראה שהיוצר נמצא בשלשלאותיו; אך אין זה כך. הוא רק לוקח חלקים מהקיום; מדמיין שהם כולו.

אך הפורה חדל להיות פורה אלא אם כן המעקל, כים, יקבל את שיירי עינוגיו.

יהיו מי שיאמרו: "האין אלוהים הוא הפורה ואיש מלבדו?"

אני אומר, "אלוהים רק פועל ומתקיים בישויות קיימות או בני אדם."

שני מעמדות אלו של בני האדם הם תמיד נמצאים נוכחים על הארץ, ולנצח יהיו אויבים; מי שינסה לפייס בניהם שואף להחריב את הקיום.

הדת היא ניסיון לפייס בין השניים.

הערה – ישוע הצלוב לא ביקש לאחד אלא להפריד בניהם, כפי שנאמר במשל הכבשה והעיזים; באומרו: "באתי אליכם לא עם שלום, אלא עם חרב."

המשיח, או השטן, או המפתה, נחשב בעבר אחד מהכוחות העתיקים שהם האנרגיות שלנו.

חלק 7 - מתוך 'נישואי עדן ושאול' מאת וויליאם בלייק

המסורת העתיקה שהעולם יאכל באש מקץ ששת אלפים שנה היא אמיתית, כפי ששמעתי מהשאול.

זאת משום שהכרוב עם חרבו הבוערת קרוי בזאת בפקודה לעזוב את עמדתו בעץ החיים, וכשיעשה זאת, הבריאה כולה תעוקל ותיראה נצחית וקדושה, למרות שעכשיו היא נראית מוגבלת ומושחתת.

כל זאת יעשה על ידי שיפור ההנאה החושית.

אך קודם לכן על התפישה שלאדם גוף הנפרד מנשמתו להימחות. אעשה זאת על ידי הדפסת שיטת התופת של המאכלת, אשר בשאול אופייה מועיל ורפואי, ממוססת משטחים חשופים ומוציאה לגלוי את האינסוף שהוחבא.

אם דלתות התפישה יטוהרו, הכול יופיע לאדם כפי שהוא, נצחי.

כי האדם סגר על עצמו, עד שהוא רואה הכול דרך חגווים צרים במערתו.

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'נישואי עדן ושאול'

הנביאים ישעיה ויחזקאל סעדו עימי ושאלתי אותם כיצד העזו לטעון שאלוהים דיבר עימם. והאם הם לא חשבו באותו הזמן שהם לא יובנו, ויהיה למקור לנטל.

ישעיה ענה: "לא ראיתי אל, אף לא שמעתי, בכל תפיסה אורגאנית מוגבלת, אך חושי גילו את הנצחי בכל; ומכיוון שהייתי משוכנע אז, ונותרתי מאושר שקולה של תרעומת כנה הוא קול האלוהים, לא דאגתי לתוצאות אלא כתבתי."

אז שאלתי: "האם שכנוע עז בכך שדבר מה הוא כך, עושה אותו כך?"

הוא ענה: "כל המשוררים מאמינים שכך הוא הדבר, ובעידני הדמיון שכנוע עז כזה הסיר הרים; אך רבים אינם מסוגלים להשתכנע נוקשות בדבר."

אז אמר יחזקאל: "הפילוסופיות של המזרח לימדו את העיקרון הראשון של התפישה האנושית; כמה אומות החזיקו בעיקרון אחד, וכמה באחר. אנחנו בישראל לימדנו שהגאונות הפואטית (כפי שקוראים לזה היום) הייתה העיקרון הראשון וכל האחרים רק נגזרים ממנה. זה היה מקור בוזינו לכמרים והפילוסופים של ארצות אחרות, ומנבאים שכל האלים האחרים יוכחו לבסוף שראשיתם באל שלנו, ושהם יובלים של בגאונות הפואטית. לכך משוררנו הגדול המלך דוד שאף בהתלהבות כה עזה, וקרא ברגש באמרו שבעזרת זה הוא כובש את אויביו ושולט בממלכותיו; ואנחנו, כה אהבנו את אלוהינו שקיללנו בשמו את כל האלוהויות של העמים סביבנו, וקבענו שהם מרדו. מדעות אלו גס הרוח חושב שבסופו של דבר כל האומות יונהגו על-ידי היהודים."

