שירת זעמי המתוק #10

היא אמרה שהיא משוררת חדשנית

כי היא כותבת פרוזה כמו שירה,

ושירה,

כמו פרוזה.

אמרתי לה שזה מאוד רומנטי מצידה.

היא השיבה שבעיקרון היא לא כותבת

שירי

אהבה.

היו לה זוג שדיים כמו...

הקשבתי להם מרותק בזמן שהיא הק(ר)יאה לי

את הזבל החדש שהיא כתבה.

כשהיא סיימה, היא הרימה את עיניה

מהמילים

ואני הרמתי את עיני מה...

זוג שדיים.

"נו... מה אתה חושב?"

היא שאלה.

"אני חושב" עניתי לה, 

בזמן שהורדתי את החולצה שלי,

"שחבל שאת לא כותבת שירי אהבה"

ובמבט מבין,

ניגשתי לפרום את כפתורי חולצתה.

"כי השירה שלך יפה,

עגולה

וורודה

כמו...


בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים, פרק ראשון - פרנקנשטיין, חלק ד'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

עד כמה שהסרט "פרנקנשטיין" משנת 1910 היה ייחודי ומיוחד כדוגמא מובהקת לקולנוע בראשית דרכו, הסרט "פרנקנשטיין" משנת 1931 הוא היצירה הקלאסית שהשפיע יותר מכל גרסה אחרת על האופן שבו אנו מכירים את הסיפור, יותר אפילו, לדאבוני, מהספר.

עלילת הסרט, מזכירה מאוד את הגרסאות האחרות מלבד כמה הבדלים מהותיים. ראשית, איננו מדברים יותר על סטודנט צעיר, אלא על דוקטור פרנקנשטיין, הארכיטיפ של המדען המשוגע. מכיוון שאנחנו כבר עמוק בתוך המאה העשרים, שבה צריך להיות לפחות בעל תואר שלישי כדי להגיע לאילו שהם הישגים אקדמיים.

עוד מידע חשוב על ד"ר פרנקנשטיין הוא שבסרט זה מדובר באדם אציל – הלורד פרנקנשטיין. מתגורר בטירה מרוחק מהעם.  יש כאן הד לרומן הגותיים שהשפיעו על הספר, אבל יש כאן נקודה נוספת שבה נדון בעוד מספר פסקאות.

באשר ליצור עצמו, הסרט הזה הגדיר בשביל הדורות הבאים את האופן שבו הוא נראה ומתנהג.  הדמות של בוריס קרלוף הייתה כה משפיעה על הדימוי שעד היום, כאשר ילד לובש מסכה המזכירה את הדמות הנראית כאן מימין, אנו אומרים לו "התחפשת לפרנקנשטיין" ולא "התחפשת ליצור של פרנקנשטיין, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמותו של בוריס קרלוף מהגרסה הקולנועית של 1931".

מלבד האיכויות האיקונוקלסטיות המתוארות כאן, היצור בסרט שונה מאוד מהיצור בספר. ראשית, הוא לא מדבר בכלל, בעוד שהיצור היה הדמות הרהוטה ביותר בספר. שנית, בעקבות אקטים מיותרים של התעללות מצד עוזרו של פרנקנשטיין, פריץ, הוא מהר מאוד הופך כעוס ונקמני ומתחיל במסע ההרג שלו. שמהר מאוד מביא את היצור להרוג ילדה קטנה, בין אם במהלך משחק או מתוך טמטום, ללא סיבה נראית לעין.

הפעולה הזו מעוררת על היצור את זעמם של ההמון והם מתקוממים כלפיו ואצים לטירת פרנקנשטיין, בעוד סצנה ארכיטיפית שהסרט היה הראשון לייצר אותה: ההמון הנושא קלשונים ולפידים. כדי להבין מדוע התמונה הזו הפכה כה מוכרת עד היום עלינו להבין את ההקשר ההיסטורי שבו צולם הסרט.

השנה הייתה 1931, שיאו של המשבר  הכלכלי העולמי שהחל בארה"ב בסוף שנת 1929. כזכור פרנקשטיין כאן הוא לודר. בן אצולה עשיר אשר המשחקים הפרטיים שלו, אי שם בטירתו משליכים ישירות על חייהם של האיכרים הפשוטים. מתוך הראייה ההיסטורית הזו, ההמון האוחז בלפידים וקלשונים אינו אלא התקוממות עממית בזעיר אנפין.

