טריקה – מתוך 'החיים ביחד'

היא ידעה מה היא רוצה לומר ובגמגום היא אמרה את זה. ניסיתי לדבר. לא להתפוצץ, להישאר בשקט, פיכח, נכון. היא הבינה את זה כהתנשאות. המבט האחרון שלה שרף אותי במקומי כאילו הייתי ערמה של זרדים יבשים.

כנראה שהייתי מלא אבק שריפה כי באותו הרגע התפוצצתי. הדף הפיצוץ הטיח את הארונות אל הקירות והעיף את השולחן עם כוסות היין מהן לגמנו זיכרונות ילדות לפני זמן לא קצר . סביב שברי הזכוכית התרחבו כתמים אדומים ונספגו בשטיח.

כשהרמתי את עיני  היא עמדה מול הדלת עם תיק שאליו נדחפו בגדים שונים ותקוות משונות. כשהיא פתחה את הדלת היא צעקה משהו לעברי אבל כל-כך התאמצתי להקשיב לה שלא הבנתי מה היא אומרת.

ניסיתי להסביר לה, להזהיר אותה שלא תצא, שלא תטרוק את הדלת, אך היא יצאה. וטרקה

היא לא ידעה, כשהיא טרקה את הדלת, שלפני זמן רב קשרתי את ליבי לידית ולכן, כשנטרקה הדלת, הוא בקע ממשכנו, קורע דרכו החוצה, שובר צלעות נוטפות ועף לעבר הדלת רק כדי להימרח על הד הטריקה ולהתרסק על המפתן. כתמים אדומים מתרחבים ונספגים בשטיח.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

למחרת מצאתי אותה בחדר אמבטיה שנראה כמו שלנו אבל הוא לא היה שלנו, הוא היה שלי, או שלה, אבל לא שלנו. היא ישבה שם חבוקה בבריכה מלוחה של דמעות. לא אמרתי מילה. היא הבחינה בי כשנכנסתי אבל היא לא הרימה את מבטה. התפשטתי ונכנסתי לאמבט, מתיישב מולה. 

וכך ישבנו, עירומים, נמנעים מלהביט זה על זו. רק יושבים, בשקט.

מיליון משפטים עלו במוחי, עלו ונקטלו לפני שהגיעו לשפתי. לבסוף אזרתי את האומץ הנחוץ להרים את מבטי אליה. בדיוק באותו הזמן היא הישירה מבטה אלי. מבטה היה עייף, קרוע, מוכה. הבטנו זה בזו שעה קלה, שותקים, ואז יחדיו, התחלנו לבכות.

מבעד עיני הדומעות ראיתי במטושטש את בבואתה המתייפחת. האמבטיה עלתה על גדותיה והחדר התחיל להיות מוצף, התחלנו לטבוע אך לא יכולנו להפסיק לבכות.

פתאום כל הכאב, הכמיהה והרצון החלו להפוך לאוויר בשבילנו, פתאום יכולנו לנשום בעולם התת מימי של דמעותינו. שחינו זה לעבר זו בצלילה הצלולה.

התנשקנו עד שהעולם כולו הפך לזוג שפתיים פשוקות ותקווה למחר.