"זה" הוא אמר "ככל שכנוע עז, התגשם בסופו של דבר, משום שכל העמים מאמינים בדבר היהודים ועובדים לאלוהי היהודים; איזה שיעבוד הוא גדול מזה?"

שמעתי זאת בתמיהה מה, אתוודה באשמתי. אחרי הסעודה ביקשתי את ישעיה להעשיר את העולם ביצירותיו האבודות; הוא אמר שאף יצירה בעלת ערך שלו אבדה. יחזקאל חזר על כך על יצירותיו שלו.

שאלתי גם את ישעיה מה גרם לו להלך עירום ויחף שלוש שנים. הוא ענה "אותה הסיבה שהביאה את דיוגינס היווני לכך."

לאחר מכן שאלתי את יחזקאל מדוע הוא אכל צואה ושכב זמן כה רב על צידיו. הוא ענה "הרצון לרומם אנשים אחרים את תפישת הנצח. זאת עשו השבטים בצפון אמריקה. והאם כן הוא המתנגד לגאוניותו או תודעתו, רק לשם סיפוק או נוחות בהווה?"

פרק 5 מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

המשוררים העתיקים החיו את כל האובייקטים המוחשים באלים וגאונים, הם קוראים להם בשמות ומאדירים אותם בתכונותיהם של עצים, נהרות, הרים, אגמים, ערים, אומות, וכל מה שחושיהם הרבים והגדולים יכלו לתפוש.

באופן מיוחד הם למדו את הגאוניות של כל עיר וארץ, מעמידים אותה תחת האלוהות השכלית. עד שנוצרה שיטה, אותה כמה ניצלו ושיעבדו את הגס על-ידי ניסיון להגשים או להפשיט את האלוהות השכלית ממושאיהם. כך התחילה הכמורה.

בוררת צורות סגידה משירי אגדה. ואחר כך הכריזה שהאלים פקדו דברים כאלה. כך שכח האדם שכל האלוהויות שוכנות בחזה האנושי.

פתגמים מהשאול - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

בעת זריעה לֶמַד, בעת קציר לָמֵד, בחורף תהנה.

הסע עגלתך ומחרשתך מעל עצמות המתים.

דרך השפע מובילה לארמון התבונה.

חסידות היא רווקה עשירה מכוערת וזקנה המחוזרת על ידי אין אונים.

הוא החושק, אך אינו פועל, מרביע מגיפה.

התולעת המבותרת סולחת למחרשה.

טבול בנהר את זה אשר אוהב מים.

בור אינו רואה את אותו העץ שהנבון רואה.

הוא אשר בפניו אין אור לעולם לא יהפוך לכוכב.

הנצח הוא באהבה עם תוצרי הזמן.

לדבורה העסוקה אין זמן לצער.

שעות הטיפשות נמדדות על ידי השעון, אך את התבונה אף שעון לא ימדוד.

כל מזון בריא נתפש בלי רשת או מלכודת.

על תעמידו מספר, משקל ומידה בשנה של מחסור.

אף ציפור אינה עפה גבוה מדי אם היא עפה בכנפיה שלה.

גופה מתה אינה נוקמת על פגיעות

המעשה הנשגב ביותר הוא להעמיד אחר לפניך.

אם הבור יתעקש בטיפשותו הוא יהפך נבון.

הטיפשות היא ברדסה של הנוכלות.

בושה לגאווה ברדס היא.

 

בתי המאסר נבנים עם אבני החוק, בתי בושת עם אבני הדת.

גאוות הטווס היא פאר האל.

תשוקת העז היא שלל האל.

זעם האריה הוא תבונת האל.

מערומיה של אישה הן עמלו של האל.

שפע של צער צוחק, שפע של עונג מייבב.

שאגת האריות, יללת הזאבים, השתוללותו של הים הסוער והחרב ההרסנית הם פיסות של נצח כבירים מדי לעין האדם.

השועל מגנה את המלכודת, לא את עצמו.

הנאות מפרות, צער מעלה.

מי ייתן והגבר ילבש את רעמת האריה, והאישה את גיזת הכבשה.

הציפור קן, העכביש רשת, האדם חברות.

האוויל האנוכי המחייך והבור הזועף והקודר ייחשבו שניהם נבונים למען יהיו למוט.