הרעיון הזה ממשיך כאשר לבסוף היצור מנוצח, לא בזכות הלורד פרנקנשטיין, אלא בזכות ההמון המגויס. באופן זה העלילה הפשטנית של הסרט מקבלת מעין זרם תת קרקעי של מהפכנות. על פני השטח, וככל שזה נוגע לאולפנים, מדובר בשובר קופות מפחיד המבוסס על קלאסיקה ספרותית, אך למעשה, כפי שראינו כאן, הביסוס הינו שרירותי במקרה הטוב, והמסר הסמוי של הסרט אינו 'הישמר משאיפותיך' או משהו בסגנון זה אלא 'אם הנך סובל מתוצאותיהם של משחקי העשירים מעליך, קום והתקומם'.

יש מושג במדעי האבולוציה הנקרא פיצול, או התפצלות בגנוס, מושג זה מתייחס למקרים שבהם ממקור אחד נוצרים בתהליך האבולוציוני מספר של זנים נבדלים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא בני האדם. הטענה שהאבולוציה טוענת שבני האדם מקורם מהקוף הינה שגיאה שגורה בימינו. על פי הגישה האבולוציונית, מקורם של בני האדם, ושאר קבוצות הקופים דמויי האדם (השימפנזה, הגורילה וכו') מאותו אב קדום שהיה משותף להם. סטייה זו מנושא דיוננו הינה הכרחית משום שהייתי רוצה לטעון שבתהליך האבולוציוני של פרנקנשטיין, אותו אנו מלווים כעת, הסרט משנץ 1931 מהווה נקודה כזו של פיצול בגנוס.  

ראשית – המפלצת. הזכרנו כבר את האיכויות האיקונוקלסטיות, של היצור של קרלוף, לימים היצור הזה ייקרא בפשטות פרנקנשטיין והוא, בגרסה הזו, קטלני ואילם, יהפוך להיות הדמות השנייה בקולנוע במספר ההופעות בסרטים, אחרי קינג קונג. עד שנות התשעים נעשו קרוב לשמונים סרטי קולנוע ועוד מאות סרטי חובבנים עם היצור. רק בשנת 1994, הסרט הקרוי "פרנקנשטיין של מרי שלי" בבימויו של קנת' בראנה ובכיכובו של רוברט דה נירו, חרג מהמסורת של הסרט ההוא וניסה ליצור ייצור התואם יותר לסיפור עצמו. אך, גם הסרט מ1994 לא יכול היה שלא להיות מושפע מהסרטים הקלאסיים והביא גרסה משלו לכלתו של פרנקנשטיין, דמות שלא הייתה אלא כרעיון בספר המקורי.

שנית – הצלחתו המסחררת של הסרט הביאה להתפוצצות של ז'אנר המדע בדיוני והאימה בקולנוע, באופן מדויק יותר, התת סוגה הקולנועית המתייחסת למצב שבו בני האדם הפשוטים מוצאים עצמם מותקפים על-ידי ייצור שהם יצרו בעצמם – שליחות קטלנית ומטריקס יכולים להוות דוגמאות מצוינות לכך.

שלישית – הסרט תיאר את היצור כדבר הזה שקם מהמתים, אילם מלבד לנהמות וחרחורים, תנועתו נוקשה וגסה וידיו מושתות קדימה –הדבר הזה הוא לא אחר מגרסה ראשונית של המושא של הפרק הבא במחקרינו - הזומבים.

חומרים אסורים, מתוך 'מבקר בתרבות'

מזה זמן אני חוקר את שאלת הטיית ההכרה. לא שאלת הסמים. לא שאלת ההתמסטלות, אלא את שאלת הטיית ההכרה.  יום יבוא וארצה להפוך את המחקר הזה לספר, אך יש לי עוד הרבה מחקר לבצע עד שאהיה מוכן לכתיבה.

השאלה הזו היא בבסיסה שאלה פנומנולוגית, כלומר שאלה המתמקדת בתהליך החוויה של ההכרה המוטה. אך היא מעלה גם כן שאלות אפיסטמולוגיות שונות, כגון, מה מעמד הנתונים הנמסרים לי תחת הכרה מוטית, מדוע אנו נוטים ליחס מעמד ייחודי לנתונים הניתנים לנו בהכרה "ישרה" ודוחים את אלה האחרים, והאם ישנה בעצם הכרה שאינה מוטית, אם אנו לוקחים בחשבון את התנודות התמידיות של טסטוסטרון, סרטונין ודופאמין, כמו גם את המצב הקיומיים המטים את הכרתנו כמו רעב, עייפות וחרמנות.