מה שעכשיו מוכח היה פעם רק מדומיין.

העכברוש והעכבר, השועל והארנב מביטים בשורשים; האריה, הנמר, הסוס והפיל מביטים בפירות.

הקדירה מכילה, המעיינות עולים על גדותיהם.

מחשבה אחת ממלאת כבירות

היה מוכן תמיד לומר מחשבותיך, ואדם שפל יימנע ממך.

כל דבר שאפשר להאמין בו הוא דמות של אמת.

הנץ מעולם לא איבד כל-כך הרבה זמן כפי שאיבד כשקיבל על עצמו ללמוד על העורב.

השועל מכלכל את עצמו, אך אלוהים מכלכל את האריה.

חשוב בבוקר, פעל בצהרי היום, אכול בערב ושן בליל.

הוא שסבל אותך מכביד עליו מכיר אותך.

כפי שהמחרשה עוקבת אחר המילים, כך האל גומל על התפילות.

נמרי הזעם נבונים יותר מסוסי ההוראה.

צפו לרעל מהמים העומדים.

לעולם לא תדעו מה הוא די, אם לא תדעו מה הוא יותר מדי.

האזן לפניותיו של האוויל: זו היא כותרת מלכותית.

עיני האש, נחירי האוויר, פיהם של המים, זקן האדמה.

החלש באומץ הוא חזק בערמומיותו.

עץ התפוח אף פעם לא שואל את הסוס כיצד עליו לקחת את טרפו.

המקבל אסיר התודה נושא את היבול הרב.

אם אחרים לא היו טפשים אנחנו היינו.

הנשמה של העונג המתוק לעולם לא תחולל.

כשאתה רואה נץ, אתה רואה פיסה של גאונות. הרם ראשך.

כפי שמרובת-הרגליים בוחרת את היפה בעלים עליו להטיל את ביציה, כל הכומר מטיל קללותיו על ההנאות היפות ביותר.

ליצור פרח קט הוא עמלם של עידנים.

יקוללו תמיכות, יבורכו מנוחות.

היין הטוב ביותר הוא הישן ביותר, המים הטובים ביותר הם החדשים ביותר.

מתפללים לא חורשים, מהללים לא קוצרים, הנאה אינה צוחקת, הצער לא בוכה.

הראש נשגב, הלב רגש, הערווה יופי, הידיים והרגלים מידה.

כשם שאויר לציפור, או הים לדג, כך גם הבוז למבוזה.

העורב רוצה שהכול יהיה שחור, הינשוף שהכול יהיה לבן.

האריה שמייעץ לו השועל, הוא יהיה ערמומי.

שיפור עושה דרכים ישרות, אך הדרכים העקומות המשוללות שיפור הן דרכי הגאונות.

רצח פעוט בעריסתו לפני שתדאג לתשוקות ללא מעש.

היכן שאין אדם הטבע עקר.

את האמת לא ניתן להגדיר כך שיבינו אותה ולא יאמינו בה.

די! או יותר מדי.

דמיון בלתי נשכח - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול'

בעוד שהייתי מהלך בינות להבותיו של השאול, מתענג מהנאותיו של גאון, אשר למלאכים נראים כעינוי וטירוף, אספתי כמה מפתגמיהם; במחשבה שבדומה לאופן בו אמרות משמשות אומה לסימון אופייה, כך פתגמי השאול מראים את טבע חכמת התופת טוב יותר מכל תיאור של בניין או לבוש.

כששבתי לביתי, מעל לתהום חמשת החושים, במקום בו המדרון התלול והשטוח מזעיף מעל עולם ההווה, ראיתי שד נורא עטוף עננים שחורים המרחפים על צדי הצוק; בלהבות מעכלות הוא כתב את המשפט הבא אשר נתפש עכשיו על ידי שכלי האנשים ונקרא על ידיהם על הארץ:--

"כיצד אתה יודע שכל ציפור החותכת את דרכי האוויר

היא עולם אדיר של עונג, הסגור בחמשת חושיך?"   

קולו של השטן - מתוך 'הנישואין של עדן ושאול' מאת וויליאם בלייק

כל התורות והכתבים הקדושים היוו גורמים לטעויות הבאות:

1. שלאדם יש שתי צורות קיום, כלומר גוף ונפש.

2. שעוצמה, הקרויה רוע, היא לבדה מהגוף; ושהיגיון, הקרוי טוב, הוא לבדו מהנשמה.

3. שאלוהים יענה את האדם לנצח אם הלה ילך בעקבות העוצמות שלו.

אך הניגודים הבאים לכך הם אמת:

1. לאדם אין גוף נפרד מנשמתו. זאת משום שזה הקרוי גוף הוא חלק מהנשמה המובחן על-ידי חמשת החושים, המזין העיקרי של הנשמה בימינו.

2. עוצמה היא החיים היחידים  והיא מהגוף; והיגיון הוא בכובל או התוחם החיצוני של העוצמה.

3. עוצמה היא עונג נצחי.

אלה המרסנים את התשוקה עושים זאת מכיוון שתשוקתם חלשה מספיק בכדי להתרסן, והמרסן או ההיגיון נוטל את מקומו ומושל במשוללי הרצון.

ובהיותו מרוסן, הוא הופך בהדרגתיות סביל, עד שהוא רק צל של תשוקה.

ההיסטוריה של דברים אלה כתובה ב"גן העדן האבוד", והמושל בהיגיון קרוי המשיח.

ומלאך העל המקורי או האוחז בפיקוד על ההמון השמימי קרוי השטן או אשמדאי, וילדיו קרויים חטא ומוות.

אך בספר איוב המשיח של מילטון קרוי שטן.

זאת משום שהיסטוריה זו תוארה על ידי שני הצדדים.

זה בהחלט נראה להיגיון כאילו התשוקה הוגלתה, אך גרסתו של השטן היא שהמשיח נפל, ויצר את גן העדן ממה שהוא גנב מהתהום.

ניתן לראות זאת בבשורה, במקום בו הוא מתפלל לאב שישלח את המנחם או התשוקה כדי שלהגיון יהיו רעיונות לבנות עליהם, היהוה של התורה אשר אינו אחר מזה השוכן בלהבות האש. דעו שאחרי מותו של הצלוב הוא הפך יהוה.

אך אצל מילטון, האב הוא הגורל, הבן – מערכת יחסים של חמשת החושים ורוח הקודש רִיק!

הערה – הסיבה שמילטון כתב כבשלשלאות כשהוא כתב על השרפים והאל, ובחירות כשכבת על השדים והשאול היא מכיוון שהוא היה משורר אמיתי, וממפלגתו של השטן שלא בידיעתו.

וויליאם בלייק, 'הנישואין עדן ושאול', חלק 1 - הטיעון

הטיעון

רינתרה שואג ומנער להבותיו באוויר הדחוס,

עננים רעבים מתהלכים בשחצנות מעל המעמקים.

פעם היה האדם תמים  ובשביל סכנות

המשיך הצודק במסלולו לאורך

גיא המות.

ורדים נשתלים במקום בו קוצים צומחים

ועל השיממון העקר

מזמרים דבורי הדבש.

אז נשתל שביל הסכנות,

ונהר ומעיין

על כל צוק וקבר,

ועל העצמות המולבנות

חומר אדום הובא;

עד שהנבל עזב את דרך הקלות

להלך בשביל הסכנות ולהניע

את האדם הצודק אל פסגות צחיחות.

עכשיו הנחש המלחשש מתהלך

בענווה מתונה;

והאדם הצודק זועם בפרא

במקום בו אריות נודדים.

רינתרה שואג ומנער להבותיו באוויר הדחוס

עננים רעבים מתהלכים בשחצנות מעל המעמקים.

בעוד עדן חדש מתחיל, וזה שלושים ושלוש שנים מאז נגלה, הגהנום הנצחי נעור. וראו! סווידנבורד הוא המלאך היושב על המצבה: כתביו הם בגדי הפשתן הכהורכים מעל. עכשיו זו ממלכת אֶדוֹם, ושובו של אדם אל גן העדן – ראה ישעיה לד' ו-לה'.

בהיעדר ניגודים אין התקדמות. משיכה ודחיה; היגיון ועוצמה, אהבה ושנאה, כל אלה הכרחיים לקיום האנושי.

מניגודים אלה נובע מה שהאדם הדתי קורא לו הטוב והרוע. טוב הוא הסביל המציית להיגיון. רוע הוא נביעה פעילה מתוך עוצמה.

הטוב הוא עדן. הרוע הוא שאול.