מתוך כל השאלות האלו, שאלה אחת, בעלת אופי אתי דווקא, מעסיקה את הכרתי בחודשים האחרונים יותר מכול אחת אחרת – מתי בעצם התחלנו לייחס מעמד מוסרי לצריכה של חומרים. בעידן שבו האוטונומיה הגופנית של כל אדם הינה אקסיומה שאין לערער עליה (איננו מסכימים עם זכור הכובש לאנוס לדוגמא, דבר שהיה מובן מאליו למונגולים והוויקינגים). בעידן שבו כל ילד מחונך להכיר בזכותו על גופו, אנו פתאום נותנים לגוף זר – למדינה – ריבונות על גופנו.

בעקבות ההתעוררות האחרונה של הדיון הציבורי בשאלת הלגליזציה של נגזרות הקנאביס, חשבתי לכתוב פוסט קצר המעלה תיאוריה שיש לי בנושא.

בעבר הרחוק צריכה של מטי הכרה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים. ניקח לדוגמא את מה שהכי קרוב אלינו – היהדות.  אינני מתכוון כאן לתוספת לשמן המשיחה המלכותי הנקראת קני-בשמים (קני בשמים – קנאביס), אלא למעמד הבלתי מעורער של כוס היין בשולחן השבת, לארגז בקבוקי היין שבלעדיו אף אחד מאתנו לא ישרוד את סדר הפסח, ולוודקה, עראק וטקילה המהווים מרכיב חשוב מאוד במצוות חג הפורים.

בבבל ופרס היה שר האחראי על כך שלכל אזרח במדינה תהיה הכוסית שלו – שר המשקים. בבגדאד צריכה של חשיש בקרב היחידה המובחרת ביותר של הסולטאן זיכתה אותם בכינוי 'החשישים' (Assassins) . ובתרבויות הקדומות של דרום אמריקה, מזרח אסיה, מערב אפריקה וצפון רוסיה, צריכה של חומרים פסיכודאליים מן הצומח מהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות הרוחנית של השאמאן ובחלק מהמקרים גם חלק בלתי נפרד מטקס ההתבגרות של כל אחד מהשבט.

אז מה קרה בעולם המודרני שבו אנו פתאום מייחסים מעמד מוסרי לחומרים?

ראוי שנתחיל בהנחה הבאה: אין לחומרים מעמד מוסרי, מוסר הוא נחלת האדם, אין אריות רעים, אין ארנבים בוגדניים, ואין עצים מחללי קדושה, כל עולם המוסר הינו נחלת האדם והאדם בלבד ולכן רק בני אדם יכולים להיות לא מוסריים.

עוד נרחיב על הנחה זו ונאמר שמוסריותו של אדם אינה נעמדת על היחס שלו לעצמו, אלא על היחס שלו לסביבה. מוסר ואתיקה הינם כלים לקיומה של חברה תקינה, הסדרה של מערכת של קודים של התנהגות המשמנת את המפגש הבין-אנושי של החיים בחברה. לפיכך – לא ייתכן שפעולה שאדם עושה לעצמו בעצמו, שאינה משפיעה כלל על אחרים תזכה למעמד מוסרי זה או אחר.

ועם זאת, אנו מוצאים את זה מובן מאליו כאשר אנו שופטים נרקומן ההורג את עצמו עם הרואין, כאדם לא מוסרי. נעיר כאן, שאם אותו אדם, כמו שהקלישאה מספרת, גונב טלוויזיה כדי לממן את הסמים שלו, אז המוסריות שלו נפגמת כתוצאה מהגניבה הזו, מכיוון שכאן הוא כן פוגע באחרים ומכיוון שהזכות על קניין של כל אדם היא חלק מאותם ערכיים חברתיים שהתרבות שלנו מבקשת להסדיר בקודים מוסריים.

הרבה סדרות בערוץ שמונה וערוץ ההיסטוריה מייחסות את השינוי הזה במעמד המוסרי של  צריכה של חומרים אלו או אחרים, לאמריקה בשנות החמישים, ולקום המלחמה בסמים בשנות השישים של המאה העשרים. אבל הפעולות האלו התבססו על גישה שהייתה כבר מבוססת בעבר.

למען הסר ספק, התפיסה ש"סמים זה רע", היא כן המצאה של המאה ה20; כבר במאה ה19, לדוגמה, אנו מוצאים את אנגליה מממנת מלחמות פנימיות בתוך סין על הזכות של האימפריה האנגלית לספק אופיום לאיכרים הסיניים.

אבל לגישה לפיה ישנם חומרים בעלי מעמד מוסרי זה או אחר ישנם שורשים עמוקים מאוד. בסוף המאה ה15 פנאט דתי שרצה לממן מסע צלב לכיבוש ירושלים, על מנת להביא לסוף העולם, גילה מחדש את אמריקה. לבחור קראו כריסטופר קולומבוס, ואחריו הגיע גל ענק של ספינות עבדים שחורים ליבשת אמריקה. הרשימה המליאה של ספינות עבדים, שתנועתם החלה ב1520 ונגמרה ב1888, מונה למעלה משמונים אלף ספינות.

לצד כותנה, עיקר התוצרת של תעשייה זו, שהתבססה כולה על עבדים, היו שלושה חומרים שעד היום מעמדם המוסרי מוטל בספק – הקפה, הסוכר והטבק. שלושת החומרים האלה מטים את ההכרה. שלושת החומרים האלה אינם בריאים. שלושה החומרים האלה מכילים כמה מהחומרים הממכרים ביותר שקיימים בעולם היום. שלושת החומרים האלה חוקיים.

בסביבות סוף המאה ה17 תחילת המאה ה18 החל שיח חדש מתחולל. השיח של הנאורות וההשכלה. לפתע החלו לבקר את אותן פעולות שהדת הצדיקה כמותרות, בשם ערכים הומאניים אוניברסאליים. אחד המדברים שזכו להכי הרבה ביקורת היה השימוש בעבדים ככוח עבודה לגיטימי.

בעקבות ביקורת זו, שאין ספק היום לגבי התקפות שלה, החלה לקום ביקורת כלפי המוצרים הנוצרים בכוח עבודה זה. ספציפית הסוכר, הקפה, והטבק. שלא יהיה ספק רוב המבקרים האלה צרכו את החומרים האלה, אבל הם ביקרו באופן נחרץ את תהליך הייצור שלהם. היו כאלה שהרחיבו עוז וקראו לחרם צרכנים על מוצרים שנוצרו על ידי עבדים.

חשוב להדגיש שהמעמד המוסרי של החומרים מוטל בספק בעקבות ביקורת כלפי המעמד המוסרי של המרוויחים ממוצרים אלו – נוגשי העבדים למינים. בתהליך הגיוני לחלוטין טענו שייצור הטבק, הסוכר והקפה גורם לסבל מיותר לבני אדם ולפגיעה בזכויותיהם האוניברסליות, להן הם זכאים מתוקף היותם בני-אדם, ומכאן טענו שצריכה של מוצרים אלו אינה מוסרית.

במקביל, הביקורת כלפי החומרים האלה קיבלה גושפנקה מהדור הזקן שלא אהב בכלל את האופנה החדשה הזו של סיגריות וקפה עם סוכר. יוהאן סבסטיאן באך אף כתב אופרה שבה מככבת בחורה צעירה שלא רוצה להתחתן אלא רק לחגוג במסיבות קפה מושחתות.

לכל זה התווספה הביקורת הפרוטסטנטית והקלוויניסטית שטענה, מצידה של הדת, שחומרים אלה גורמים להנאה ושהנאה, כהנאה זה דבר רע כשלעצמו.

אבל מאז הדברים השתנו לכאורה. העבדים הזכרים שוחררו (הנקבות לא, אנו קוראים להן זונות היום). הצידוק הרוחני הוחלף בצידוק הגופני ובמקום לומר שלא טוב לנשמה לצרוך משהו שבני אדם סבלו בשבילו, אנו אומרים שלא טוב לגוף לצרוך משהו שעלול לפגוע בו.

שימו לב גם לשינוי שהתרחש במושג הצריכה כאן – קודם לכן זה היה ביטוי המתייחס לחלופת הכספים – לצרכנות, ועכשיו צרכנות הפכה לצריכה עצמה של החומרים.

היום חלק גדול מהזקנים שלנו מתחילים את היום עם כוס קפה עם אחד סוכר וסיגריה, ויש להם דברים אחרים שמטרידים אותם – כמו האובססיה של הדור שלנו לטכנולוגיה.

ובקשר למוסר הדתי הטוען שלהנות זה רע, אם צחקתם ואמרתם לעצמכם שפעם היו אנשים טיפשים, שימו לב שהיום זה מוסרי שרופא יספק חומרים לחולה על מנת להסיר לו כאב, אבל לא מוסרי להמשיך את אותה פעולה בדיוק ולהסב לחולה הנאה.

מאז ועד היום אנו מייחסים, בטעות מעמד מוסרי לחומרים. אנו נותנים למדינה זכות לשלוט בחומרי הצריכה שלנו, כאילו שהיא גוף שקובע מוסר.

אם כבר אנו חושבים על מוצרי צריכה שמעמדם המוסרי מוטל בספק, תסתכלו קודם כל על האייפון שלכם אשר העובדים במפעל שלו בסין קשורים בשלשלאות לעמדות שלהם. המפעל היחיד בעולם שמרוב נטייה של העובדים בו להתאבד בקפיצה מהחלון, הציבו רשתות למטה לרכך את הנפילה.

 אם המדינה הייתה גוף מוסרי אז היינו דורשים שנציגיה יהיו ללא רבב, אם המדינה הייתה גוף מוסרי, אז לפני שהיא הייתה אוסרת על חומרים אלו או אחרים בטענות בריאותיות, היא הייתה דורשת מכל אזרח לעשות ספורט באופן קבוע.

אם המדינה הייתה גוף מוסרי, אז היא הייתה מעודדת יזם צעיר העוסק בפעילות של גידול אורגאני ללא חומרי הדברה, פעילות המציבה תחרות ישירה לגופים המוכרים סמים בשביל לממן טרור, במקום לשלוח אותו לכלא.

אבל המדינה אינה גוף מוסרי. מוסר הרי הוא נחלת האדם. אין אריות רעים, אין ארנבים בוגדניים, ואין עצים מחללי קדושה, כל עולם המוסר הינו נחלת האדם והאדם בלבד ולכן רק בני אדם יכולים להיות לא מוסריים או מוסריים.

לפיכך אולי אנו צריכים, במקום לדאוג למעמדם המוסרי של חומרים, לדאוג למעמד המוסרי של בני האדם. יש דרך לעשות זאת קוראים לה חינוך.

מון בלאן, פרק 10. פוגה

לתחילת הספר
לפרק הקודם

10. פוגה

אבל במקום מסוים נגמרות המילים. העצים החולפים נעלמים והראש לא חושב עוד.

רגל ימין. קרסול מתכווץ. גב מכופף.

רצועה של תיק חודרת לכתף. שמש מסנוורת.

גבעה לבנה. לא הרבה עוד.

קור.

הכיסא של המטוס.

זה גבוה. צריך להרים את רגל ימין. יד נכנסת לשלג.

הכיסא.

השמש.

הייתי צריך לישון על המטוס.

אבל במקום מסויים הרוח מנצחת את הרוח, הלחיים נרדמות והראש מתנקה.

עוד גבעה לבנה. גבוהה פחות.

רצועה של התיק. הכתף. שמש צורבת.

רגל ימין כבדה, קרסול מתאמץ. גב שפוף.

קור.

איפה העצים? איפה היער?

שיפוע. שתי ידיים נכנסות לשלג.

היער.

הרוח.

הייתי יכול להישאר ביער ולספר לכולם שהגעתי למעלה.

אבל במקום מסויים הלבן מתחלף והשלג נוקשה והגרון מתייבש.

קור.

רגל ימין תפוסה, קרסול מתעקם. גב עקום.

הרצועה קורעת את הכתף. השמש מכה.

זו אינה גבעה יותר.

חלק.

יד. יד. רגל. רגל.

זה לא כזה חלק.

הרוח.

הייתי יכול להחליק עכשיו, לשבור את הרגל ולישון.

אבל במקום מסויים לא הולכים. לא מביטים. רק ארבע גפיים זזים בנפרד.

רגל ימין כואבת. קרסול כואב. גב כואב.

רצועה של תיק כואבת. השמש כואבת.

צריך לשחרר את הרגל ולמתוח את היד.

רחוק מדי, אולי מפה.

קור.

האחיזה כואבת.

האחיזה.

לא פה! מחליקים למטה. ארבע גפיים מחפשות אחיזה.

כאן.

אבל קרח מתחת למעיל. קרח מתחת למעיל. קרח מתחת למעיל.

לעזאזל עם התיק קרח מתחת למעיל. שמש שקרנית.

רגל ימין קרח מתחת למעיל. קרסול קרח נספג בחולצה. כפור נוגע בחזה.

קור.

לא לזוז. קרח מתחת למעיל.

השערות על החזה.

לא לזוז.

השערות.

תשכב על הגב. קרח נוגע בחזה.

השערות על החזה צורחות מכאבים.

אבל במקום מסויים חייבים להמשיך. לחזור את הקרח. והראש מתעורר.

קור.

רגל ימין זזה. קרסול רפוי. גב מתיישר.

התיק נשאר מאחור. כתף נושמת לרווחה. שמש מתחילה לשקוע.

זה למעלה. פשוט תמשיך למעלה.

קור.

השדים שלך.

למעלה. תמשיך למעלה.

השדים.

קור.

כשהאריה נוּרַה הצבועים צוחקים.

השדים שלך לא צריכים הזמנה.

אבל אתה יודע שלא תצליח. תוותר זה נגמר. אתה תמות פה. אפילו על הראש שלך אתה לא שולט.

קור.

רגל ימין שלך משותקת. אי אפשר להזיז את הקרסול. הגב שלך לעולם לא יישכח את זה.

קור.

אתה אידיוט כי זרקת את התיק. תראה גם השמש שוקעת.

קור.

החלק הזה של ההר אין לו סוף.

קור.

אין תקווה.

קור.

אין לך מקום יותר בעולם הזה. איש לא יישמע אם תצעק.

קור.

אין סיבה לנסות.

גיהינום כבר מגיע לך. אתה יודע למה.

תוותר.

אבל השדים לפעמים משקרים. הסיוט חולף. ושוב אפשר לטפס. הראש חוזר לשליטה.

רגל ימין עדיין אפשר לשלוט עליה. להוריד משקל מהקרסול. אל תחשוב על הגב עכשיו.

עדיין שורף בכתף. מהר לפני שיהיה חשוך.

קור.

שם למעלה.

פה יש בליטה טובה. תאחז בה.

שם.

מה יש מאחורי זה?

קור.

שם זה נגמר, עוד מספר צעדים זה נגמר.

אבל לפעמים צריך רק תנועה אחת, יש מדרגה רחבה, ורואים שיש סוף לקרחון.

רגל ימין מכופפת, קרסול נעוץ במקום, גב מאומץ.

מזל שאין לי תיק עכשיו. השמש אדומה.

משטח חלק. אפשר לנוח פה.

רוח.

אל תביט.

תנשום, הגעת לכאן.

תביט.

לאן הגעת? איך תמשיך.

אל תביט למעלה, יש מולך צוק ענקי.

אבל במקום מסויים מתחיל ההר. הטיפוס הקל נגמר. ומתחיל ההר.

רגל ימין עומדת, קרסול ניצב אילם. הגב מוטה מעלה.

הר.

הגרזן בתיק, התיק... אי שם. השמש שקעה.

צוק אפור ואינסופי. הר.

הר.

אתה לא יכול.

בשביל זה צריך להיות מטפס אמתי. מי אתה?

אתה לא.

הר.

כאן מפסיקים.

אתה לא יכול אפילו להתחיל לטפס את זה.

הר.

אבל אם תפנה להר את הגב. הסבל לפתע נגמר. הנוף מתגלה והעיניים שוחות בחלל.

רגל ימין מתכופפת, קרסול מונח באוויר. הגב נרפה בישיבה כפופה.

התיק נשכח והכתף שוכחת. את השמש מחליף הירח.

הרים אדירים מקיפים. אור של כפר בוקע מלמטה.

שקט.

העיניים מרפות אחיזה.

נעצור פה. לקצת זמן.

העיניים.

הכיסא, היער, הנוף.

העיניים נעצמות באין מפריע.

אבל, החלום לא רוצה להיות פה. הקור לא נגמר. הראש מאבד אחיזה.

הקור.

הגוף משתתק בשלווה.

הכתף כבר לא מדממת.

העולם הופך למשב רוח. אל תירדם.

קור.

החלום משתחרר.

מחר תרד למטה. בלי לשקר.

החלום.

אם תירדם עכשיו תמות.

הקור.

החלום משתחרר ואתה עף איתו דרך הרוח.

אבל, מאין מגיעה המוסיקה הזאת? המעוף נגמר. את הכול מקיפים הצלילים.

תקשיב.

הרוח היא כינור עתיק שמנגן את עצמו.

הקור הוא תזמורת מלווה. והלב איטי.

יש הר מאחוריך, אם תקיף את הצוק מימין שם יש עלייה נוחה עד הפסגה.

קור.

אתה עדיין חי.

אתה עדיין חי ויושב באמצע הר ואתה לא יכול לזוז.

תצרח!

אתה עדיין.

אתה לא יכול לצרוח.

אתה עדיין חולם.

איש לא יישמע את הצווחה הזאת.

לפרק הבא